מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
| שורה 42: |
שורה 42: |
| {{פרטים נגללים|{{גופן|3||מדוע ריב"ל לא לומד איסור הנאה ממקורותיהם של חזקיה ורבי אבהו?}}|{{גופן|2||סובר שלא ייאכל אין משמעותו אף איסור הנאה. סובר כרבי יהודה לענין נבילה שהפסוק נצרך לדברים ככתבן. סובר שחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ו'אותו' האמור בטריפה אינו מיותר.}}}} | | {{פרטים נגללים|{{גופן|3||מדוע ריב"ל לא לומד איסור הנאה ממקורותיהם של חזקיה ורבי אבהו?}}|{{גופן|2||סובר שלא ייאכל אין משמעותו אף איסור הנאה. סובר כרבי יהודה לענין נבילה שהפסוק נצרך לדברים ככתבן. סובר שחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ו'אותו' האמור בטריפה אינו מיותר.}}}} |
| ---- | | ---- |
| | |
| | == דף כד == |
| | {{פרטים נגללים|{{גופן|3||מהם 4 המקורות לאיסור הנאה לדעת ריב"ל ומהן הדחיות?}}|{{גופן|2||1. "באש תשרף" הכתוב אצל חטאת חיצונית שהובא דמה פנימה אחר שכבר למדנו חיוב שריפה מדברי משה אחר מיתת בני אהרן. דחיה - יש ללמוד גם חיוב שריפה, ואין לדחות ש"בקודש" ילמדנו שרק חטאת בשריפה, שהרי נצרך פסוק זה ללמד שהשריפה תהיה בקודש.{{ש}} |
| | 2. "לא יאכל" הכתוב אצל נותר, אחר שכבר כתוב שבאש ישרף. דחיה - נצרך ללימוד כללי שכל שבקודש פסול עובר עליו בלא תעשה.{{ש}} |
| | 3. "לא יאכל" הכתוב אצל חטאת חיצונית שהובא דמה פנימה אחר שכבר כתוב שבאש ישרף. דחיה - אף שלא תעשה ניתן ללמוד מנותר אך אפשר שבא הכתוב להוסיף לו לא תעשה פרטי כדי שלא יהיה זה לאו שבכללות וילקה עליו.{{ש}} |
| | 4. "לא יאכל" הכתוב אצל בשר קודש שנטמא אף שנלמד בהיקש ממעשר האסור באכילה בטומאה (אפשר ללמוד גם בק"ו אך אין מזהירין מן הדין), נסיון דחיה - לעבור עליו בשני לאוין. דחיה לדחיה - כל מקום שאפשר לדרוש דורשים.{{ש}} |
| | כל הלימודים הנ"ל באם אינו ענין תנהו ענין.}}}} |
גרסה מ־15:48, 29 בדצמבר 2020
דף כא
כל שעה שמותר לאכול מאכיל, כאיזה מאן דאמר סוברת משנה זו?
כדעת רבן גמליאל שבשעה חמישית מותר לכהן לאכול תרומה ולישראל להאכיל חולין. דלא כרבי יהודה שהרי לשיטתו שעה חמישית אסורה באכילה אך מותר בהאכלה. ודלא כרבי מאיר שהרי לשיטתו היה צריך להיות כתוב כל שעה שאוכל מאכיל.
למה כתוב במשנה בהמה חיה ועופות?
בהמה יש צד חידוש - שלא חוששים שמא תשייר וישכח ויעבור על בל יראה ובל ימצא בשונה מחיה שאף אם ישכח הרי היא מצניעה ולא יעבור על בל יראה. בחיה יש צד חידוש - שלא חוששים שתצניע בשונה מבהמה שאם תשייר יראה ויבער. ועופות אגב.
מה החידוש שמותר למכור לנכרי?
לאפוקי משיטת ב"ש (וריב"ב) שחלק מחיוב ההשבתה שלא ישאר בעולם בזמן האיסור. ומכירה לנכרי באופן שלא יכלה עד הפסח, אסורה.
האם מותר להנות מהחמץ בשעת שריפתו ואחרי שנחרך.
אחרי זמן איסורו אסור להנות אף בשעת שריפתו אף לדעת רבי יהודה שמצוותו בשריפה. ואם נחרך קודם זמן איסורו ובטל טעמו ומראיתו, מותר להנות ממנו אף אחר זמן האיסור.
מה המקור לאיסור הנאה בחמץ?
לחזקיה - לא ייאכל. לרבי אבהו - לרבי מאיר ממה שפרט הכתוב בנבילה שמותרת בהנאה, לרבי יהודה - מ'אותו' הכתוב בהתיר הנאה בטריפה.
דף כב
במה תלויה המחלוקת אם גיד הנשה אסור בהנאה?
בשאלה אם יש בגידין בנותן טעם. אם כן - הרי הותר בכלל התר הנאה בנבילה, ואם לא - לא הותר בכלל התר הנאה בנבילה.
מה דין אוכל גיד הנשה בבהמה טמאה?
לרבי יהודה - חייב שנים, מדין בהמה טמאה ומדין גיד הנשה. לרבי שמעון - פטור, בהמה טמאה אין כאן כי אין בגידין בנותן טעם, וגיד הנשה אין כאן - שלא נאסר גיד הנשה אלא במקום ששאר הבשר אסור וכל האיסור הוא רק על הגיד.
לענין מה הוקשו דם ומים?
לרבי אבהו - דם שנאסר באכילה היה אמור להיות אסור בהנאה והוקש למים הנשפכים שמותרים בהנאה. לחזקיה - לענין הכשר טומאה שדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר.
לענין מה הוקשו איסור דם ואיסור אבר מן החי?
לרבי אבהו - מה דם מותר בהנאה אף אבר מן החי מותר בהנאה. לחזקיה - מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור ואין האיסור רק אחר זביחה ככתוב בפסוק קודם "וזבחת".
איזה דם אסור מחיים?
דם הקזה בשעת קילוח.
מנין שעורו של שור הנסקל אסור בהנאה?
מחלוקת אם מ"את בשרו" את הטפל לבשרו (ובעל השור נקי לחצי כופר או דמי וולדות), או מ"ובעל השור נקי" נקי מנכסיו (ואת לא דריש).
דף כג
איך נחלקו חכמים ורבי יהודה אם "לכם" האמור בערלה מרבה נטיעת רבים או ממעטה?
נחלקו בביאור המילה ונטעתם אם משמעה של יחיד שאין דרך רבים לנטוע וממילא לכם מרבה נטיעת רבים, או משמעה של יחיד ורבים ואם כן הוה ריבוי אחר ריבוי הממעט.
לדעת רבי אבהו מדוע מותר לערב לנזיר ביין הרי כתוב בו איסור אכילה?
יש פסוק מיוחד המתירו בהנאה: א. נזרו - שלו. ב. קדוש יהיה גדל - גידולו קדוש ואין דבר אחר קדוש, ודוחה הגמרא מידי ולא דבר אחר כתיב.
האם מותר לסחור בשקצים ורמשים?
אסור, אך אם נזדמן מותר בהנאה, דכתיב "לכם" ומאידך כתיב "יהיו".
כמה פעמים "לך" כתוב בחמץ ולמה נצרכו?
3, א. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ב. אף בנכרי שכיבשתו. ג. לריה"ג - להתר הנאה. לחכמים - אף בשאור (חמץ ראוי לאכילה ואילו שאור חימוצו קשה ואין נלמדים זה מזה).
יעשה לכל מלאכה, נחלקו תנאים אם מרבה התר הנאה להדיוט או טהרה למלאכת גבוה, במה נחלקו?
להו"א - נחלקו אם באיסור אכילה נכלל איסור הנאה וממילא הפסוק נצרך להתר הנאה. למסקנא - נחלקו אם כשהותרה נבלה אף חלבה הותר וממילא נצרך הפסוק להתר הנאה.
למ"ד שצריך פסוק להתיר חלב בהנאה מה יהיה דין גיד הנשה?
יתכן שאסור, ויתכן שילמד בק"ו מחלב שענוש כרת (ומ"ד שאסור ידחה שחלב הותר מכללו אצל חיה, ואידך - בבהמה קאמרינן).
באיזה מקור נחלקו רבי אבהו וחזקיה ומה הנ"מ למעשה.
בחמץ בפסח לרבן ובשור הנסקל לדברי הכל. ונחלקו למעשה בדין חולין שנשחטו בעזרה לדעת רבי יהודה אם אסורים מדאורייתא או מדרבנן.
מדוע ריב"ל לא לומד איסור הנאה ממקורותיהם של חזקיה ורבי אבהו?
סובר שלא ייאכל אין משמעותו אף איסור הנאה. סובר כרבי יהודה לענין נבילה שהפסוק נצרך לדברים ככתבן. סובר שחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ו'אותו' האמור בטריפה אינו מיותר.
דף כד
מהם 4 המקורות לאיסור הנאה לדעת ריב"ל ומהן הדחיות?
1. "באש תשרף" הכתוב אצל חטאת חיצונית שהובא דמה פנימה אחר שכבר למדנו חיוב שריפה מדברי משה אחר מיתת בני אהרן. דחיה - יש ללמוד גם חיוב שריפה, ואין לדחות ש"בקודש" ילמדנו שרק חטאת בשריפה, שהרי נצרך פסוק זה ללמד שהשריפה תהיה בקודש.
2. "לא יאכל" הכתוב אצל נותר, אחר שכבר כתוב שבאש ישרף. דחיה - נצרך ללימוד כללי שכל שבקודש פסול עובר עליו בלא תעשה.
3. "לא יאכל" הכתוב אצל חטאת חיצונית שהובא דמה פנימה אחר שכבר כתוב שבאש ישרף. דחיה - אף שלא תעשה ניתן ללמוד מנותר אך אפשר שבא הכתוב להוסיף לו לא תעשה פרטי כדי שלא יהיה זה לאו שבכללות וילקה עליו.
4. "לא יאכל" הכתוב אצל בשר קודש שנטמא אף שנלמד בהיקש ממעשר האסור באכילה בטומאה (אפשר ללמוד גם בק"ו אך אין מזהירין מן הדין), נסיון דחיה - לעבור עליו בשני לאוין. דחיה לדחיה - כל מקום שאפשר לדרוש דורשים.
כל הלימודים הנ"ל באם אינו ענין תנהו ענין.