שולחן ערוך/חושן משפט/א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(הטקסט מדויק לפי דפוס מנטובה תפ"ג (ללא תוספות מאוחרות))
 
אין תקציר עריכה
שורה 24: שורה 24:


<small>'''הגה''' ועיין לקמן סי' ת"כ סעיף ל"ח ועי' לקמן סימן ב' אם נתחייב לו מלקות אם יכול לפדות עצמו בממון:</small>
<small>'''הגה''' ועיין לקמן סי' ת"כ סעיף ל"ח ועי' לקמן סימן ב' אם נתחייב לו מלקות אם יכול לפדות עצמו בממון:</small>
[[קטגוריה:שולחן ערוך: חושן משפט]]

גרסה מ־15:08, 9 באפריל 2018

סימן א

מינוי השופטים בארץ ובחוצה לארץ ובו ו' סעיפים:

א בזמן הזה דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס אבל דברים שאינם מצויים אף על פי שיש בהם חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחבירתה או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים כגון תשלומי כפל וכן כל הקנסות שקנסו חכמים כתוקע לחבירו פי' שתוקע בקול באזנו ומבעיתו וכסוטר את חבירו פי' מכה ביד על הלחי וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק או המשלם חצי נזק אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס:

ב אדם שחבל בחבירו אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל נזק צער ופגם ובשת וכופר אבל שבת ורפוי מגבים:

הגה ויש אומרים שאף ריפוי ושבת אין דנין (טור) ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם וכמו שיתבאר בסמוך:

ג בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דיינים שאינם סמוכין בארץ ישראל מפני שהוא דבר שאינו מצוי אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם בכל מקום וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל הואיל והיא מועדת (להן) מתחלתה הרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים שאינן סמוכים בארץ ישראל וכן מי שגנב או גזל מגבין ממנו הקרן בלבד:

הגה וי"א דוקא גזילות דשכיחי כגון כופר בפקדון וכדומה אבל גזילה ממש לא שכיחא ואין דנין אלא אם כן הגזילה קיימת מחייבין להחזירה (נימוקי יוסף ריש פרק החובל):

ד דינא דגרמי וכן דין המוסר דנין אותן הדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל:

הגה עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון על פיהם ואי אפשר למיהדר דנין אותן ומחייבין אותן לשלם (מרדכי ריש פרק החובל):

ה אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס) וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין מידו:

הגה ואם יאמר הניזק שומו לי נזקי שאדע עד כמה אתפוס אין שומעין לו אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר (טור והרא"ש פ"ה וספ"ק דב"ק) וכל זה דווקא בקנסות הכתובים אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמם על תקנתם גובין בכל מקום וכמו שיתבאר בסי' ב' (מרדכי ס"פ השולח):

ו המבייש בדברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו:

הגה ועיין לקמן סי' ת"כ סעיף ל"ח ועי' לקמן סימן ב' אם נתחייב לו מלקות אם יכול לפדות עצמו בממון: