אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/פסח

יא ניסן - רבי משה בן נחמן - הרמב"ן

למה אין שם לחודשים?

"החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב כא)

קבעה תורה שימנו ישראל את חודש ניסן כראשון לחודשים, וממנו ימנו את כל החודשים האחרים, השני והשלישי וכו'. וטעם הדבר, כדי שבזה יהיא זכרון לנס הגדול - יציאת מצרים וגאולתנו מעבדות לחרות. כי על ידי שנזכיר בכל עת, 'החודש השלישי', 'החודש השביעי' וכיו"ב והכל למנין חודש ניסן. בזה יהיה זכרון לגאולתנו שנגאלנו ממצרים בחודש ניסן. וכדרך שמתקיים ענין זכירת השבת בכך שאנו מונים 'אחד בשבת' ו'שני בשבת'.

לכך אומרת התורה 'ראשון הוא לכם' - 'לכם' דייקא, שאיננו ראשון לשנה, אלא הוא ראשון 'לכם', לגאולתכם. (פירוש הרמב"ן לתורה).

יא ניסן - רבי שלמה זלמן ליפשיץ

מצוה הבאה בעבירה בנדר לא לאכול מצה

האומר 'הרי המצה בלילה הפסח אסורה עלי'... הרי אלו אסורין עליו (רמב"ם נדרים פ"ג ה"ו)

דעת הרמב"ם שהנודע מאכילת מצה בליל פסח, נדרו חל, שכן הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות.

וכבספר החינוך (מצוה ל) הוסיף לבאר מה שאין עשה של מצה דוחה לא תעשה של נדר. שהוא משום דהוי עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה.

וכתב השער המלך (שם) שמדברי הרמב"ם מוכח דלא כדעת הריב"א (הו"ד בתוספות חולין קמא.) שאף שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מכל מקום הלאו נדחה ואין לוקים עליו. והרי ברמב"ם מבואר שלוקים.

ונראה לדחות, דהנה באמת הביא הנודע ביהודה (סוף חלק ראשון) מה שהקשה לו אחד קושיה גדולה על דעת הריב"א, שכיון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה נמצא שהמצווה שעשה היא 'מצוה הבאה בעבירה', ולא קיים המצוה, וממילא לא נדחה הלאו ומדוע לא ילקה.

וצריך לומר שכל דין 'מצוה הבאה בעבירה' הוא רק כשהעבירה נקראת על הדבר עצמו שיוצא בו, כגון לולב גדול או מצה גזולה. אבל אם רק באה המצוה ע"י העבירה אבל אין האיסור נקרא על החפץ, בזה לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. ולכן קי"ל שסוכה גזולה בגזל קרקע יוצא בה - ואף שאיסרו עשה אך כיון שקרקע אינה נגזלת לא נקרא שם עבירה על החפץ ויצא יד"J.

מעתה תבואר שיטת הריב"א שעוסק בדין כיסוי הדם בעפר שכתשו ביו"ט, שכיון שכתשו לא נקרא שם איסור על העפר, ועדיין מקיים המצוה ונדחה הלאו ואינו לוקה עליו. משא"כ הרמב"ם עוסק בנדר שלא לאכול מצה ואזי האיסור חל בגוף אכילת המצה, וממילא לא התקיימה המצוה מדין 'מצוה הבאה בעבירה', וכיון שלא קיים המצוה גם לא היתה כאן דחיה, ונמצא שעבר על לא תעשה גמור ולכן לוקה. (שו"ת, או"ח סימן טו).

יג ניסן - רבי שמשון דוד פינקוס

עבודת ה' בפרטים ולא בתמונה הכללית

בל יראה ובל ימצא

לפני חג הפסח אנו יגעים בביעור החמץ, לאחר מכן אנו בודקים בכל פינה וסד להיות בטוחים שלא נשאר חמץ בבית. ודבר זה לכאורה תמוה, הלא חמץ אינו דבר שלישי, וזהו האוכל של כל אדם כל השנה - מה קרה אפוא, שהמזון המותר לנו כל השנה נהפך לפתע לאיסור כרת.

אלא, שבפסח, כאשר ישנה הארה עצומה של גאולת ישראל ממצרים, חייבים להידבק בבורא עולם ולהתנתק גם מדברים שרק 'אינם רצויים', אפילו אם אינם ממש אסורים.

פסח מלמדנו לעבוד את ה' בהסתכלות גם על הפרטים, ולא רק על התמונה הכללית. מה שכל השנה נקרא כשר בפסח הוא 'חמץ' ואפילו משהו ממנו נאסר, כי פסח מלמדנו לשים דגש על הפרטים הקטנים ולא להתנחם בתמונה הכללית.

יהודי - אין הכוונה למסגרת כללית של יהודי, יהודי הוא זה שבונה את המסגרת שלו על פרטי פרטים. כמו שמנקים כל פינה קטנה לפני פסח, כך יהודי צריך לשים לב לכל פרט בעבודת ה' (הגש"פ תפארת שמשון, בדיקת חמץ)

ט"ו - רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

מצה 'זו' שאנו אוכלים על שום מה

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"

יש להבין מה שאמר 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה', שכן במשנה בפסחים (קטז.) לא נזכר 'מצה זו' אלא רק 'מצה על שום'. ועוד קשה, מה שאמר מצה על שום שנגאלו ממצרים, הלא קודם שנגאלו ממצרים כבר אכלו מצות, שנאמר (שמות יב ח) ואכלו הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו.

אמנם יבואר, כי הטעם שנתן הקב"ה ליוצאי מצרים שלשה מצות אלו, פסח, מצה ומרור, שהם כנגד שלשה דברים שהעולם עומד עלייהם. פסח – כנגד עמוד העבודה, שהוא הקרבנות. מצה – כנגד עמוד התורה, שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, והתורה נקנית במיעוט תענוג, ולכן אין יוצאים ידי חובה במצה עשירה. מרור – כנגד עמוד גמילות חסדים, שאף אם לו יש די צרכו ויש לו יום טוב, יזכור גם את חברו שאין לו. ולכן חייב כל אחד ליתן מעות חיטים לפסח.

מעתה יבואר מה שאמר המגיד 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה', שקשה הרי כל מה שהוצרכו לאכול מצה עד שלא גורשו ממצרים הוא משום שלא היה להם את 'עמוד התורה' והוצרכו לאכול כנגדו, אך היום שקיבלנו את התורה – מצה זו, דייקא, על שום מה. ולכן נתן טעם אחר – שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. (בית מרדכי, דרוש יד).

ט"ו - רבי אליהו פרנקל

ניסי מצרים מזון לנפש

"אף אתה הקהה את שיניו"

הרשע, אין הניסים שהיו בזמן יציאת מצרים מועילים לו, ובכפירתו עומד, יען עתה הניסים הם נסתרים בהנהגת הטבע. ועל כך שואל: מה העבודה הזאת לכם? על כך אומר בעל ההגדה: אף אתה הקהה את שיניו, כי מי שיש לו שיניים יכול לאכול כדי שביעה ויכול לילך בכח האכילה הזו אי זה זמן, ואינו צריך לאכול תמיד. כך גם במזון הנפש, אחר שהשֹביענו השם יתברך ביציאת מצרים בניסים רבים צריכים הם שיספיקו עד עתה. ורשע זה שאינו מועיל לו - אף אתה הקהה את שיניו. (אבני אליהו, לפסח).

ט"ז - רבי נתן אורדמן

חייב אדם לראות או להראות

"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

מפשטות לשון התנא מובן שצריך כל אחד מישראל להרגיש באותו הזמן כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, כמו שנאמר קודם לכן בהגדה "אילו לא הוציא הקב"ה ? הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", ועל זה אמר שחייב לראות את עצמו – בהרגשה, בדעת ובמחשבה.

אבל צריך להבין מה שייך על זה לשון "חייב", כיון שהדבר תלוי בלב ובהרגשה, ואם קשה לו לבא לידי הרגשה זו מה יעשה?

אמנם מדברי הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"ו) אנו למדים הסבר אחר בחיוב זה, שהחיוב אינו בהרגשה אלא במעשה, וזה לשונו שם: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות, עכ"ל.

הרי אנו רואים מדבריו, שמה שנאמר במשנה 'חייב אדם לראות' אין הכוונה להרגשת הלב, אלא 'להראות' את עצמו במעשה, כמו שאמר 'לפיכך כשסועד... צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות'. ואמנם על ידי מעשה זה אנו באים גם להרגשה שבלב, שאותנו הוציא משם, אך לשון 'חייב' נופל על חיוב המעשה ולא על חיוב ההרגשה. (נתן דעת ח"ב, מועדים, פסח).

י"ז - רבי ירמיהו לעוו

טעם לשפיכת הכוס בכל מכה

"דם צפרדע כינים" וכו'

מנהג ישראל תורה הוא לשפוך בליל פסח מכוס ישעות אצל כל מכה ומכה מעט מזעיר. ובטעם הדבר נראה לומר, יען כי רחמי ישראל מרובים, וכיון שעל ידי הצלתנו ממצרים סוף סוף נאבדו ונטבעו נבראי ה', לזאת הגם כי שמחה גדולה היא לנו שהוציאנו מיד מצרים וגאל אותנו מעבודתם, עם זאת צער לנו כי על ידי זה נאבדו אחרים - וגם ענוש לצדיק לא טוב. ואילו היה ה' מציל אותנו בלי שיהיה אבדן ומות לאחרים, היה לנו יותר שמחת נפש. וכדי להראות כי ישראל רחמנים בני רחמנים, נשפוך מעט מיין כוס הישועה בכל מכה ומכה. (סו"ס דברי ירמיהו דרשות, מנכד המחבר).

י"ז - רבי שלמה וולבה

היציאה כיום משפלות לרוממות

ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו

בהגדה אנו אומרים "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", וצריך להבין מהו פשר הלשון 'עכשיו' - הרי לכאורה אין זה עכשיו אלא 'אז', ביציאת מצרים ובמתן תורה כשקרבנו המקום לעבדותו.

אמנם באמת זהו עיקר העבודה של כל סדר ליל פסח, שצריך להיות 'עכשיו' ולא 'אז'. וכמו שבליל ט"ו ניסן של אותה שנה, יצאו כל ישראל ממצב של שפלות וקטנות המוחין לחירות, כך צריך כל איש ישראל בכל שנה ושנה לצאת מהקטנות דמוחין שלו, וזו היציאת מצרים שלו. יציאה לא מה'מדינה' של מצרים, אלא ממהות מצרים, שיהיה אצלו התוכן הפנימי של יציאת מצרים - שהיא יציאה מקטנות דמוחין, משפלות לגדלות.

מעתה, על כל אחד מוטל למצוא במה הוא מנוח ב'קטנות דמוחין', כי הרי כדי 'לצאת' ממצרים צריכים קודם לדעת ש'נמצאים' במצרים - ועל ידי זה יוכל להתעלות מעל השפלות והקטנות ולהגיע לחירות אמיתית, ולהיות מ'יוצאי מצרים' באמת. (אבני שלמה ח"ב פניני מועד עמ' פח).

י"ט - רבי אליהו בקשי דורון

'הלל' ו'הלל-נרצה'

ונאמר לפניו שירה חדשה... ונודה לך שיר חדש

המהר"ל בספרו דברי נגידים כותב: ונראה לי שה'הלל-נרצה' הוא סימן אחד, וכל עבודת הסדר נכלל בי"ד סימנים כנגד היד החזקה. ונרצה הוא סימן לחלק השני של ההלל שעיקרו הוא ענייני תפילה להקב"ה על הגאולה השלמה שאנו מקווים לה בעתיד, ואנו מבקשים שיהיה נרצה לפניו לעשות גם לנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו במצרים. לפיכך זה ההלל נקרא 'נרצה', אבל הלל עד 'לא לנו' נקרא 'הלל' סתם כי הוא רק הודיה על ניסי מצרים, עכ"ד.

הרי לנו שמחלל המהר"ל בין שני חלקי ההלל הנאמרים בהגדה, בין ההלל שלפני הסעודה שהוא פועל יוצא מסיפור יציאת מצרים שנאמר עם המגיד, ובין ההל שאחר הסעודה שהוא 'הלל נרצה'.

לדבריו יש לדייק ולבאר היטב את נוסח ההגדה. שכן לפני ההלל על יציאת מצרים הנאמר לפני הסעודה, אנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים להודות... ונאמר לפניו שירה חדשה". ואילו בסיום הברכה שם מזכירים: "ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו". ומהו החילוק שבין 'שירה חדשה' ל'שיר חדש', מבואר במדרש ובמכילתא, שעל גאולות העבר שהיה עמהן צער אומרים 'שירה חדשה' לשון נקבה היולדת בצער, ואילו גאולת העתיד שתהיה ללא צער בה נאמר לשון זכר 'שיר חדש'.

מה מאד מדוקדק, לאור דברי המהר"ל, שבהלל לפני הסעודה שהוא הודאה על ניסי מצרים הרי הוא בבחינת 'ונאמר לפניו שירה חדשה'. אבל בברכה בה אנו מבקשים על העתיד אנו מזכירים 'שיר חדש' - הגאולה העתידה שעליה גם נאמר בהמשך הסדר את ה'הלל-נרצה'. (בנין אב, שיחות ומאמרים ח"ג, סימן כא)

כ"א - רבי יחזקאל פאנט

מתנות עניים באכילה שלא בקדושה

הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים

צריך לדעת הלא באמת לא אכלו במצרים מצות אלא רק כשיצאו. ועוד צריך להבין מה ענין זה להכרזת 'כל דכפין ייתי וייכול'.

ונראה לבאר, על פי מה ששמעתי ממורי ז"ל שעל ידי אכילה בקדושה חוזר הניצוץ הקדוש שבמאכל לשרשו. ובזה ביאר חילוק פסח משאר המועדות, שבכל המועדות מצינו בקרא ענין מתנות עניים משא"כ בפסח לא מצאנו כן אלא בשו"ע שצריך ליתן מעות חיטים לעניים. והביאור, כי בכל המועדות צריך לצדקה כדי שעל ידי זה יתעלה גם האכילה שלו בקודשה, משא"כ בפסח שכל האכילה בקדושה אין צריך למתנות עניים. ורק בזמן הזה שאין אנו אוכלים את המצה בקדושה, חזר דין פסח להיות כדין שאר המועדות ולכך פסק השו"ע שצריך לחלק מעות לעניים כדי שיקנו חיטים ובזה תתעלה גם אכילתנו, ותעלה הניצוץ למקומו.

זהו שאומרים 'הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים' - לא מין האוכל שווה, כי מצות לא היו אוכלים במצרים, רק אופן האכילה שווה - מה הם אכלו שלא בקדושה אף אנו אוכלים שלא בקדושה. ולכן דין פסח שלנו כדין שאר המועדות ומכריזים אנו 'כל דכפין ייתי וייכול'. ומייחלים 'לשנה הבאה לארעא דישראל' שנחזור לקדושתנו במהרה בימינו אמן. (הגש"פ מראה יחזקאל).

כ"א - רבי דניאל מהורודנא

מגלגלין זכות ליום זכאי

בגמרא בערכין (יא:): רבי יוסי אומר, מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו'. וברש"י: זכות ליום זכאי, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.

ויש להעיר שהרי בגמרא משמע ש'זכות ליום זכאי' הוא דומיא ד'חובה ליום חייב', ואם כן כשם ש'חובה ליום חייב' היינו יום שחרב בית המקדש שהוא יום חייב בכמה מאורעות רעות שארעו בו לישראל, כך גם משמע ש'זכות ליום זכאי' אינה גילוי על העתיד שעתידים להיגאל בניסן, אלא גילוי על העבר שנגאלו בניסן, בליל הסדר שהוא 'יום זכאי' בכמה דברים שארעו לישראל בו.

ובאמת כמה ניסים אירעו בו לאבותינו, וכמו שייסד הפייטן בפיוט 'אז רוב נסים הפלאת בלילה', שבלילה זה ניצח אברהם אבינו את המלכים, ובליל זה נענש אבימלך, ונצטווה לבן שלא להרע ליעקב ועוד. (מוצל מאש ערכין שם).

שפתותיו דובבות

אמרו חז"ל שכשמזכירים בני אדם איזה דבר משם הנפטר, אותו הנפטר שפתותיו דובבות בקבר, ובפרט כשלומדים בספריו שחיבר, או על יד שהניח תלמידים ומזכירים דבר על שמו - כי כל תורתם שלו היא.

ואפשר שמטעם זה אמרו רבותינו ז"ל שהצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, כי על יי זה שלומדים בתורה ומחברים ספרים או מעמידים תלמידים ואומרים איזה דברי תורה על שמם, אזי שפתותיהם דובבות בקבר והרי הם בחיים.

אלא דכל זה הוא אפשר באנשים שיכולים ללמוד תורה ולעסוק בה, ולהניח להם שם וזכר בעולם, וגם אחרי פטירתם כאילו הם חיים ששפתותיהם דובבות בקבר. אך הנשים דלא שייכי בעסק התורה שפטורות ממנה, ואין להם אלא המצוות שמחוייבות בהם, לכאורה כשהם מתים הרי הם מתים לגמרי, שאין שפתותיהם דובבות בקבר, שאין להם תלמידים ולא חיבורים שכשיזכירו דבריהם תהיינה שפתותיהן דובבות בקבר וכאילו הם חיים.

אמנם באמת גם לנשים יש תרופה, והוא, דאיתא בגמרא (ברכות יז.) אמר ליה רב לרבי חייא, הני נשי במאי זכיין. אמר ליה באמטויי בנייהו לבי כנישתא וכו' ונטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן, מי לא פלגן הדהייהו וכו'. ואם כן, כיון דזוכות בעסק התורה על ידי בעליהם ובניהם, אם כן אותו חלק שלהם הוא, וכשבעליהם ובניהם מעמידים תלמידים ומחברים חיבורים, יש להם חלק בהם. וכשלומדים בני אדם באותם ספרים או מזכירים התלמידים אותו חלק המגיע להם - הרי שפתותיהם דובבות בקבר כמו בעליהם ובניהם.

עוד יבואר בזה מה שאמרו שהתלמיד חכם נקרא בשם 'משה' שיש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה, שכאשר הת"ח לומד הרי הוא מדובב שפתותיו של משה. ולזה ירמוז גם כן הפסוק 'ולא ידע איש את קבורתו' שהרי עודנו חי אצלנו כשאנו לומדים תורתו.

(רבי בוגיד חנינא סעדון, נפטר כ' ניסן תשס"ו, מגיד חדשות דרוש טו; הגיד מרדכי דרוש יט).