שו"ת אהל יעקב/כו

שאלה כו

ראובן נדר בעת צרה סך מאה ריזדאלדיס או יותר לעניים ואח"כ נזדמן לו שמעון עני הגון והסכים להשלים את נדרו אשר נדר ולתת הסך ההוא אליו ואך ביען שלא היו מזומנים לו כלום דיבר עמו ואמר אני מחוייב לתת לעניים מאה ריזדאלדיס מכח נדרי ואותם אני רוצה לתת לך דוקא אך מה אתן לך יד על יד והקדים לתת לו קצת והיה נותן לו לפעמים וכל אחד כותב בפנקסו החוב ומה שמנכה ממנו בנתינה וקודם גמר הסך הנז' לבוא ליד העני שמעון הנ"ל, העשיר ולא רצה לקבל יותר מראובן ואדרבא אמר לו שאף אם עדיין אתה חייב לי מחמת נדרך כך וכך הריני מעכשיו מוחלם לך מחילה גמורה ועכשיו רוצה ראובן לדעת אם יצא ידי חובת נדרו במחילת שמעון כיון שכבר נתחייב לו דוקא ועכשיו מוחל לו כמוחל את שלו או לא יצא י"ח נדרו ומחוייב הוא לשלם את השאר לעניים ואין מחילת שמעון מחילה כיון שלא הגיע לידו כל הסך לא זכו בו ע"כ:

הנה בהקדש עניי איכא פלוגת' דרבוותא איכא מאן דאמר דלא הוי בכלל אמירתו לגבוה ודינם כהדיוט וצריך לקנות בא' מדרכי הקנאה ואם לא קנה יכול לחזור בו בלא שום שאלה לחכם והיא דעת רבינו האיי ז"ל והביאה ספר המאור משמו וז"ל דאיברא ודאי דצדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר בעון קאי וב"ד לא מצו למיעבד ליה מדעת ולא עניים אית להו בהדיה עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר' עקיבא דזכה לעניים וכו' עכ"ל וכן דעת המאירי בחידושיו וחתם והא דתנן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט לא איירי אלא בקדשי מזבח או בקדשי בדק הבית וכדמשמע מפשט השמועה בפ"ק דקידושין אלמא כל שלא קנה כהדיוט לא זכה ויכול לחזור בו ואול' התוספו' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ס"ל דהוו בכלל אמירה לגבוה כהקדש ואינו יכול לחזור בו אם לא ע"י שאלה דאשכחן שאלה להקדש כב"ה ואף הרשב"א והריב"ש דמגרעי כח עניי' מכח הקדש לאו למימר' דהכי הוא כהדיוט ממש כדעת רבינו האיי ז"ל לא למימר דלא בעי פתח בהקדש לשווי ההקדש טעות וסגי בחרטה כמו שנראה בתשובת תש"ד ותר"נו ואף אם מתשוב' תקס"ג נראה דמשוי ליה כהדיוט ממש ולא בעי שאלה כבר יישב דבריו והסכימם מוהר"ר בצלאל בתשובותיו בסי' ס"ו ע"ש ולא כמו שהבין מוהר"ר ן' זמרה בדבריו וכן היא דעת הטור דבחרטה סגי ומ"מ כלהו מודו דבעי שאלה בהקדש או בפתח או בחרטה דמהניא ליה שאלה דוקא קוד' בואה ליד עני או ליד גזבר אבל לאחר בואה ליד עני או ליד גזבר לא מהני שאלה והא דתנן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט כתב הנימוק"י עלה וז"ל לאו למימרא שיהיה לכל דיניו כמסור ממש אלא לענין קנייה בלבד הוא דאמרינן הכי ותדע דהא קי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה להקדש ואלו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו וכדאמרינן בנדרים דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואקשו מתרומה דבטלה במאה וא' ואע"ג דיש לה מתירין הרי יכול להשאל עליה ופרקינן בתרומה ביד כהן עסקינן כלומר דלאחר שנתנה ביד כהן שהרי אינו יכול להשאל מפני שכבר גמר ומחל על טעות שבה אלמא דכל שיש שאלה בהקדש לאו כמסירה הוא אלא לענין קנין הוא דאמרן להיות האמירה גומרת קניה בהקדש כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט עכ"ל:

והטעם שקודם מסירה ליד גזבר מהניא שאלה אבל לא לאחר בואה ליד גזבר כתב בעל ש"ך בח"מ סי' רנה דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי קנין גמור ומ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל כשמסרו ליד גזבר אמרינן דל מהכא אמיר' דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופיה כשהקנהו במשיכה תו לא מהניא שאלה וא"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט אין לאחר משיכ' כלום:

נמצינו למדים דהא יש שאלה להקדש דוק' קודם בואם ליד גזבר או ליד עני אבל לאחר בואם כבר זכה בהם ולא מהניא שאלה וגם הרשב"א בתשוב' והביאה מוהר"ר בצלאל שם דייק מדקתני במסיר' ולא קתני אמירה לגבוה מסירה להדיוט משמע כמסירה ולא מסירה ממש ומדקתני נמי להדיוט ולא קתני לגזבר אלמא לענין גמר קניה הוי כמסיר' להדיוט לומר דבהדיוט לא קנה שימשוך או עד שיחזיק והקדש קנה באמיר' בעלמא וכענין שאמרו בשכ"מ ככתובין ומסורין אבל לא לענין שיהיו כמסורין ליד גזבר ונפקא מינה דקודם שיש להם שאל' ולאחר בואם לא מהניא שאלה עכ"ד וכן הלכה רווחת בכל הפוסקים:

והשתא בנ"ד לא מבעיא למאן דאמר דהקדש עניים דינו כהדיוט ולא זכה עד שיקנה כהדיוט דפשיטא דראובן לא יצא י"ח נדרו במחילת שמעון כיון דלא זכה ואינו יכול למחול מה שאינו שלו וכיון שיכול לחזור בו ואין לו בהדיה דין ודברי' ולא הב"ד מוציאי' מידו במה נחשב שהוא שלו למחלו ופשיט' ג"כ דראובן חייב להשלים את נדרו אלא אפילו למאן דאמר דהוי בכלל אמיר' לגבוה כיון דקודם בואם ליד עני יכול לישאל עליו פשיטא דלא חשיב כזוכה בהם דאי באמירה בעלמא חשיב כזוכה היכא אשכחן דיש שאלה להקדש והא לאחר שזכה העני או הגזבר לא מהניא שאלה ומהנהו טעמי דלעיל וכדע' הפוסקים כמו שכתב הטור בי"ד סי' רנח וכבר אמרנו דלא אמרינן אמירה כמסירה אלא לענין גמר קניה לא לענין שיהיה כבא ליד עני או גזבר:

ואם תאמר נהי דיכול לישאל כיון שלא נשאל הרי הוא כשלו מי לא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו בעל כרחו אמאי יטלו בעל כרחו ויהנו ממנו באיסור ונהי דמסיק ובא דטובת הנאה הוי ממון ושאני תרומה משו' דלא חזייא אלא לכהנים ואי אפשר ליתנה לישראל הילכך כיון דמסירה עלייהו שוייא כעפרא דארעא ואפקריה לההיא טובת הנאה שיש לו בה סוף כיון דתרומה דבר שיש לו מתירין הוי ויכול לישאל עליה ויתנה למי שירצה ניחוש דילמא מיתשיל ונשתכח דעבדי איסור' למפרע דנהנים מדידיה דאית ליה טובת הנא' ושמא יתנם לקצת מהם ולא לאותם הנוטלים בעל כרחו אלא מדלא חיישינן ש"מ כל שלא נשאל אע"ג דשייך בו שאלה לית לן בה ושל כהנים מיהת הוי וכן כתב הר"ן משם הרשב"א ומייתי ראיה מההיא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עלי נדרים ונמצאו עליה אינה מקודשת ומדקתני אינ' מקודש' משמע דאינה מקודשת כלל ויכול להנשא לאחר אע"ג דתנן התם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אלמא אע"ג דמצי מתשיל וחיילי קידושין למפרע כל אימת דלא איתשיל ולא חיישי' דילמא מיתשיל והכא נמי דאם איתשיל עבדי כהנים איסורא למפרע כל אימת דלא איתשיל ולא חיישינן להכי ויטלו בכל כרחו ומדזכי ליה רחמנא קא מתהנו ודידהו שקלי ונימא נמי גבי הקדש כיון דהשתא לא נשאל הרי הוא כשלו ולא ניחוש דילמא מיתשיל יש לומ' שאני התם גבי תרומ' וגבי קידושין אע"ג דמצי מיתשיל לא ניחוש לה משום דלית רווחה בשאלתו וחששה רחוקה היא דגבי כהנים אם נשאל לית ליה רווחה דסוף סוף לכהנים הוייא וגם בשביל טובת הנאה שתהיה לו בו לתתה לכהן שירצה דאף אם נאמר ממון הוייא כיון דאסרה על כל הכהנים מתחילה גלי דעתיה דלא חשיבא ליה כלום ומכ"ש אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון וכן גבי קידושין לא חיישינן דילמ' מיתשלה האשה וחלו קידושין ראשונים למפרע לפי שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה שהיו לה מן השני הילכך אינה מקודשת ויכולה להנשא לאחר וכן פסק הרמב"ם דאינה מקודשת ואע"ג דאינה מקודשת לא משמע דיכולה להנשא אלא דדינא הכי וכמו שדייק הר"ן הנה הרב המגיד גילה דעת הרמב"ם דס"ל כדעת הרשב"א דפירש אינה מקודשת ויכולה להנשא אבל גבי הקדש דאי' לית ליה הנאה ורווחא בשאלה לעקור את הנדר ממקומו חששה קרובה היא וניחוש דילמא אתי למשאל ואע"ג דהקדיש או נדר לא גמר ומקני ליה שמא דעתו לישאל הילכך כל שלא זכה בו העני או הגזבר לא חשיב כזוכה ומהאי טעמא פסקו הרמב"ם והטור ז"ל דה"ה במתנות עניים אם אמר הנאתו על כל העניים דיטלו בע"כ דבין שנפרש מתנות עניים מעשר עני בין שנפרש על הצדקה כדעת ר' ירוחם משום דלא ניחוש לשאלה דאם נשאל אית ליה פסידא שאז יהיו כולם מותרים ואע"ג דמ"מ אם נשאל טובת הנאה אית ליה לנותן המעשר עני לכל מי שירצה תינח במעשר עני שבבית דכתיב ביה נתינה אבל במעשר עני שבגורן לית ליה טובת הנאה דכתיב והנחת בשעריך הנח לפניהם והם יאכלו וגם אם בצדקה מיירי כדעת ר' ירוחם לא חיישינן שמא ישאל כיון דלא ניחא ליה באלה הילכך יטלום בעל כרחו:

והשתא ניחא דאע"ג דלא תני לה במתניתין חדא טעמא הוא מה לה אסר על כל הכהנים מה לי אסר על כל העניים כי היכי דבתרומה אמרינן כיון דמיסרה עלייהו שוייא כעפרא דארעא ואפקריה לטובת הנאה ה"ה נמי גבי עניים כיון דאסר' עליהם אפקר' לטובת הנאה ומשום הכי הרמב"ם והטור כתבוה ובין שתהיה על מעשר עני או על הצדקה אבל ברישא דמתניתין דקתני קונם שאיני נהנה לבריות דיכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ולא קתני מעשר עני משום דלא פסיקא ליה דדוקא במתחלק בתוך הגרנות דלא שייך ביה טובת הנאה אבל במתחלק בתוך הבית כיון שיש לו בו טובת הנאה אינה יכולה ליהנות מה שאין כן גבי עניים ולויים דטעמא משו' דאסרה על כולם אפקירה לטובת הנאה וה"ה לאסרה לכל העניים ואף של צדקה כדעת רבינו ירוחם, וסיפא דמתניתין כהנים ולויים אלו נהנים לי יטלו אחרים כיון דהשתא לא אסרה על כולם אית ליה טובת הנאה הילכך יטלו אחרים וה"ה לעניים אלו וכדכתב הרמב"ם והטור ונראה שאף בלקט שכח' ופאה אם אסרם עליהם יטלום אחרים כדכתב הב"י ותמיהא והא לקט שכחה ופאה אין לו בהם טובת הנאה ויכולים הם אף העניים אלו שאסר הנאתו עליהם ליטלם ובעל תוספ' יו"ט הניחה בצרי' עיון ואפשר לנ"ד דנהי דיכולים הם ליהנות מהם גזרו הני אטו הני שלא יבואו לומר דה"ה למעשר עני כל היכא דאפשר לקיים נדרו ע"י הרחקה יתרה טפי עדיף אי נמי כפי מה שפירשו התוס' בפרק הזרוע יכולים אנו לישב דברי הרמב"ם בכל מתנות עניים אע"ג דלית בהו טובת הנאה ויטלו אחרים דוקא שכתבו שם על המעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים ואפי' עני שבישראל מוצאין אותו מידו וכו' וז"ל נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוצאין אותו מידו ודבר שאין בו הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעי' ואם היה צריך ליתנו לתובעו א"כ הוי יש לו תובעין ע"כ שלפי דעתו נהי דאין לו טובת הנאה לתתו למי שירצה יכול לעכב מלתתו למי שתובעו מטעם דהוי ממון שאין לו תובעין ומסתברא דטעם זה לא שייך כשאין עני אלא הוא או היו מרובים ולכולם אומר כן לא מצי מעכב מטעם כדי שלא יהיה ממון שיש לו תובעין ודייקא נמי מדברי התוספות האומרים אם לא לקחו ובא עני ושאלו דמיירי במרובים אבל לא בשלא היה כי אם עני א' דא"כ היה לו לומר ומיהו אם לא לקחו ובא ושאלו ממנו למה ליה למימר אם לא לקחו ובא עני ושאלו וכו' דמשמע בתרי קא משתעי ואשמעינן הרמב"ם במתנות עניים אף בלקט שכחה נהי דממון שאין לו תובעין הוי ויכול לעכבו אם ירצה ויבואו אחרים או הוא עצמו ויטלו בעל כרחו עכ"ז דוקא אי הוו מרובים ומטעם דאין לו תובעים ואפשר להתקיים המצוה על כרחו ואיכא למימר דלא נתכוין בעיכובו זה אלא לשווייה ממון שאין לו תובעין ולבסוף יטלום בעל כרחו אבל היכא דאיכא למימר שלא נתכוון אלא להרע לעני לפי שעה ולצערו אעפ"י שלבסוף יטלנו בע"כ וכגון דלכל העניים אומר כן או אין שם אלא הוא אפילו אותו העיכוב מטעם ממון שאין לו תובעים לא מצי מעכב והוא מ"ש וה"ה במתנות עניים אם אסרם עליהם ואם אסר על כל העניים הוי כמי שאין שם עני אלא הוא ואמרינן דיטלו בעל כרחו ואפילו עיכוב מטעם דלא ליהוי ממון שאין לו תובעי' לא מצי מעכב כיון שאין אחר שיטול ובודאי לצער העני הבא ראשון ראשון אומר כן והילכך יטלו בעל כרחו בתחילה ולא חיישינן לטעם ממון שאין לו תובעין אבל אם אמר עניים אלו נהי דאין יכול לאסרם יכול הוא לעכב על קצת התובעים שאם בא ליתנו למי שתובעו א"כ הוי יש לו תובעין הילכך היכא דאפשר באחרים יטלו האחרים ואם לא נטלו הראשון בעל כרחו יטלו האחרים וכפי זה רישא דיטלו בעל כרחו ר"ל שלא יכול לעכב מתחילה מטעם דהוי ממון שאין לו תובעין וסיפא יטלו אחרים כיון דמצי מעכב וק"ל:

נקטינן מיהא דכל היכא דאיכא רווחא בשאלה ניחוש לה ואע"ג דלא נשאל עליה ובמידי דהקדש אית ביה הנאה בשאלה הילכך חיישינן דילמא לא גמר ומקני אלא אחר שבאה לידו של גזבר או של עני וכל שלא זכה בה אינה חשובה כשלו אע"ג דהאמירה לגבוה כמסירה היינו לענין דגומרת האמירה כמסירה לענין הקנייה כנזכר:

וכפי זה הא דכתב המרדכי ז"ל והביאו הב"י בי"ד סי' רט"ו דמתנה מרובה לעני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו לאו למימרא דאינו יכול לישאל עליה דא"כ הוי כח נדר לעניים יפה מכח אמירתו לגבוה דאשכחן דיש שאלה להקדש כדאמרן לעיל אלא לומר דהוי כנודר ואין יכול לחזור בו בלא שאלה ולאפוקי מדעת רבינו האיי ז"ל כדלעיל ולעולם לא חשיב כזוכה עד שבא לידו כיון שיכול לישאל עליה:

ועוד טעם אחר שאם באנו דבאמיר' זו יצא ידי חובת נדר שנדרו וכאילו זכה בו העני ויכול למחול א"כ נמצא חומרו של הקדש קולו דבאמירה מרויח ובאמירה מפסיד וכי אתמר אמירתו לגבוה כמסירה לחומר' אתמר ולא לקולא וכדגרסינן התם אמירתו לגבוה כיצד האומר שור זה עול' בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך דלענין קניה גמר המקנה אבל לענין תשלום נדרו לא סגי באמירה דהא באמירה קמייתא דנדר לדבר מצוה המאה ריזדאלדיס קנה ההקדש ולא נפיק י"ח נדרו אלא במעשה ולא בדברים בעלמא דא"כ הוי חומרו קולו כנז' ועוד דהוי כח הדיוט חמור מכח הקדש דאלו בהדיוט לא חשיב כזוכה אלא בא' מדרכי הקנאה ואילו בהקדש באמירה לחוד חשיב כזוכה לצאת י"ח נדרו ואנן תנן רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה ומפרש בגמ' דגזבר שנתן מעות בבהמ' אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך וכו' משך חפץ במנה מיד הגזבר ולא הספיק לפדותו עד שעמד במאתי' נותן מאתים מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהי כח הדיוט חמור מהקדש הרי לך דאע"ג דבנתינה תלייא רחמנא כדכתיב ונתן הכסף מטעם דלא יהי כח הדיוט חמור וכו' לא קנה הקונה וכנ"ד כיון דבמתנה בעלמא לא זכה המקבל כי אם בא מדרכי ההקנאה הכא נמי לא הוייא מתנ' לגבי שמעון לצאת ראובן י"ח נדרו אם לא שבאה לידו וכיון שכן הוא לא הוייא מחילתו מחילה ועדיין מחוייב להשלי' את השאר לעניים:

ועוד דאפילו למאן דאמר האומר לעני צדקה אתן לך מחוייב ליתן וכופין אותו אם לא שנשאל כנזכר עכ"ז מודה הוא דיכול ליתנו לעני אחר מדאמרינן בערכין האומר סלע לצדקה עד שלא באת ליד גבאי יכול לשנותה וכיון שיכול לחזור בו וליתנה לעני אחר אף בלא שאלה היכי אמרינן דזכה שמעון שאם היה זוכה לא היה יכול לשנותה לעני אחר בלא שאלה:

איברא דלכאורה נראה דזכה שמעון מטעם אחר ומחילתו מחילה דנהי דמטעם מתנה לעני הוי כנדר ויכול לחזור בו ע"י שאלה ולא חשיב כזוכה היינו מטעם החיוב שנתחייב חל עליו שעבודו דהא אפילו בדבר שלא בא לעולם דבמכר ומתנה לא הוי כלום אם הי' בלשו' חיוב לכולי עלמא קנה ואינו יכול לחזור בו וכמו שכתב הטור בסי' ס' ופירש הטעם בעל התרומות בשער ס"ד דהמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם שחייב שהרי מצינו שמשעבד לחובו מאי דאקני שמשעבד הלוה עצמו ומטלטלי שיקנהו אם השעבוד אינו חל בדבר שלא בא לעולם איך משעבד עצמו במה שאינו בעולם אלא עתיד לקנות אם יקנה אלא ודאי כשמתחייב משעבד אפילו אינו בעולם חל החיוב לגמרי ע"כ והשתא דכל מה שיש לו ומה שעתיד להקנות הוא משועבד ועל האחריות והשיעבו' מחמת החיוב מעתה בנ"ד כיון דמודה ראובן שנתחייב לו בתורת חוב וכתב בפנקסו כן והודאתו כמאה עדים ועוד דהרי נתן לו מקצת החוב והשאר נשאר כמוכן בתור' חוב לא בתורת נדר א"כ חל שעבודו עליו וכמסורים בידו הוו ואינו יכול לחזור בו ובית דין מגבין אותו בעל כרחו כחוב בעלמא אך יש לומר דאה"נ אם היה מחייב עצמו לעני מסויים מעיקרא ולא רכיב עליה חיובא ממקום אחר דפשיט' דאין יכול לחזור בו וחייב לפרוע חובו לאותו עני ולא שייך שאלה כלל אבל כאן בנ"ד החוב הזה הוא מחמת נדרו הראשון שנדר ובא עכשיו לצאת ידי חובת וכיון דמתורת נדר נתחייב לא דיינינן ליה אלא כתורת נדר ואם היה נשאל על נדרו מעיקרא היה נפטר מן השאר שהרי הוא לא נתחייב לזה אלא כדי לפרוע חוב ההקדש שעליו ותשלום נדרו שנדר להקדש הוי וכל עוד שלא בא ליד הגזב' או ליד העני לא נפטר ואעפ"י שנתחייב לו בתורת חוב כל עוד שלא נתן לו עדיין יד ההקדש פשוטה עליו לגבות את חובו מכל הטעמים הנז' לעיל ואעפ"י שנתן רוב מה שנדר לשמעון יכול הוא לישאל על השאר כמו שכתב הב"י בי"ד משם הרמב"ן והרשב"א בסי' רע"ג ורע"ה:

ואם תאמר מה שנא נ"ד מההיא דמייתי בפרק הזהב ומביאה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מעשר ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר ומוקי לה בדלא משך והא התם ממון גבוה הוי ורכיב עליה חיובא ממקו' אחר ואין לישראל בו כי אם טובת הנאה ואפילו הכי רשאי לעשותו תרומת מעשר אי משום דסמכא דעתיה של בן לוי אשארית ישראל לא ידברו כזב וכו' וכדפירש רש"י ז"ל הכא נמי ממון גבוה הוי משעת נדרו הראשון ואין לראובן בו כי אם טובת הנאה לתתו למי שירצה איכא למימר נמי דסמכא דעתו של שמעון דלא ישנה בדיבורו ולא יעבור על שארית ישראל וגומר ונהי דמתורת נדר לא חשיב כזוכה דא"כ היכא אשכחן דיש שאלה להקדש כנ"ל משום חסרון אמנה לא הותר לו לראובן לחזור ומטעם זה יכול שמעון לתתו או למחלו ומידי דהוה כהדיוט בעלמא דאין מותר לו לחזור מהאי טעמא במתנה מועט' כדמוכח מההיא דבן לוי ודיו להקדש להיותו כהדיוט יש לומר דשאני ההיא דבי לוי דחיובא דרכיב עליה דישרא' לאו בתורת נדר ולא שייך ביה שאלה כלל ואין לו בו כי אם טובת הנאה ואם לא יתנהו לבן לוי זה יתנהו לאחר הילכך כיון דאמר ליה אתנהו לך סמכא דעתיה של בן לוי דלא יעבור על לאו דשארית ישראל ולא ישנה בדיבורו כיון דלא מצי מיפטר נפשיה כלל אבל הכא דחיובא דרכיב עליה הוא מחמת נדרו ויכול לישאל עליו לא סמכא דעתו של עני שלא ישנה ראובן את דיבורו כיון דיכול לישאל עליו ומיעקר הנדר מעיקרו ואפילו חיסרון אמנה ליכא הילכך כל עוד שלא זכה בו אין לו רשות לתתו או למחלו:

והשתא דטעמא הוא משום דליכא שאלה כלל ומשום הכי אמרינן סמכא דעתיה של שמעון של ישנה ראובן בדיבורו ניחא אמאי דמוכח תלמודא מההיא דבן לוי דבמתנה מועטת להדיוט לא הותר לו לחזור משום חסרון אמנה דלכאורה נראה דליכא הוכחא מממון גבוה לממון הדיוט דהתם הוא דנימא דסמכא דעתיה משום דחיובא רכיב עלי' ומה לי ליתנו לבן לוי זה או לזולתו הילכך לא ישנה בדיבורו ויעבור אלאו דשארית ישראל לא ידברו כזב וכו' אבל הנותן מתנה לחבירו דממון הדיוט הוי ולא רכיב עליה חיובא לא סמכא דעתי' אלא כיון דתרוייהו לא שייכא בהו שאלה דהא לאו מתורת נדר קא מתחייבי שפיר מוכח מינה לנותן מתנה מועטת דלא הותר לו לחזור שום חסרון אמנה ושמא לזה נתכוון המרדכי ג"כ בשם הירושלמי במתנה מרובה לעני דמתחייב מתורת נדר למימרא דיש לו שאלה ומיעקר הנדר מעיקרא ואין בו משום חסרון אמנה כלל:

אי נמי גבי הקדש לא אמרינן דסמכא דעתו של עני והרי הוא כזוכה דא"כ יהיה כח הקדש גרוע מכח הדיוט דאילו בהדיוט עד שיקנה בדרכי הקנאה והנה בדברים זכה להוציאו מידי נדרו ומשום חסרון אמנה לא יפסיד ההקדש דהא בההיא דבן לוי מסיים בה אם עבר ונתנו לאחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי חשיב כזוכה אמאי אין לו עליו אלא תרעומ' ממונא הוי אלא חסרון אמנ' בלבד איכא התם כדמסיק תלמודא והכא אפי' לחסרון אמנא ליכא כיון דיש שאלה ויכול לחזור בו וכל שלא זכה העני לא יצא י"ח נדרו ע"כ מצאתי מהפסק דין הנ"ל ולא יותר וחבל על דאבדין ולא משתכחין:

כ"ד המעתיק והמגיה דוד בלא"א מ"ו כמוהר"ר רפאל מילדולה ס"ט