ברכת שמואל/פרשת ויחי
|
< הקודם · הבא > |
פרשת ויחי[עריכה]
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה וגו' (בראשית מז, כח). עד סוף הפרשה.
הנה יש לדקדק בפסוקי' האלו, דבפסוק ראשון שאמר ויחי יעקב י"ז שנה, לכאורה כל הפסוק הוא מיותר דאחר שכבר כתיב שהיה יעקב בן ק"ל שנה בעמדו לפני פרעה כשבא למצרים, א"כ כשיאמר כאן דימי יעקב היו קמ"ז שנה ממילא נדע שחיה במצרים י"ז שנה. גם י"ל במ"ש אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי וגו'. לכאורה הם כפולות דברים במלות שונות. גם י"ל אחר שאמר יעקב שים נא ידך תחת יריכי וגו' והשיב יוסף מתחילה אנכי אעשה, ולא הי' נשבע לו עד שהוכרח יעקב לומר לו פעם שנית השבעה לי ואז אמר וישבע לו. גם מ"ש השבעה לי אינו מובן דוודאי ישבע לו ולא לאחר, וא"כ תיבת לי הוא מיותר וגם שארי דקדוקי' יהיו מבוארים בתוך דברינו. והנה אשיב על ראשון ראשון, והוא דאיתא דדרשו רז"ל בגמרא (דשבת) (יומא עא.) כי אורך ימים ושנות חיים וגו' (משלי ג, ב). וכי יש שנה שאינו של חיים, אלא שנה טובה מיקרי שנות חיים וכו'. ואיתא בס' תנא דבי אליהו: כל שנותיו של יעקב היו בצער מצרת עשו לבן דינה יוסף, ואותן י"ז שנים שהיו במצרים היו בטובה והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו של יעקב היו בטובה. וא"כ יאמר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנים והם היו בטובה, ואז ויהיו ימי יעקב שנ"י חיי"ו קמ"ז שנה. ר"ל כאלו הי' כל ימיו שנות חיים מאחר שאותן י"ז שנים היו בטובה. והנה איתא במדרש דיעקב אמר ליוסף אם לא תבטחיני להקבר בארץ ישראל אמות אני מיד. ודרש מהפסוק שלאחריו ויהי אחרי הדברים האלה וגו'. כלומר אחר שנשבע יוסף ליעקב והבטיחו שיקבור אותו בא"י אז ויהי אחר"י מלשון מופלג, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, משא"כ דאם לא הבטיחו אז לא הוי אחר לשון אחר"י אלא היה מת מיד, ונ"ל דזש"ה בסוף הפרשה שאמר יוסף אל פרעה כשמת יעקב, אבי השבעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני וגו'. דיש לדקדק דלמה אמר לפרעה שאביו אמר לו הנה אנכי מת, הוי לי' לקצר ולומר אבי השבעני שאקבור אותו בארץ כנען אצל אבותיו. אמנם לפי דברינו הוא מדוקדק היטב מאוד, והוא דיוסף היה מתיירא מפני פרעה פן ואולי יאמר פרעה דלמה זה מהרת לקפוץ בשבועה ולמה לא הבטחת לאביך בלא שבועה, ולכן הקדים ההתנצלות וא"ל אבי השביעני לאמר תיכף בשעת שבועה אנכי מת מחמת הצער אם לא תשבע לי, וא"כ הוכרחתי לישבע תיכף כי איככה הייתי אוכל לראות באבדון מולדתי שהייתי מקצר ימי' של אבי, ולכן מוכרח אני לקיים השבועה, וזהו שאמר אבי השביעני הנה אנכי מת וגו'. וזה שאמר הכתוב גם כן כאן אל נא תקברני במצרים. ואם לאו אזי ושכבתי עם אבותי מיד וכאלו אני מת, ולכן תבטיחני בהבטחה נאמנה ונשאתני ממצרים וגו'. ואפשר שזהו כוונת דוד לשלמה בנו במ"ש ויצו את שלמה לאמר הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו'. דיש לדקדק דהיל"ל ויצו את שלמה בנו אנכי מת וחזקת, דתיבות לאמר הוא מיותר וגם לשון הנה אינו מובן. ולדרכינו יבואר ויאמר הכתוב דדוד צוה לשלמה שיחזק ויהיה לאיש ויהיה צדיק כמותו, ובאם לאו אזי אמר ליה הנה אנכי מת ותיכף ומיד אני הולך בדרך כל הארץ, ולכן וחזקת והיית לאיש כדי שלא אמות תיכף, וכמו שאמר יעקב ליוסף וכמדובר:
או יאמר ע"פ מ"ש רז"ל (ב"ב קטז.) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב (מ"א יא, כא). למה נאמר שכיבה אצל דוד וביואב מיתה, מפני שדוד הניח בן כמותו ומעלה עליו הכתוב כאלו לא מת וכו'. וזש"ה ויצו דוד את שלמה בנו לאמר. פי' שיאמר לאחרים שאנכי הולך בדרך כל הארץ, הולך דייקא ולא מיתה, וכאלו אני שכב, שכן מצינו שמיתתן של צדיקים נקרא בלשון הליכה, כד"א כי הולך האדם וגו' (קהלת יב, ה). והא כיצד וזהו אומרו וחזקת והיית לאיש. שתהיה צדיק ואז כאלו איני מת. ולכן אמר הכתוב ויקרא יעקב לבנו ליוסף ועשית עמדי חסד וגו' אל נא תקברני במצרים. ועוד שנית ושכב"תי עם אבותי ולא מת ממש מאחר שאני מניח בן צדיק, ואז בוודאי תקיים צוואתי ויהיה אצלי שכיבה ולא מיתה. ועפ"ז אפשר לומר דזהו כוונת רז"ל מ"ש (תענית ה:) דיעקב לא מת. דכוונתן מאחר שהניח בנים צדיקים כמותו, וזהו שאמרו מקיש הוא לזרעו, ר"ל שזרעו ג"כ הן צדיקים כמותו ולכן כאלו הן עדיין חיים וקיימים:
ועוד אפשר לפרש גמרא מ"ש בגמרא דתענית (ה:) דגמירי יעקב אבינו לא מת וכו'. והנה הרב הגאון מהור"ר העשיל ז"ל אמר ע"פ הגמרא פרק יש נוחלין (ב"ב קטו:) דנחלה משמשת והולכת עד ראובן, ופריך בגמרא ולימא עד יעקב, גמירי דלא כלה שבטי (ע"ש בפי' רשב"ם), ואיתא במ"ר דסימן הוי ליה ליעקב דאם ימות א' מבניו בחייו אזי יירש הוא גיהנם, ואמר הגאון ז"ל דבע"כ הפירוש הוא הדין באם שימות א' מבניו בלא זרע ג"כ יירש גיהנם, משא"כ אם מניח זרע, וא"כ לא כלה שבט, ובאם דלא כלה שבט אזי הוא בטוח דאין יורש גיהנם, ולפ"ז מוכח דיעקב לא מת דמקיש הוא לזרעו, מה זרעו ע"כ הם בחיים, ר"ל א' מהשבט כיון דגמירי דלא כלה שבט, וא"כ כל זמן שהבטחון זה קיים אז יעקב לא מת דמקיש הוא לזרעו, דכך הבטיחו הקב"ה דבחייו לא ימות א' מן השבטים ולא יכלה שבט אחד מן הי"ב שבטים, וא"כ מזה מוכח דיעקב לא מת. וזהו דברי פי חכם חן. (ועפ"ז יש להבין מדרש ילקוט במגלת אסתר וז"ל: אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כתבת בתורתך איש כי ימות ובן אין לו וגו', והמן הרשע מבקש להרוג ולאבד את כל היהודים וכו', ממון שלנו למי וכו'. והוא תמוה דלפי הנראה משמע דהתפללו על הממון שלהם שהי' חביב עליהם יותר מגופם מאחר שאמרו ממון שלנו למי. אמנם לדברי הגאון הנ"ל ניחא דוודאי ישראל שבאותו הדור אינם קובלים על הממון לחוד, והוא דכבר הבטיח הקב"ה ליעקב דלא יהיה כלה שבט, ולכן כתיב ואתם בני ישראל לא כליתם. ולכך אמרו רז"ל דנחלה משמשת והולכת עד ראובן, דכיון דעכ"פ יהי' אחד מן השבט קיים, וא"כ אמרו ישראל להקב"ה כתבת בתורתך איש כי ימות ובן אין לו וכו'. ובאם שאין לו בן או בת אז"י הנחלה משמשת עד ראובן ולא עד יעקב, דגמירי דלא כלה שבט. וא"כ מן פרשת נחלה מוכח דלא כלה אף שבט אחד, והמן הרשע הזה מבקש לעקור את כל היהודים היפך הבטחתך שהבטיח הקב"ה, כד"א ואתם בית ישראל לא כליתם. וא"כ ממון שלנו למי, כי לדעת המן אין לנו יורשי' ולכן אנו מתפללי' שיקויים הבטחתך, דגמירי דלא כלה שבט, וא"כ זממו של המן בל תיפוק):
אמנם לדעתינו יובן הגמרא הנ"ל דיעקב לא מת באופן אחר, והוא דאיתא בבחיי פרשה זו: דמעשה אברהם הוא סימן לגלות וחורבן ראשון, ומעשה יצחק סימן לחורבן בית שני, ומעשה יעקב סי' לגלות המר הזה ולגאולה אחרונה, וכשם שהיו שנות יעקב בתחילה בצער וסוף בשלוה כן יהיו בניו בתחילה בגלות המר במצרים והבטיח הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה. כן הוא סימן לבניו בגלות הזה כדאיתא במ"ר, וא"כ בע"כ בהכרח הוא שיקבץ ה' זרעו שהם בחיים ויביאם מארץ רחוק לארץ ישראל, וא"כ אף הוא עלה בחיים לארץ כיון דמקיש הוא לזרעו, ומה זרעו הקב"ה יביאם בחיים לארץ אף ליעקב נעשה כן, ומוכח דלא מת ונעשה יעקב סימן לבניו, דמה הוא עלה בחיים לארץ אף לבניו כן יהיה במהרה בימינו אמן. ועם זה יובן הכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה (תהלים פט, מט). ולכאורה דברי יתר המה בפסוק הלז, דוודאי כשיחי' אז לא יראה מות, וכן להיפוך כשיראה מות אז לא יחיה. וכן מ"ש ימלט נפשו משאול דאמר שימות בוודאי לא ימלט נפשו משאול, וכי יהיה מונח כדומן על פני השדה ולא יהי' לו קבורה. גם יש לתמוה על הלשון מ"ש מי גבר. אמנם לפ"ד יהי' פירושו כך, והוא דקי"ל דיעקב אבינו לא מת, ואעפ"כ חנטו חנטייא וקברו קברייא כדאיתא בגמרא דתענית (ה:). והנה ידוע שאליה"ו הוא פנחס ונקרא מלאך ועלה בסערה לשמים. וגבי ריב"ל אמרו בגמרא דכתובות (עז:) דאיתחזי לי' מלאך המות לר' יהושע בן לוי, אלא שבחכמתו וע"פ שבועתו היה הולך חי לג"ע ולא טעם טעם מיתה, אבל מ"מ ראה המלאך המות, וא"כ יומתק הכתוב היטב והוא דדוד המלך ע"ה בא לשלול אותן אנשים שלא מתו, ולכן אמר בלשון מי גבר יחיה וגו'. והוא דהוקשה לי' הלא פנחס זה אליהו שנשאר בחיים, לז"א מי גבר יחיה משא"כ אליהו היה מלאך, ואף שראיתי לר' יהושע בן לוי שלא מת, לזה אמר מי גבר יחי' ולא יראה מות, משא"כ ר' יהושע בן לוי ראה המלאך המות, ושמא תאמר הלא קי"ל דיעקב אבינו לא מת שהי' גבר ולא ראה מות המלאך המות, לזה אמר מי גבר יחיה ולא יראה מות וימלט משאול נפשו, משא"כ יעקב לא ניצל משאול כי בניו קברו אותו, וא"כ מדוקדק היטב הכתוב מי גב"ר לאפוקי אליהו דמלאך היה, ולא יראה מות לאפוקי ריב"ל שראה המות, ימלט נפשו משאול סלה לאפוקי יעקב דלא נמלט משאול נפשו וק"ל. ואחר זמן שמעתי איך שהגאון מהר"ר חיים כ"ץ אב"ד דק"ק פוזנן כיון בפסוק כן, ושמחתי שכוונתי לדעת גדול ואולי בר מזלי הוא:
ובזה נ"ל לבאר ג"כ גמרא דסנהדרין (צ:) וז"ל: שאל האי מינא מנין לתחיית המתים מן התורה ושהקב"ה יודע עתידות, א"ל ר' יהושע הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה (דברים לא, טז). ופריך ודילמא וקם העם וזנה (פי' דתיבות וקם קאי אשל מטה, וא"כ לא מוכח תחיית המתים), א"ל נקוט מיהא פלגא בידך שהקב"ה הוא יודע עתידות עכל"ה. והנה כאן הבן שואל דהאי מין שאל לר"י תרתי והוא השיב לו רק על א', והנה כבר צווחו בו קמאי דקמאי ואף אני אענה את חלקי, והוא דכבר אמרנו דהקב"ה הבטיח ליעקב וא"ל אנכי אעלך גם עלה ואנכי ארד עמך וכו'. והנה באמת לא מצינו דהקב"ה העלהו ליעקב לא"י כי באמת הוא מת במצרים, אלא בע"כ צ"ל דהבטחת הקב"ה היה שיהיה נקבר יעקב בארץ כנען, וטעם הקבורה הוא כדאיתא בירושלמי ובגמרא דידן, דמיתי ח"ל אינם חיים לע"ל כי אם ע"י גלגול מחילות וצער גדול, והנה מכל זה מוכח דכיון דידע הקב"ה שיעקב ימות בח"ל, והבטחון היה שיוקבר בא"י מטעם תחיית המתים, א"כ מוכח תחיית המתים מן התורה, אכן הוקשה ליה להאי מינא דילמא הקב"ה אינו יודע עתידות ח"ו וסבור שיעקב יהיה חי ויעלהו בחיים לארץ ישראל לאחוזת אבותיו, וא"כ אין כאן הוכחה ורמז לת"ה, ולכן השיב לו ר"י מן הפסוק וקם העם וזנה מוכח עכ"פ דהקב"ה יודע עתידות, וא"כ הקדוש ברוך הוא יודע עתידות כמו שאמר המין בעצמו, וא"כ נקוט מיהא פלגא דהקב"ה יודע עתידות, וא"כ הקב"ה יודע עתידות שימות יעקב במצרים, ואעפ"י כן הבטיחו הקב"ה לעלות לא"י ולקוברו שם בארץ ישראל מטעם גלגול מחילות, וא"כ מזה מוכח תרווייהו דהקב"ה יודע עתידות ושיהיה תחיית המתים. וא"כ הוא מדוקדק היטב דשאל האי מין מניין שהקב"ה יודע עתידות ושיהיה תחיית המתים, ואין לומר דמוכח זה מיעקב תרווייהו דהקב"ה הוא יודע שימות יעקב בחוצה לארץ, והבטיחו שיעלהו לא"י לקברו שם מטעם צער גלגול מחילות שיהיה תחיית המתים וא"כ מוכח תרווייהו, די"ל דמאן יימר זה שמא הקב"ה אינו יודע עתידות כי ס"ל שיעקב יהיה חי ויעלהו בחיים לא"י, וא"כ לא מוכח מידי שיודע עתידות ולא תחיית המתים. והשיב לו ר"י דעכ"פ מהקרא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה מוכח שהקב"ה יודע עתידות, ומוכח ג"כ שיהי' תחיית המתים שאמר וקם העם וזנה, וגם ת"ה שאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והקשה האי מין דילמא וקם קאי אמה שלמטה וקם העם וזנה, וא"כ אכתי קשה שאלת מניין לת"ה. ולכן השיב לו ר"י נקוט מיהא פלגא בידך שהקב"ה יודע עתידות, וא"כ מזה מוכח ג"כ שהקב"ה יהי' מחיה המתים, שאתה אמרת בעצמך דהקב"ה הוא יודע עתידות, וא"כ נוכל לומר דידע הקב"ה האמת שימות יעקב בח"ל כמו שהי' באמת, וא"כ קשה איך העלהו לא"י, אלא ע"כ צ"ל דהבטיחו שיקבר בא"י, וקשה למאי נפקא מיניה מה לי ליקבר הכא מ"ל ליקבר בא"י, אלא ע"כ הטעם משום תחיית המתים ומשום גלגול מחילות, וא"כ בע"כ מוכח ת"ה אחר שאתה מודה דנלמד מן וקם העם וזנה שהקב"ה יודע עתידות, א"כ מוכח גבי יעקב שידע ג"כ ה' שימות ומוכח ת"ה וכאמור. ובזה יובן הכתוב היטב מ"ש הקב"ה ליחזקאל התחיינה העצמות האלה. והשיב יחזקאל ה' אלהים אתה ידעת. ולכאורה אינו מובן תשובת יחזקאל, ותשובתו אינו מספיק לשאלת הקב"ה, ולפי מ"ש א"ש, והוא דכבר זכרנו דכיון דמוכח דהקב"ה יודע עתידות א"כ מוכח מזה שהקב"ה הוא מחיה המתים, וא"כ כששאל הקב"ה ליחזקאל התחיינה העצמות האלה, והשיב לו יחזקאל שפיר ה' אלהים אתה ידעת. וא"כ אם יש לך הידיעה אזי מוכח ג"כ שיהיה תחיית המתים וק"ל:
ובמדרש על פסוק סכות לראשי ביום נשק (תהלים קמ, ח). לעתיד יבא עשו ומקטרג לפני הקב"ה מפני מה נחשבתי בעיניך כרשע, על שכתבת בתורה לא תרצח ועשו עבר על זה שהוא רוצח, נמצא אתה עוקר הברכה שבירך יצחק לעשו ועל חרבך תחיה. ואת יעקב אהבת, לא כתיב בתורה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, והוא נשא ב' אחיות, ואם תאמר אני גרמתי לו שהלך אצל לבן ושם נשא ב' אחיות, א"כ למה אתה מסתירהו בסוכה, הה"ד וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. אמר ר' יהושע תיפח רוחו של אותו רשע שלא ידע להשיב לעצמו, שהרי כתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, בשבילי מתה, הה"ד סכות לראשי ביום נשק עכל"ה. המדרש הזה אמר דרשוני וחיו, ולא ראיתי שום מפרש שרוצה לפרשו, ומקום הניחו לי רבותי להתגדר בו, ואבאר אני אותו כפי אשר יורני מן השמים. והנה יש לדקדק בזה המאמר, חדא במה שאמר למה אתה מסתירהו בסוכה, דהיאך מצינו שהקב"ה הי' מסתיר ליעקב בסוכה. וע"ק דהיאך נרמז מזה דמכח שהסתיר הקב"ה ליעקב בסוכה היה לו תירוץ על ב' אחיות, וגם בדברי ר' יהושע יש לתמוה דמה ראייה יש בפסוק ואני בבואי מפדן שיעקב לא חטא כלל. ואמנם לבא אל הביאור נקדים סוד ענין הסוכה, ואגב יתבאר הפסוקים בפרשה, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו וגו'. ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו'. עכ"ל הפסוקים. והנה יש לדקדק בפסוקי' אלו מ"ש יעקב, ואפרים ומנשה לי הם כראובן ושמעון יהיו לי. אבל שאר בנים יהיו נקראי' ע"ש אחיהם, וכי תחומין אית במעים. וע"ק למה מדמה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יותר משאר שבטים, וע"ק ואני בבואי מפדן גו'. לכאורה אין לו שייכות לפסוק הקודם, גם יש להקשות מה ענין שהזכיר כאן קבורת רחל (ואף שרש"י ז"ל בא לתרץ הקושיא זו, דא"ל יעקב ליוסף אני מטריח עליך שתוליכני לא"י ואני קברתי לרחל על הדרך, ושמא יהי' לך תרעומות עלי, אבל דע כי ע"פ הדבור קברתיה שם כדי שתהא עזר לבניה בגלות נבוזרדן, והיו בני ישראל עוברי' דרך שמה על קבורת רחל והיא בוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר רחל מבכה על בניה וכו'), אבל לדרכינו יבואר הכל בטוב טעם. וכדי שנבוא אל הענין נקדים מ"ש הבעל עשרה מאמרות ובעל ס' הפרד"ס מה שהקשו איך אמרו ישראל הלל במצרים שהוא מקום טומאה וטינוף ע"ז ומזוהם, ואיך השרה הקב"ה שכינתו שם. ותירצו שגבריאל המלאך נשאם על כנפי נשרים לירושלים. ועוד תירצו כשבא יעקב למצרים באתה השכינה עם מרכבה העליונה עמו, בסוד אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וגו'. ובזה נעשה ארץ מצרים כעין ארץ ישראל, וא"כ כיון דהוי כמו ארץ ישראל שפיר הי' אומרים שירה ע"ש. והרמב"ן ז"ל בפרשת תולדות ובפרשה זו כתב דיעקב בחוצה לארץ לא היה נזהר באיסור ב' אחיות, אבל בא"י נזהר ולכן מתה רחל מיד בבואו לקצה ארץ כנען, ולאה לא מתה כי בהיתר נשאה יעקב ללאה, אבל לרחל נשאה באיסור ע"ש. והנה הרב ז"ל הקשה ולמה לא מת יעקב, ותירץ משום דרחל גרמה לזה שהיא מסרה סימנים לאחותה ללאה, ולכן לא נענש יעקב. והנה נקדים עוד מ"ש העשרה מאמרות דראובן ושמעון היו פגומים, ראובן היה בן תמורה לפי דהיה מחשבת יעקב ארחל. ושמעון היה בא מאיסור ב' אחיות ולא היו ראויין להמנות במנין השבטים, אך מפני מה נמנים, שלפי שאין פגם שלהם כלום שיעקב היה דר בחוצה לארץ ולא חל עליו האיסור ב' אחיות קודם מתן תורה בח"ל. וכן מנשה ואפרים היו ג"כ פגומים מצד אסנת שהיא דינה ונבעלת לשכם בן חמור והיתה אחות יוסף, וא"כ לפ"ז היו פגומים, אך אותן הבנים שנולדו קודם ביאת יעקב למצרים, הי' מצרים עדיין חוצה לארץ, ועדיין לא נפגמו ולא חל עליהם איסור עריות כמו ראובן ושמעון, אבל אותן בנים הנולדים אחר ביאת יעקב למצרים ונעשה אז ארץ מצרים א"י, ואז חל עליהם עונש כרת ועונש עריות ע"ש בע"מ. וא"כ לפ"ז יובן הכתובים היטב, והוא דא"ל יעקב ליוסף ועתה שני בניך הנולדים לך עם אסנת זו דינה בת יעקב שהיא אחות יוסף קודם ביאת יעקב למצרים לי הם, ר"ל כשרים הם ואינם פגומים והם ממש כראובן ושמעון יהיו לי, דכמו שראובן ושמעון הם כשרים מטעם שהייתי עדיין בח"ל ואז לא חל עלי האיסור ב' אחיות, וא"כ כמו כן אפרים ומנשה הנולדים לך עד בואי אליך קודם ביאתי למצרים, ואז הוי ארץ מצרים ח"ל, ולכן בניך ג"כ כשרים היו, ולכן דימה אותן ממש כראובן ושמעון דשניהם הוי בכ"ף הדמיון ודין אחד להם. אבל ומולדתך אשר הולדת אחריהם, ר"ל אחר ביאת יעקב למצרים, ואז אמר הקב"ה אלי אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וגו'. ואז היה המרכבה עם השכינה באו ג"כ למצרים ונעשית מצרים ארץ ישראל, וא"כ חל עלינו איסור עריות ואותן תולדות אינם כשרים הם, שלפי שנולדו לך מאיסור אחותך, ולכן איני חפץ שיבאו על היחוס כ"א על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ושמא תאמר מי מגיד זאת דהדבר תלוי בארץ דווקא או בח"ל, לזה אמר דע"כ מוכח הסברא דאותן תולדות הנולדי' בח"ל הם כשרי' ולא חל עליהם איסור עריות, משא"כ בארץ ישראל חל איסור עריות, והא ראייה ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל דייקא בעוד כברת הארץ, וא"כ קשה ממה נפשך אם איסור עריות חל בח"ל א"כ למה לא מתה רחל בח"ל שהי' עיקר האיסור נעשה שם. ואם לא חל האיסור עריות א"כ אף בארץ ישראל אינו חל דהוי קודם מתן תורה, וא"כ קשה למה דווקא מתה בעוד כ'ברת ה'ארץ, תיכף ומיד כשנכנסה לספר של ארץ, אלא ע"כ הטעם הוא כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דמשום דכאן הי' התחלת הארץ ורחל גרמה האיסור ב' אחיות, ובארץ קיימו האבות התורה ולא בח"ל, ולכן חל עליהם האיסור עריות דווקא בארץ, וא"כ מוכח דבניך הנולדים לך קודם ביאתי למצרים לי הם, דאז היית בח"ל, משא"כ עכשיו מצרים כא"י נחשב הוא, וא"כ בניך הנולדי' לך עכשיו ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם וק"ל. ואפשר דזה היה כוונת רחל באומרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואף שרז"ל (נדרים סד:) למדו מכאן דמי שאין לו בנים חשוב הוא כמת, דברי רז"ל צדקו המה אך אעיקרא דדינא פירכא דמנ"ל לרחל זה דמי שאין לה בנים הוי חשיב כמת עד שתלאה מיתתה בלידת בנים. ולדברינו ניחא מאחר שראתה רחל שאין לה בנים, וא"כ ע"כ אין החטא תלוי בלאה שהרי יש לה בנים, וגם ביעקב ג"כ אין תלוי החטא כיון דעיקר החטא היתה גרמת רחל, ועונש עריות הוא כרת וערירי שמת בלא בנים, ולכן אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ר"ל דאם אין לי בנים מפני איסור ב' אחיות, א"כ מתה אנכי ג"כ בדין עריות שהוא ג"כ בכרת, דהנה יעקב ידע האמת שאין איסור בח"ל משום ב' אחיות, אך מצד כל מקום שהלך יעקב היתה השכינה עמו, והוי אותו המקום ששרוי יעקב שם הוי כמו א"י שהוא היה מרכבה שלימה לשכינה, ולזה הראה ענווה גדולה שלא תלה הכבוד בו בעצמו שהוא מרכבה לשכינה (או י"ל דעדיין לא הבטיח הקב"ה אותו ואנכי ארד עמך ואנכי אעלך, דאחר ביאתו לארץ הבטיח הקב"ה אותו דכל מקום שיהי' שם יהיה נחשב כמו ארץ ישראל, כי השכינה והמרכבה עליונה תמיד היו איתו וכמ"ש לעיל). לזה השיב יעקב התחת אלהים אנכי. ר"ל וכי א'ני תחת ממשלת אלהים שהוא א"י שהיא יושבת תחת יד הקב"ה, משא"כ שארי הארצות הם תחת ממשלת הע' שרים החיצוניים ולא תחת יד הקב"ה, אשר בשביל זה מנע ממך פרי בטן, בשלמא אי הייתי בא"י שפיר הוי דיהי' העונש חל עליך, משא"כ עכשיו שעדיין אנחנו בח"ל וא"כ אין הדבר תלוי בחטא. ולכן אמרו במדרש תנחומא: בא וראה ענוות גדול של יעקב שאמר התחת אלהים אנכי, והלא כתיב ותגזור אומר ויקם לך עכל"ה. והוא אינו מובן לכאורה, ולדרכינו א"ש דבוודאי ענוות גדול הראה שלא רצה להתפאר שהוא א' מן רגלי הכסא המרכבה כנ"ל ודו"ק:
והשתא נבוא לביאור מדרש ילקוט הנ"ל, רק נקדים מ"ש חכמי האמת בסוד הסוכה שהוא דוגמת מרכבה עליונה שבה משרה הקב"ה שכינתו, והני ג' מחיצות שלימות מהסוכה רומזים לג' רגלי המרכבה העליונה שהם א'ברהם י'צחק וי'עקב, ודופן רביעית שהוא טפח והוא רגל קצר רגל רביעי של המרכבה שהוא רגל דוד, וע"ז אמר דוד אם אמרתי מטה רגלי אעפ"כ חסדיך ה' יסעדני. וזהו הסוד שאומרים אנו בברכת המזון בימי סוכות, הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. ועיין בכתבי האר"י שהאריך ועיי' בע"מ. העולה מדברינו הנ"ל דבח"ל לא חטא יעקב באיסור ב' אחיות אלא עד שהתחיל לבא אל א"י, ואז התחיל האיסור עריות לחול, ולכן מתה רחל בעוד כברת הארץ, ולכן תולדותיו של יוסף הנולדים אחר ביאת יעקב למצרים פגומים הם כי אז נעשה מצרים א"י, בסוד ואנכי אעלך גם עלה, שירד השכינה והמרכבה העליונה עמו, כי הוא הי' א' מהמרכבה כמה שכתבתי לעיל בסוד הסוכה, משא"כ קודם ביאתו למצרים עדיין הי' מצרים בחזקת ח"ל וכמבואר לעיל. וא"כ לפ"ז מבואר המדרש הנ"ל כי מאחר שכבר אמרנו שהקב"ה משרה שכינתו בח"ל משום שיעקב בחר לו יה, ויעקב הוא הגרם שתעשה מחוצה לארץ ארץ ישראל, ולכן כתיב גבי ופרצת ימה ונגבה וגו'. כי הוא יעשה לעתיד מכל ארצות תבל ארץ ישראל. והנה עשו בא לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע מפני מה שנאת אותי על שעברתי על לא תרצח, הלא אחי יעקב עבר על איסור ב' אחיות, וא"ת אני גרמתי שהלך לפדן ארם, והותר לו לישא שם ב' אחיות משום דהיה ח"ל ולא הי' ארץ ישראל והאבות לא הי' צריכין לקיים התורה כ"א בארץ דווקא. והלא בכל מקום שהלך יעקב שם היתה השכינה עמו כי הוא אחד מן המרכבה שלימה, וכן איתא בזוהר להדיא כשישראל יושבין בסוכה אז באים לסוכה א'ברהם י'צחק וי'עקב וד'וד ותמן שריא מרכבה שלימה ושכינה עמהם, והוי כדמיון א"י. וא"כ אמר עשו הלא בכל מקום שהלך יעקב שם נעשה מח"ל א"י, וא"כ ע"כ איסור שתי אחיות נחשב לו לחטא, וא"כ עבר ג"כ על לאו ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. אלא ע"כ צ"ל דמאחר דהיה יעקב עדיין בח"ל, דאז לא הי' חל איסור עריות וכמש"ל, ואין השכינה עמו כיון דהותר לו להנשא ב' אחיות בח"ל, א"כ קשה למה אתה מסתיריהו בסוכה, ר"ל בסוד ג' דפנות דרומזי' לסוד ג' אבות, והלא יעקב אין מן המרכבה, דכיון דאין השכינה עמו והותר לו ב' אחיות, והי' לו תירוץ כנ"ל, אלא ע"כ צ"ל דבאמת יעקב הוא מן המרכבה העליונה, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתיה דלא הי' ליעקב תירוץ על איסור ב' אחיות מאחר דכל מקום שהלך הוי כמו א"י, אמנם באמת טעה עשו הרשע דהוא סבור דיעקב היה לו המדריגה שהוא אחד מן המרכבה העליונה אף קודם ירידתו למצרים, ולכן רוצה לחייבו בדין איסור ב' אחיות מאחר שבכל מקום הי' נעשית א"י, ובאמת טעה כי המעלה זו באה ליעקב בסוד שא"ל הקב"ה ואנכי ארד עמך ואנכי אעלך, דהיינו בירידתו למצרים זכה בבית אל למדריגה זו, וכדמוכח מקרא ועתה שני בניך הנ"ל, ולכן אמר ר' יהושע תיפח רוחו של אותו רשע שאינו יודע להשיב לעצמו, הלא המקרא מלא מוכיח שבאותו פעם עדיין לא הי' יעקב מרכבה שלימה כ"א לאחר ביאתו לא"י כשבנה מזבח בבית אל, והא ראיה שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בעוד כברת הארץ. והוינן בה למה לא מתה רחל קודם לכן בח"ל, אלא ע"כ צ"ל דהא דמתה רחל בארץ דווקא דאז לא היה יעקב בא"י, וא"כ לא חטא יעקב כלל, ולכן אח"כ כשהיה בבית אל היה נכנס בסוד הסוכה שהיא דמיון מרכבה עליונה, והה"ד וסוכה תהיה לצל, וסכות לראשי ביום נשק ודו"ק:
ובדרך אחר נ"ל ליישב הפסוקי' הנ"ל, והוא דאיתא במ"ר פ' בא: ד"א החדש הזה לכם. משל לבן מלך שהשליטו אביו על כל נכסיו, א"ל הבן לאביו אם אין אתה נותן לי הכסא שלך היאך הכל יודעין שאתה מחבבני וכו', כך הקב"ה נתן לאברהם העולם כולו, א"ל רבש"ע אם אין אתה נותן לי את בית המקדש שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה אין אתה נותן לי כלום (פי' היפה תואר דת"ק אמות של מקום המקדש הוא יותר חשוב מכל העולם שהוא ת"ק שנה) ונתן לו הקב"ה כל מה שמבקש, שנאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. וכתיב לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי. וכיון ששמע אברהם כן אמר אלקים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם עכ"ל. והוא תמוה, והנה אין דרכינו להאריך בקושיות רק נעורר קצת אשר הוא מן ההכרח והשאר נסמך אני על המעיין, די"ל דאיזה ראייה מביא המדרש מן הפסוק ואני נתתי לך שכם שנתן הקב"ה לו את בית המקדש שהוא ת"ק על ת"ק, וגם מה שמסיים בעל המדרש וכתיב לי גלעד ולי מנשה, דלכאורה הוא שלא לצורך ואין לו שייכות לכאן, והאחרון הכביד דמ"ש כיון ששמע אברהם כן אמר אעלוזה וגו'. דלמה נקט אברהם דוקא פסוק זה בפומי' כיון ששמע כך ולא מקודם לכן. ולהבין זה נבאר מתחילה פסוקי הפרשה, רק נקדים מ"ש רש"י בפסוק ונתתיך לקהל עמים. זהו פעם שנית כשנראה הקב"ה אלי בלוז ואמר לי שעתידין לצאת ממני עוד קהל ועמים, ואעפ"י שאמר לי גוי וקהל גוים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד מבנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק ולחשב לשני שבטים, ועתה אותה מתנה אני נותן לך שאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שיקחו ב' חלקי' בארץ ישראל. ואיתא בביאורי מהרא"י הטעם דקבר יעקב לרחל על אם הדרך, להורות בזה שארץ ישראל היא מוחזקת מאבותיהם, דאל"כ לא הי' מניחין בני המדינה לקבור המתים בדרך כבושה לרבים עכ"ל. והנה כבר כתבתי לעיל בפ' וישב בשם חכמי האמת שאפרים ומנשה תאומים היו, ואפרים היה בכור במחשבה ובטיפה ומנשה היה בכור ללידה. ולכן נ"ל לפרש הכתוב כמו שאמר הקב"ה בני בכרי ישראל. דהקב"ה אזיל ג"כ בתר המחשבה דיעקב הי' נקרא בכור במחשבה, משל לשפופרת כמו כן ואפרים בכורי הוא. ולכן יעקב ביקש להחזיק קניית הבכורה שקנה מן עשו ונתן במתנה לאפרים שהוא הי' בכור בטיפה כמו יעקב. ומכח זה זכה יעקב לשליש העולם יותר מעשו, ולוקח פי שנים ב' עולמות דהיינו עולם המשיח ועולם הבא, לעשו חלק אחד דהיינו עוה"ז וכמו שהארכתי לעיל בכמה מקומות. וא"כ לפ"ז הכתובי' של הפרשה ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי. ומה היה הברכה ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים, כדי שיחלק שבט אחד לשנים שיטלו ב' חלקים בא"י, ולכן אותה ברכה אני נותן לך, ולז"א ועתה ב' בניך הנולדים לך וגו' יטלו פי' שנים, כי יוסף הי' ג"כ בכור במחשבה, דכל כוונת יעקב בלילה ראשונה הי' ארחל ואיוסף, וא"כ אותו שליש דקניתי מן עשו ליקח פי שנים מן העולמות, כמו כן תקח אתה פי שנים בא"י, וש"ת הלא עדיין א"י אינו בידי ומקרי ראוי, וקי"ל דאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, לז"א דע"כ ארץ ישראל מוחזקת היא, והא ראייה ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך, ואם הארץ אינה מוחזקת מאבותינו למה לא מיחו בה יושבי הארץ, אלא ע"כ כיון דלא מיחו אזי היא מוחזקת, וא"כ שפיר אני נותן לך החלק בכורה שלי שקניתי מן עשו. ובזה נבוא לביאור הפסוקי' וישלח יעקב את יד ימינו וישת על ראש אפרים וגו' ויברך אותם וגו' המלאך הגואל וגו' וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וגו' וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו'. והנה כל איש יראה וידע שאין דרכינו להאריך בקושי' כי הדקדוקי' המה רבו, ואם נעמוד עליהם אזי תקצר היריעה, דלכאורה אין להם שייכות וחיבור, וגם הרבה מלות שונות וכפולים יש, גם יש לתרץ למה המתין יוסף עד שסיים יעקב ברכת המלאך הגואל, ואח"כ אמר וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו וגו', היל"ל לאביו תיכף קודם שבירך יעקב לבניו שמנשה הוא הבכור. וכדי לתרץ כל הדקדוקי' יבואר אגב ג"כ מ"ר תמוה, וימאן אביו. א"ל יעקב ליוסף ידא דדחה תליתאה דעלמא את מבקש לדחותה עכ"ל. ואין כאן לפרש דדחה יעקב למלאך בהאבקו עמו, ומלאך הוא רחבו כשליש העולם, הלא אותה הגבורה הי' חוץ לטבע, וכמו שהקשה הרב בעל יפה תואר ע"ש. וא"כ אם מצד הגבורה ה"ל להביא ראיה מן פסוק ויגל יעקב את האבן על פי הבאר. אמנם לדברינו יתבאר הכל בסגנון אחד, והוא דכבר אמרנו שיעקב ויוסף ואפרים היו שוים בענין הבכורה, ומנשה ועשו וכן ראובן היו בכורי' בלידה. ואפשר לומר דקודם דקנה יעקב הבכורה מעשו שהוא יקח פי שנים ולא יהיה לעשו שם בכור כמו שכתבתי בכמה דוכתי' הוי י"ל דהיו שניהם שוים במעלתן, והיו חולקין הכל בשוה, די"ל דיעקב הוא בכור ואזלינן בתר הטיפה ומחשבה, וי"ל דעשו הוא בכור ואזלינן בתר הלידה. אבל אחר קניית הבכורה של יעקב אזי אף הקב"ה הסכים על ידו וקרא ליעקב בכור וכתב בני בכורי ישראל, והנה יעקב הי' רוצה לחלק כבוד לשניהם, לאפרים שהוא הי' בכור בטיפה וגם למנשה שהי' בכור בלידה, ולכן העמיד למנשה לצד ימינו מאחר שהוא נקרא בכור בלידה, ועל אפרים שת את יד שמאלו ושם יד ימינו על ראשו לפי דאצלו הי' עיקר, וס"ל דאזלינן בתר בכור הטיפה כמו יעקב, וזש"ה וישלח ישראל את יד ימינו על ראש אפרים משום דהוי בכור בטיפה, וש"ת א"כ אחר שאפרים הי' חביב יותר למה לא העמידו לצד ימינו ולא הי' יעקב צריך לשכל את ידיו, לז"א דעכ"פ הוא הצעיר בלידה וצריך ג"כ לחלק כבוד לאותו הבכור בלידה שהי' מנשה, אבל מ"מ אפרים הי' העיקר. וש"ת א"כ הי' לו להעמיד למנשה לצד שמאלו, לזה אמר כי מנשה הבכור ויברך אותם וגו' המלאך הגואל וגו' וידגו לרוב בקרב הארץ. ונתן רמז בברכה זו לכל א' וא' במעלתו, והוא דאיתא במדרש ילקוט דאמר יעקב מי ששמו נון בנו מכניס את ישראל לא"י. וזה הי' יהושע שבא מאפרים. ובמ"ר פ' נשא איתא שרמז יעקב לחמשת בנות צלפחד בן חפר מבני מנשה שיקחו חלקם בא"י, משא"כ חצי שבט מנשה יקחו חלקם בעבר לירדן, ולכן אמר וידגו שהוא לשון דגים, רמז דביום החמשי נבראו הדגים, ובנות צלפחד היו ה' שנמשלו כדגי' ויטלו חלקם בקרב הארץ. נמצא דברכת יעקב נוכל לפרש דקאי על אפרים על יהושע בן נו"ן דקאתי מאפרים, ולכ"א וידגו. או י"ל דקאי אמנשה ואבנות צלפחד, והנה יוסף ס"ל שכוונת יעקב הי' אברכת מנשה ואבנות צלפחד, כי מנשה הי' הבכור בלידה, ס"ל דוודאי מנשה הוא עיקר, והוקשה לי' למה שת יעקב יד ימינו על ראש אפרים, אלא ע"כ טעות הוא ביד יעקב, ולכן ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי, כיון דברמז הברכות שלך הוא משמע דפי' קאי אמנשה, ולכן שים יד ימינך על ראשו של מנשה, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני כוונותיך בפי' וידגו דס"ל דקאי על מנשה לחוד, ידעתי בני שזה הוא בכור ללידה. ידעתי עוד כוונה אחרת שאפרים הוא בכור במחשבה, ויוכל להיות הפי' וידגו קאי על יהושע בן נו"ן שהוא יגדל וזרעו יהיה מלא הגוים, ולכן אמר לי' יעקב ידא דדחה תליתאה דעלמא אתה מבקש לדחותה, פי' ידא דדחה שליש העולם, שלקחתי מן עשו אחי שאקח פי שנים בחלק העולם כיון דקניתי הבכורה ממנו ע"כ הבכור של הטיפה עדיף, ולכן הסכים הקב"ה וקרא אותו בני בכורי ישראל, ואיך אתה מבקש לדחותה ותרצה לעשות הבכור ללידה עיקר, וא"כ אתה מאבד השליש עולם דקניתי מן עשו שאקח פי שנים, ולכן חזר יעקב ויברכם ביום ההוא בך יברך ישראל ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, וישת את אפרים לפני מנשה מאחר שאפרים היה העיקר, ונתן טעם למה באמת חשוב הבכור בטיפה יותר מבכור ללידה. לז"א ואני נתתי לך שכם אחד. ודרשו רז"ל זו הבכורה אשר לקחתי מיד האמורי. ר"ל מיד עשו, ואותו חלק אני נותן לך וע"כ הבכורה שלי היתה שהייתי בכור בטיפה, וא"כ לכן אני נותן לך שאף אתה היית בכור במחשבה, וא"כ מוכח שאפרים ג"כ הוא בכור ודו"ק:
הכלל העולה מזה באם שאמרינן דא"י היא מוחזקת מאבותינו אזי הי' כדין עשה יעקב שנתן הבכורה ליוסף שיטול פי שנים בארץ, וא"י לא מקרי ראוי כ"א מוחזק לפי שאזלינן בתר המחשבה והטיפה, ואז הי' יעקב ויוסף ואפרים בכורים. וא"כ לפ"ז יובן המ"ר הנ"ל א"ל אברהם להקב"ה, אם אין אתה נותן לי הבית המקדש שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה כמו שהעולם הוא ת"ק שנה אין אתה נותן לי כלום. דבשלמא אם את נותן לי ב"ה אזי מוכח דאני נקרא בכור וב"ה נבנה בחלקי אחד מצרא, וא"כ מוכח מזה שאוכל להנחיל כל הארץ לזרעי ותהיה הארץ מוחזקת מאבותיהם, משא"כ אם אין אתה נותן לי ב"ה הוו כאלו אין אתה נותן לי כלום, וכמשל לבן מלך דאמר לאביו אם אין את נותן לי הכסא. והוקשה להמדרש היכן מצינו זה, לכן מביא ראיה דע"כ א"י היא מוחזקת שנאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. שהוא חלק בכורה שנתן יעקב ליוסף שיקח ב' חלקים בארץ ישראל, וא"כ ע"כ מוכח דארץ ישראל היא מוחזקת, דאל"כ היאך יוכל יעקב ליתן ליוסף פי שנים בארץ, דכיון דקי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק, אלא ע"כ מוכרח לומר דהיא מוחזקת ע"פ הבטחה שהבטיח הקב"ה ונתן הב"ה לאברהם. אמנם הוקשה לי' לבעל המדרש דמאן יימר שיעקב בעצמו הי' לו הזכות ליטול פי שנים בעולמות, ולהיות הב"ה אחד מיצרא, דאזלינן בתר בכור המחשבה, דילמא בתר פטר רחם אזלינן דבכור ללידה הוא עיקר. לזה אמר המדרש והביא ראיה גדולה מן הכתוב דכתיב לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי דייקא, כי אפרים הוא העיקר דנקרא בכור בטיפה ובמחשבה ולא מנשה, ולכן אמר אפרים בכור"י הוא, ולכן מסיים במדרש וכיון ששמע כן שנתן לו הקב"ה הב"ה שהוא ת"ק אמה על ת"ק אמה, להורות שא"י היא מוחזקת, אמר אלהים דבר בקדשו אעלוזה. דעכשיו אחלקה שכם ר"ל דעכשיו דנתן יעקב שכם שהיא חלק בכורה ליוסף ולאפרים, וא"כ לפ"ז כדין הי' קניית הבכורה של יעקב מן עשו, וכדין זיכה יעקב הבכורה ליוסף דהי' ג"כ בכור במחשבה, ולכן אמר אלה תולדות יעקב יוסף. מה זה הי' בכור במחשבה אף זה הי' בכור במחשבה, וכדין הוא נוטל פי שנים בארץ ישראל. וכדין נוטל יעקב שני עולמות עולם המשיח ועולם הבא. ועשו נטל רק העוה"ז לחוד, ולכן הי' הבית המקדש אחד מצרא בחלקו של יעקב שיבנה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון: