רש"י/כריתות/כב/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י רש"ש |
דפירש. שפירש מן האדם בכלי או על גבי ככר:
חלב מהלכי שתים. חלב דאשה:
היקלת במגעה. שאין בה זיבות ונדות:
שאינו שוה בכל. דבטהורה מותר ובבהמה טמאה אסור:
לא שנו. דאינו עובר עליו אלא בלב עוף דאין בדמו כזית:
דם דיליה. הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים:
דאתי ליה מעלמא. אותו הנמצא בחלל הלב:
מישרף שריף. מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו:
שריף. בלע"ז הומי"ר:
גליון מישרף. והוא דם הנפש ואדם הנפש אמרינן בריש פירקין שחייבין עליו כרת. עכ"ה:
דם הקזה. בתחלה שחור ואחר כך יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק ואחר כך מקלח וסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך:
כל זמן שמקלח. היינו אמצעי:
מטיפה המשחרת ואילך. משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים הוא דם הנפש:
ראשון ואחרון. מאדים שלפני הקילוח ושל אחרון מדנקט טעמא מפני שהוא שותת והני נמי שותתין:
לא למעוטי דם המשחיר. מפני שהוא נמי כדם התמצית:
ודם חללים ישתה. דם היוצא מן החללים כלומר לאחר מיתה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה דזהו דם הנפש ואינו קרוי משקה ואינו מכשיר את הזרעים:
על הראשון דברי הכל חייב. דדם קילוח מעורב בו:
חטאת אחת. על הראשון שדם הקילוח מעורב בו:
דם. הוה מצי למיכתב מה תלמוד לומר כל דם ונכרתה וגו':
לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר. דמשמע דאינו חייב אלא על דם הראוי לכפרה לזריקה על המזבח ואין לו כרת אלא בדם קדשים והוא שהנפש יוצאה בו שהוא לכפרה דכתיב בנפש יכפר דמשמע אין כפרה אלא בדם הנפש:
ודם התמצית. בקדשים:
ר' יהודה היא. אלמא ס"ל דדם התמצית לא מכפר מדאיצטריך לרבויי מכל:
מתני' שאינו מביא את מעילתו. אינו צריך להביא את הממון:
מביא מעילה. הממון וחומשו:
גיליון. היינו דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש שמביא שוה מה שנהנה וחומשו במעות ומוסרו לכהן הגזבר והמעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח. תוס':
בשני סלעים. הנקח בשני סלעים דכתיב (ויקרא ה) בערכך כסף וגו':
שממין שמביא כו'. הילכך יכול להביא ולהתנות: