ברכת שמואל/קרח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ברכת שמואל TriangleArrow-Left.svg קרח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרשת קרח[edit]

ירושלמי פרק חלק. דף רצ"ד ע"ב ביפה מראה וז"ל: רב אמר קרח אפיקורס היה, מה עשה עמד ועשה טליתות שכולן תכלת, אתא לגבי' דמשה, א"ל משה חייבת דכתיב גדילים תעשה לך. ואח"כ שאל קרח למשה בית מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה, א"ל חייב דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. ואח"כ שאל בהרת כגריס מהו, א"ל טמא, פרחה בכולה, א"ל טהור, באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול, באותה שעה אמר משה רבון העולמים אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא ה' מעכשיו, ואם בריאה יברא. עכ"ל המאמר.

המאמר הלזה הוא תמוה ויש לדקדק חדא למה בא קרח באלו ג' שאלות דווקא, והדקדוקים שבכל שאלה ושאלה תראה ישובן מתוך הדברים בע"ה. גם י"ל למה חלק קרח על שלשה דברים הללו דוקא ואמר אין תורה מהשמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן. ועוד י"ל למה דוקא באותו שעה חלק דווקא ולא קודם לכן. ונ"ל דהענין יהיה כך, דהא דאמר קרח אין תורה מן השמים הוכיח מטלית שכולה תכלת אם הוא כסברתו של משה דחייב בציצית. והא דלא משה נביא הוכיח מהא דבית מלא ספרים אם חייב במזוזה כפי דעת משה, והא דלא אהרן כהן הוכיח מבהרת כגריס טמא ופרח בכולה טהור.

טרם שנבוא אל ביאור זה, נבאר מתחילה גמרא בראש השנה וז"ל: בקש קהלת להיות כמשה למצוא דברי חפץ. יצאה בת קול ואמר לשלמה כתוב יושר דברי אמת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. עכ"ל הגמרא. והוא תמוה מאוד, והנראה לפרש ע"פ המדרש רבה פ' וישב: דלמה לא נאמרה התורה על הסדר, ר' הונא אומר שלא יאמרו דברי פיוסין הן, כדי שידעו הכל שהתורה נאמרה ברוח הקדש. וכתב הרב בעל יפה תואר וז"ל: שאם היה התורה כתובה על הסדר, היו אומרים שמי שכתב דברים הללו בדאן מלבו, כאדם שמספר דברים שנעשין בימיו, משא"כ [מזה] שלא נכתב כסדר בוודאי ברוח הקדש נאמרו ולכן הוצרכו להדרש סמוכין, מפני מה נסמכה עכ"ל. ואיתא במ"ר פ' נצבים וכן הוא במ"ר קהלת. "אני קהלת הייתי מלך בירושלים" היה ראוי להיות תחילת הספר קהלת, ולמה נכתבה כאן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה איתא בגמרא פלוגתא אי קהלת הוא מטמא את הידים או לאו, והכל מודים ששיר השירים מטמא את הידים שהוא קדש קדשים, ועל מה נחלקו על קהלת דבית שמאי ס"ל דמטמא את הידים, ובית הלל ס"ל דאין מטמא את הידים, והכלל אי אמרינן דקהלת היא נאמרה ברוח הקדש ע"כ הוא מטמא את הידים, משא"כ אי אמרינן דלא מטמא את הידים ע"כ לא נאמרה ברוח הקדש. והנה ביקש שלמה שיהי' כל ספריו מטמאין את הידים להורות שנאמרו ברוח הקדש, ולכן הי' מהפך את הסדר וראוי היה [הפסוק] "אני קהלת הייתי מלך" להיות תחילת הספר, אלא דהוא היפך והתחיל בפסוק "דברי קהלת". והי' רוצה להראות בספרו מוקדם ומאוחר כמו שהתורה הוא מוקדם ומאוחר, ולכן דרשינן סמוכים, ולכן יצאה בת קול כתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ר"ל כיון דאתה תכתוב ביושר על הסדר, אזי ע"כ קהלת לא נאמרה ברוח הקדש, כי כל הספרים של משה נאמרו ברוח הקדש ולכן לא נאמרה התורה על הסדר, והיא נדרשת במוקדם ומאוחר וסמיכות, משא"כ קהלת לא נאמר ברוח הקדש ושלמה המלך היפך הסדר כדי שיהי' ספרו ג"כ מטמא הידים, להורות שאף קהלת ברוח הקדש נאמרה ודו"ק: ומעתה נבא אל הביאור, רק נקדים מ"ש רז"ל פ"ק דיבמות וז"ל: מנלן דעשה דחי לא תעשה, דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך. ודרשינן סמוכין וכלאים בציצית שריא, אלמא אתי עשה ודחיא לא תעשה, וא"ר אליעזר סמוכין מו התורה מניין, שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר (תהלים קיא ח). ונ"ל דהוא כמש"ל כי מכח הסמיכות שדרשינן מוכח שהתורה ניתנה מן השמים ולא בדה מלבו, ולזה כיון דכתוב סמוכים לעד לעולם ע"כ התורה היא באמת וישר, משא"כ אי אמרינן ח"ו דלא דרשינן סמוכין אזי י"ל דהתורה אינה מן השמים: ואיתא בגמרא הא דדרשינן סמוכים בציצית להיתר כלאים, איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה. איבעית אימא משום דמוכח דא"כ לכתבי' רחמנא גבי פרשת ציצית הפסוק גדילים תעשה לך, למאי הלכתא כתביה הכא גבי כלאים, אלא ע"כ להיתר כלאים בציצית הוא דאתי, ואיבעית אימא משום דמופנה, מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, לא תלבש שעטנז למה לי, שמע מיניה לאפנויי ולדרוש סמוכים היתר כלאים בציצית. ומפרש שם בגמרא דתיבת צמר ופשתים הוא מופנה, דלכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים למה לי, מכדי כתיב בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט הכתוב באחד מהן, כגון צמר ופשתים, אף כל [בגדים] צמר ופשתים, וא"כ צמר ופשתים דכתב רחמנא גבי ציצית למה לי, ש"מ לאפנויי. ופריך שם ותנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא "צמר ופשתים", הא לאו הכי כלאים בציצית הוה אמינא דאסור, כתב רחמנא צמר ופשתים, והכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, ותנא דבי ר"י כל בגדים צמר ופשתים, ואמר רחמנא עביד לה תכלת, ותכלת עמרא הוא. וא"כ מוכח דכלאים בציצית שרי אף אם לא הי' כתיב צמר ופשתים, ומשני איצטריך צמר ופשתים, ולהורות מסמיכות היתר כלאים בציצית, דסד"א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף, וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, ושאר מינים במינן פוטרים שלא במינן אין פוטרים, להכי איצטריך צמר ופשתים, לדרוש סמוכים להיתר כלאים עכ"ל הגמרא. ועדיין צריכין אנו לדברי התוס' בשיטה זו בב' מקומות, ונפרשם על נכון ואז נבוא לביאור הירושלמי הנ"ל, והנה בד"ה ותנא דבי ר' ישמעאל וז"ל: בלא תנא דבי ר"י נמי יוכל המקשן לדקדק דבגדים משמע כל בגדים, דלכולהו אמר רחמנא עביד להו תכלת, אלא בבגדי פשתן נמי שריא תכלת, וכי תימא דה"א דלאו אכולהו אמר רחמנא דליעבד תכלת אלא אפשתים, וי"ל דוודאי אי לאו תנא דבי ר"י הוה אמינא דשאר מיני' אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים, אבל לתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדי צמר ופשתים משמע דאתרווייהו קאי, דאפילו נימא דבעלמא היכי דכתיב בגד הוי צמר או פשתים, הכא בגדיהם כתיב דמשמע תרי ואמר רחמנא דליעבד תכלת, וקאי על בגדיהם אצמר ואפשתן, וא"כ מוכח היתר דכלאים. ושפיר הקשה המקשן דוקא מכח תנא דבי ר"י דזולתו לא היה מקום לקושיית המקשן כלל וכלל בזה. ועדיין נקדים מ"ש התוס' בד"ה סד"א כדרבא וז"ל: וה"ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. דלבגדים שהם צמר ופשתים עביד ציצית, אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אכנף מין כנף עכ"ל התוס'. והנה התוס' סתמו דבריהם בכאן, ואמנם אחר העיון נראה לפרש דכוונתם הוא בד"ה סד"א כדרבא וכו'. דהוה אמינא הא דכתיב הקרא תכלת אחר שאמר בגדיהם, לא קאי דיעשה תכלת בבגד צמר ופשתים, ותכלת עמרא הוא וא"כ שרי כלאים בציצית, די"ל דתכלת קאי אמה שאמר בתר הכי הכנף מין כנף, דהיינו שתכלת הוא רק צבע תכלת ולא עמרא דוקא, וה"א דצותה התורה שיעשה צבע תכלת בכל מיני בגדים רק הכל מין במינו, דהיינו שבבגד צמר יעשה צבע תכלת מחוטי צמר, ופשתן לפשתן בצבע תכלת, ולא הוה מוכח דכלאים שרי בציצית אי לאו דהוה אמר צמר ופשתים, ולכן ע"כ אמר צמר ופשתים אצל פרשת ציצית, להורות דכלאים בציצית שרי, וא"כ ע"כ מוכח דתכלת הוא עמרא ושרי לעשות אף בבגד פשתים, זהו כוונת התוס' כדעת התרצן, ולא כדעת המקשן שהבין דתכלת קאי אלפני זה, אמה שאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. ו"בגדיהם" כולל שני מיני בגדים, צמר ופשתים כמ"ש התוס' בד"ה ותנא דבי ר"י וכו'. ותכלת עמרא הוא ואפ"ה אמר הכתוב דיעשה תכלת בבגד פשתים, א"כ מוכח דכלאים שריא בציצית, זהו כוונת התוספות לעיל בדברי המקשן. והנה ממוצא הדברים שמענו אף דלא בפירוש אתמר, מ"מ מכללא אתמר מדברי התוס' דיש הוה אמינא דתכלת קאי אמ"ש בתר הכי הכנף מין כנף, דיעשה תכלת ממין הבגד, דהיינו לבגד צמר צבע תכלת מצמר, מחוטי פשתן לפשתן, וא"כ נוכל לומר דאם הטלית שכולו תכלת הוא פטור מן הציצית, משא"כ השתא דכתב רחמנא צמר ופשתים גבי גדילים תעשה לך וגו'. להורות דכלאים בציצית שריא, וא"כ עיקר קפידת הכתוב הוא אחוטי תכלת ולא איכפת לן בגוף הבגד, דהא אף שגוף הבגד הוא פשתן צריך לעשות תכלת של צמר דווקא, וא"כ כיון דכל הבגדים צריכין לתכלת של צמר, אף טלית שכולה תכלת אפילו הכי צריך לעשות ציצית מחוטי תכלת, דהא עכשיו שמעינן דעיקר קפידא דקרא הוא בחוטין שיהיו תכלת, ועיין בתשובת הרשב"א ותראה משם שפי' כדברי הנ"ל. ועיין פירוש רש"י. והנה צריכין אנו להקדים מ"ש הרב בעל יפה מראה וז"ל: בשאלות קרח טלית שכולה תכלת מהו [שיהא] חייב בציצית וכו'. שלא רצה קרח לומר שתהיה פטורה מלהטיל בה ציצית בכנפיה, דמה ענין ציצית עם תכלת, מצות ציצית בפני עצמה, ומצות תכלת בפני עצמה, אלא הכי פירושו, אם טלית שכולה תכלת פטורה מלהטיל בה חוטי תכלת בציצית שלה או אם חייבת ואינה נפטרת עם התכלת של הטלית, וזה דומה למ"ש אח"ז בית מלא ספרים חייב במזוזה או פטור וכו', וא"כ נראה לומר דקרח שאל למשה טלית שכולה תכלת אם חייב בציצית אם חייבת בחוטי תכלת, וכמו שפירש הרב בעל יפה מראה הנ"ל, כי ס"ל דאפשר דמאחר שהוא כולו תכלת י"ל דפטור להטיל בו חוטי תכלת דהוא למד הפי' כמ"ש בתוס' הנ"ל בדברי התרצן סד"א כדרבא וכו', דהא דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בא להורות שיעשו ציצית בבגד צמר ופשתים, אבל תכלת דבתר הכי קאי אכנף מין כנף, דהיינו שיעשה צמר לצמר ופשתים לפשתים בצבע תכלת, משא"כ אם הטלית כולו תכלת י"ל דפטור, די"ל דלא הקפידה התורה שיהיו דווקא החוטים בצבע תכלת, הדין נותן שיהי' פטור מחוטי תכלת, ואף דכתב קרא צמר ופשתים גבי ציצית אינו מוכח דשריא כלאים, ולהוכיח מזה דהתורה מקפיד אחוטין שיהיו דווקא צבע תכלת, וא"כ אף טלית שכולה תכלת חייב בחוטי תכלת, די"ל דלעולם אעפ"כ אסור כלאים בציצית, והא דסמיך הקרא דפרשת כלאים לפ' ציצית, י"ל תירוץ אחר על סמיכות הפרשיות שהתורה לא נאמרה על הסדר, ומוכח שנתנה מן השמים, דאלו הוי נכתב על הסדר הוה אמרינן דדברי בדאין הן שמשה בדאן מלבו ולא נתנה התורה מן השמים ברוח הקדש כנ"ל, כך היה בדעתו של קרח, והנה קרח אפיקורס הי' וכפר בתורת משה ולכן שאל שאלה זו טלית שכולה תכלת חייב בתכלת או לאו, כי רצה לראות באיזה סברא שיאחז משה וא"כ כאשר ראה קרח שמשה השיב לו שחייב בציצית, וקשיא ליה לקרח למה יתחייב טלית שכולה תכלת, דהלא חוט א' של תכלת פוטר הטלית מן תכלת מכ"ש כשיהיה הטלית כולה תכלת, דס"ל דלא קפיד רחמנא אלא אצבע תכלת בטלית של ציצית, וא"כ מה לי אם הצבע של תכלת הוא בטלית או בחוטין, אלא ע"כ צ"ל דדעת משה הוא דס"ל דקפיד קרא אחוטין שיהי' עמרא בצבע תכלת, דהרי התיר הקרא אפילו כלאים בציצית שיעשה תכלת שהוא עמרא בטלית פשתן, וא"כ אף טלית שכולה תכלת אפילו הכי חייב בתכלת, כי השתא קיימינן בסברא זו דקפיד התורה דוקא אחוטין שיהיו בתוכם חוט צמר של צבע תכלת, ולא איכפת לן בבגד גופו אם הוא צבע תכלת או שאר צבע, ולעולם חייב בחוטי תכלת. וקשה מנ"ל למשה דשריא כלאים בציצית דהוכיח מזה טלית שכולה תכלת חייב בתכלת, אלא ע"כ צ"ל מדסמיך קרא פרשת כלאים לפ' ציצית, ולמה נסמכה וא"כ אין התורה מן השמים, דאם התורה מן השמים י"ל דמשום הכי נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אף דאין עניינו לכאן, משום דלא יאמרו דברי בדאין הן, אלא ע"כ מדסבר משה טלית שכולה תכלת חייב בתכלת מוכח דאין התורה מן השמים. אבל באמת טעה קרח בלימוד זה, דאדרבה דכיון דדרשינן סמוכין ע"כ התורה לא נאמרה על הסדר, והיא ניתנה מהשמים וכמש"ל סמוכים לעד ע"כ היא באמת וישר:

והא דהוכיח קרח מן השאלה בית מלא ספרים אם הוא חייב במזוזה או לאו, מוכח דאין משה נביא הפי' הוא דכוונתו של קרח דאין משה נביא דלא מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמ"ש במדרש שמואל, לא אדוני. לא אדון אתה בנבואה. וכמו שכתבתי לעיל פ' בראשית דף ד' ע"ג גבי דוד, וכי אפשר לומר דחטא ביד דוד והכתיב וה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח. דהי' מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, והוא דמצינו דמשה שיבר את הלוחות כשירד מן ההר שנשא ק"ו בעצמו ומה פסח שהוא א' מן תרי"ג מצות שבתורה אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו. התורה כולה וישראל משומדים עאכ"ו. וא"כ לפי דעת משה מוכח דאין מצוה אחת מן התורה שקולה ככל התורה, שפיר למד הק"ו הנ"ל ושיבר את הלוחות, מש"כ אי הוי ס"ל דמצוה אחת היא שקולה [ככל התורה] הוי מפריך הק"ו הנ"ל, דילמא שאני פסח דחמירא דחשיב ולכן כל בן נכר לא יאכל, אלא ע"כ דצ"ל דס"ל למשה דאי אפשר לומר שמצוה אחת יהיה שקולה ככל התורה, ואמנם מן מצות מזוזה מוכח דמצוה א' מן התורה שקולה היא ככל התורה כולה. והוא דידוע כיון שניתנה התורה לישראל הי' חירות מן המלאך המות, שנאמר חרות על הלוחות. ואל תקרי וכו' חרות [אלא חירות] מן מלאך המות. והנה גם במזוזה מצינו כן, כמ"ש בזוהר פ' ואתחנן: דאותיות מזוז"ה הן ז"ז מו"ת. וזה הטעם שניתנה מצוה זו במצרים בשעה שהכה הקב"ה את הבכורים והציל את בתי ישראל מן מלאך המות, וא"כ הרי מזוזה שקולה ככל התורה. וא"כ הוא מבואר דקרח שאל למשה בית מלא ספרים אם הוא חייב במזוזה או לאו, דאפשר לומר שיהיה פטור מן מזוזה כי בוודאי א"א שתהיה מצוה אחת שקולה יותר מכל התורה, והשיב לו משה דאפילו הכי חייב במזוזה, דאפשר דמצוה אחת היא שקולה ככל התורה, ולכן מזה הוכיח קרח דאין משה נביא, ר"ל לא אדון הוא בנביאות בבה ששיבר את הלוחות, דהשתא מוכח מתשובת משה דבית מלא ספרים חייב במזוזה מהטעם דמצוה א' היא יותר שקולה אפילו מכל התורה, וא"כ לפ"ז לא יפה עשה משה מתחילה ששיבר את הלוחות, דאין לומר השתא שלמד הק"ו מפסח וכנ"ל, די"ל שמא שאני פסח שהיא שקולה יותר מכל התורה, וא"כ הי' רוצה להוכיח מזה השאלה דמשה לאו נביא הוא, לא אדון בנבואה ששיבר את הלוחות, כי עכשיו נראה שדבריו סותרין זה את זה וכאמור. אבל באמת טעה קרח דיש עוד טעמא למה שיבר משה הלוחות וכמ"ש במ"ר. וא"כ י"ל דמצות מזוזה היא שקולה נגד כל התורה ואף בית מלא ספרים היא חייבת במזוזה וק"ל:

והא דהוכיח קרח שאין אהרן כהן מן בהרת כגריס שהוא טמא ופרחה בכולה הוא טהור. יהיה הענין כך בהקדים לך מ"ר פ' שמות וז"ל: ויאמר ה' השב ידך אל חיקך. וכי מה אות היא לישראל בזה. אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל מה מצורע מטמא אף המצרים היו מטמאים אתכם, וכשם שמצורע נטהר כך הקב"ה עתיד לטהר את ישראל, כמ"ש הכתוב והנה ידו מצורעת כשלג. וברפואה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו עכ"ל. א"כ הטעם הא' הוא דנצטרע משה לפי שהראה הקב"ה טהרתו וטומאתו של מצורע, כך ישראל אף שהמצרים היו מטמאים אעפ"כ יכולין להטהר. ועוד טעם איתא במדרש בשביל שאמר משה דלטורין על ישראל, והן לא יאמינו לי (שמות ד א). והוציא לשון הרע על ישראל ולכן נלקה בצרעת ע"ש פ' שמות. והנה צריכין אנו להבין במאי קמפלגי, והנראה אל לבי דהני תנאי כהני תנאי, ומתחילה ניישב קושיית המפרשים מה שהקשו בזה ואח"כ יהי' מובן הכל, והוא דהקשו רז"ל איך הי' דבה ה' אל משה בסנה, והלא הי' משה מצורע וטמא באותה שעה, עיין במפרשים וכל אחד לדרכו פונה, ולדרכינו יתיישב היטב בהקדים מ"ש התוס' בנידה דף י"ט. אמה שכתוב שם בגמרא: מה להלן פרח בכולו טהור, וז"ל התוס' מדמדמה פריחה דאדם לפריחת בגדים הא דכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו. אגופו של אדם קאי אע"ג דפשטי' דקרא משמע דאנגע קאי דאיירי לעיל בנגע שנטמא ע"י שיש בו מחיית בשר חי, ועליה קאי וכסתה את כל עור הנגע מראשו של נגע עד רגליו של נגע, כלומר עד סופו, אבל הכא דקאי אאדם דומיא דבגד, וכן מוכח בכמה מקומות בתורת כהנים ובריש איזהו מקומן עכ"ל התוספות. נמצינו למדין מדברי התוס' דנוכל לומר ב' פירושים בפירוש פרחה בכולה טהור, אי קאי אנגע עצמו דפרח בכולו או קאי אגוף אדם דכשפרח כל הגוף אז הוא טהור אבל אם יש לו נגע בקצת הגוף אף דפרח הנגע בכולו אפילו הכי טמא, דאינו מקרי טהור דווקא כ"א כשפרח כל הגוף. והנה גבי משה כתיב והנה ידו מצורעת כשלג. ולא הי' הנגע בכל הגוף וא"כ לפירוש הראשון דקאי פרחה בכולו טהור על הנגע עצמו כשפרח הוא טהור, י"ל לפ"ז דמשה הי' ג"כ טהור כי י"ל דהנגע עצמו הי' פרח בכולו וכמשמעות לשון הכתוב והנה ידו מצורעת כשלג דייקא, שהי' כולו הפך לבן וא"כ הי' טהור, ולפ"ז ל"ק מידי וליכא למיפרך קושיא הנ"ל, איך דיבר הקב"ה עם משה כשהיה טמא ומצורע, דהא לטעם זה היה טהור כי הנגע י"ל דהי' פרח בכולו. ולפ"ז נ"ל דפליגי בהא, והני תנאי כהני תנאי והוא דהמ"ד דס"ל דמשה הי' מצורע להיות לאות לבני ישראל מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין את ישראל, וכשם שנטהר כך הקב"ה יטהר ויגאלם, ע"כ המ"ד זה ס"ל כהפירוש דפרחה בכולו הוא טהור דווקא כשפרח כל הגוף מראשו ועד רגליו, וזהו באמת פי' האמיתי וכ"כ הרא"ם ז"ל. ואם כן גבי משה דלא הי' מצורע רק בידו אף דהנגע הי' פרח בכולו מ"מ טמא, כי אינו טהור כי אם כשפרח כל הגוף דווקא, ולכן ס"ל דכשם שהי' משה טמא ונטהר כך ישראל נטמאי' מן מצרים ונטהרים אח"כ. והמ"ר דס"ל כהפירוש דפרח בכולו קאי אנגע עצמו, כשהנגע פרח אז הוא טהור, וא"כ י"ל דגבי משה הי' הנגע טהור, וכולו הפך לבן טהור הוא, וא"כ ליכא למימר הטעם דנצטרע משה שיהי' סימן לישראל מה מצורע הוא טמא ונטהר אף ישראל היו טמאים ונטהרים, הלא משה לא הי' טמא כלל וא"כ קשה למה נצטרע, אלא ע"כ נצטרע משום שאמר דלטורין ולשון הרע, דעונש לשה"ר הוא דנלקה בצרעת. ואיתא במ"ר פ' שמות. אמר הקב"ה למשה אתה אמרת שלח נא ביד תשלח וגו' והן לא יאמינו וגו'. הן אני ערל שפתים וגו' אני אמרתי אתה תהיה כהן ואהרן אחיך לוי, עכשיו יהיה אהרן כהן ואתה לוי. וא"כ לפ"ז מוכח השתא דהא דנצטרע משה ע"כ הטעם שהוא אות לישראל, כשם שמצורע הוא טמא ונטהר כך וכו'. וכמ"ד הראשון דאין לומר כמ"ד השני שנצטרע משה משום שסירב בשליחות ואמר והן לא יאמינו לי, דהא על זה כבר קיבל עונשו שהפסיד הכהונה בשביל זה, שהיה הוא ראוי להיות כהן ואח"כ נעשה אהרן לכהן במקומו, אלא ע"כ אמרינן למדרש הזה מוכח שדברי המ"ד הראשון הוא עיקר, והא דנצטרע משה הוא משום שהיו' אות לישראל כשם שמצורע הוא טמא וכו'. וא"כ נקוט כלל זה בידך בקצרה, והוא דאם הטעם הוא דנצטרע משה לאות לישראל וכשם שהמצורע הוא טמא ונטהר כך ישראל נטמאי' ונטהרים, אף די"ל דהי' הנגע פרח בכולו אפילו הכי הי' משה טמא, דס"ל דפרח בכולו הוא טהור קאי אאדם עצמו ולא אנגע, וכמש"ל וא"כ לפ"ז עדיין לא קיבל משה שום עונש על מה שאמר והן לא יאמינו לי ועל מה שסירב בשליחות, וא"כ העונש על סירוב שליחות הי' דאהרן נעשה כהן במקום משה, וכדין נעשה אהרן לכהן, אמנם אם אמרינן הטעם דנצטרע משה בשביל שאמר הן לא יאמינו לי ובשביל שסירב בשליחות, א"כ הרי קבל עונשו ע"ז שנצטרע וא"כ לפ"ז י"ל שלא כדין נעשה אהרן כהן. והנה קרח שפקח גדול הי' שאל מתחילה בהרת כגריס מהו א"ל משה טמא. פרח בכולו מהו א"ל טהור, וע"כ משה ס"ל דהא דפרח בכולו טהור מכח דס"ל דקאי אנגע עצמו הוא טהור, דאל"כ קשה היאך דבר אתו השכינה וכמש"ל, אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דקאי אנגע עצמו כשפרח אזי הוא טהור, והנגע שלו פרח בכולו הי' ושפיר הי' יכול השכינה לדבר עמו, וא"כ לפי' זה אין לומר דהטעם דנצטרע משה לאות לישראל כשם שמצורע הוא טמא ונטהר כך ישראל הי' נטמאי' ונטהרים, דהא השתא קיימינן בסברא זו לדעת קרח (דהנע) הי' טהור, ולפ"ז ע"כ צריך אתה לומר הטעם שני דהא דנצטרע משה בשביל שאמר והן לא יאמינו וסירב בשליחות, וא"כ השתא אי אפשר לומר דאהרן היה כהן בשביל שאמר משה לא יאמינו וסירב בשליחות, דהלא כבר קיבל משה עונשו שנעשה מצורע וא"כ שלא כדין נעשה אהרן כהן לפי סברת קרח, ולכן אמר באותו שעה אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן ודו"ק:

ובאופן אחר נראה לפרש, ואגב יבואר הטעם למה צירף קרח עמו שבט ראובן, ולמה חלק דווקא על מצות ציצית, והנה לפי פשוטו נוכל לומר ע"פ מ"ש בזוהר וכבר זכרתי אפס קציהו לעיל בפ' שלח לך. והוא דהמקושש חלל שבת לתתא ועירב חול בקודש, וקרח חלק על שלום ושבת דלעילא ותתא. וע"י מקושש נתן הקב"ה הפרשה של ציצית, וכמ"ש במדרש ילקוט פ' שלח לך. וימצאו איש מקושש עצים. א"ל הקב"ה למשה חילל זה את השבת, אמר לפניו רבש"ע אתה יודע בכל יום תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותן וחוזר, עכשיו שהוא שבת שאין עליו תפילין חילל זה את השבת, א"ל הקב"ה צא וברור להם דבר שינהיגו בין בחול בין בשבת בין בי"ט, שנאמר ועשו להם ציצית וגו' לדורתם עכ"ל. נמצא שע"י המקושש נתן הקב"ה פ' ציצית, כי מכח מצוה זו לא יבא לידי חילול שבת, ולכן נ"ל דזהו כוונת הזוהר דכיון דחלק קרח על פרשת ציצית בוודאי חלק ג"כ אשבת דלעילא זהו לפי פשוטו. אבל לדרכינו יוצא לנו טעם אחר והוא כי המכוון מציצית הוא זה, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שהיא תרי"ג מצות, ופרש"י דציצית הוא גימטריא תרי"ג עם ח' חוטין וה' קשרים, ועיין בתוס' דמנחות הטעם לה' קשרים שקשר, הא' הוא מדאורייתא ואח"כ כורך חוליא לבן ותכלת וקושר, וחוליא לבן ותכלת וקושר, וחוליא לבן ותכלת וקושר, ואח"כ מסיים בלבן, דמעלין בקודש ואח"כ קושר, ונמצא שהן ה' קשרים כדבעי לבן ותכלת. ולכן ילפינן מציצית הכנף מין כנף שטליתות שלהם הי' לבן ופתיל תכלת. ואיתא בתרגום יונתן דקרח חלק על לבן ואמר דאין צריך אלא תכלת, ומעלת התכלת הוא מורה שיכול בכורות וחשיבות בכורי ישראל שהיו ניצולים ממצרים. והנה זה ידוע מ"ש האר"י ז"ל שקרח הי' גלגול קין שהוא בכור של אדה"ר ועליו נאמר אם תטיב שאת, ואין שא"ת אלא כהונה, כד"א וישא אהרן את ידיו וגו' ויברכם. וראובן הי' תיקון קין ועליו נאמר יתר שא"ת, אלא שקלקל שא"ת באותיות אש"ת אביו, ולכן בא קרח על אהרן משני צדדים, וצירף עמו את בני ראובן, שאם היה קין מתוקן ע"י ראובן אזי להם יאתה הבכורה והכהונה, ובאם לאו הרי הוא עצמו תיקן ולכן הי' בדעתו לחלוק על הכהונה. והתיקון הוא שמשה לקח צפורה תאומה יתירה במה שקלקל קין בהבל כנודע. והנה קרח במה שאמר אין תורה מן השמים כי אם עשרת הדברות שכולם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה כמ"ש בירושלמי הנ"ל. ע"כ הי' מוכרח לחלוק על ציצית שהוא גימטריא תרי"ג מצות, אלא ס"ל עיקר מצות היא תכלת שמורה על חשיבות בכורי ישראל ושיכול בכורי מצרים, וא"כ העבודה הוא בבכורים עצמו או מי שהוא בכור בגלגול, וזש"ה ויקח קרח וגו'. ודרשו רז"ל שלקח טליתות של תכלת, והורו בזה דאין צריך לבן כלל במצות ציצית ולקח עמו דתן ואבירם ומבני ראובן וגו' ויאמר אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים. ר"ל דבטלית שכולו תכלת הורה דאין צריך אלא לתכלת ולא לחוטי לבן כלל, כי תכלת הוא עיקר משום חשיבות הבכורים, וא"כ כל העדה כולם קדושים, ומי שהוא הבכור הוא ראוי להיות כהן, ואם כן ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והשיב לו משה בקר ויודע וגו' קחו איש מחתתו ושימו "קטורת" שהיא גימטריא תרי"ג בא"ת ב"ש, דנעשה מן קו"ף דל"ת ונשארו אותיות טר"ת ועם הד' הוא תרי"ג, וממי שיקבל ה' הקטורת הוא הקדוש שבזה הורה שתרי"ג מצות הוא אמת וציצית שהוא צריך לחוטי לבן, כי לבן הוא העיקר כמ"ש בשם התוס' הנ"ל, א"כ מוכרח לעשות ה' קשרים וח' חוטים עם תיבת ציצי"ת גי' תרי"ג מצות, ומזה מוכח שכל התורה הוא מן השמים הוא, והוכיח שקין עדיין לא ניתקן, כי כשם שחטא שלא שעה ה' אל מנחתו, כן התפלל משה על דתן ואבירם אל תפן אל מנחתם שהי' לחם חלק בקרבן תמיד, ולזה הורה שלא יתוקן כ"א בבליעות קרח ופצתה האדמה את פיה כשם שפצתה הארץ כשהרג קין להבל אחיו, ולפ"ז הירושלמי הנ"ל יבואר על נכון, הא דלקח קרח טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים ובהרת כגריס ואמר אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן, והוא דאין תורה מן השמים הי' רוצה להוכיח דלפי ששמעו בסיני רק י' דברות כמ"ש ביפה מראה, וכפר קרח בשאר התורה ואמר דליכא תרי"ג מצות, והוכיח זה מטלית שכולו תכלת כ"ש בסמוך דהי' ס"ל לקרח דאין צריך לחוטי לבן כלל אלא תכלת לחוד משום דכל הבכורים הן קודש, ותכלת הוא רמז לשיכול בכורי מצרים ומעלת בכורי ישראל כנ"ל, והנה בסדר הקודם כתבתי בשם הרא"ם דמעשה קרח היה אחר צרעת מרים בחצירות ע"ש, וא"כ לפ"ז הוכיח מבית מלא ספרים שאמר משה דחייב במזוזה, הוכיח דאין משה נביא ויפה דברה מרים באחיה וכיחש שמעולם לא היתה מצטרעת מרים, והוא דמשה פירש מן האשה שנשא ק"ו ומה ישראל שהדבור הי' אליהם אלא לצורך שעה כתיב אל תגשו אל אשה וכו'. וכתבו התוס' ביבמות דאין זה ק"ו דאורייתא, דשמא י' דברות שאני דכל ישראל פרשו, אבל שיהא למשה מעלה יתירה משאר נביאים שיהיו טעונין פרישה זהו לא הי' מודה לו קרח, ואמר למשה שהוא בדה מלבו, דכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. וקדושתן שוה וא"כ לא הי' מודה במעלתו של משה, כמו כן קרח לא הי' מודה בפרשת מזוזה שיהי' לה מעלה יתירה על שאר פרשיות שבתורה, שהיא לבד יכתב על מזוזות בתיך, כי ס"ל כל קדושת התורה הוא שוה, ולכן ס"ל בית מלא ספרים הוא פטור ממזוזה. ובמאי דשאל בהרת כגריס הוא טמא וכו'. אמר שמשה בדה מלבו שאהרן יהי' כהן, כי מכח שאלה זו מוכח שאין אהרן כהן, דאם היה כהן הרי הי' מרים מצורעת, א"כ מי הי' רואה את נגעה ומי הי' מסגירה ומי הי' מטהרת אותה, והלא לא הי' כהן אחר בעולם כ"א אהרן כמ"ש ומשה זר היה, ואם תאמר משה כהן הי' והי' ס"ל דקרוב יכול לראות את הנגעים כדמוכח בספרי שהביאו התוס' בזבחים שהיה אהרן דורש אין קרוב רואה הנגעים ולכן הי' מבקש ממשה שיתפלל, ומשה הי' מסגיר למרים. ומוכח מכח הק"ו דאביה ירק ירק הלא תכלם ק"ו למשה שהיה מלך וכהן גדול, א"כ כיון דמשה הי' כהן ע"כ אין אהרן כהן, דקי"ל כהן גדול אחד הוא ולא שנים כמאמר אהרן ומשה שאמרו לקרח, כשם שאין לנו אלא אל אחד כך אין לנו אלא כהן גדול אחד. אלא וודאי ס"ל לקרח דמרים לא היתה צריכה להסגר כי לא היתה לה דין מצורע בכגריס, ומשה בדה מלבו שמרים היתה מצורעת באותו שעה, אמר משה כיון דקרח אינו סובל כל דבר והיפוכו, וא"כ כשם שמחלוקתו הי' על כהן גדול אחד כך הוא חולק על ה' אחד, כטעות המינים שאומרים דפועל רע לא יוכל לפעול פעולה טובה, וכמ"ש הרב המורה ובעל העיקרים ע"ש. ולכן אמר משה דצריך אני לברר שהקב"ה הוא אחד ופועל טוב ורע, ואמר ופצתה הארץ בימי הבל לטובה והיום לרעה, ואז יודע קרח שמשה הוא אמת ותורתו הוא אמת ע"י בליעת קרח ועדתו, והם ניאצו את ה' לעשות ח"ו פירוד, ומכח הבליעה יהיה מוכח אחדותו של הקב"ה, ואיתא בכתבי האר"י ז"ל דל"ז נינוצות של קדושה הי' בהבל כמנין הב"ל. וש"ח ניצוצות טומאה הי' ג"כ בו כמנין קר"ח, ומשה הי' מטוב של הבל והי' נקרא להב על שם להב דאורייתא, ואותיות לה"ב הן הב"ל בהיפוך אתוון. וקרח הי' מרע של הבל עכ"ל. וז"ש רז"ל לרעה פתחה לטובה לא פתחה. ר"ל לרעה לקרח שהוא הרע של הבל פתחה הארץ, ולטובה למשה לא פתחה הארץ. כי קברו הי' מוכן מששת ימי בראשית אף דפתחה הארץ להבל לקבורה. וזהו שאמרו "אם בריאה" שהיתה כבר "יברא" שנית שיפתח שנית לבלע קרח ועדתו וירדו חיים שאולה וידעו כי ניאצו את ה' ומשה אמת ותורתו אמת ודו"ק:

או יאמר די"ל טעם אחר לבליעת קרח, והוא דכבר אמרנו דקרח הי' חולק על תורה שבעל פה שהם דברי חכמים ועל תורה שבע"פ הוצרך הקב"ה לכפות את ההר כגיגית כמ"ש בתנחומא פ' נח, דתורה שבכתב קבלו ישראל ברצון וע"ז אמרו נעשה ונשמע. ותורה שבע"פ בכפייה. ולכן נ"ל לפרש הגמרא דשבת כל המתעצל בהספידו של תלמידי חכמים ראוי לקברו בחייו, כיון דמבזה את התורה שבע"פ ולכן ראוי לקוברו בחייו, דאילו לא היו ישראל מקבלים התורה שבע"פ אז הי' נקברים בחייהם תחת ההר, וא"כ אף קרח מאחר שהיה חולק על תורה שבע"פ ועל משה שהי' בסוד תורה שבע"פ ולכן נקבר ג"כ בחייו ודו"ק:

ובגמרא בסנהדרין וז"ל: דרש רבא מאי דכתיב שמש וירח עמד זבולה לאור חציך יהלכו. מלמד שעלו שמש וירח לזבול וא"ל להקב"ה רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד כאן לשונו. ויש לדקדק דלמה עלו דווקא לזבול ועוד למה נתעברו שמש וירח על ריב לא להם, וכי מה איכפת להו במה שיעשה דין לבן עמרם או לאו עד שבשביל זה רצו לשנות חקם, ולביאור המאמר הלז ניישב מתחילה איזה דקדוקים שבפרשה, והוא דיש לדקדק דלמה (קרח) צירף עמו שבט ראובן דווקא ובפרט דתן ואבירם, גם י"ל מה שאמר משה בקר וידע ה' וגו'. ואף שרז"ל מיישבים זה ואמרו כשם שאי אפשר להפוך הבקר לערב כך א"א ליטול כהונה מאהרן וכו'. אכן לדרכינו יתיישב באופן אחר. והנראה ליישב ע"פ מ"ר פ' נשא. כיון שחטא אדה"ר נסתלקה השכינה לרקיע הראשון שהוא וילון, חטא קין נסתלקה השכינה לרקיע השני שהוא רקיע. דור אנוש נסתלקה השכינה לרקיע הג' שהוא שחקים. דור המבול העלו לשכינה לרקיע הרביעי שהוא זבול. דור הפלגה העלו לשכונה לרקיע הה' שהוא מעון, הסדומים העלו לרקיע השישי מכון. המצריים העלו השכינה לרקיע הז' שהוא ערבות. וכנגדן עמדו ז' צדיקים והורידו את השכינה מז' רקיעים לארץ ואלו הן אברהם הוריד להשכינה מן הרקיע הז' להששי. יצחק הוריד מן רקיע הו' לרקיע הה', יעקב הוריד מן הרקיע החמשי שהוא מעון לד' שהוא זבול, ויעקב תקן חטא דור הפלגה שהם העלו השכינה מזבול למעון וכו', לוי הוריד השכינה מן רקיע ד' לרקיע חמישי. קהת הוריד השכינה מן רקיע ה' לששי, עמרם מן ששי לרקיע הז', משה הוריד השכינה לארץ, דכתיב וירד ה' על ההר. עיין שם. ואיתא בבחיי פ' זו שחטא קרח הי' מעין חטא דור הפלגה, ולכן תרגם אונקלוס ואיתפלג קרח. מלשון הפלגה, והנה קרח הי' בן ד' ללוי כמו משה, והוא הי' מדור הפלגה. והנה קרח שהי' מעין הפלגה שסילקו השכינה מזבול שהוא רקיע הד' למעון שהוא רקיע החמשי, והנה זה ידוע שברקיע הזבול בנוי שם הבית המקדש למעלה ומיכאל עומד שם ומקריב נשמותיהן של צדיקים ושכינה שרוי שם, ומהראוי הי' בשעת מחלוקת של קרח לסלק השכינה מרקיע הד' שהוא זבול לרקיע החמישי כמו בדור הפלגה אלא שתפלתו של יעקב וזכותו גרם שלא סילק השכינה מרקיע הזבול, מאחר שהוא הי' מוריד השכינה לרקיע זה, ולכן אמר יעקב ובקהלם אל תחד כבודי. שהוא כבוד השכינה, אלא שתשרה שם לעולם ואף בחורבן בית המקדש יהי' הכבוד בזבול שמקריבים שם נשמותיהן של צדיקים, וזש"ה בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. ששם הבית המקדש בנוי ושבתו הוא לעולמים, ולכן בשעת המחלוקת של קרח שמש וירח עמדו זבולה ששם היו משתחווים לשכינה שהיתה השכינה בשעת דור הפלגה ברקיע הזה, והעלו דור הפלגה מזבול למעון, ומהראוי הי' שעכשיו תעלה ג"כ השכינה למעון, אלא שתפילתו של יעקב גרם שלא תסתלק השכינה יותר מרקיע הזבול, ולכן נשארה ג"כ השכינה ברקיע זבול בשביל חטא קרח שהי' גלגול דור הפלגה. והנה נגד הז' צדיקים הנ"ל יש ז' מזלות שהם ש'בתי צ'דק מ'אדים ח'מה נ'וגה כ'וכב ל'בנה (עיין לעיל פ' בהעלותך מ"ש שם ותמצא נחת ע"ש דף כ"ג ע"ב) וא"כ אברהם הוא נגד שבתאי. יצחק נגד צדק. יעקב נגד מאדים. ומשה נגד חמה. אהרן נגד נוגה. דוד נגד כוכב. שלמה נגד לבנה. והנה קרח חלק על משה שהוא פני חמה וחלק ג"כ על מלכות בית דוד שנמשלת ללבנה (עיין לעיל פ' נח מ"ש שם) ולכן שמש וירח עמדו זבולה, כי השמש הוא נגד משה, ולבנה הוא נגד דוד, וכמו כן שהחמה ולבנה נבראו ביום ד' ולכן הי' חולק על משה שהוא נקרא ד' להאבות, אברהם יצתק יעקב משה אהרן דוד ושלמה, כמו כן חלק על מעלות החמה ולבנה, ולכן עלו חמה ולבנה לרקיע הרביעי שהוא זבול. ולכן אמרינן כל יום ד' לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש וגו' אוהב ה' שערי ציון. ויש לדקדק מה ענין מזמור של בני קרח לשערי ציון, גם שאר הפסוקי' שלאחריו יש לדקדק בהם הרבה כאשר תראה ביאורם בהמשך דברינו בע"ה, רק נקדים מ"ש התוספות בקדושין דף ל"א ע"ב בד"ה איסתייעא מילתא וכו'. וז"ל: אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפלה כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה, עד שבאת שפחת המלך לשאוב ובידה כלים של זהב ונפל אותו הכלי שם, התחילה שפחה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבור שיוציא שום אדם כדי לפי שהוא חרס ואינו נחשב לכלום, ועכשיו מי שיוציא אותו הכלי של זהב יוציא ג"כ את כדי. כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה, אמרו מי שיוציא שערי ירושלים יוציא ג"כ את קרח ועדתו, ואסף מבני בניו של קרח הי'. והנה קי"ל דאליהו ז"ל עדיין הוא עומד ומקריב תמידין מקופת תרומות הלשכה ומקריב אף שאין בית כמו שמיכאל כהן הוא מקריב למעלה נשמותיהן של צדיקים, ועל כל קרבן הוצרכו לומר שירה, ואם כן יבואר כל המזמור לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש על חורבן בית המקדש כשנקרא הר קדש, כמש"ה בהר ה' יראה. ותיבות א'להים י'ראה ל'ו ה'שה ר"ת הוא אלי"ה. ר"ל שמקריב אליה אעפ"י שאין בית, ואומר אוהב ה' שערי ציון וגו'. והוקשה להכתוב ולשמחה מה זו עושה שמזמרין אף בזמן החורבן, לכן אמר שהשמחה זו מגיע לבני קרח מה שאוהב ה' שערי ציון, וע"כ לעתיד הקב"ה יעלם ויקבעם בשערי ירושלים, ויעלה ג"כ לקרח עמהם וכמ"ש התוס' הנ"ל. ולז"א כי נכבדות מדובר בך וגו'. כי הוקשה להכתוב דשמא תאמר מה מועיל שנשיר בחורבן כי השערים נבלעו בארץ ישראל וקרח הי' נבלע במדבר בח"ל, ולזה אמר כי נכבדות מדובר בך שערי אלקי' סלה. ר"ל דיש תועלת גדול דאף בזמן החורבן נשיר שיר זה, כי אנחנו כאלו עכשיו בירושלים, כי זו היא מעלת ציון כי אזכיר לרהב ובבל ליודעי שמחוייבים להביא כאלו יולד שם, ולציון יאמר איש ואיש יולד שם וכו' ושרים כחוללים כל מעיני בך. כאלו היו כל ישראל שם, ולעתיד יהי' כל יושבי חלד נחשבי' בחלק א"י, וכמ"ש ופרצת ימה וגו' וצפונה וגו'. ויקבץ נדחינו ויקויים בנו ולציון יאמר איש ואיש יולד שם. אף שלא יהי' ממש שם, וא"כ אף המדבר יהי' ארץ ישראל ויגיע השמחה גם לקרח ועדתו במהרה בימינו אכי"ר.

תם.

·
מעבר לתחילת הדף