עריכת הדף "
תורה תמימה/ויקרא/יט
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ט == '''ובקצרכם. ''' לרבות של שותפות {{תוספת|כב|הרבותא היא אע"פ דכתיב לא תכלה פאת שדך בלשון יחיד, מ"מ מדכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם בלשון רבים מרבינן שותפות, והיינו שותפות ישראל, ומשדך ממעטינן שותפות עובדי כוכבים כפי שיבא לפנינו.}}. (חולין קל"ה ב'). '''ובקצרכם. ''' ובקצרכם – פרט לכשקצרוה עובדי כוכבים קצרוה לסטים {{תוספת|כג|אפי' לסטים ישראל, ובעובדי כוכבים איירי ג"כ שקצרו לעצמן בגזל. ואמנם בכלל זה גם עובד כוכבים שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מלקט ופאה אף שעדיין מונחים שם כמבואר בפ"ד מ"ו דפאה.}}, קרסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה {{תוספת|כד|הנמלים דרכן לנשך השבלים סמוך לשרשן וחתוך כזה נקרא קרסום מלשון יכרסמנה (תהלים פ') בחלוף אות כ' וק' שהם ממוצא אחד.}}. {{ממ|תו"כ}}. '''ובקצרכם וגו'. ''' אין לי אלא קוצר, תולש מניין, ת"ל לקצור, עוקר מניין, ת"ל קצירך {{תוספת|כה|דשתי אלה התיבות אינם מוכרחות לגופיה דקרא, ובאו לדרשה. ומ"ש ת"ל קצירך הנה בבבלי חולין קל"ז א' איתא בזה ת"ל בקצריך, והוא בפ' אמור בענין פאה, וגירסא זו נכונה, יען כי לגירסא שלפנינו אינו מבואר כל כך, שהרי קצירך כתיב בלקט ולא בפאה. והנה בחולין שם ובתו"כ הגירסא קוטף מניין, וכן הכונה כאן שקוטף בידיו מלילות השבלים, ובתוספתא פ"ק דפאה איתא היה מקטף ומכניס לתוך ביתו פטור מן הלקט ומן השכתה ומן הפאה. ולכאורה פליגא התוספתא אדרשה זו שהובא בגמ' בבלי וירושלמי, ובעל מה"פ בפירושו לירושלמי העיר בזה ונדחק מאד. אמנם יתבאר הענין עפ"י מ"ד בחולין שם, תנא חדא, השוטף את הרחלים והצמר נתלש מהן פטור מראשית הגז, ותני חדא חייב, לא קשיא, הא רבנן הא ר' יוסי, דתניא, ר' יוסי אומר לקט קצירך ולא לקט קיטוף, אלמא קצירך דוקא, ה"נ גז דוקא, אמר ליה רב אחא לרב אשי, מודה ר' יוסי במידי דאורחיה, ופירש"י כגון בצלים ושומים, דקיטוף שלהן זו קצירן, דתניא ר' יוסי אומר, קציר, אין לי אלא קציר, עוקר מניין, ת"ל לקצור, תולש מניין, ת"ל בקוצריך, יעוי"ש. ולפי"ז הדבר פשוט דהגמרא והירושלמי וכן התו"כ איירי במידי דאורחיה והתוספתא איירי במידי דלאו אורחיה. וראיה מכרחת לזה, שהרי הירושלמי גופיה בפ"ג ה"ב דפאה מביא סתמא דברייתא לקט קצירך ולא לקט קיטוף, ואם לא נחלק כמש"כ, הרי דרשות הירושלמי סותרות זו את זו, דדוחק לחלק בין לקט לפאה, שבכל דינים דינם שוה. וגם הרמב"ם כנראה חולק כמש"כ, שכן כתב בפ"ד ה"ב ממתנ"ע היה קוצר ביד ולא במגל, הנופל ממנו אינו לקט, אבל התולש דברים שתולשים אותם, הנופל מידו הוי לקט, וה"ה לפאה כמש"כ שם פ"ב, וזה כמש"כ.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד). '''את קציר. ''' מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשבר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, אף כל שהוא כן חייב בפאה {{תוספת|כו|אוכל בא לאפוקי ספיחי סטיס והוא מין צבע וחזי לאכילה רק ע"י הדחק. ונשמר – לאפוקי הפקר, והיינו שהפקיר אחד את הקרקע עם התבואה ונקצרה ברשות הפקר ואח"כ זכה אחד בהקרקע עם העמרים פטור מפאה, ועי' מש"כ בסמוך אות נ"ב, ועי' בפ' הסמוך בדרשה תעזוב דיש מין הפקר שחייב בפאה, וגדולו מן הארץ ממעט כמהין ופטריות שגדלים מאויר, וע"ל בפ' ראה ממעט אלה מלשון תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאין נזרעין ומצמיחין, ודריש כן התם משום דלא כתיב שם ארץ וכאן דריש מארץ משום דלא כתיב זרע. ולקיטתו כאחד ענינו שהתבואה של אותה חלקת השדה מתבשלת כאחד, לאפוקי תאנה וכיוצא בזה מן האילנות שיש בהם בהאילנות עצמן מעט נגמר היום ומעט למחר ולכמה ימים, ואין מלקטין אותן כאחד רק בזמנים שונים. וטעם הפטור בזה משום דכיון דיש רשות לבעה"ב להניח פאה כל משך זמן הלקיטה לא יצפו העניים לפאה כזו, שעד שישמרו כל משך זמן הלקיטה יפסידו במקום אחר. ומכניסו לקיום ממעט ירק שאינו מתקיים והשווי שלהם מועט ואין שוה להעניים להמתין עד אחר הקצירה, שבתוך כך יכולים להפסיד בשדות אחרות, וזה הטעם הוא בכל הדברים שממעט. והנה כפי פשטות הלשון ממעט כל אלה מלשון קציר, דסתם קציר הוא אוכל ונשמר וכו', וכ"מ בר"ש פ"א מ"ד דפאה, אבל הר"מ ורע"ב הביאו דרשות מיוחדות על כל פרט ופרט, ולא ידעתי מניין אלה להם, וע"ל אות נ"ב.}}. {{ממ|תו"כ}}. '''את קציר ארצכם. ''' אין לי אלא תבואה, קטניות מניין, ת"ל את קציר ארצכם [כל שבארצכם] {{תוספת|כז|ומחלוקת הפוסקים אם דרשה זו גמורה הוא או שהיא רק אסמכתא ועיקר חיוב מה"ת הוא רק בדגן תירוש ויצהר דכתיבי מפורש בתורה, דגן כאן ותירש ויצהר בפ' ראה. ונראה ראיה לדעת הפוסקים דהוי דרשה גמורה מדאורייתא, מהדרשה דלעיל אין לי אלא קוצר, תולש מניין, עוקר מניין ת"ל וכו', ופרשו בגמרא חולין קל"ז א' דקאי על דבר שדרכו לתלוש ולעקור, ופירש"י כגון בצלים ושומים, והרי מבואר דגם לבד דגן תירש ויצהר הוי חיובן מדאורייתא, ודו"ק.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד). '''את קציר ארצכם. ''' תניא, את קציר ארצכם ולא קציר חוץ לארץ {{תוספת|כח|זהו מדאורייתא, אבל מדרבנן נוהג אף בחו"ל כמ"ש בחולין קל"ז ב' התם בארץ והכא בחו"ל, וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ד ממתנ"ע, והכ"מ שם לא גילה על זה המקור הנכון שהבאנו. וע' ביו"ד סי' של"ב דבזה"ז אין נוהגין בלקט שכחה ופאה כלל לא בא"י ולא בחו"ל, משום דרוב המדינה עובדי כוכבים ואם יניחום יבאו הם ויטלום. ובימינו אלה שאנו מצפים לישוב ארצנו הקדושה ע"י קנין מושבות רבות שם, ועבודת האדמה תתפשט למרחב בין אחינו העובדים על הרי יהודה הלא תשבנה לנו מצות לקט שכחה ופאה עם כל המצות התלויות בארץ, ולה' הישועה. ועיין בתוס' חולין קל"ו א' דמ"ש בגמרא שם דארצך דכתיב גבי בכורים בא למעט חו"ל, כתבו על זה אע"פ דמצוה התלויה בארץ היא ול"ל מעוטא, ר"ל דבלא"ה חובת קרקע אינו נוהג רק בארץ, אך אצטריך למעוטי משום דאתקש למצות בשר בחלב בחד קרא, עכ"ל, ולפי"ז צ"ע ל"ל למעוטא בפאה אחרי דהיא חובת קרקע.}}. (שם פ"ב ה"ה). '''לא תכלה. ''' תניא, א"ר שמעון, בשביל ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו {{תוספת|כט|ר"ל בגמר קצירו ולא בראשית או באמצע הקצירה, דכן משמע הלשון לא תכלה – בשעת כלוי.}}, מפני גזל עניים ומפני בטול עניים ומפני החשד ומשום בל תכלה {{תוספת|ל|גזל עניים פירושו שלא יראה בעה"ב שעה פנויה שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול עד שיבאו אחרים, אבל עכשיו שמניח בגמר הקצירה העניים רואין ובאים, וכן אם יהיה רשאי להניח מתחלת הקצירה עד סופה יהיו צריכין עניים לישב ולשמור כל שעת הקצירה שמא עכשיו יניח, ויש בזה משום בטול זמנם, וכן יש בזה חשד שיהיו עוברין ושבין אומרים שאינו מניח פאה בשדהו ולבד זה יעבור על בל תכלה דמשמע בשעת כלות הקצירה דוקא.}}, אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו, אמר רבא מפני הרמאין {{תוספת|לא|העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנו. וע' בירושלמי פאה פ"ד ה"ב ובהקדמת תקלין חדתין לירושלמי שקלים מש"כ בענין זה.}}. (שבת כ"ג א'). '''פאת שדך. ''' תניא, מניין שאם רוצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה, ת"ל פאת שדך {{תוספת|לב|מבואר בירושלמי פאה פ"א ה"א דדוקא אם קצר קצת אז יכול להניח כל שדהו פאה, אבל קודם קצירה לא קרינן ביה לא תכלה. ונ"מ בזה דלא הוי הפקר מטעם פאה דאינו ראוי אלא לעניים, אלא הוי סתם הפקר דחזי בין לעניים בין לעשירים.}}. (נדרים ו' ב'). '''פאת שדך. ''' לחייב על כל שדה ושדה {{תוספת|לג|שאם היו לו שתי שדות בהפסק קצת, כגון שעבר ביניהם נהר או דרך ושביל חייבים בפאה כל אתת, ואפילו דרך היחיד, ויתכן טעם הדיוק מדלא כתיב פאת שדותיך, והובא דין זה בפ"ב מ"א דפאה. ופרשו המפרשים דשיעור דרך היחיד ד' אמות, ותמיהני שהרי בב"ב ק' א' פסק הגמרא לענין כיוצא בזה ששיעור דרך היחיד כדי שיעבור חמור במשאו, והוא שיעור שתי אמות ומחצה, וכ"פ שם כל הפוסקים, ודוחק לחלק בין הענינים, וצ"ע.}}. {{ממ|תו"כ}}. '''שדך. ''' פרט לשל הפקר {{תוספת|לד|עיין משכ"ל אות כ"ו בענין זה, ותמיהני ל"ל לרש"י דרשה זו והלא כבר אתמעט הפקר מלשון קציר כמבואר לעיל בדרשה את קציר מה קציר שהוא נשמר וכו', יעו"ש. וצ"ל דנקט דרשה יותר פשוטה בלשון וענין וכמש"כ ס"פ אחרי בדרך הרמב"ם שרגיל לתפוס דרשה פשוטה בענין, יעו"ש.}}. (ב"ק צ"ד א' ברש"י). '''שדך. ''' למעוטי שותפות נכרי {{תוספת|לה|ר"ל דחלקו של עובדי כוכבים פטור, אבל חלקו של ישראל חייב, כ"מ בתוספתא וירושלמי פאה פ"ד ה"ד, ורמב"ם בפ"ד הכ"ה ממתנ"ע כתב כן לענין עוללות, ולענין פאה לא כתב כלום, ובהכרח צ"ל שסמך על מ"ש בענין עוללות שדין אחד להם, וע' ביש"ש כאן.}}. (חולין קל"ה ב'). '''שדך. ''' [כל שבשדך], לרבות אילנות {{תוספת|לו|עיין מש"כ לעיל אות כ"ז וצרף לכאן.}}. (ירושלמי פאה פ"א ה"ד). '''שדך. ''' שדך כל שהוא משמע, מכאן היה ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה {{תוספת|לז|מפרש בירושלמי דלאו דוקא כל שהוא ממש דהיינו אפילו שבולת אחת אלא שיהיה בו שיעור קצירה ושיעור שיור, וע' בתוי"ט פ"ג מ"ז דפאה.}}. (שם פ"ג ה"ז). '''לקצור. ''' נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה {{תוספת|לח|ר"ל אף דלכתחלה מצוה להניח פאה בקצירת סוף השדה כדמשמע הלשון לא תכלה פאת שדך וכמשכ"ל אות כ"ט, מ"מ אם רוצה להניח בתחלת הקצירה אי באמצעיתה מותר ובלבד שיניח גם בסוף הקצירה, וכדמפרש.}}, ר' שמעון אוסר, ובלבד שיתן בסוף כשיעור, מאי טעמא דר"ש, א"ר יונה, דכתיב ובקצרכם, מה ת"ל לקצור, אלא אחד בתחלה ואחד בסוף {{תוספת|לט|ר"ל אע"פ דמניח בתחלה מ"מ חובה להניח גם בסוף, ובירושלמי כאן יש בענין זה כמה דרשות והעתקנו זו שלפנינו מפני שקיי"ל כן לדינא, ועיין במשנה ג' פ"א דפאה.}}. (שם פ"א ה"ג). '''ולקט קצירך. ''' לקט קצירך ולא לקט קיטוף {{תוספת|מ|כבר נתבאר זה בדרשה ובקצרכם אות כ"ה.}}. (חולין קל"ז א'). '''ולקט קצירך. ''' מלמד שאין לקט אלא הבא מחמת הקציר {{תוספת|מא|ר"ל רק הנושר בשעת הקצירה מחמת הקצירה, אבל אם קצר מלא ידו או תלש מלא קומצו והכהו קוץ ונפל מידו לארץ אין זה פאה ושייך לבעה"ב, מדלא נשר מחמת קציר, וכ"מ במשנה י' פ"ד דפאה.}}. {{ממ|תו"כ}}.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף