עריכת הדף "
תורה תמימה/ויקרא/א
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ב == '''דבר אל בני ישראל. ''' וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות {{תוספת|ג|היינו בקרבנות שהן עצמן מביאות, ואין הפי' שאסורות לסמוך אלא שאין מחויבות, וכמבואר בחגיגה ט"ו ב' שהיו מניחים לנשים לסמוך [ורמב"ם פ"ג ה"ת מקרבנות לא ביאר פרט זה מפורש], אבל בשליחות בקרבנות בעליהן גם אסורות לסמוך, כפי שיתבאר לקמן בפ' ד' בדרשה וסמך ידו, ועיין בתוס' ר"ה ל"ג א'. – וכן ממעטו בגמרא כאן נשים מכל עבודות שבקרבן, התנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות, משום דבכולהו כתיב בני ישראל או בני אהרן ודרשינן ולא בנות ישראל ולא בנות אהרן. ובתוס' הקשו למה אצטריך למעט נשים מכל אלו תיפק ליה שהן מ"ע שהזמן גרמא דאינן נוהגות אלא ביום כדילפינן מפסוק דס"פ צו ביום צותו. אני תמה מאוד, מה ראו להקשות ככה, הן גם הקרבת קרבן גופיה אינו אלא ביום כדילפינן מפ' דפ' צו הנזכר, וא"כ אחרי דחזינן שהתורה הרשתה לנשים להביא קרבנות כמו לגברים [ע' בסמוך] הרי שחייבתן התורה במצוה זו דקרבנות אע"פ שהיא זמן גרמא, וא"כ ממילא חייבות בכל הפרטים הנזכרים השייכים לקרבן ואין כל סברא לפוטרן מהפרטים במקום שבהכלל חייבות, וכמו שאין סברא לפטור נשים מאכילת פסח מפני שאין אכילת פסח אלא בלילה ומשריפת נותר הפסח מפני שאין נוהג אלא ביום, יען כי מכיון שנצטוו במצות הפסח ממילא חייבות בכל פרטיו, וה"נ לולא גזה"כ באלה המעוטים לא היינו פוטרין אותן מחמת מ"ע שהז"ג כיון דבעיקרן חייבים, ודו"ק. – ובעיקר חיוב נשים בקרבנות כמו גברים – המקור הראשון לזה בתו"כ פ' אמור (כ"ב י"ח) איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וגו', בישראל לרבות נשים ועבדים, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ה"ב מקרבנות, וז"ל, אחד אנשים ואחד נשים ואחד עבדים מביאין כל הקרבנות, עכ"ל, והכ"מ כתב על זה כמקור לדבריו, וז"ל, זה פשוט שהכתוב השוה אשה לאיש לכל דינין שבתורה, וכבר אמרו שנשים אין סומכות ושנינו הסמיכות והתנופות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים, משמע שמביאות קרבן, וכל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב, עכ"ל. והנך רואה, שלפי המקור שבתו"כ שהבאנו יפלא מאוד על אריכות דברים האלה שתכליתם רק למצוא מקור לדברי הרמב"ם ע"פ איזו משמעות לשון בגמרא, בעוד שהמקור מבואר ומפורש באר היטב, והו"ל לרשום בקצור תו"כ פ' אמור – ותו לא.}}. (קדושין ל"ו א'). '''דבר אל בני ישראל. ''' וסמיך ליה וסמך ידו (פ' ד'), בני ישראל סומכין העובדי כוכבים סומכין {{תוספת|ד|בקרבן דידהו [שמקבלין נדרים ונדבות מן העובדי אלילים כפי שיתבאר לפנינו בפ' אמור, כ"ב י"ח], לא הוא ולא ישראל בשבילו, ועיין תוס' מנחות פ"א ב' ד"ה מצינו.}}. (מנחות צ"ג א'). '''ואמרת אליהם. ''' לרבות כל האמור בענין כשם שאין הנשים סומכות על העולות כך לא יסמכו על השלמים {{תוספת|ה|ומפרש בתו"כ דהרבותא בזה דהו"א שיסמכו על השלמים מפני שיש בהם חומר שצריכים תנופה בבעלים לכן גם צריכים סמיכה בבעלים קמ"ל. אמנם יש להעיר בהוכחה זו מתנופה, הא תנופה גופה אינה נוהגת בנשים כפי שיתבאר במקומו, וי"ל.}}. (תו"כ). '''אדם. ''' לרבות את הגרים {{תוספת|ו|וכן הובאה דרשה זו בתו"כ כאן, ונלאו המפרשים לבאר טעם רבוי גרים מלשון אדם, ויסוד כל דבריהם להמציא הבדל בין שם איש לשם אדם, דשם איש יונח על אדם המעלה ושם אדם על כל מין אדם, ולכן מדכתיב כאן אדם ולא איש בא לרבות גרים, עיין בס' התוה"מ שהביא דוגמאות לזה והאריך הרבה. אך הן יש גם סתירות לזה בדחז"ל אתם קרוין אדם, ובזוהר פ' תזריע איתא, תני, בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, וגדול שבכולם אדם, דכתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, וכ"א בזוהר דברים ל"ז, ת"ח נקרא אדם וע"ה לא נקרא אדם, וגם הסברא נוטה דשם אדם הוא מכובד יותר, שהרי בעקרו הוא נקרא ע"ש ההתדמות העליונה כמ"ש נעשה אדם בדמותינו, ויותר מזה מצינו שמרבים עובדי אלילים משם איש, כמ"ש בפ' אמור איש איש כי ידר נדר לרבות את העובדי כוכבים וכו', וכן בכ"מ. אבל לולא דברי המפרשים הו"א דטעם הרבוי גרים כאן אינו משם אדם לבד אלא מהמשך לשון הפסוק – וחסר המלה וגומר, והכונה מלשון אדם כי יקריב מכם, דלפי פשוטו הול"ל אדם מכם כי יקריב (והו"א רק מכם – ישראל), ומפני שהמלה מכם באה שלא במקומה דרשו שבא לרמז דאפילו אדם שאיננו בא ישר מכם ג"כ יקריב, ומי הוא איננו בא ישר מכם – הגרים, ודו"ק. – אך לכאורה צ"ע ל"ל דרשה זו בכלל, תיפק ליה כיון דגם מעובדי אלילים מקבלין קרבנות [ע"ל אות ד'] כש"כ מגרים, וי"ל משום דמעובד כוכבים מקבלין רק עולות, כפי שיתבאר בפ' אמור, כ"ב י"ח, קמ"ל דמגרים מקבלין כל הקרבנות כמו מישראל.}}. (ירושלמי שקלים פ"א ה"ד). '''כי יקריב. ''' יכול גזירה ת"ל כי יקריב, הא אינו אלא רשות {{תוספת|ז|כונת הדרשה להורות דפרשה זו לא איירי בקרבנות חובה, חטאת ואשם, אלא בקרבנות רשות שהם קרבנות נדבה, דכך מורה בעלמא הלשון כי על רשות, וכדאיתא במ"ר פ' צו פ' ט', בכל המצות כתיב כי תפגע כי תראה כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה, ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה וכו', וזה הוא מפני דלשון כי הוי כמו הלשון אם, לשון תנאי.}} [תו"כ] '''מכם. ''' פרט לגזול הוציא את המומר, מדלאו דידיה הוא {{תוספת|ח|משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. או מטעם שאמרו בגיטין נ"ה ב' כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ויש בזה משום חלול השם, והנה אע"פ דבסמוך פ' הבא דרשינן ענין זה מלשון קרבנו ולא הגזול, אך כן הוא דרך הגמרא להסמיך דין אחד מלשונות המורים אותו הדין באותו הענין. ולדינא קיי"ל דאפילו באופן שהגזל כבר נעשה שלו, כגון לאחר שנתייאשו הבעלים שקנה ביאוש ג"כ פסול לקרבן מפני הכבוד.}}. (סוכה ל' א'). '''מכם. ''' מכם ולא כולכם, לכם – בכם חלקתי ולא באומות {{תוספת|ט|שמהם מקבלים אפילו מן המומר. ובענין מומר ישראל עיין בסמוך בדרשה מן הבהמה. וע"ע מש"כ בנוגע לדרשה זו לקמן פרשה ד' פסוק כ"ב בדרשה בשגגה ואשם.}}. (חולין א'). '''קרבן לה'. ''' תניא, ר' שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', תודה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה' {{תוספת|י|טעם הדבר מבואר בגמרא דחיישינן דלמא יאמר לה' ולא יאמר קרבן ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. ובפי' הרא"ש הסביר הענין דחיישינן שמא אחר שיאמר לה' ימלך מלידור, ובשל"ה כתב הטעם דחיישינן שמא ימות מיד לאחר שיאמר לה', והחלוק שבין אלה הטעמים מבואר, דלפי' הרא"ש אין שייך זה אלא בנדרים ונדבות, ולפי' השל"ה שייך זה בכל דבר. ואמנם לדעתי נראה יותר מסתבר פי' הרא"ש, דלפי' השל"ה קשה, שהרי קיי"ל הלכה פסוקה בכ"מ בש"ס דלמיתה לזמן מועט לא חיישינן, וכן קיי"ל דמצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ואם היה שייך חשש זה לא הו"ל לחכמים לתקן לברך כן, וגם מצינו דבשארי דברים זולת נדרים ונדבות לא חששו לזה, שכן איתא במשנה יומא ל"ט א' טרף בקלפי ואומר לה' חטאת, ובתו"י שם הקשו מברייתא זו ותירצו דשאני התם דכתיב אשר יעלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת, אבל לפי מה שכתבנו בדעת הרא"ש דרק בנדרים ונדבות שייך זה החשש אין צריך לזה, וכן מצינו במקרא (רות ב׳:ד׳) שאמר בועז לקוצרים ה' עמכם ולא אמר עמכם ה', ואין להאריך עוד.}}. (נדרים י' ב'). '''קרבן לה'. ''' מלמד שצריך להקדים הקדשו להקרבתו {{תוספת|יא|מדייק מדלא כתיב כי יקריב מכם לה', ומדכתיב קרבן משמע ליה דגם לפני ההקרבה הוא קרבן, והיינו שמקדישו בפה לקרבן. ואע"פ דבדרשה הקודמת דריש ר"ש ענין אחר מלשון זה, אך שם הדרשה מסדר הלשון מדלא כתיב לה' קרבן, וכאן דריש מיתור כל המלה קרבן, ועי' מענין זה בנדרים ט' ב' ובר"ן שם.}}. (תו"כ). '''מן הבהמה. ''' להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו, מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא {{תוספת|יב|כונת הלשון בני אדם שדומין לבהמה היא, בני אדם שאין מקיימין את המצות דבכזה מותר האדם מן הבהמה אין. והנה אין ספק שדרשה זו וכיוצא בה נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר, או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ [ובזמן הזה מותר מפני קוצר הדעת], והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ולחזק כח זכרונם ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הסימן והציון נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם – אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ובשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל דבר תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולסמוך בה אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וכ"כ הרשב"א הביאו הכותב בע"י בפ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו [שמוציאים הענין מפשטיה] להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש, וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן בפיהם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובתשו' הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהו בונים דבריהם, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"ק דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לדרוש, עכ"ל. ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא., ובזה יתבאר מה שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א' קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והענין מבואר. אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כמו זו שלפנינו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו, כמו שהערנו כמה פעמים בחבורנו וכתבינו, וכאשר ימצא המעין הנבון בכל מקום שנמצא דרשות כאלו וידקדק בעומק הלשון או הסדר או הרעיון. וכאן בדרשה שלפנינו י"ל דדייקו חז"ל דבכל מקום בתורה ונביאים כשפורט המינים הבאים לקרבנות פורט רק בקר וצאן, ולא גם בהמה, כמו בס"פ יתרו וזבחת עליו את צאנך ואת בקריך, ובפ' אמור (כ"ב כ"א) ואיש כי יקריב וגו' בבקר או בצאן, ובפ' וזבחת מבקרך ומצאנך, ונתת הכסף בבקר ובצאן, וכן מזבחים צאן ובקר (מלכים א ח׳:ה׳) וכדומה הרבה מאוד, וא"כ גם כאן הול"ל קרבן מן הבקר ומן הצאן, ול"ל דכתב עוד מן הבהמה שהוא כמיותר אחרי שהוא רק שם הכולל לצאן ובקר, לכן מצאו חז"ל מקום להסמיך דרשתם. ואע"פ דבדרשה הבאה דריש ממן הבהמה להוציא רובע ונרבע, אכן ע"ד אסמכתא ורמז מצאו כדאי להסמיך דין ידוע ע"פ דיוק זה. ואין להאריך עוד. וטעם ממעת הקבלה מן המומר לנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא הוא משוס דשני אלה הם ככופרים בכל התורה, ופירש"י וז"ל והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולדעתי אין זה די לפרש הדמיון ככופר בכל התורה. ולו"ד נראה ע"פ מ"ש בירושלמי נדרים פ"ג ה"ט שקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, וא"כ זה המחלל שבת בפרהסיא הוי כבועט ומחלל כל התורה כולה, וע' ביו"ד סי' רנ"ד לענין קבלת נדבה לביהכנ"ס מן המומר.}}. (חולין ה' א'). '''מן הבהמה וגו'. ''' מן הבהמה – להוציא רובע ונרבע, פן הבקר – להוציא הנעבד, מן הצאן – להוציא את המוקצה, ומן הצאן – להוציא את הנוגח {{תוספת|יג|שהמית אדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ובכ"ז מאוס הוא לגבוה, אבל אם נגח ע"פ שני עדים א"צ למעוטי, דבר סקילה הוא, ובלא"ה פסול לקרבן. וטעם הדיוק מלשון מן ומן, פשוט הוא, משום דבעלמא כתיב צאן ובקר כמו בפ' בהעלותך הצאן ובקר ישחט להם ובפ' בלק ויזבח צאן ובקר, ומדכתיב כאן מן משמע ליה מן הבהמה ולא כל בהמה, וכן באינך, וע' בזבחים ט' א' בכל אתר מן למעט. וממעט רובע ונרבע ממן הבהמה, משום דגבי רביעה כתיב בהמה, ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה, (פ' קדושים), ונעבד ממעט ממן הבקר, משום דגבי נעבד כתיב בקר, וימירו את כבודם בתבנית שור (תהילים ק״ו:כ׳), וממן הצאן יליף מוקצה היינו שייחדוהו לע"ז משום דכידוע היה אז הנהוג לעבוד לטלה דהיינו צאן כמבואר לפנינו בפ' בא בפסוק משכו וקחו לכם צאן, ולכן י"ל דע"פ רוב היו מיני הצאן מוקצים ומיוחדים לע"ז, ולכן דריש ממן הצאן להוציא את המוקצה. ומה שדריש מו' דומן הצאן אע"פ דמדרך הלשון לכתוב ו' החבור לאחר רבוי שמות, אך דריש מדלא כתיב או מן הצאן שכן כתיב בפ' שלח מן הבקר או מן הצאן, וגם היה זה לשון יותר מבורר שלא נטעה לומר דהקרבן צריך להיות משניהם, ש"מ שבא לדרשה.}}. (תמורה כ"ח ב'). '''מן הבקר ומן הצאן. ''' מן הבקר ומן הצאן ולא חיה {{תוספת|יד|ר"ל אלו נאמר מן הבהמה לבד היה אפשר לומר דלא רק בהמה לבד כשרה לקרבן אלא גם חיה, ואף דכתיב מן הבהמה אך מצינו דחיה בכלל בהמה, כמו בפ' ראה זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור, ולכן הוסיף מן הבקר ומן הצאן לומר בקר וצאן אין חיה לא, דבבקר וצאן בודאי לא כלול גם חיה. ומטעם זה קיי"ל דהמקריב אברי חיה למזבח עובר בעשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, הא חיה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה.}}. (זבחים ל"ד א'). '''מן הבקר ומן הצאן. ''' תניא, יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם, ת"ל (פ' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר, ואומר (פ' י') ואם מן הצאן קרבנך {{תוספת|טו|הרי מבואר דעולה באה מן הבקר לבד ומן הצאן לבד. ודעת חד מ"ד דילפינן ענין זה מפסוק דפ' שלח (ט"ו ג') וכי תעשו עולה לה' מן הבקר או מן הצאן כפי שיתבאר שם.}}. (מנחות צ"א ב'). '''תקריבו. ''' מלמד ששנים מביאין קרבן אחד {{תוספת|טז|ואע"פ דמצינו כמה מצות בתורה שבאו בלשון רבים ואינם נעשים בשותפות, כמו בלולב ולקחתם לכם ובציצית ועשו להם, אך כאן הדיוק מדפתח הכתוב בלשון יחיד, אדם כי יקריב, דלפי"ז הו"ל לסיים ג"כ בלשון יחיד, יקריב את קרבנו. ואמנם זה פשוט דרק קרבנות נדבה באים בשותפות ולא קרבנות חובה, משום דקרבנות חובה באים לכפרה, וכ"א צריך להתכפר כפרה שלמה בקרבן שלם, וכמ"ש בב"ק מ' א' לענין תשלומי כופר, דאי כיפרא כפרה צריכין השותפין לשלם כ"א כופר שלם. וע"ע לקמן ריש פרשה ב' דיוצא מכלל קרבנות נדבה שבאים בשותפות היא המנחה שאינה באה בשותפות משום דכתיב בה נפש, יעו"ש.}}. (תו"כ). '''את קרבנכם. ''' מלמד שהיא באה נדבת צבור {{תוספת|יז|ר"ל שגם הצבור מביאין קרבן נדבה, וטעם הדיוק מדהו"ל לכתוב תקריבוהו או תקריבו אותו דהא קאי אקרבן, ומדשני לכתוב את קרבנכם ש"מ שבאה לדרשה. וע' בפירש"י בפ' זה.}}, דבר אחר קרבנכם, ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא {{תוספת|יח|ר"ל מאותן המינין שהיחיד מביא מן הבהמה וכו' וכהפרטים שנתבארו שם להוציא את הרובע וכו', ולא אמרינן דלצבור הוקלו הפרטים.}}. (שם).
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף