ערך/עוסק במצוה פטור מן המצוה: הבדלים בין גרסאות בדף
(המשך עריכה) |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
==קיים המצווה אף שפטור== | ==קיים המצווה אף שפטור== | ||
הרמ"ע מפאנו {{ממ|[[שו"ת רמ"ע מפאנו/קב|סימן קב]]}} כתב שאף הפטור מן המצוה מחמת שעוסק במצוה אחרת, אם קיים המצוה שנפטר הימנה מצווה קעביד ובכלל מצווה ועושה הוא, שהרי מצווה הוא בכך אלא שדבר אחר גרם לו להיפטר באותה שעה. | |||
וכ"כ בשו"ת עונג יום טוב {{ממ|[[שו"ת עונג יום טוב/מא|סימן מא]]}} שאם עשה שתיהן יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולעשותה, כיון שבאמת בר חיובא הוא אף במצוה השניה. | וכ"כ בשו"ת עונג יום טוב {{ממ|[[שו"ת עונג יום טוב/מא|סימן מא]]}} שאם עשה שתיהן יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולעשותה, כיון שבאמת בר חיובא הוא אף במצוה השניה. | ||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
אמנם בדעת הריטב"א {{ממ|[[ריטב"א/סוכה/כה/ב|סוכה שם ד"ה שלוחי]]}} כתב בהר צבי שהוא ס"ל דאינו חשוב כמצווה ועושה. ולמד כן מלשון הריטב"א: דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין רשות בידו כו' דכיון דפטור מהאחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, עכ"ל{{הערה|אך כתב שאין להוכיח מדברי הריטב"א שאינה חשובה כלל מצוה אלא רשות ממש, כי אפשר דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה.}}. | אמנם בדעת הריטב"א {{ממ|[[ריטב"א/סוכה/כה/ב|סוכה שם ד"ה שלוחי]]}} כתב בהר צבי שהוא ס"ל דאינו חשוב כמצווה ועושה. ולמד כן מלשון הריטב"א: דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין רשות בידו כו' דכיון דפטור מהאחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, עכ"ל{{הערה|אך כתב שאין להוכיח מדברי הריטב"א שאינה חשובה כלל מצוה אלא רשות ממש, כי אפשר דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה.}}. | ||
עוד כתב בהר צבי, שכן משמע מדברי שו"ת כתב סופר {{ממ|[[שו"ת כתב סופר/אורח חיים/צט|או"ח סימן צט ד"ה ועיין]]}} שהוא סובר שהעוסק במצווה הרי הוא כאינו מצווה ועושה ואינו יוצא ידי חובתו. ורק באופן שהפסיק מעשיית המצות הראשונה ועוסק רק במצוה השניה, אז יוצא ידי חובתו אף שלא היה לו לעשות כן. | |||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
גרסה מ־15:51, 28 במאי 2018
קיים המצווה אף שפטור
הרמ"ע מפאנו (סימן קב) כתב שאף הפטור מן המצוה מחמת שעוסק במצוה אחרת, אם קיים המצוה שנפטר הימנה מצווה קעביד ובכלל מצווה ועושה הוא, שהרי מצווה הוא בכך אלא שדבר אחר גרם לו להיפטר באותה שעה.
וכ"כ בשו"ת עונג יום טוב (סימן מא) שאם עשה שתיהן יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולעשותה, כיון שבאמת בר חיובא הוא אף במצוה השניה.
וכן הוכיח בהר צבי (סוכה כה:) מדעת הרמב"ם (הביאו הטור או"ח תרמ) שחתן פטור כל ז' מישיבת סוכה ומכל מקום בגמרא בסוכה מבואר שר' זירא ישב בסוכה, והיינו דהרמב"ם ס"ל שר' זירא עשה כן משום מידת חסידות, וכן דעת המאירי (סוכה שם). ומוכח שנחשב בכך לעושה מצוה דאם לא כן מה מדת חסידות יש כאן[1]. אלא שכתב שמדבריהם אין ראיה אלא שחשיב עושה מצוה אך עדיין אפשר שאינו בכלל מצווה ועושה ואינו יוצא ידי חובתו.
וכ"כ המשנ"ב (סימן תעה סקל"ט) בשער הציון על דברי השו"ע (שם ס"ה) אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור. וכתב המשנ"ב: שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש. ועל זה כתב בשער הציון: לאפוקי שומר אבידה שאף הוא פטור מכל המצות, אך אם אכל אז מצה יצא ידי חובתו, לפי שהוא איש אלא שלא חייבתו תורה מפני שהוא עוסק במצות אחרות. ומכל מקום מסתפק השעה"צ שם אם יכול לברך ברכת אכילת מצה שהרי אינו מצווה על זה ואיך יאמר 'אשר קדשנו במצוותיו'.
אמנם בדעת הריטב"א (סוכה שם ד"ה שלוחי) כתב בהר צבי שהוא ס"ל דאינו חשוב כמצווה ועושה. ולמד כן מלשון הריטב"א: דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין רשות בידו כו' דכיון דפטור מהאחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, עכ"ל[2].
עוד כתב בהר צבי, שכן משמע מדברי שו"ת כתב סופר (או"ח סימן צט ד"ה ועיין) שהוא סובר שהעוסק במצווה הרי הוא כאינו מצווה ועושה ואינו יוצא ידי חובתו. ורק באופן שהפסיק מעשיית המצות הראשונה ועוסק רק במצוה השניה, אז יוצא ידי חובתו אף שלא היה לו לעשות כן.