שו"ת הרא"ש/ב
<דף זה מרכז את כל סימני כלל ב' לפונדק אחד, לעריכת הדפים יש להקליק על אות הסימן שאותו רוצים לערוך>
שאלה לדזיו ליה כבר בתיה מורי הרב רבי יצחק סגן הלוים אשר נסתפק מורי אם הלכה כרבי אליעזר דאמר חדש אסור מן התורה בחו"ל בהא ליכא ספיקא דהלכה כסתם משנה דמסכת ערלה (פ"ג מ"ט) ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סברי כוותיה ורב אלפס פסק הלכה כרבי אליעזר וכן בספר המצות ובאבי העזרי וכן פסקו בכל החבורים דחדש נוהג בשל גוים ודבר תימא הוא למה לא לנהוג בשל גוי דמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר דריש ליה מקרא דגנך ולא דגן גוי ואי לאו קרא תבואת גוי בעי עישורי ובחדש כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואפי' בחוצה לארץ דכתיב מושבותיכם מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל גוים והלא ערלה דאינה נוהגת אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת גוי כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב) הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע וכו' חייבין בערלה וגרסינן עלה בירושלמי כי תבאו אל הארץ ונטעתם פרט לשנטעו גוי עד שלא באו לארץ יכול שאני מוציא את שנטעו גוי משבאו לארץ תלמוד לומר כל עץ וכל שכן חדש שנוהג מן התורה אף בחוץ לארץ שנוהג אף בשל גוים וכן כלאים נוהגים בשל גוים ורבינו יצחק פסק כן בפ"ק דקידושין (ל"ו) והביא ראיה מן הירושלמי ודברי רבי ברוך מאד הם תמוהין שכתב ואפילו אם גדלה ברשות ישראל עתה בחוץ לארץ שאין אנו סמוכין לא"י נראה להתיר דלא גזרו אפילו מדרבנן דומיא דמעשר דלא גזרו אלא בחוץ לארץ הסמוכה לא"י עכ"ל ודבריו תמוהין אפילו לפי דבריו שאינו נוהג בשל גוים אם גדלה ברשות ישראל מה שייך כאן גזרה דרבנן בחוץ לארץ אסור מן התורה וראיותיו אין בהם ממש.
ור' יצחק כתב בתשובה ובספר המצות הביא אותה מה שאנו שותים שכר שעורים ואוכלים שבולת שועל סמכינן ארובא שנזרעים קודם העומר ואבי העזרי כתב עוד טעם אחר להתירא משום דאיכא שעורים גם משל אשתקד וודאי כן הוא בכל השנים סמכינן ארובא ועתה לפני הפסח נתתי את לבי יען שענוי שלהם היה בפרוס הפסח וגם עת הגריד היה ולא יכלו לחרוש ומיעוטא דמיעוטא נזרעו לפני הפסח ולא מלאני לבי לאסור אולי לא ישמעו לי ואני משיב לשואלים דרשו מעובדי אדמה אם יאמרו שהרוב נזרע לפני העומר מותר ואם לאו אסור וגם אני זכור מנעורי כבר פעמים ושלש שענוי שלהם היה בפרוס הפסח שרבותי נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאיסור ואהא סמיכנא ואיני מורה איסור ומוטב שיהיו שוגגים והחרד יפרוש ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל מה שאנו שותין שכר יש אומרים משום ספק ספיקא ספק חדש ספק ישן ואת"ל חדש שמא השריש קודם העומר ואני אומר דבר שיש לו מתירין אפי' ספק ספיקא אסור אלא להכי שרי דבטיל בששים במים והא דאמרינן דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו כדאיתא בירושלמי דשביעית והא דאמרינן גבי יום טוב (ביצה ל"ח) שאלה מים ומלח לעיסתה אף על גב דשאינו מינו לא בטיל שאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל עכ"ל ואומר אני דהשומע טעה דמה שהביא ראיה מירושלמי דדבר שיש לו מתירין בטל בשאינו מינו אדרבא משם ראיה לאסור השכר והכי איתא בירושלמי רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור אלא מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם והדבר ידוע שהשעורים נותנין טעם במים והשעורים הם עיקר ועדיפי טפי ממלח ושאור בעיסה שהם אינם עיקר העיסה אלא נותנין בה טעם ובלא מלח ושאור נאכלת מצה ותפל ובפ"ק דפסחים הקשו התוספות אמאי לא מברכין בורא פרי האדמה על שכר של שעורים כי השעורים עיקר ולכך לא נהירא כלל ועוד מאן יימר דאיכא ששים במים כנגד השעורים ומה שכתבו בשם רבינו דדבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור היינו דוקא ע"י תערובת כההיא דפ"ק דביצה (ג’) ביצה שנולדה בשבת וביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות ומפרש טעמא כגון ספק חול ספק יום טוב ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל וכי האי גוונא קרי ספק ספיקא בפרק התערובות (זבחים ע"ד) דקאמר התם רמוני באדן אסורין בכל שהם פירש אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא כולן אסורות ובדבר שיש מתירין החמירו חכמים ז"ל דלא בטיל ע"י תערובת אפילו באלף ובספק ספיקא דמאי נפקא מינה להתירה בביטול בלאו הכי יש לו היתר אבל ספק ספיקא כי האי שעל התבואה אני אומר שהוא ישן ואפילו את"ל שהוא חדש שמא השריש קודם העומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא (אמרינן) אסרינן ס"ס ואפי' לר' יהודה דאסר בכל איסורין ספק ספיקא ושמואל דאסר בעבודת כוכבים ספק ספיקא לא אשכחן דאסרי אלא ע"י תערובת היכא דאתחזק איסורא ונתערבו אחרים באחרים אבל בחדש דלא אתחזקת איסורא מספק ספיקא שרינן בשאר השנים, ואתה ותורתך שלום נאום הצעיר אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.
תשובה עילנא בבר לפני מלא דבר (שבת נ"ו ופירושו חכם בתורה) ואני דן לפניך בקרקע מורי ה"ר יעקב בר אורי אשר שאלת וז"ל יהודית אחת עורכה עיסתה לתקן ככרות בבית הגוי והאמת שהגוי גלגל ועד שתקנה שש ככרות אמרה אוי ששכחתי שלא הפרשתי חלה והפרישה חלה מן העיסה שנשארת בעריבה וכשנאפה נתערבו יחד החיוב עם הפטור מה שכתבת מורי אם גלגול הגוי פוטר אין נפקותא בדבר כי מה שגלגולו פוטר היינו דוקא בשלו אבל בשל ישראל אינו פוטר שמעתי שר' שמחה הביא ראיה מן הירושלמי דמסכת פיאה על אותה משנה קצרוהו גוים קצרוהו לסטים כרסמוה נמלים שברוה הרוח או בהמה פטורה ומפרש בגמרת ירושלמי בד"א כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ר"ל בפאה ותניא אין שוכרין פועלים עובדי כוכבים מפני שאין בקיאין בלקט שכחה ופיאה זה שמעתי משמו והדין עמו שמדמה חלה לפאה כי מה שקצירת הא"י פוטר משכחה ופאה דורש בת"כ (פרשת קדושים) ובקצרכם פרט לקצרוה עובדי כוכבים ושכחה דורש בספרי (פרשת כי תצא) כי תקצור קצירך ושכחת פרט לשקצרוה עובדי כוכבים ומה שגלגול הא"י פוטר דורש במסכת מנחות פ' רבי ישמעאל (ס"ז) תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי עיסת גוי וחד למעוטי עיסת הקדש אם כן כמו שאינו ממעט מובקצרכם דפאה אלא דוקא גוי הקוצר לעצמו הוא הדין מעריסותיכם דגבי חלה דוקא גוי המגלגל לעצמו ועוד מפשטי' דקרא משמע דוקא עריסותיכם ולא עריסת גוי אבל גלגול גוי בשל ישראל מנלן דפטר ועוד אני מביא ראיה ממסכת חלה (פ"ג מ"ה) נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה אלמא שהכל תלוי בעיסה כמו שגלגול הישראל אינו מחייב עיסת גוי הוא הדין גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל ולאותן ככרות יעשה להן פרנסה ממקום אחר יעשה עיסה שיש בה ה' רבעים קמח ויצרפנה עם הככרות בתוך כלי א' ויקח מאותה עיסה חלה על אותן ששה ככרות דתנן במסכת חלה (פ' שלישי) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לעיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואין לחוש שמא אותן ככרות שנתקנו מפסיקין בין העיסה ובין הככרות שלא נתקנו ולא הוי מוקף כי אותן ככרות שנתקנו לא הוי חשיבי הפסק כדתנן (בפ"ד דחלה) שני קבים וקב אורז או קב תרומה באמצע אינן מצטרפין דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין זה פי' רבי שמשון בפירוש משניות על אותה משנה שהבאתי הנוטל שאור כו' וא"ת מ"ש מההיא דפ' הקומץ רבה (ל"א) אמר רבי שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי רבי טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו אבל מטבל גמור לא היה יכול לעשר עליו דהתם שאני כיון שנתערב בטל ליה הטבל מדאורייתא אבל בההיא דחלה כיון דשאור עביד לטעמא לא בטיל וגם אותם ככרות חשיבי ולא בטילי כרבי עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית הלכך יכול להפריש מטבל גמור עליהן ואם רוצה להפריש מיניה וביה צריך להפריש מכל ככר וככר מעט או ישימם בכלי א' ויקח מכלם רק מחמשה (או) [אז] לקח מסתמא מאותן שלא נתקנו ובענין אחר נ"ל שאין לו תקנה ומה שכתבת ז"ל שצוית לשורפם ולהפריש על תנאי אם העיסה הנותרת נפטרה כראוי הרי טוב ואם לאו האחרונה תהא על כלם לא הבנתי רב לשונך אלא אין להם תקנה בענין אחר אלא כמו שכתבתי ושלום כנפש אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.
שכתבת שאותן שמחמיצין בשאור של גוים כדמפרשי חלה נוטלין יותר מכדי השאור של גוי שלא יפרישו מהפטור על החיוב.
אינן צריכין לזה אלא ילישו מעט קמח וישימו אותה עיסה קטנה על העיסה הגדולה ואחר כך יפרישו אותו מעט קמח שלש חלה על העיסה הגדולה כההיא דתנן בפרק ג' דמסכת חלה הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר יוציא לפי חשבון פרנסה היינו עיסה אחרת שיוכל לפרנסה לעשות צרכי עיסה זו ממנה ומאותה עיסה יתקן שאור של עיסה זו ולא אמרינן דהוי מפריש מן החיוב על הפטור שהשאור הוא מעט ומתבטל בעיסה הפטורה וחזר כולו להיות פטור משום דשאור לטעמא עביד ולא בטיל ונשאר בחיובו כל שכן הכא שהעיסה שלימה של חיוב דלא בטלה בשאור של פטור אף על גב דלטעמא עביד מ"מ העיסה היא עיקר לגבי שאור וחלה שניה יפריש מן העיסה הגדולה.
וששאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זה בזה ואחר כך רצפו כלו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מן הערלה.
תשובה יראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל כגון עציץ וספינה דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וגו' ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך וכן לענין שבת תנן בפ' המצניע (צ"ה) התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור וכן לענין טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר ושאינו נקוב כתלוש משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתלוש הילכך הוי כתלוש לכל מילי אבל בנדון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב ואפילו לרבי שמעון דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפרק המצניע בסופו (צ"ה) מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ והאויר שתחת הגג לא מחשיב ליה כתלוש וגם דרך העולם לזרוע כך כדאיתא בפרק הבית והעליה (קי"ז) וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין ועוד תנן (בפרק בתרא דמעשרות מ"ב) בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אלמא חזינן אפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי כנטוע בשדה כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה ולהכשר ולטומאה והתולש בשבת ממנו חייב והא דגרסינן בפרק כל הקרבנות (מנחות פ"ד) תני חדא שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא בשלמא לר"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית חורבה אחורבה לא קשיא כאן בחורבה עבודה כאן בחורבה שאינה עבודה אלמא בגג דבית מביא ואינו קורא היינו דוקא לענין בכורים דבעינן משבח ארצך מידי דהוה אתמרים שבהרים ופירות שבעמקים שאין מביאין מהם ביכורים וקאמר ר"ל שאם הביא קדשי וכן בגג דבית אף על גב דהוי כמחובר מ"מ אין הפירות מובחרים מידי דהוה אחורבה שאינה עבודה שמביאין ממנה ביכורים ואין קוראין אף על גב דמחובר גמור הוא ועוד נראה להביא ראיה גמורה משם דגג חשיב מחובר אפי' לענין ביכורים וקרי' ביה על האדמה אשר נתת לי דגרסינן התם אלא לרבי יוחנן קשיא תנאי היא דתניא (מנחות פ"ה) שבגג ושבחורבה מביא וקורא ושבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ורבי יוחנן דס"ל דאם הביא לא קדש ס"ל כהאי תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר ומ"מ תיקשי לרבי יוחנן מגג וחורבה דלא אשכח בהו תנא דקאמר אינו מביא כל עיקר אלא חד תנא אומר מביא וקורא ואידך קאמר מביא ואינו קורא ותיקשי לרבי יוחנן דאמר בתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אם הביא לא קדש ומדקאמר בגמרא לעיל בשלמא לר"ל לא קשיא כאן בגג דמערה כאן בגג דבית וכו' אלא לרבי יוחנן קשיא אלמא מדמי גמרא גג ומערה לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ופריך מינה לרבי יוחנן ולא תירץ כלום אלא ע"כ צרכינן למימר דעיקר פירכא דפריך לרבי יוחנן הוי מעציץ וספינה דדמי לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אבל גג וחורבה פירותיהן עדיפי טפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ומביאין מהם ביכורים וקורין לחד תנא ולאידך תנא מביא ואינו קורא והאי דקאמר בגמרא בשלמא לר"ל לא קשי' כאן בגג דמערה כאן בגג דבית וכו' ודאי לר"ל דמצי לפלוגי וליישב כל הברייתות אליבא דידי' נחית בגמרא לפרשם ולישבם אליבא דידיה והאי דקאמר אלא לרבי יוחנן קשיא לא קאי כי אם בעציץ וספינה אבל מגג וחורבה לא קשיא לרבי יוחנן כדפרישית לעיל ולהכי לא תירץ אלא מעציץ וספינה ותו לא מידי ושלום כנפש אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.
אשר שאלת על אותן הבגדים שהשתי הוא של פשתן והערב של משי והנשים תופרות אותם על סרבליהם נ"ל שיש בו משום כלאים שהרי בחוט התפירה מחברים יחד הפשתים והצמר ולא דמי לעורות תפורות בחוטי פשתן ומשימין אותם תחת בגדי צמר דהתם אינו מחבר יחד הפשתים והצמר אך מחבר העור התפורה בחוטי פשתן לבגדי צמר והעור מפסקת בין חוטי פשתן לבגדי צמר וכה"ג מותר ואף על גב דשנינן בפרק ט' דכלאים (מ"ט) לא יקשור (סדין) [סרט] של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אעפ"י שהרצועה באמצע ואם כן משמע אף על גב דהרצועה מפסקת בין צמר לפשתים הוי כלאים וה"ה לעורות לא קשיא כי רבינו שמשון פי' דמיירי ברצועה של עור שהמשיחות של פשתן בראשה האחד והמשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ופשתים ביחד וכל זה פירש בשביל המנהג שנהגו היתר בעורות התפורות בחוטי פשתן לחברם תחת בגדי צמר ועוד שנינו בשלהי כלאים השק והקופה מצטרפין לכלאים פי' אם היתה חתיכה של בגד צמר מחוברת לשק וחתיכה של בגד פשתן מחוברת לקופה ותכף חתיכה של זו בזו בשתי תכיפות מצטרפין והוי כלאים ואף על גב דהוו שני כלים ועתיד לינתק זה מזה אפילו הכי בשעת חבורם הוי כלאים כ"ש בנדון זה שמחברים הפשתן לצמר בחוטי התכיפות להיות קיים לעולם ואל ישיבני אדם לומר כיון דיש בהם משי יותר מפשתן הפשתן בטל ברוב כדאיתא במסכת כלאים (פ"ט) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר פי' אם רוב גמלים מותר לערב פשתן בו שהצמר של רחלים בטל ברוב של גמלים וכמאן דליתא דמי וכן בנדון זה כיון דרובא משי הפשתן בטל וכמאן דליתא דמי הא ליתא ששונה בתוספתא על אותה משנה בד"א שהביא פשתן עמהם וטרפן זה עם זה פי' ואינו ניכר זה בפ"ע וזה בפ"ע אבל העושה חלוק שכלו צמר גמלים וכלו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור (פי' כשבאו החוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה אבל אם זה בצד אחד של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר) וכ"ש בנדון זה שניכר השתי בפני עצמו ותופרות אותן לצד הסרבל שהוא אסור והנראה בעיני כתבתי אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.
מורי שארי ה"ר אברהם הלוי וילון העשוי למחיצה ואין מתחממין בו כלל אין בו משום איסור כלאים.
ועל המפות תנן במסכת כלאים (פ"ט) מטפחות הידים ומטפחות ספרים ומטפחות ספג אין בהם משום כלאים רבי אליעזר אוסר מטפחות הידיים פירש הר' שמשון מפה שפורסין על השולחן א"נ דרך בני אדם מכובדין כשמביאין להם פת או בשר משיטין להם במפה וגר' בירושל' הלכה כרבי אליעזר דאסר וא"ר זריקה כשהיו מביאין לרבי אבינא והוא לא היה מקבל עד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצנה.
וראיתי נוהגין איסור במפות ויריעות המצוייר תפלות וקדשות דבר מכוער הוא ביותר להסתכל בהם בכל שעה לאות ולטוטפות בין עיניהן ויש למחות בידם.
ומה שכתבת כי שמעת שנוהגין בנרבונה שלא להתיר התפירה תפירת בגדים הנקנים מן הא"י ואינך יודע על מה הם סומכין.
דע כי דבר זה תלוי בחלוק המקומות יש מקום שאין נמצא בו רק קנבוס ואותו המקום אין צריך להתיר התפירה אבל במקומות הללו הרוב הוא הפשתן וצריך להתיר התפירה ולתפרם בקנבוס.
ומה ששאלת אם גוי מסיח לפי תומו אומר זה שאני מוכר הוא תפור בקנבוס.
אני רגיל תמיד להורות שאין להאמינו כי הוא ידוע לכל הא"י דחייטי ישראל מחזרין על הכפרים לקנות מהם מטוה של קנבוס לתפור בו כי אינו מצוי כמו הפשתן הלכך איכא למיחש דגוי להשביח מקחו הוא אומר שהוא קנבוס ולא מהימנינן ליה.
ועל טלית של פשתן שמתיר רב אלפס לצאת בו ר"ת חולק עליו והקשה על פרש"י כי רש"י פירש סדין בציצית ב"ש פוטרין משום דלא דרשינן סמוכין להתיר כלאים בציצית והא דלא קאמר ב"ש אוסרין משום דבעלמא כלי קופסא חייבים והכא פטורין לא שייך למתני אוסרין בהנהו דמנחי בקופסא ופי' רש"י אבל במינו חייב והא דאמרינן במנחות פרק התכלת (מ"א) דא"ל מלאכא לרב קטינא קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה היינו ציצית מן המובחר כגון תכלת אבל ציצית ממינו היה עושה כשהיה לובש סדין והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (כ"ה) דרבי יהודה בר אילעאי היה מתעטף בסדינין המצוייצים והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותם מפני שלא היו מצוייצים אמר להם בני לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכתא כב"ה ודאי היה להם ציצית של פשתן אלא שהיו מחבין ממנו לפי שר' יהודה מחייב בתכלת ולא גזר אטו כסות לילה והיה סבור שתלמידיו סבירא להו כב"ש והניחו מלהטיל תכלת משום איסורא דאורייתא ולכן אמר להם הלכתא כב"ה וקאמר בגמרא דאף אינהו סברי דהלכתא כב"ה אלא דגזר משום כסות לילה ומדרבנן הוא דאסור והקשה ר"ת על פרש"י דבפרק התכלת מהדר לאיתויי ראיה דציצית חובת טלית מההיא דחסידים הראשונים ודחי ליה ואמאי לא מייתי ראיה מהך דהכא מדלא קתני אוסרין וב"ה נמי לא פליגי אב"ש בסברא זאת ועוד דבה"ג פוסק דחובת גברא הוא מדמברכינן להתעטף בציצית כדדייק גבי נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק ועוד דאמרינן בפרק קמא דיבמות (ד') גבי כלאים בציצית מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש והכא פרש"י דב"ש לא דרשי סמוכין אפילו במשנה תורה ועוד אמאי נקט פלוגתייהו בסדין בציצית לאשמועינן רבותא טפי דאפילו בטלית של צמר אסרי ב"ש לעשות ציצית של כלאים כגון לבן של פשתן כיון דלא דרשי סמוכין ועוד איך יתכן לומר דב"ש לא דריש סמוכין והלא רב עמרם גאון פסק כב"ש בששה דברים וזה אחד מהן ואנן ק"ל דכלאים בציצית מותר דדרשינן סמוכין הלכך נראה לפרש לר"ת דלכ"ע דבר תורה חייב וב"ש מדרבנן הוא דפטרי ליה לגמרי מציצית ואפי' ממינו כדמפרש טעמא בפ' במה מדליקין (כ"ה) ובפ' התכלת (מ’) גזירה משום כסות לילה או משום שמא יקרע כסותו בתוך שלש והוה ליה תעשה ולא מן העשוי ואי שרית ליה לעשות ציצית במינו חיישינן דלמא רמי תכלת והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה דכיון שעיקר מצות ציצית הוי תכלת אי שרית ליה לעשות ציצית במינו אתי למירמי תכלת לקיים עיקר המצוה הלכך פטרי ליה ב"ש אפילו במינו ולהכי נקט סדין בציצית דדוקא הני הוא דפטרי ב"ש אפילו במינו משום גזירה כדפרישית אבל בטלית של צמר מודו ב"ש דשרי להטיל בו ב' חוטי לבן של פשתן דדרשינן סמוכין ושרו כלאים בציצית וכן מוכח סיפא דהך ברייתא דקתני במסכת מנחות פ' התכלת (מ’) א"ר אליעזר והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין א"ר א"כ למה אסרוה פירש א"כ הוא שמתמיהין מה הוא הטעם למה רוצים לאסרו כיון דהלכה כב"ה ומשני גזירה שמא יקרע כסותו בתוך ג' ויחזור ויתפור ורחמנא אמר תעשה ולא מן העשוי פירוש שיתפרנו בחוטי פשתן ומה שנשאר מחוטי התפירה יצרפם עם התכלת ופטורין הן מן הציצית משום תעשה ולא מן העשוי כיון שלא נתלו בכנף לשם ציצית והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ועוד גזירה משום כסות לילה והשתא מדתנא ברישא סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדקתני בסיפא משמע דב"ש פטרי לגמרי אפילו ממינו משום גזירה כדפרישנא והשתא ניחא הא דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה משום דלא עביד ליה ציצית כלל אפילו במינו כבית שמאי וניחא נמי תלמידי דרבי יהודה שהיו מחפין כנפי כסותם מפני שלא היה להם ציצית כלל אפילו במינו כבית שמאי וקיי"ל כבית שמאי כדפסיק רב עמרם ז"ל וכדמוכח סיפא דהך ברייתא בפרק התכלת (מ’) וכן מלאכא דאמר ליה לרב קטינא ציצית מה תהא עליה על כן היה אומר ר"ת ז"ל הלובש טלית של פשתן ומברך עליה ברכה לבטלה היא וכן נוהגין באשכנז ובצרפת שלא לעשות טלית של פשתן ואני בבואי לארץ הזאת ראיתי שכלם לובשים טלית של פשתן ואמר לי לבי אם תאסור להם טלית של פשתן תבטל מהם מצות ציצית כי אינם נמצאים כל כך טליתות של צמר בארץ הזאת ואמרתי הנח להם כי נתלים באילן גדול הרב אלפסי שמתירו ועוד אף לפי ר"ת ז"ל אין לאסרו בזמן הזה דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת שהוא עיקר המצוה ובכסות לילה או אם יקרע סדינו ה"ל כלאים שלא במקום מצוה אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל לא שייך למגזר כלל דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דלא דמי לביצה מתקנת רבי יוחנן ואילך וגם ללך אמור להם שובו לאהליכם ולרבי אליעזר שבקש להפקיר כרם רבעי שלו דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהא ההיתר תלוי במה שתקן שיהו מקבלין העדות כל היום כולו וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע מתוך הפסוק זמן להתיר זמן התשמיש אם לא שפירש במשוך היובל המה יעלו בהר דהכי משמע פירוש דקרא היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה אל תגשו אל אשה ולא נקבע זמן לאותה פרישה אלא שהסברא נותנת כיון דבשביל קבלת התורה נאסרו בתשמיש כשנתנה התורה יהיו מותרין וכההיא דרבי אליעזר שבקש להפקיר כרמו משום שבימיו נתמעטו הפירות בירושלים והיה ראוי שיוליכו פירות מכל סביבות ירושלים אל תוכה לעטר שוקיה בפירות אי לאו דהתירו התקנה אבל בנדון זה אין כאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזירה וכיון דהשתא לא שייכא הך גזירה שרי ממילא כל זה דקדקתי שלא לאסור לבני הארץ הזאת טלית של פשתן.