שו"ת רבי עקיבא איגר/א/סד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ש"ב ידידי הרב הגראב"ד דק"ק בערלין כבוד רבי מאיר ווייל נ"י
מ"ש ש"ב מעכ"ת נ"י בעז חולבת שילדה זכר דיש לדון להתיר להטיל בו מום כיון דלרוב פוסקים הטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן והוי ספק דרבנן, וכתב רומעכ"ת דמתנגד לזה מ"ש האחרונים בשם האו"ה דאם שורש האיסור דאורייתא לא מקילינן בספיקו במה דנתגלגל ממנו בדרבנן ושכ"כ המ"ל בהל' בכורות עכ"ל:
לענ"ד אינו דומה לדינא דאו"ה דכד נדייק במ"ש המ"ל בדינא דידיה בהקנה לנכרי בכסף ונצרם אף דהאיסור אכילה רק דרבנן והוי ספק דרבנן דשמא עכו"ם קונה בכסף, מ"מ אפשר דיש להחמיר כיון דמעיקרא כשהקנה לנכרי בכסף הי' ספק בכור ולחומרא, ואף דעכשיו כשנצרם בהטל' מום הוי רק דרבנ' מ"מ מחמירינן וחיליה דידי' מדינא דאו"ה הנ"ל ומדינא דמהריב"ל בספק טריפה שבישל ושהה הבשר מעל"ע, ולכאורה למה נקט המ"ל דהוי הספק בדאורייתא במה שהיה מקודם שנצרם, עדיפא הו"ל למנקט דגם עתה אחרי הטלת מום הוי הספק בדאורייתא לענין גיזה ועבודה וקם דינו דספיקו לחומרא:
ולזה היה נ"ל דאין דנין מדין דאורייתא על דין דרבנן, וכך היא המדה דגיזה ועבודה דהוא מדאורייתא אסור מספק ושחיטתו בחוץ ואכילתו דהוא דרבנן מותר מספק ושאני בדינו דאו"ה בספק טריפה שנתערב ויש בו שיעור ביטול דאורייתא, דבמה שאנו דנין עתה על אכילתו זו היה מעיקרא אסור מטעם ספיקא דאורייתא, ועתה שנתערב בצר לנו שיעור ביטול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב הצדדים דעל ידי התערובות ויש בו שיעור ביטול דאורייתא נסתלק האיסור דאוריי' ולגבי דרבנן ננקוט הספק שמא לא הי' טריפה, זהו מקרי שורש דאורייתא וע"י גלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספיקא דאורייתא לא הותר האכילה רק בביטול גמור כמו ודאי איסור, וכן בההיא דמהריב"ל הנ"ל דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טריפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טריפה, ולא הותרה במה ששהה מעל"ע ונפגם, כמו ודאי טריפה דלא הותרה בשהית מעל"ע ובזה שפיר דן המ"ל לדמות בספק בכור דמה שאנו דנין עכשיו לשחטו בחוץ ולאכלו זה היה אסור מקודם מכח ספיקא דאורייתא דשמא נכרי אינו קונה בכסף מש"ה גם עתה שהוטל בו מום אין זה דרך מוציאתו מידי עבירה לשחטו בחוץ, דהא הטלת מום אינו מתיר מדרבנן לשוחטו בחוץ ולאכול, אלא דבאת לומר דעתה שהוטל בו מום נסתלק האיסור דאורייתא ולגבי דרבנן אנו דנין על עיקר הספק שמא קנה היכרי בכסף, זהו דומה ממש להאו"ה, דהך מלתא דאסרת מספק דאורייתא עומד באיסורו אף אחר שנתגלגל בו הסילוק איסור דאורייתא ונשאר בו איסור דרבנן, אבל מדבר א' לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו לא אמרי', דשפיר היינו דנין דגיזה ועבודה אסור מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותר מספק, וראיה לזה, דהרי המ"ל עצמו כתב (רפ"ט מהלכות אישות) דבצא וקדש לי אשה דמותר בקרובות השניות אף דמחמרינן מספק בקרובות ממש, מ"מ לגבי שניות דנין ספק דרבנן לקולא, הרי דאין דנין מזה על זה, א"כ כ"ז לפי"מ דנקט המ"ל הספק דרבנן האכילה אחר שהוטל בו מום, אבל לפי מה דנקט ש"ב רומעכ"ת נ"י לדון על הטלת מום ספק דרבנן א"כ מיד כשנולד הספק היה הספק דרבנן לגבי איסור דהטלת מום שפיר אמרינן דלגזז ולעבד וכן לשוחטו בחוץ אסור דהוי ספק בדאורייתא אבל להטיל בו מום שרי:
ואף כשאנו דנין אחר הטלת מום ההיתר לאכלו זהו עצמו היינו מחמירין מספק קודם שהוטל בו המום, מ"מ כיון דמתירין להטיל מום וברשות קעביד בודאי ל"ש בו קנסא, והאכילה אח"כ הוי היתר גמור וא"צ לבא עלה מטעם[1] ספק דרבנן:
ובפרט דבגוף הדמיון דהמ"ל נראה דיש לחלק דדוקא בביטול דחכמים עשו דין ביטול בששים, א"כ אמרינן דפחות מס' אין הביטול מתירו והוי כדמעיקרא וכאלו עדיין בעין, אבל בהטיל בו מום לא היה דינא דחז"ל שאין המום מתירו, דהא באמת מתירו לאחרים וגם אם מת לא קנסו בנו אחריו, אלא דלדידיה אסור משום קנס י"ל דבספיקו מותר:
וה"נ יש לדון בספק איסור דאורייתא וביטלו במזיד י"ל דשרי גם לדידיה, דאינו דומה להאו"ה דהא ליכא למימר דהביטול במזיד לא הוי ביטול מדרבנן, דהא לאחרים מותר וחלה הביטול אלא דלדידיה קנסוהו, בזה י"ל דבס' מותר, וא"כ אף אם ננקוט כהמ"ל היינו אם נניח דהטלת מום אסור ושייך ביה קנסא אבל אם נידון דמותר להטיל בו מום לא שייך ביה קנסא:
אמנם לפי ענ"ד נסתר הדין זה מפסקא דהש"ע (יו"ד סי' שי"ד סעיף יו"ד), דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר דנפל בו מום, הרי מבואר דאסור להטיל בו מום מספק ואף בדיעבד אסור, גם בפסקי מהרא"י (סי' קס"ט) בדינא דהקנה לנכרי בכסף כ' וזה לשונו, שכתבת שהגויה מסיחה לפי תומה שציוו לה לעשות כן אפילו יש ספיקות בבכור לית דינא ולית דיינא דאסור, הרי להדיא דספק בכור אם הטיל בו מום אסור, ומהתימא לי על המ"ל הנ"ל איך לא הביא דברי תרה"ד הנ"ל, וביותר פסקא דהש"ע הנ"ל דמפורש לאיסור:
והנה ש"ב מעכ"ת נ"י יצא לדון ולחלק בין ספיקא במעשה ובין ספיקא דרבוואתא והביא ראיה מהרי"ף פ"ב דפסחים גבי לתיתא דלמיכלינהו בעינא אסור והתבשיל מותר:
ולענ"ד קשה לחלק בין הפרקים, אף דהכנה"ג (סי' י"ח) כתב לחלק לענין ספק דרבנן דאיתחזק איסורא, בין ספיקא דדינא דשרי, ובין ספק במעשה דאסור, היינו משום דהחזקה אינו מכריע הדין, אבל בנ"ד דהחמרנו תחילה מספק, אף אם היה הספק במעשה לא היה בדרך הכרעה אלא דהיה אסור מספק, ואח"כ לא מהני מה שנעשה אח"כ ע"י גלגול האיסור רק דרבנן, ה"נ בספיקא דדינא כן, גם הכי משמע מדברי הש"כ יו"ד (סימן י"ד ס"ק י"ב) כיון דהוי ספק אם איכא ס' שרי, מבואר דברוב לא מהני אף דמה"ת בטל ברוב והוי ספיקא דרבנן מספק האיבעיא דמהו לגמוע חלבו, וע"כ משום דהוי ספיקא בדאורייתא והוי ע"י גלגול דרבנן הרי אף בספיקא דדינא הכי הוא, ובפרי מגדים הקשה על הש"כ מ"ש מדינא דמהריב"ל הנ"ל:
ובמח"כ טעה בזה דהא הספק אם הוי שיעור ביטול דרבנן דשמא יש בו ס' ודמי ממש לנשפך ובתבואת שור הקשה דגם ברובא לישתרי דלא דמיא לההיא דמהריב"ל כיון דמתחלת ביאתו לעולם בתערובות ולא היה מעולם ספק דאורייתא, ננקוט מיהא דאף בספיקא דדינא דמי לההיא דאו"ה ומהריב"ל הנזכר לעיל ולענ"ד אף שלפי הוכחתינו מההיא דש"ע (סי' שי"ד) דבספק בכור אסור להטיל בו מום הרי דדנין מזה על זה, כיון דלענין גיזה ועבודה הוי הספק בדאורייתא גם הטלת מום דרבנן אסור, מ"מ אין סתירה מזה לדברי המ"ל בהלכות אישות הנ"ל דיש לחלק דדוקא בחתיכה אחת כמו בספק בכור כיון דבההיא חתיכה אם דנין לענין גיזה ועבודה ספיקו לחומרא ה"נ מחמירינן במלתא דרבנן שיש בו, אבל בב' חתיכות כמו קרובות ושניות אין דנין מזה על זה:
וראיה ממ"ש הרמב"ם (פ' י"ד ה"ח מהל' אבות הטומא') חביו' וכו' המשקים טמאים והחביות טהורות הרי אף דמחמרינן במשקין מטעם ספיקא דאורייתא וממילא ראוי דהכלי טמא מכח המשקין, מ"מ לגבי הכלי דנין ספיקא דרבנן ולקולא, והכי נמי משמע ג"כ ממ"ש הש"כ יו"ד (סי' פ"ו ס"ק י"א) דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה מותרת מטעם ספיקא דרבנן, הרי אף דספק הוא בתרנגולת דהוי ספיקא דאורייתא מ"מ מקילינן בביצתה, ונ"ל לכאורה ראיה להש"כ ממ"ש תוס' חולין (דף ס"ד ע"א) ד"ה שאם רקמה וכו' דבפ"ק דביצה משמע דביצת טריפה דאורייתא, והיינו מדאמרינן שם סיפא אתאן לס' טריפה', ולכאורה מה ראיה דלמא מיירי דהביצה נולדה מהתרנגולת שנולד בה ספק טריפות ונולד הספק בדאורייתא, אע"כ דמ"מ יהיה הדין דביצה מותרת מטעם ס' דרבנן [ומ"מ יש לחלק דבספק טריפה לא הוי חזקת איסור משא"כ בספק בשחיטה דהוי חזקת איסור כודאי משוינן לה, גם יש לומר דכוונת תוס' בראייתם מפ"ק דביצה הוא ממה דאמרינן והאי תנא דליטרא קציעות הוא דדבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטילה, משמע דבא לומר דמכ"ש בביצת טריפה דהוי בדאורייתא, מזה משמע דביצת טריפה הוי דאורייתא והכי משמע שכ' דמשמע פ"ק דביצה, ואם ראייתם דמה דאמרינן סיפא אתאן לספק טריפה למה נקטו זה רק בדרך משמעות ולא בהוכחה וראי' ברורה אע"כ דכוונתם רק מדקדוק הלשון דאפילו בדרבנן לא בטל, א"כ לכאורה ראיה מזה דלא כהש"כ הנ"ל, דהיא גופא קשיא אמאי נקטו רק משמעות מדקדוק הלשון אפילו בדרבנן לא בטל, למה לא הוכיחו בחזקה מדאמרינן סיפא אתאן לספק טריפה, אע"כ דאין מזה ראיה די"ל שנולד הספק טריפה בתרנגולת, משום הכא גם ביצתה אף שהיא דרבנן אסורה]:
ובהיות שכן י"ל בהיפוך ממה שרצינו לומר לעיל, והיינו דיש לומר דאין דנין מה שהיה בתחילה ספק דאורייתא דמ"מ עתה הוא ספק דרבנן ובתר השתא אזלינן, אלא דאם יש עתה המציאות בספק נוגע בדאורייתא מחמרינן באותה חתיכה. גם במלתא דרבנן, וכמו בספק בכור דיש עתה לדון על הגזיזה ועבודה דהוא דאורייתא גם הטלת מום שהוא דרבנן בזמן הזה ספיקו לחומרא, והכי נמי בדינא דאו"ה דספק טריפה שנתערב במינו ברוב דעכ"פ יש לדון עדיין על עצם החתיכה אם יבא אליהו ויברר דזוהי שנפלה לתוכו נאסר אותה בספק דאורייתא, מש"ה אף דעתה בטל מדאורייתא ספיקו לחומרא, וכן בההיא דמהריב"ל דגם עתה הבליעה בעצמותה דנין בו ספיקא להחמיר מטעם ספיקא דאורייתא דהא היא ראויה לגר, אלא כשיפלוט בתבשיל יהיה בטל ברוב,. דטעם פגום אינו חשוב טעם כמ"ש הרשב"א, א"כ על עצמות הבליעה עדיין הוי ספק דאורייתא:
ויש אפשר דרך מציאות לדון על הבליעה לחומרא מספיקא דאורייתא אם נפליט הבליעה בדבר חריף, וא"כ יש לומר בההיא דהרי"ף בפסחים דמשהו בלוע באחרת אין לו מציאו' בעול' וככלה ואבד דמי, אלא דהתבשיל אסור משום חומרא דחמץ א"כ דנין רק על התבשיל ואין שייכות לדון על המשהו ההיא, בזה אף דאותו משהו היה מעיקרא ספיקא דאורייתא מ"מ לא אזלינן בתר מעיקרא, וחתיכת ס' חמץ י"ל דשרי אחר הפסח], והשתא אין מציאות על המשהו לדונו בספק דאורייתא אלא דעל החטה דנין לספק דאורייתא ואין דנין מחתיכה לתבשיל דהוי כמו ב' חתיכות וכנ"ל:
ומ"מ גם בזה צ"ע לדינא דנראה דתוס' חולקים על זה ממ"ש בחולין (דף צ"ז) דבחטה בתרנגולת אף דשהה כדי שתפול לאור ותשרף מכל מקום הא פליג התם ר"י ב"ב דבעינן מעל"ע ובשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל, והיינו אף דמשהו הוא דרבנן ומן התורה בטל, מ"מ כיון דהחטה אסור מספק דאורייתא אוסר במשהו, וזהו מפורש דלא כהרי"ף וגם נסתר מזה חלוקו דמעכ"ת ש"ב נ"י, דהא בדברי תוס' אלו מבואר דאפילו בפלוגתא דרבוואתא בשיעור עיכול הכי הוא ודוק:
ומ"ש מעכ"ת נ"י ראיה מהרא"ש פ"ז דבב"מ דהטלת מום ע"י נכרי הוי דרבנן, זהו ראיה ברורה ואין עליה תשובה, אף דחזינן דבדליקה בשבת לא התירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל לא אמירה לנכרי בהדיא ומ"מ גרם כבוי שרי הרי הגרם קיל יותר מאמירה לנכרי וכן בבכורות (דף ל"ד) דאמרינן זה הכלל לאתויי גרמא, הרי דקתני במתני' דע"י נכרי אסור ואח"כ מייתי בזה הכלל גרמא משמע דגרמא הוא פחות מאמירה לנכרי, וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה ג"כ ע"י נכרי דאורייתא ומ"מ ראייתו דמר מהרא"ש ברורה ומוכרחת כן נראה לפי ענית דעתי, ידידו אוהבו ש"ב:
עקיבא בן מ"ו רבי משה
מתקשה אני כעת בב"י יו"ד (סי' קצ"ד) ד"ה ומ"ש דהא דאינו חשוב כילוד עד שיצא רובו כו', וכ"נ מהירושלמי דגרסינן פרק כל היד כו':
ותמוה לי טובא הא זהו מתני' ערוכה המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום, וגם הא זהו דנין לודאי לידה ומביאה קרבן ונאכלת כמבואר בסוגיא ואלו בהוציאה יד והחזירה טמאה לידה רק מדרבנן, אבל באמת הוא ענין אחר דהמפלת יד חתוכה היינו דהשאר דעובר אינו בפנינו, ומוכח שהפילתו באיזו מקום והוי לידה גמורה, אבל בהוציא ידו והחזירה דהעובר עוד במעיה לא הוי רק לידה מדרבנן וא"כ אין שום ראיה מהירושלמי דשאר אברים הוי כילוד וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |