שמונה פרקים להרמב"ם/א

פרק ראשון בנפש אדם וכחותיה

דע שנפש האדם נפש אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות, יקראון קצת הפעולות ההן נפשות. ויחשוב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו: שהנפשות שלש, טבעית וחיונית ונפשית. ופעמים שיקראו כחות וחלקים, עד שיאמר חלקי הנפש. וזה השם יעשוהו הפילוסופים הרבה פעמים, ואינם רוצים באמרם חלקי שהיא מתחלקת כהחלק הגופות, אבל הם מונים פעולותיה החלוקות שהן לכלל הנפש, כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם. ואתה יודע שתיקון המדות הוא רפואת הנפש וכחותיה, וכמו שהרופא אשר ירפא הגופות צריך שידע תחילה הגוף אשר ירפאהו כולו וחלקיו מה הם, ר"ל גוף האדם. וצריך שידע איזה דברים יחלוהו וישמר מהם, ואיזה דברים יבריאוהו ויכון אליהם. כן רופא הנפש הרוצה לתקן מדות האדם, צריך שידע הנפש בכללה וחלקיה ומה יחלה אותה ומה יבריאה.

ומפני זה אומר שחלקי הנפש הם חמשה: הזן, והוא נקרא צומח, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי, וכבר הקדמנו בזה הפרק שדברינו אינם רק בנפש אדם, כי כח המזון שיזון בו האדם אינו ככח המזון שיזון בו הסוס והחמור, כי האדם נזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור נזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והנשר נזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם יאמר על הכל נזון בשתוף השם לבד, לא שהענין בכולם אחד בעצמו. וכן יאמר על האדם ובעלי חיים מרגיש בשתוף השם לבד, לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעל חיים, ולא ההרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין האחר, אבל כל מין ומין מאשר לו נפש, יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר, ויתחייב מנפש אתה פעולות ומנפש זאת פעולות אחרות. ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן. והמשל בזה שלשה מקומות חשוכים, והאחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני האירה עליו הירח והאיר, והשלישי הודלק בו הנר והאיר, הנה כל אחד מהם נמצא בו האור אבל סבת זה האור ופועלו, השמש. ופועל אחר הירח. ופועל האחר האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור, ופועל הרגש הנשר הוא נפש הנשר, ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד, והבן זה הענין שהוא נפלא מאד. וכשלו בו הרבה מהפילוסופים, ויחייבו בזה הרחקות ודעות בלתי אמיתות.

ואשוב אל כוונתי בחלקי הנפש: ואומר החלק הזן ממנו הכח המושך, והמחזיק, והמעכל, והדוחה למותרות, והמגדל, והמוליד בדומה, והמבדיל הליחות, עד שיפריש מה שצריך להזן בו, ומה שצריך לדחותו. והדברים על אלו שבעה כחות ומה יעשו ואיך יעשו ובאיזה איברים פעולתם יותר נגלה ויותר נגלית, ומה מהם נמצא תמיד, ומה יכלה מהם לזמן קצוב, זה כלו ראוי במלאכת הרפואה, ואין צורך לו בזה המקום.

והחלק המרגיש, ממנו הכחות ההם המפורסמים אצל ההמון, הראות, והשמע, והטעם, והריח, והמשוש, והוא נמצא בכל שטח הגוף, ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה כחות.

והחלק המדמה, הוא הכח אשר יזכור רשומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם אל קצתם ויפריד קצתם מקצתם, ולזה ירכיב זה הכח מן עניינים אשר השיגם, ענינים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם. כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באויר, ואדם שראשו בשמים ורגליו בארץ, ובהמה באלף עינים על דרך משל, והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכח המדמה וימציאם בדמיון. ובכאן טעו המדברים הטעות המגונה הגדול אשר בנו עליו פנת חטאתם, בחלוקת המחויב, והאפשר, והנמנע. שהם חשבו או הביאו בני אדם לחשוב, כי כל מדומה אפשר, ולא ידעו שזה הכח ירכיב ענינים שמציאותם נמנע, כמו שזכרנו.

והחלק המתעורר הוא הכח אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו. ומזה הכח יבוא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד או התרחק ממנו, והכעס, והרצון, והפחד, והגבורה, והאכזריות, ורחמנות, ואהבה, והשנאה, והרבה מאלו המקרים הנפשיים, וכלי זה הכה כל איברי הגוף, ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות, וכח הלב להתגבר או לירא בעת הפחד. וכן שאר איברי הגוף הנראים והנסתרים הם וכחותיהם, כולם כלים לזה הכח המתעורר.

והחלק השכלי, הוא הכח הנמצא לאדם אשר בו ישכיל, ובו יהיה ההשתכלות, ובו יקנה החכמות, ובו יבדיל בין המגונה והנאה מן הפעולות. ואלו הפעולות מהן מעשי ומהן עיוני: המעשי, ממנו מלאכות מחשבות, וממנו מחשבי. והעיוני, אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינן משתנות כפי מה שהן עליו. והם אשר יקראו חכמות סתם. והמלאכות מחשבות, הוא הכח אשר בו ילמד המלאכות, כנגרות, ועבודת האדמה, והרפואות, והמלחות. והמחשבי, הוא הכח אשר בו יסתכל בדבר אשר ירצה לעשותו אם אפשר לעשותו, אם לאו. אם אפשר איך צריך שיעשה. זה שיעור מה שצריך שנקח מענין הנפש הנה.

ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחומר והשכל לה צורה. וכשלא הגיע לה צורה יהיה כאילו מציאות ההכנה שבה לקבל הצורה ההיא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אמרו (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה, אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב. אבל הדברים על הצורה, והחומר, והשכלי, והדעות כמה הן ואיך יגיעו אין זה מקומם. ולא יצטרך במה שנרצה לדבר על המדות, והוא יותר ראוי בספר הנבואה אשר זכרנו. ובכאן אפסוק בזה הפרק ואתחיל באחר.