בנין ציון החדשות/קלא
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אלטאנא יום ה' י"ג ניסן תרי"ג לפ"ק.
- להרה"ג וכו' מו"ה בער אפפענהיים נ"י אב"ד דק"ק אייבענשיץ יע"א:
על קושיתי בספרי ע"ל יבמות (ד' ל"ג) במה דקאמר שם זר ששימש במאי אי בהקטרה הבערה ללאו יצאת דדלמא החיוב משום מכבה דכשמשים החלבים על האש תחלתו מכבה. השיב מר נ"י והנני כמבוקשו להשיב על כל דבריו ובתחלה אזכיר שמה שכתב לתרץ קושיתי למה לא קאמר דחייב משום מכבה שזה הוי מלאכה שא"צ לגופה ור' יוסי ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור שלא ראה בספרי ערוך לנר במקומו שכבר תירצתי שם כן ורק בזה לא דבר נכונה שמשמע למסקנא שכ"ע ס"ל כן מדדייק רבא לישנא דמתני' שז"א שהרי עולא דמתרץ שם דר"י ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב לא חזר בו וגם הגמ' לא הקשה עליו מדיוקא דרבא וע"כ לא חשיב ליה דיוק או דס"ל דר"י האמת קאמר שעושה פחם אבל באמת גם אי הוי מלשאצ"ל ג"כ הוי מחייב ולכן כתבתי בספרי שהגמ' דיבמות אזיל אליבא דר' יוחנן דס"ל אליבא דר"י מלאכה שאצ"ל פטור ועל כן לא קאמר משום מכבה אבל הירושלמי י"ל דס"ל כעולא דר' יוסי ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב ומה שלא אמר בירושלמי דחייב משום מכבה משום דבלא"ה קאמר שפיר דחייב משום מבעיר או משום מבשל ולא נחית להחילוק אי לענין מכבה מקרי פסיק רישא או לא דאי לא הוי פ"ר פשיטא דלא שייך לחייב משום מכבה דהוי דבר שאינו מתכוון כמו שכתבתי בספרי שם ובזה נסתר מה שהשיג מר נ"י על דברי התשובה מאהבה דאיך יקרא תקון מה שמתיר בשר באכילה דהוי תקון אצל אחרים שז"א שרק למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור צריך תקון בגוף הדבר אבל למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב אפי' תקון אצל אחרים חשיב תקון כמבואר בשבת (דף ק"ו) וברמב"ן ורשב"א שם והירושלמי אפשר שס"ל אליבא דר"י מלשאצ"ל חייב וכעולא:
ומעתה אבא להשיב על השגות מר נ"י ומקודם אזכיר עוד שמה שכתב דמכבה גחלת של מזבח מקרי תקון להיות פחם לפני נפח ואף שאסורה בהנאה מכ"מ גבי גוי שאינו מצוה להנות מן ההקדש מקרי מתקן – שמלבד שהדבר תמוה בעצמו שיחשב תקון אצל הגוי שלעולם לא יגיע הפחם לידו שאפילו לכנוס לעזרה אסור כש"כ ליטול גחלת מעל המזבח בלא"ה זה אינו ובמכ"ה נעלמו ממר נ"י דברי התוס' בשבת ד' ק"ו) במקום עצמו שהזכיר שהקשו למ"ד מקלקל בהבערה וחבורה חייב הרי מ"מ הוי אצל"ג ותרצו וז"ל וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה עכ"ל הרי בפי' דבאיסורי הנאה מקרי מקלקל מפני שהוא לא יכול ליתן לכלבו ולא אמרינן הרי ראוי לנכרי שלא מצוה ורק כתבו שלא פטור מטעם מלאכה שאצ"ל דאצלו הוי מלאכת מחשבת כיון שהיה סבור שיכול ליתן לכלבו ולכן חייב אף שבאמת מקלקל הוא כיון שמקלקל בהבערה ובחבורה חייב אבל למ"ד פטור ודאי באיסורי הנאה אפי' תקן הדבר לגוי פטור שהנאה באיסור לא מקרי תקון אלא קלקול.
ובזה נסתר מה שכתב מר נ"י ליישב הרמב"ם שפסק זר ששימש בשבת חייב שתים אף שפסק דמקלקל בהבערה פטור דמה שחייב משום שבת היינו מכבה שז"א שהרי לענין מכבה ג"כ מקלקל:
ומה שכתב מר נ"י עוד יישוב להרמב"ם ע"פ הירושלמי דחייב משום מבשל אין לו מובן הא הקושיא היא דיפטר בהקטרה משום מקלקל כיון דהרמב"ם פסק מקלקל בהבערה פטור וא"כ מה יועיל לומר דהחיוב הוא משום מבשל הרי מקלקל בבישול ג"כ פטור. והנה על פירושי בהירושלמי במה שכתבתי דלכך נקט הירושלמי באימורין שנתותרו דבזה תקן להציל הכהן המקריב מלאו דלא ילין משא"כ ביום דהכהן עצמו היה יכול להקריב. השיג מר נ"י דהרי גם בזה היה יכול להלין בראשו של מזבח וז"א שלא בלבד שי"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד בזבחים יש לינה בראשו של מזבח דפסקינן כוותיה ומה בכך דאם עלה לא ירד עכ"פ היה צריך תקון באיסור משא"כ ביום שהיה הכהן יכול להקטיר כדינו וא"צ תיקון כלל אלא אפי' למ"ד דמותר להלין לכתחלה בראשו ש"מ אם לא ידע הדין דאין לינה בראשו של מזבח ולא היה מעלהו ובא זה והקטיר הרי עכ"פ תקן שהצילו מן האיסור שהרי לא היה מעלהו והי' בא לידי איסור לא ילין:
עוד השיג מר נ"י שיש חלוק בין תיקון להוציא מידי אמ"ה ובין תקון דלא ילין דשם כבר יש איסור אבמ"ה על הבהמה משנולד משא"כ כאן דאין איסור הלנת אימורין כ"ז שלא עלה עמוד השחר וגם זה אינו דאדרבא אם עלה ע"ה אין כאן עוד אזהרת איסור אלא עבירת איסור ודמי לשכבר אכל אבר מן החי אבל הרי התקון הוא שם ששחט הבהמה שעי"ז לא יכול הבן נח לבא עוד בה לידי איסור אבמ"ה שחל עלי' משעה שנולדה וכן הכא הקטיר הזר והציל הכהן מל"ת דלא ילין שחל על בהמת קדשים משעה ששחטה שמוזהר עליה שלא ילינה עד הבקר ואדרבא עדיף תקון זה מתקון אבמ"ה ששם עדיין ספק היה אם היה בא הב"נ לידי אמ"ה וגם אין שכיח כלל שיאכל אבמ"ה ממנה ואפ"ה חשיב תקון וכש"כ הכא שבודאי היה בא הכהן לידי לאו דלא ילין אם לא היה הזר מקטיר כיון דבשבת לא היה יכול להקטיר עוד:
עוד השיג מר נ"י דגם אם הקטיר הזר מכ"מ עובר הכהן בלא ילין כיון שהוא לא הקטיר ולא ידעתי איך יעלה על הדעת לומר כן התורה אמרה לא ילין עד הבקר וקודם הבקר אינו עובר וכשהגיע הבקר אינו בעולם ואיך יעבור הכהן על לא ילין עד הבקר. ומה שהשיג מלשון עכול דמשמע שכבר הוא בוער באש על המזבח לא ידעתי איך משמע מלשון עכול יותר שכבר בוער באש מבאם נאמר בלשון הבערה או הקטרה.
והנה מכח השגות האלה דחה מר נ"י פירושי וכתב פירושו בהירושלמי שמיירי באברים ופדרים שכבר היו על האש מע"ש ולא נתעכלו לגמרי וכיון שכבר אכלם האש מכל צד אינם ראוים עוד לכלום לכן הוי תקון לגבי אפר ולפירוש הזה קרא מר נ"י פירוש אמיתי ולענ"ד אין לו שחר בראשון לא ידעתי איך יתיישב בזה למה נקט הירושלמי דוקא שהיו מתעכלים כל הלילה הא בכה"ג משכחת גם ביום השבת שהרי אברי שבת היו מקטירים ביום ולא ממתינין עד הלילה כדאמרינן פסחים (ד' ס"ח) אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה וכו' ואין ממתינין להם עד שתחשך וא"כ היה יכול לפרש שהכהן הקטיר כדינו בשבת וקודם שנתעכל לגמרי בא הזר והיפך בצינורא שנית תקון אפר לא שייך רק בצריך לאפרו כדאמרינן בשבת (ד' ק"ו) במבעיר וצריך לאפרו וכי צריך הוא לאפר של מזבח לא מבעי' להרמב"ם דפסק ה' תו"מ (פ"ב) דמועלין בה אלא אפי' להראב"ד דלא מועלין עכ"פ לא היו נהנין ממנה דבפי' כתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ועוד כתיב על שפך הדשן ישרף הרי דמצוה הוא לשפוך הדשן במקום טהור ולא להנות ממנה ולתקן לצורך נכרי להנות ממנה באיסור כבר הוכחתי לעיל מדברי התוס' דאין זה תקון כנראה ג"כ מצד הסברא וא"כ לא שייך בזה תקון אפר. שלישית הרי ר' יוסי גופא אמר על זה בירושלמי דהחיוב הוא משום מבשל ומקשה בירושלמי מה בשול יש כאן פי' כיון שאין רוצה לאוכלו ומשני מכיון שהוא רוצה בעכולן כמבשל הוא ואי ס"ד דאיירי באברים ופדרים שכבר נתעכלו קודם השבת עד שאינם ראויים עוד לכלום רק להיות אפר איך יתחייב משום מבשל הרי אין בשול אחר בשול וכש"כ במה שקרוב להיות פחם ואפר ולכן לענ"ד הפי' העיקר כמו שכתבתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |