ברכת שמואל/פרשת בהעלותך
|
< הקודם · הבא > |
פרשת בהעלותך[עריכה]
במדרש רבה וז"ל: בהעלותך את הנרות. אנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקב"ה על הנרות ועל הדלקתן בשמן זית, בפרשת ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. וכן הוא אומר (ר"ל בפרשת אמור) על המנורה הטהורה יערכו את הנרות. אף כאן נאמר בהעלותך את הנרות. זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. א"ל הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם, שנאמר ונהורא עִמֵּ֥הּ שְׁרֵֽא (דניאל ב, כב). וכתיב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. בא ללמדך שאינו צריך לנרות, תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור יוצא מבית קדשי קדשים ומאיר לחוץ, וכתיב ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. להודיעך שכולו אור ואין צריך לאורם, ולמה צוה אתכם, לזכותם לכך נאמר בהעלותך את הנרות. הוי ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר עכ"ל המדרש.
והנה המדרש הזה הוא תמוה למה הביא המדרש ג' ראיות מפסוקים אלו, האחד ונהורא עימיה שרי. השני' גם חשך לא יחשיך וגו'. הראיה ג' ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. ועוד י"ל דלמה כפל הפסוק ודרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה. והנה שנבוא לביאור זה נקדים גמרא דמנחות (פו:) וז"ל: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כד, ב). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר הקב"ה ויקחו אליך ולא לי כי לא לאורה אני צריך. שלחן בצפון ומנורה בדרום לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך. ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. תנא שקופים [מבפנים] ואטומים [מבחוץ] לא לאורה אני צריך. מחוץ לפרוכת העדות יערוך באהל מועד. עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, ואם תאמר לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה לא הלכו ישראל אלא לאורו של ענן, אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל עכ"ל הגמרא. וצריך ליתן טעם למה נקט דווקא ג' ראיות שאין הקב"ה הוא צריך לאור והלא בראייה אחת הוי סגי. ולבי אומר לי באשר שמצינו שלשה פירושים בזה דקאמר וכי לאורה הוא צריך. הפירוש האחד דקאי אהשכינה לפי הסוגיא דשמעתין שם. ופירוש השני דקאי אאהרן הכהן, ע"ש בתוספות בשם ר"ת לפי שבזכות אהרן הי' ענן הכבוד וכל ארבעים שנה היו הולכים לאור הענן יומם ועמוד אש לילה, שהי' הכל בזכות אהרן, וא"כ אין אהרן היה צריך לאור המנורה. ופירוש השלישי עיין יפה מראה דקאי אמשכן, והלא כל הארבעים שנה היה האור יוצא מן המשכן והאיר להם, וכדאיתא במ"ר הנ"ל ויעש לבית חלוני שקופים. ומסתמא אין המקדש ומשכן הי' צריכין לאור המנורה כלל. ועל פי זה נראה לומר דלכן רמזה התורה בשלש מקומות האזהרה דנרות, בפרשת תצוה ובפרשת אמור ובפרשת בהעלותך. והוא דבפרשת תצוה בא הקב"ה להורות שהמשכן הביא אור לעולם, ולזה רמז בעשייתו שאין המשכן צריך לאורה של המנורה. ובפרשת אמור סמיך ליה פ' מנורה לפ' בסוכות תשבו שהיו ענני כבוד והיו בזכות אהרן, וא"כ בע"כ אין אהרן צריך לאורה מנורה, ולכן נ"ל פריך בגמרא דשבת פרק במה מדליקין מזה הפסוק דכתיב גבי אהרן בפרשת אמור, ושמא תאמר אהרן ובניו היו צריכין לאורה כו', ולא פריך מן פ' תצוה דהתם כתיב אהרן ובניו ושמא בניו היו צריכים משא"כ בפרשת אמור כתיב אהרן לחוד וע"כ לא היה אהרן צריך לאור (ומה שנרשם בגיליון הגמרא שמות כ"ז. הוא ט"ס וצ"ל ויקרא כ"ד וכן ראיתי בש"ס דפוס וניציאה כי הגמרא מקשה מפרשת אמור) ובזה מיושב קושיית מהרש"א ז"ל בחידושי האגדות שלו ע"ש פרק במה מדליקין). ובפרשת בהעלותך מוכיח דאין השכינה צריך לאורה, דאיתא במדרש שם ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. מה דבר עמו בהעלותך את הנרות. להורות לו בדיבור זה שנהורא עימיה שרי, ואין הקב"ה צריך לאור המנורה, ולכן קרא כאשר שכן עליו הענן, וא"כ כל הדברים הללו תמצא מדוקדק בגמרא דמנחות הנ"ל פסוק שהביא ראייה ויקחו אליך להורות על הקב"ה שא"צ לאורו כלל. והשני ויעש לבית להורות על המקדש שאין צריך לאור כלל. והשלישי מחוץ לפרוכת גו' רמז לאהרן שא"צ לאור המנורה כלל. וא"כ לפ"ז יובן ג"כ המ"ר שהתחלנו בו דראייה ראשונה נ"ל קאי אקב"ה שהוא א"צ לאורה, והא ראייה דכתיב ונהורא עימיה שרי. שמע מינה דהקב"ה א"צ כלל לאורה. וראייה השנית קאי על אהרן שהוא ג"כ א"צ לאורה, ומביא ראיי' גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר. ע"י אהרן כשהיו ישראל במדבר, ועיין שם בתהלים ותמצא דכל המשך הפסוקי' קאי על אהרן. וראייה השלישי' מ"ש ויעש לבית חלוני שקופי'. מבואר להדיא דקאי אמקדש שא"צ ג"כ לאורה ודו"ק. וכדי להבין הענין על בוריו נקדים דברי רז"ל מענין נר המערבי והוא דישנו ג' פירושים בזה דרש"י ס"ל שהוא נר השני לפי שאין מעבירין על המצות, ומן הדין היה בנר ראשון אלא שאין פחות משתי נרות דכתיב בהטיבו את הנרות. והרמב"ם ס"ל שהוא נר שביעי מערבי ממש שהוא סמוך לשכינה לבית קדשי קדשים. והתוספות ז"ל ס"ל שהוא נר אמצעי שהכל פונים אליו. (והנראה לי לומר דאלו ואלו הם דברי אלקים חיים הם כי בשלשה עולמות ב'ריאה י'צירה ע'שיה), ולמ"ד דס"ל דהי' נר המזרחי ונר שני עדות הוא שאין השכינה צריך לאורה דאל"כ היה ראוי להיות הנר שהוא סמוך לקדשים. ולמ"ד שהי' נר אמצעי בא להורות שאין המשכן הוא צריך לאורה דאל"כ הי' ראוי להיות בנר ראשון או שני כדי להאיר להיכל. ולמ"ד שהי' נר אמצעי ואליו היו פונים כל הנרות שלא היו מאירים כלל לשום צד מוכח דאהרן לא הי' צריך לאורה כלל. ואיתא במדרש ילקוט פרשה זו ששבעה נרות הם נגד שצ"ם חנכ"ל שהם ז' מזלות דנקראים ש'בתי צ'דק מ'אדים ח'מה נ'וגה כ'וכב ל'בנה, וא"כ אם אמרינן דנר מערבי נקרא הנר השני הוא נגד מזל צדק. ואם אמרינן דהוא נר אמצעי הוא נגד מזל חמה. ואם אמרינן שהוא נר שביעי ממש הוא נגד מזל לבנה. ואיתא במ"ר שהאבות הן ז' ואלו הן וקחשיב א'ברהם י'צחק י'עקב מ'שה א'הרן ד'וד ש'למה. וא"כ למ"ד שהוא נר השני הוא נגד יצחק. ולמ"ד שהוא אמצעי הוא נגד משה. ולמ"ד שהוא נר השביעי הוא נגד שלמה. ונ"ל דזה שמסיים במדרש הנ"ל ה' חפץ למען צדקו. ר"ל ה' חפץ לומר שאין צריך לאורה כלל, כי ס"ל למען צדק"ו, ר"ל דהנר השני הי' נקרא נר המערבי ומוכח מזה דאין השכינה צריך לאורה כלל, ולכן דרש המדרש דרוש זה כאן בפרשת בהעלותך דהוא רומז על השכינה שא"צ לאורה כלל ודרש ה' חפץ למען צדקו להורות על מזל צדק ומעלת יצחק. ועפ"ז אפשר דזהו כוונת המדרש צחוק עשה לי אלקים. ריש לקיש אמר הוסיפה על המאורות, ולכאורה הוא תמוה. ולדרכינו יובן והוא דיצחק שהוא נגד מזל צדק שהוא נגד נר השני במקדש התחתון הוסיף אור זה על שאר הנרות שהי' מדליק תמיד ודו"ק:
וז"ש רז"ל (שבת קנו:) מי העיר ממזרח צדק וכו' (ישעיה מא, ב). אמר הקב"ה לאברהם צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, מי סברת דקאי צדק במערב מהדרנא ואוקמא ליה במזרח, שנאמר מי העיר ממזרח צדק עכ"ל. והוא דעלה על דעת אברהם שנר המערבי הוא ממש נר השביעי, ואברהם הוא נגד מזל שבתי וא"כ צדק הוא רחוק ממנו, והשיב לו הקב"ה מי סברת דקאי צדק במערב מהדרנא ואוקמא ליה במזרח ותהיה צדק אצל וסמוך למזל שבתאי, וזש"ה מי העיר ממזרח צד"ק, וזש"ה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. ר"ל שהצדק נחשב אליו, ואפשר שזהו כוונת המדרש שעל שלשה דברים שנתקשה משה והראה לו הקב"ה באצבעו. והג' דברים הא' הוא החודש הזה לכם, ובשרצים וזה לכם הטמא. ובמנורה וזה מעשה המנורה. וקשה למה הראה הקב"ה דווקא באצבעו, ואמנם למ"ש אתי שפיר והוא דאצבע הוא השני כשמתחילי' למנות הסדר מאגודל, וכשמתחילים לספור מזרת האצבע הוא הד'. וכשסופרים מזרת עד הגודל וחוזרים למפרע כמו במנין קפודקי"א אזי כלה המספר ז' באצבע, וא"כ הוא מבואר דהראה הקב"ה למשה במעשה החודש הזה לכם מעלות הלבנה שהוא נגד נר שביעי ונגד שלמה המלך דהי' נחשב שביעי לאבות, ולכן הראה לו הקב"ה באצבע שהוא שביעי במנין קפודקי"א. ובמעשה מנורה כתיב וזה מעשה המנורה, הראה שהוא נגד חמה, וכמשרז"ל (ב"ב ע"ה.): פני משה כפני חמה. והוא מספר הרביעי ונגד נר האמצעי, ולכן הראה לו הקב"ה דווקא באצבע שהוא הרביעי כשמתחילים למנות מן זרת למפרע. ובשרצים הורה לו מעלת הנר שני שהוא מזל צדק, ולכן אמרו רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כיון שהשרצים הם מצד הטבע שלא לאכלם, וא"כ א"צ הקב"ה לצוות שלא לאכלם אלא להורות צדקו וחסדו שצוה לישראל כדי להרבות השכר, וגדול מצווה ועושה וכו', וא"כ הוא נגד מזל צדק ומזל יצחק שהוא נגד נר השני, ולכן הראה להם באצבע שהוא השני כשמתחילין מן אגודל המנין ודו"ק:
במדרש חזית דף י"ח וז"ל: הטיבו את אשר דברו. מהו הטבה חד אמר הטבה כהטבת נרות. וחד אמר כהטבת קטורת. וצ"ע במאי קמפלגי והנלע"ד נ"ל דהוקשה לרז"ל מילות הטיבו מה היתה הטובה בדברי' האלו, הלא אדרבה טובה הי' יותר לשמוע את התורה מפי הקב"ה ולא מפי משה כי זה הי' הגרם לשבירות הלוחות ע"י ששמעו התורה מפי משה ולא מפי הקב"ה כדאיתא בס' עשרה מאמרות, וא"כ קשה למה אמר הכתוב הטיבו את אשר דברו, ואמנם נ"ל דבתחילה קודם החטא היו כל ישראל במדריגת משה כי לא הי' צריכין לו, דהיו כל אחד ואחד כלול מס"ר פרצופי', ולכן נעשי' ישראל עריבים זה לזה כמ"ש בספר מגלה עמוקות אופן קצ"ז. שיש לכל אחד מישראל אות בתורה ס"ר פרצופין ס"ר נשמות. נמצא שהנשמה היא בת זוג לכל אחד, ומזה הטעם נדחה התורה מפני נשמות ישראל בפיקוח נפש, ולכל נשמה ואות יש תר"ך ניצוצות ואורות כמנין כת"ר שהם תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן, וזש"יה מה רב טובך אשר צפנ"ת שהוא גימטריא כת"ר נגד בני אדם שהם ס"ר ולכל אחד תר"ך אותיות ע"ש באורך, וא"כ במעשה העגל חטאו ואמר הקב"ה למשה ואעשך לגוי גדול ואז הבין משה שהוא לבדו הוא כלול מס"ר פרצופים ותר"ך אורות, וזה היה קרן אור פניו, ונ"ל דזה כוונות הכתוב ואפן וארד מן ההר ושני לוחות הברית על שתי ידי דייקא, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי. כדי שבזה לא יהיו כלולים נשמותיכם, ואתנפל אז בתפילה ואז אמר הקב"ה אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ בעת ההיא דייקא, משא"כ אלו לא חטאתם לא הי' צריך לארון, וז"ש אשר שברת ושמת בארון דייקא, משא"כ אלו לא היה שבירות הלוחות לא הי' השכחה. וא"כ לפ"ז ניתוסף מעלת ומדריגות משה אחר חטא ישראל והי' קרן אור פניו מס"ר אותיות שהי' הוא כלול מס"ר פרצופי', וזהו הי' הטבת משה לחוד, וזש"ה אשר דברו אליך הטיבו וגו'. ולכן אמר המדרש מה הוא ההטבה לז"א כהטבת קטורת, והוא דאיתא בגמרא דאין הנבואה שורה אלא על מי שהוא עשיר וכו'. ויליף לה ממשה שנאמר פסל לך. הפסולת יהיה שלך, ואם כן בדבורם שדברו ישראל שידבר משה עמהם היה גרם לשבירות הלוחות, ומכח זה העשיר משה, ואיתא בגמרא דיומא דקטורת הי' מעשיר שנאמר ברך ה' חילו. וכתיב בתריה ישימו קטורה. ואם כן היה הטבה זו למשה כהטבה של קטורת שפעולתה שהיא מעשרת. אמנם אידך ס"ל כהטבת הנרות והוא דאיתא במ"ר פ' זו. אמר הקב"ה לישראל הוו אתם משמרים את הנרות ואני משמר את נפשותיכם שנקראת נר ה' נשמת אדם. ואיתא במדרש ילקוט בשעה שהקריבו הנשיאים ושבט לוי לא הקריב אמר אהרן אוי לי בשבילי נדחה השבט שלי שלא הקריבו בחנוכת המזבח, אמר הקב"ה לאהרן אל תצטער הם הקריבו בזמן שבית המקדש קיים אבל הנרות הן לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו. וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא רמז חנוכה שנעשה ע"י החשמונאים הכהנים בני אהרן עיין ברמב"ן פ' זו. והנה בפסוק הקודם כתיב אם יוספים אנחנו לשמוע את קול אלהינו עוד ומתנו, ואח"כ כתיב וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם אשר דברו אליך הטיבו את אשר דברו וגו'. והנה קשה בפסוק זה למה אמרו ישראל אם יוספים אנחנו לשמוע את דברי ה' ומתנו, יהיו מתין מנ"ל. והנלע"ד והוא דקי"ל דעל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל ואח"כ החיה הקב"ה את ישראל בטל של תחיית המתים. והנה הרב בעל חסד לאברהם כתב דהן פעמים שלש עם גבר, הפירוש הוא דשלש פעמי' יכול האדם לבוא בגלגול ותחזור הנשמה לגוף. והנה אנכי ולא יהי' לך היו שומעין ישראל מפי הגבורה, וא"כ היו יוצאי' נשמותיהם ב' פעמים והחי' הקב"ה אותן, ולכן אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע את דברי הקב"ה אזי ומתנו ולא יחיה הקב"ה אותנו כי כבר החיה הקב"ה אותם שני פעמים, וכתיב הן פעמים שלש עם גבר, וא"כ הכלל מזה דע"י זה דאמרו ישראל למשה אם יוספי' אנחנו לשמוע וגו'. דבר אתה עמנו זה הי' הגרם שלא היו מתים בשעת נתינת התורה, וא"כ יאמר יאמר הכתוב הטיבו אה אשר דברו דעי"ז גרמו כהטבת הנרות שהקב"ה משמר את נפשותיהן של ישראל היה הטבה הזה שהקב"ה הי' משמר את נפשותיהם שלא דבר עמהם כ"א ב' דברות אנכי ולא יהיה לך ולא יצאה נפשותיהם כ"א ב' פעמים, וא"כ שפיר ס"ל כהטבת הנרות כי על ידי הנרות הקב"ה גם כן משמר נפשותיהן של ישראל וק"ל:
במדרש פליאה וז"ל: הרוצה לידע תחיית המתים מן התורה יראה והנה מרים מצורעת כשלג עכ"ל והוא תמוה. ונראה לי ליישב בב' אופנים האופן האחד ע"פ גמרא כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שיסתלק מישראל, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעיך אחריך. בזמן שזרעיך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך על מי ישרה על עצים ואבנים. והנה בגמרא דיבמות נלמד מפסוק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך דלא תנסיב שפחה ונכרית כדי דלא ליזיל הולד בתרה. והנה כבר ידוע הקדמה מפורסמת דמשה למד ק"ו, מה ישראל שלא דיברה השכינה עמהם אלא לפי שעה והזהירם אל תגשו אל אשה שלשה ימים. והקב"ה מדבר בכל שעה עמי עאכ"ו שיפרוש מן אשתו, אך נ"ל דיש לק"ו זה פירכא כיון דקי"ל כל מי שאין לו בת לא קיים פריה ורביה, והנה בכל התורה לא מצינו דהיה למשה בת וא"כ היאך היה משה פורש מן אשתו מטעם ק"ו שדבר הקב"ה עמו בכל עת, ואדרבה כי מכח שלא הי' מקיים פריה ורביה הי' גורם לשכינה שתסתלק מישראל ומכל שכן שתסתלק שכינה מאותו הגבר שלא קיים פרי' ורבי', ואמנם אנחנו רואין מצרעת מרים שהקב"ה הסכים עם משה דשפיר עביד שהי' פורש מן האשה מכח הק"ו הנ"ל, וע"כ צריכין אנו לומר דלא כהך סברא ששכינה מסתלקת בשביל זה, וא"כ ע"כ קרא דלהיות לך ולזרעיך אחריך קאי כמש"ל דאזהיר הקב"ה לאברהם דלא תנסיב שפחה ונכרית כדי שלא תהיה הולד כמותה. והנה בגמרא נלמד לימוד זה מפסוק אחר, שאמר הקב"ה לאברהם ונתתי את הארץ לך ולזרעיך אחריך הוא מיותר אלא אזהיר הקב"ה לאברהם דלא תנסיב נכרית ושפחה. וא"כ לפ"ז אם כבר נאמר הלימוד מפסוק זה להיות לך לאלהים ולזרעיך אחריך דלא תנסיב שפחה ונכרית, א"כ קשה דפסוק ונתתי הארץ לך ולזרעיך אחריך הוא מיותר אלא ע"כ צריכין אנו לומר דפסוק ונתתי וגו' קאתי לאידך דרשא כמ"ש במדרש תנחומא וכן איתא בגמרא מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתי את הארץ לך ולזרעך אחריך. וכי האבות היו יורשין את הארץ אלא מכאן לתחיית המתים וכו' עכ"ל. וא"כ נקוט כלל זה בידך דאם אמרינן דקרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך קאי דהשכינה שורה דווקא בזמן שזרעך אחריך, וא"כ לא יפה עשה משה שפירש מן אשתו, וע"כ הלימוד דלא תנסוב שפחה ונכרית נלמד מהפסוק ונתתי את הארץ לך ולזרעך אחריך, זרעך המיוחס אחריך, ולפ"ז אין לנו ראייה מן פסוק זה לרמוז תחיית המתים. משא"כ אי אמרינן דקרא דלהיות לך לאלהים ולורעך אחריך קאי אאזהרת דלא תנסיב שפחה ונכרית, כדי שיהי' השכינה שורה על משפחות מיוחסות שבישראל, וא"כ אין השכינה שורה כ"א כשהן בקדושה ובטהרה, ולפי זה יש לומר דשפיר עביד משה שפירש מן אשתו, וא"כ ע"כ קרא ונתתי לך את הארץ ולזרעך אחריך בא לרמוז תחיית המתים מן התורה. ובזה יובן המדרש פליאה הנ"ל הרוצה לידע תחיית המתים מן התורה יראה בצרעת מרים. והוא קודם שהיתה מצטרע מרים לא ידענו הלימוד של תחיית המתים, כי יש לומר דפירוש הפסוק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך הוא בזמן שזרעך אחריך לאפוקי בזמן שאין זרעך אחריך על מי יהיה שורה השכינה על עצים ואבנים. ופסוק ונתתי לך את הארץ ולזרעך הוא לאזהרת דלא תנסיב שפחה ונכרית, וא"כ מכל זה מוכח בזמן שאין זרעך אחריך גורם לשכינה שיסתלק מישראל וא"כ אין לנו ראייה מוכחת לרמז תחיית המתים מן התורה, ולכן באמת דברה מרים במשה ע"ד אשה כושית וכו' ופירש הימנה, אמנם עכשיו דאנו רואין דמרים נענשה על שדברה במשה שפירש מהאשה, וקשה למה נענשה בצרעת הלא יפה דברה דהא כתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך השכינה שורה וכל מי שאינו עוסק בפ"ו גורם לסיליקות שכינה מישראל וכ"ש דאין השכינה שורה אצל אותו האדם עצמו. אלא על כרחך מוכרח לומר דהך סברא אינו צדק, וקרא דלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך על כרחך קאי לאזהרת דלא תנסיב שפחה ונכרית כי אין השכינה שורה כ"א על משפחות מיוחסות שבישראל, וא"כ לפי זה ע"כ דקרא ונתתי לך הארץ ולזרעך אחריך קאי להורות תחיית המתים, ואינו נוכל ללמוד מקרא זה דלא תנסיב כי כבר כתיב להיות לך לאלהי' ולזרעך אחריך דאין ב' מקראות יוצאים לטעם אחד, אלא ע"כ האי קרא ונתתי וגו' הוא בא לרמוז תחיית המתים וא"כ לפ"ז שפיר עביד משה שפירש מאשתו, וא"כ לא יפה דברה מרים במשה ולכן נצטרעה וא"כ כיון דנצטרעה ע"כ כיון דיפה עשה משה, ע"כ מזה נוכל ללמוד הרמז תחיית המתים מפסוק ונתתי לך את הארץ ולזרעך אחריך, ויפה עשה שפירש מאשתו ולמד הק"ו הנ"ל. ודו"ק. (ולי הקטן צבי הירש בהר"ב הגאון המחבר ז"ל נראה לומר ע"פ פשוטו לבאר המדרש פליאה הנ"ל ע"פ מ"ש רז"ל דמצורע נחשב כמת, וילפינן זה מצרעת מרים. וא"כ הוא פשוטו הרוצה לידע תחיית המתים מן התורה יראה והנה מרים היתה מצורעת ואח"כ נתרפאת, כמו כן המתים יש להם רפואה בטל של תחיית המתים וק"ל ע"כ).
ובאופן אחר היותר טוב נוכל לומר והוא דנקוט כלל זה בידך דמרים ס"ל דלא יפה עשה משה שפירש מאשתו, מטעם דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך, אין זרעך אחריך על מי שורה על עצים ואבנים, ולכן דברה במשה לפי שלא קיים פריה ורביה ולא הי' לו בת אף דהיו לו ב' בנים אליעזר וגרשון. ואיתא בגמרא דיבמות פלוגתא בית שמאי ובית הלל פרק הבא על יבמתו: ב"ש ס"ל כל מי שיש בן קיים פ"ו וב"ה ס"ל דווקא זכר ונקיבה, ויליף לה מדכתיב זכר ונקיבה ברא אותם. וקי"ל הלכה כב"ה כמ"ש בטור אבן העזר סי' א' וא"כ לדעת בית הלל לא קיים משה פ"ו וא"כ י"ל ח"ו דגרם ששכינה תסתלק מישראל משא"כ לדעת בית שמאי הי' מקיים פ"ו ושפיר עביד שפירש מכח הלימוד הנ"ל, ונראה לומר דפליגי ב"ש וב"ה בפלוגתא ר' מאיר ור' יהודא פ"ק דב"ב וה' בירך את אברהם בכל, ר' מאיר אומר שלא היה לו בת. ר' יהודא אומר היה לו בת ובכל שמה, וא"כ נוכל לומר דב"ש ס"ל דאם יש לו בנים קיים פ"ו אף כשאין לו בת ס"ל כר' מאיר דלא הי' לו לאברהם בת. משא"כ דלדעת בית הלל דס"ל דלא קיים פ"ו כ"א דווקא בזכר ונקיבה, וא"כ מדכתיב וה' בירך את אברהם בכל ע"כ הברכה היתה שהיה מקיים פ"ו והי' לו בת ובכל שמה, והנה עדיין צ"ל גמרא דב"ב דף קמ"א דקאמר שם במתניתין האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה. האומר אם תלד אשתי נקבה תטול מאתים זוז, ילדה נקבה תטול מאתים, ופריך למימרא דבת עדיפא מבן, והאמר ר"י כל שאינו מניח בן ליורשו קב"ה מתמלא עליו עברה וכו', ומשני הא מני ר' יהודא היא. ופריך הי ר' יהודה אילימא ר' יהודה דבכל, דתניא וה' ברך את אברהם בכל. ר' מאיר אומר שלא הי' לו בת. ור' יהודה אומר דהי' לו בת ובכל שמה. אימר דשמעת לר' יהודה ברתא נמי לא חסרי' רחמנא לאברהם, דעדיפא מבן מי שמעת ליה וכו', והקשו בתוס' בת הי' לו ובכל שמה. וא"ת למה לא השיאה אברהם ליצחק למ"ד דגוי מותר באחותו. וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק עכ"ל. והנה לכאורה יש לדקדק למה הקשו התוספות קושייא זו כאן דהביא הגמרא ראיה מן הברייתא הנ"ל, וה' ברך את אברהם בכל, ולמה לא הקשו התוס' בפ"ק בעיקר פלוגתא ר"מ ור"י אי הוי לאברהם בת ובכל שמה למה לא השיאה ליצחק. אמנם נ"ל ליישב כפשוטו דבלאו הכי צריכין לבאר דברי התוס' כי לפום ריהטא דבריהם תמוהין כי מאי קושייתם למ"ד גוי מותר באחותו, ולמה לא השיאה ליצחק, תאמר מ"ד זה ס"ל כר' מאיר דלא הי' לו בת לאברהם, והנה בגמרא דסנהדרין פליגי אם גוי מותר בדודתו ובאחותו או לאו, פליגי בהני תנאי אי הי' לאברהם בת או לאו, ולמ"ד דס"ל דגוי מותר בדודתו יליף לה מדכתיב ויקח עמרם את דודתו. וא"כ לפי זה יש לומר דהני תנאי כהני תנאי, אי הוי לאברהם בת או לאו, ומטעם זה נ"ל לא רצו התוס' להקשות קושיא זו לעיל בפ"ק דב"ב מטעם זה, די"ל דאותו מ"ד דס"ל דגוי מותר באחותו ס"ל כר' מאיר דלא הי' לאברהם בת. משא"כ כאן כיון דגמרא רוצה לאוקמי סתם מתניתי' כר' יהודה וא"כ שפיר קשה היאך שביק הוא מ"ד דהוא אמורא דסבר גוי מותר באחותו ובדודתו, דקי"ל הלכה כסתם מתניתין. ולכך הוצרכו לתרץ קטנה היתה. אך באמת נראה לי דתירוץ זה דחוק בעיני, דהא אמרו רז"ל דרבקה ג"כ היתה עדיין קטנה, אמנם נ"ל דלא צריכין אנו לתירוץ זה, כי יש לומר דר' מאיר דס"ל דלא היה לאברהם בת סבר דגוי מותר באחותו, ושפיר קאמר אם הי' לו בת הוי באמת ראויה להנשא ליצחק. ור' יהודה ס"ל שהי' לו בת ודקשיא למה לא השיאה ליצחק כי ר"י ס"ל דגוי אסור באחותו. ועדיין צריכין אנו להקדים דאיתא בספר עשרה מאמרות טעם למה מת משה ואהרן ומרים בח"ל משום שנשא עמרם את דודתו. וא"כ הרי לך להדיא דנענשו בני עמרם בשביל חטא שנשא את דודתו, וא"כ כיון דנענשו על כרחך מוכרח לומר דגוי הוא אסור באחותו ובדודתו. וא"כ מכל זה הוא הכלל העולה דמכח מיתת משה בח"ל הוא מוכח דגוי אסור באחותו ובדודתו, וא"כ לפ"ז נוכל לומר שהי' לו בת לאברהם ולכך לא נתנה ליצחק משום דאסור באחותו, ולפי זה י"ל כדעת בית הלל דצריך להיות זכר ונקבה במצות פריה ורביה, אבל בבנים לחוד לא קיים, וראיה שכן כתיב וה' ברך את אברהם בכל, שהיה לו בת וקיים אברהם פ"ו, ואם כן לפ"ז לא יפה עשה משה שהיה פורש מאשתו, לפי שעדיין לא היה לו בת ולכך דברה מרים באחיה במשה על שפירש מאשתו, כמאמר הכתוב כי אשה כושית לקח. ולפי זה י"ל דגרם ששכינה תהיה מסולקת מישראל, ואפשר לומר במאמר מרים כי הלא גם בנו דבר ה'. וא"כ מזה מוכח ששכינה שורה בתוך ישראל, וא"כ כיון דפרישת משה מאשתו יגרום שיסתלק השכינה מישראל, וא"כ אף להם יגיע החסרון ר"ל למרים ואהרן ששכינה תהי' מסתלקת מהם, ולכן אמרו אלמלא היתה הדבור למשה לחוד לא הי' איכפת שיסתלק השכינה משא"כ הלא גם בנו דבר ה', וא"כ יגיע גם החסרון בנו, וכל זה הוכיחה מפרשה הקודם שכתוב שאלדד ומידד היו מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס לארץ, ואח"כ כתיב ותדבר מרים ואהרן במשה דמשמע לפי ששמעו שמשה מת ולא יזכה לבא לארץ ולכן דברו. משא"כ אלו הי' משה זוכה לבא לא"י לא היתה מדברת במשה, וא"כ ע"כ אנו אומרים דגוי הוא מותר באחותו ובדודתו, וא"כ לא חטא עמרם כלל שנשא את דודתו, וא"כ לפי זה ליכא למימר שבת הי' לו לאברהם, וא"כ למה לא נתנה ליצחק, כי לדיעה זו ס"ל דגוי מותר באחותו וה"ל להנשא יצחק. אלא ע"כ לא הי' לו בת וזהו דעת בית שמאי דאעפ"י דלא הי' לו בת הי' קיים מצות פ"ו, וא"כ לפ"ז גם משה שפיר עביד שפירש מאשתו, כי כבר קיים מצות פ"ו בגרשון ואליעזר, וכל זה באם דקי"ל גוי מותר באחותו ובדודתו. אמנם עכשיו ששמעה מרים שאלדד ומידד היו מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס, וס"ל למרים שע"כ הטעם הוא שמת משה כדעת בעל ע"מ הנ"ל דמשום שנשא עמרם את דודתו, ולכן מתו בניו בחוצה לארץ, וע"כ כיון דנענשו הטעם הוא משום דגוי אסור באחותו ובדודתו. וכיון דגוי אסור באחותו ע"כ י"ל דהיה לו לאברהם בת ובכל שמה, וקיים אברהם מצות פ"ו, ולפי זה משמע דלא שפיר עביד שפירש מאשתו ולא קיים מצות פ"ו וגרם ששכינה תסתלק מישראל. בשלמא בלא זה הסברא כשלא שמעה מרים שמשה מת ויהושע מכניס י"ל דעמרם לא חטא וגם משה שפיר עביד שהי' פורש מאשתו, אבל מכח מיתת משה בח"ל מוכח דגוי אסור באחותו וגם הוא חטא שפירש מאשתו ולא קיים פ"ו וגרם להסתלקות שכינה מישראל. ובזה יובן המדרש פליאה הנ"ל, רק נקדים גמרא דטעם דמשה מת במדבר כדי שבזכותו יעמדו מיתי חוצה לארץ לזמן תחיית המתים. וא"כ הרי לפניך שני טעמים דמוכרח משה למות בח"ל ולא זכה לקבורת ארץ ישראל, הטעם האחד משום שנשא עמרם אביו את דודתו, וטעם השני משום מיתי חוצה לארץ, וא"כ הוא מבואר הרוצה לידע תחיית המתים מן התורה יראה והנה מרים מצורעת כשלג, והוא כי סופה מוכיח על תחילתה שהיתה מצורעת על שדברה במשה, צריכין אנו לומר דמעיקרא דדינא פירכא שהיא חשבה שמשה ימות בחוצה לארץ בשביל עמרם שנשא דודתו, ועל זה הוכיחה שלא יפה למד משה הק"ו. אכן באמת שפיר עביד משה שהי' פורש מאשתו, וע"כ עמרם לא חטא כלל בנשיאתו את דודתו כי גוי מותר באחותו ודודתו, וא"כ ע"כ לא הי' לו לאברהם בת, דאם הי' לו היה לה להנשא ליצחק, וא"כ קיים אברהם מצות פ"ו ביצחק וישמעאל לחוד, ולכן נצטרע מרים במה שדברה במשה, וא"כ קשה כיון דלא היה עמרם חוטא כלל שנשא את דודתו, א"כ למה מת משה בחוצה לארץ, אלא על כרחך הטעם הוא משום מתים שבחוצה לארץ. ואם כן שפיר מוכח תחיית המתים מכח צרעת מרים, וזהו כוונתו הרוצה לידע תחיית המתים מן התורה יראה והנה מרים מצורעת כשלג ודו"ק:
ולפי זה נ"ל ליישב סמיכות הפרשיות, מה כתיב למעלה וישארו שני אנשים במחנה ויתנבאו וגו' ואח"כ כתיב פרשת מרים שדברה במשה ע"פ מ"ש הרב בעל מגלה עמוקות, שמשה אמר להקב"ה בתפלתו, רבש"ע ומה יוסף שבשבילו ירדו ישראל למצרים אפילו הכי זכה לקבור עצמותיו בא"י אני שבשבילי ניצולו כולם ואנכי הוצאתי את ישראל ע"פ שליחות הקב"ה אינו דין שיכניס לארץ ישראל ע"ש. והנה יש להקשות וודאי כל זה הוא אם היה רצונו ליכנס עצמותיו לא"י כמו ביוסף שפיר הי' הק"ו נלמד, משא"כ בקשתו הי' שיכנס בחיים לארץ ישראל כדי לקיים מצות התלויות בארץ, וא"כ היאך למד הק"ו, לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אלא ע"כ ס"ל למשה דלא אמרינן דיו וא"כ לפ"ז למד שפיר ג"כ הקל וחומר שפירש מאשתו ק"ו מישראל שלא דברה השכינה עמהם אלא לפי שעה כתיב אל תגשו אל אשה שלשה ימים וכו'. והנה גם כאן קשה לימא דיו מן הדין להיות כנדון, דהיה לו לפרוש ג"כ רק ג' ימים מאשתו, אלא ע"כ ס"ל למשה דלא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והנה נ"ל דמטעם זה היתה מרים מדברת במשה, דלמה פירש הוא מאשתו אף שלמד ק"ו מישראל הי' לו לפרוש רק ג' ימים, דכיון דאמרינן דיו וראייה שלה היתה מכח הפרשה שלמעלה שאלדד ומידד היו מתנבאים שמשה מת, אף שלמד משה הק"ו מיוסף שיכנס הוא לארץ ישראל, ולכן כיון ששמעה שאלדד ומידד מתנבאי' ולכן ותדבר מרים, שלפי סברתה לא יפה עשה משה, והנה באמת הי' משה עביד שפיר שפירש מאשתו וראייה שהסכים הקב"ה עמו, ואתה פה עמוד עמדי, וקיים משה פרי' ורביה בבניו לחוד כב"ש, ולכן נצטרעה מרים שבעת ימים, וקבל עונשה ג"כ דמהראוי הי' להצטרע יותר מן ז' ימים ק"ו ואביה ירק הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה שהי' צריך להכלם יותר מן שבעה ימים, דילפינן מזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ובזה הראה הקב"ה לה שהיה דן אותה במדה נגד מדה, כדי שתרגיש שלא יפה דברה כי משה שפיר הי' מקיים פ"ו, והטעם דלא נכנס משה לארץ אף עצמותיו משום דבזכותו יחיו המתים שבחוצה לארץ ולמיתי המדבר יהי' חלק לעוה"ב ולעתיד יבא משה בראש עם דור המדבר, ויקויים בנו יחיינו יומים ביום השלישי יקימינו אכי"ר.