בנין ציון/ב/קיט
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה אלטאנא יום ו' כ"ה סיון תרי"ג לפ"ק.
- להרה"ג וכו' מו"ה בירך אברהם פינטנער נ"י הגאב"ד דק"ק סקאליץ יע"א:
הקשה מעכ"ת נ"י וז"ל ביצה (דף י"ד ע"ב) מתני' משלחין כלים ואף על פי שיש בהן כלאים והן לצורך המועד ופריך הש"ס בשלמא תפורין אלא כלאים למאי חזו ומסיק הגמ' אלא בקשין ובתר הכי מייתי הש"ס רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין בי"ט א"ל אביי והתנן וכו' ומשני ע"ש ומקשה הא"ז אמאי הקשה הגמ' מסיפא הי' להקשות מרישא דאמר והן לצורך המועד ותפילין לאו צורך המועד ומתרץ דלצורך המועד ל"ד אלא חה"מ קאמר עיי"ש והמחבר ביו"ד (סי' ש"א) הביא ג"כ מותר מה"ת לישב על מצעות וכתב הרמ"א שם ומותר להעלותם עליו שלא בדרך חימום כגון לפרוש עליו אוהל של כלאים או על הגיגית להעמיד החום ומפרש הש"ך (ס"ק א') דמותר אפי' מדרבנן ולפ"ז אמאי צריך לדחוקי דאיירי בקשין דלמא לעולם ברכין וא"ל דביו"ט אסור לעשות אוהל הא לצורך המועד היינו חה"מ ובפרט שיותר קשה דראוי לפרוס על הגיגית להעמיד החום:
ועוד ביצה (דף י"ט) בעיא רשב"ל מר"י האומר עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני מהו א"ל נדור וכו' ופרש"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי אמר ע"מ לאו מילתא היא. ולא הבנתי מש"ס דר"ה (דף ו' ע"א) דפריך הש"ס ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה ותנן איזה נדר האומר הרי עלי ומה בין נדר לנדבה וכו' אמר רבה משכחת לה כגון דאמר הרי עלי ע"מ שאיני חייב באחריותה וקשה דהא לפרש"י כיון דאמר הרי עלי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וא"כ איך משכחת דאמר ולא אפריש דהא מיד שאמר הרי עלי הוי כמסר לגבוה עכ"ל:
הקושיא למה לא מתרץ בביצה (דף י"ד) דמשלחין כלים ואפילו הן כלאים איירי ברכין כיון דראויין בחה"מ לפרוס על אוהל או על גיגית של מרחץ להעמיד החום לענ"ד ל"ק שהרי בלא"ה צריך להבין כיון דמשלחין תפילין בי"ט אף שלא ראויין רק לחה"מ למה לא משלחין ג"כ סנדל המסומר דראוי לחה"מ אכן כבר תירץ רש"י זה דבשלמא תפילין אפילו מנח להו בי"ט ליכא איסורא ומיהו סנדל המסומר לא דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש"מ מותר לנעלו עכ"ל הרי דגזרו שלא לשלח בי"ט מידי דאיכא למיחש שיסבור שלצורך י"ט שלח לו וא"כ כל שכן שאסור לשלוח כלאים רכים דאיכא למיחש או שילבשם או שיעשה מהן אוהל בי"ט שיסבור מדשרו רבנן לשלחו שראויים לו בי"ט:
והקושיא על מה שכתב רש"י בביצה (דף כ') דכיון דאמר עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא עכ"ל מגמ' דר"ה (דף ו') דאיך משכחת אמר ולא אפריש דהא מיד כשאמר הרי עלי הוי כמסר לגבוה קושיא עצומה היא ובאמת נראה מדברי התוס' בר"ה ג"כ שכבר רצו להעיר על זה שכתבו ד"ה על מנת לא דמי למתנה על מה שכתוב בתורה עכ"ל אכן לא בארו למה לא דמי ולענ"ד אפשר לומר שיש חלוק בין הך דהרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני ובין הרי עלי תודה ע"מ שלא אתחייב באחריותה דכיון דיש רשות בידו להביא נדר או נדבה א"כ כשאמר הרי עלי עולה גם אם נאמר שהוא כמסירתו להדיוט וכאלו כבר הפריש העולה ומסרו להקדש אין בזה התנגדות לעל מנת שלא אתחייב באחריותו שהרי בשעה שהפריש עדיין לא נתחייב באחריותו ולכן יש לו רשות לפרש נדרו שיהי' רק כמו נדבה ואם נאבד אח"כ אין חייב באחריותו אחרי שבשעת נדרו אין בזה נגד התורה אפילו אם נחשוב מה שאמר הרי עלי כאלו מסר מיד אבל בהא דתודה ונזיר כיון שאמר ע"מ נחשב כאלו מסר כבר לגבוה והרי מיד באותה רגע שהפרישו לא יכול לעשותו חגיגה או לשלחו ממעות מעשר שני דחגיגה וקרבנות נזיר לא באין אלא מן החולין ולכן כאשר אמר על מנת לאו מלתא היא שאין עוד בידו לשנות:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |