ערוך לנר/יבמות/קב/א

ערוך לנר יבמות קב א

דף ק"ב ע"א

בגמרא ונקרא שמו בישראל. לכאורה היינו דרשה דלעיל דדרשינן בב"ד ישראל ולא בב"ד ש"ג וק' דהא בישראל לא מיותר דצריך להא דר"ט לת"ק דר"י והרי רבא גופי' פסק לעיל כת"ק וא"כ קרא דלהקים לאחיו שם בישראל ה"ל להביא דמזה דרש ת"ק למעט ב"ד של גרים, והנה אף דחליצה לא בעי אלא הדיוטות מכ"מ לענין יוחסין חמירי מדיינים מומחים שדנין דיני ממונות ולרש"י אפילו מאותן שדנין דנ"פ, ובזה י"ל מה שהקשה המהרש"א לעיל דלידוק דהדיוטות כשרים לחליצה מדאצטריך קרא למעט גרים ע"ש דאפילו בעינן מומחים מכ"מ צריך קרא למעט היכי שאין אביו מישראל אבל אמו מישראל דבכלל אתך בדומין לך איתא ואעפ"כ ממועט לענין חליצה עד שיהא כולה מישראל:

והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו. עיין ברש"י ותוספות שמחקו גירסא זו דמנעל אין לשון הכתוב ועוד דבפי' אמר לקמן דהטעם משום גזירה, והנה קושיא האחרונה הי' אפשר לתרץ דודאי לקמן דמפרש טעמא דר"מ דאמר מנעל לכתחלה דוקא לא הא דיעבד שפיר דמי בזה הוצרך לטעם דגזירה דאי דאורייתא הוא אפילו בדיעבד פסול דמהיכי תיתי לחלק בדאורייתא בין לכתחלה לדיעבד אבל הך זקן דהכא י"ל דס"ל באמת דאפילו בדיעבד פסול מנעל דדאורייתא הוא כנראה ממה שהשיב לו א"כ מה ראה ר"מ וכו' והרי ר"מ ג"כ לא התיר רק בדיעבד משמע דהוא אפילו בדיעבד ס"ל דפסול אבל קושיא ראשונה ודאי קושיא אלימתא היא, והנלענ"ד ליישב גרסת הספרים וליישב קושיות רש"י ע"פ הכלל שהניח הט"ז בי"ד (סי' קט"ז) ובא"ח (בה' שופר) דכל דבר שהתירה התורה בפי' אין כח ביד חכמים לאסור והשתא י"ל דה"ק וכי חולצין במנעל פי' והא חכמים אסרוהו מטעם גזירה רק שלא תקשי' איך שייך בזה גזירה כיון שהתורה התירה בפי' ע"ז קאמר והתורה אמרה נעלו ולא מנעלו וכיון דבנעלו הכל בכלל בין מנעל בין סנדל לא התירה התורה בפי' מנעל ושייך שפיר גזירה, ועיין מש"כ לעיל (מ"ח:) שיישבתי גם שם בכה"ג שיטת ריב"ן שהביאו התוספת שם כן:

חולצין במנעל לכתחלה. כן פסק הרמב"ם ובכס"מ כתב הטעם דפסק כלישנא בתרא דלעיל, אבל לענ"ד ז"א דכבר השיבו התוספת על זה במנחות (דף ל"ב) כיון דרבה ור"י פליגי בזה הלכה כרבה, וביותר הי' נלענ"ד דהרמב"ם ס"ל כרשב"א שדייק מן הירושלמי דבמקום שאין סנדל חולצין במנעל לכתחלה וזה נראה גם כוונת התוספת במנחות שם מה שכתבו שאין הסנדל מצוי ביננו:

בהשמטת רוב העקב. י"ל למה נקט כי הך לישנא ולא הלשון דכולה פרקין שמטה רוב העקב חליצתה כשירה, ואולי י"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל דהלכה כר"ע דס"ל לקמן בפרקין חלצה ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשירה, א"נ י"ל כיון דרב ס"ל לעיל (דף צ"ב) דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ קמ"ל אם כשחלצה ובעוד שלא שמטה כל הנעל רק רוב העקב קבלה קדושין מקודשת דמאז כבר הותרה לשוק ואזיל בזה רב יהודה אמר רב לשיטתו דהוא הך מ"ד דהכא ולעיל נמי קאמר רב יהודה א"ר אין קידושין תופסין ביבמה:

או דלמא חליצה בעינן. ק"ק מאי מספקא לי' הא ודאי בעינן חליצה כיון דכתיב וחלצה וכן לקמן דמבעי' לי' או דלמא גלויי כרעא בעינן ק' מהיכי תיתי לומר כן וי"ל כיון דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו ויש חילוק בין משמעות וחלצה להך דמעל רגלו דוחלצה משמע דוקא חליצה ומעל רגלו משמע דלא קפיד קרא רק שלא יהי' עוד דבר על רגלו ולכן מספקא לי' אי מעל רגלו דוקא והך וחלצה לא נקיט רק כי אורחי' משום דסדר גלויי כרעא הוא ע"י חליצה או דלמא חליצה דוקא וכן אפכא מספקא לי' אי וחלצה דוקא ומעל רגליו לאו דוקא ולא כתיב רק להכשיר חליצה מעל שוק כדלקמן או בעינן ג"כ מעל רגלו דהיינו גלויי כרעא:

בתוספות ד"ה גר דן. כדכתבתי בהחולץ. פי' דשם הקשו התוספת מהא דרב מרי בר רחל אף דלא הוי רק דיני ממונות אכן לפי מה שכתבו התוספת לעיל (ד"ה ואנא גר) בתירוץ בתרא לחלק בין דין לכפיי' א"כ י"ל דגם רש"י ס"ל כן ולכן רב מרי דנתמנה לשופט קבוע שכופה לדין פריך שפיר משום תשים עליך אבל מה דאמרינן דגר כשר לדון ד"מ דמרבינן מהכל כשרים לדון היינו דין בלא כפיי' ולכן שפיר כתב רש"י כיון דפסיק ותני דגר דן חבירו דוקא ולא ישראל היינו דיני נפשות, ודע שמה שהקשו התוספות לעיל (בד"ה ואנא גר) לפי' ר"ת לא קשה רק להתוספות לשיטתם דגר אין דן ישראל כשאין אמו מישראל אפילו דיני ממונות דלפי' רש"י דד"מ דן לא קשה קושיתם כמובן דאף דלא הי' אמו מישראל מכ"מ לא פסול רק לחליצה ולא לדיני ממונות:

בד"ה לענין. דהא אפילו לעניין ייחוס כהונה. בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' קכ"ח) תמה על דבריהם דלפ"ז גם באביו גר ואמו ישראלית יכשר לחליצה דג"כ כשר ליחוס כהונה ותירץ בדוחק ע"ש, הנה אמת לפי מה שכתבתי לעיל דהך דרשה דנקט רבא כאן ליליף מיעוט דגר מונקרא שמו בישראל היא אליבי' דרבא א"ש דבריהם שהרי ר' יהודה ס"ל בקידושין (דף ע"ז) דגר שנשא ישראלית בתו פסולה לכהונה אבל כבר כתבתי שזה בעצמו תמו' דנקט דרשתו אליבי' דר' יהודה ולא אליבי' דת"ק דפסק הוא בעצמו כוותי', אבל הנכון בפי' דברי התוספת מה שכתב השער המלך (ה' מלכים) שהקשה שם ג"כ קושית הש"י ותירץ דגר שנשא ב"י ודאי ממועט מישראל כיון דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ מקרי גר ולא ישראל ע"ש:

בא"ד. דרב שמואל היתה אמו מישראל. ק"ק לפ"ז איך אמר ואנא גר אנא הרי אפילו נתעברה אמו מאביו בגיותו מכ"מ הרי בן ישראלית ישראל גמור הוא בין למ"ד נו"ע הבא על בת ישראל הולד ממזר בין למ"ד הולד כשר, והנה לעיל (דף ט"ז) כתבתי שיש ב' שיטות בזה אי למ"ד הולד כשר חשיב ישראל או צריך גירות ולדעת התוס' שם צריך גירות ע"ש, ולפ"ז גם הכא א"ש די"ל דס"ל כמ"ד הולד כשר ולכן אמר אנא גר אנא אכן לאינך שיטות דס"ל דישראל הוא וכזה פסקינן ע"ש ע"כ צ"ל דאעפ"כ הי' קורא עצמו גר כיון דאין אביו מישראל ובלא"ה צריך לומר כן להנך שיטות לפי מה דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ח) וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואל אלא זה גר שמת וכו' ע"ש והרי לפ"ז משכחת גם ישראל שאין לו גואל כגון שנולד מישראלית ואביו נו"ע והרי אין ירושה אלא בקרובי אב וא"כ הוא ישראל שאין לו יורשים ואיך אמר וכי יש לך אדם מישראל אע"כ דקרא לי' גר מפני שאין לו אב מישראל אף שדינו כישראל:

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוספות (שם) דקטן נכסים מנא לי', וגם מה שהקשו איך נתגייר כשהוא קטן ע"ש, דלפ"ז א"ש די"ל דאיירי בישראלית שילדה מנו"ע ומתה וירש בנה שהוא ישראל אותה ולו אין יורשים והתוספות שלא תרצו כן אפשר דאזלו בהך שיטה דלמ"ד כשר אינו ישראל אלא גר וא"כ אינו יורש את אמו, אבל עדיין ק"ל היאך קאמר וכי יש לך אדם מישראל שאין לו יורשים הרי לכל השיטות מצינו כן לפי מה שפסק בת"ה (סי' שנ"ב) דשתוקי דינו כגר ונכסיו הפקר כשמת וכן פסק גם הרמ"א בח"מ (סי' רע"ו) וא"כ משכחת בכגון דעשרה עומדים ובעל א' מהם דאמרינן לעיל (דף ק') דהולד שתוקי לענין ירושה וישראל ודאי הוא וי"ל דמכ"מ קאמר שפיר ממנ"פ אי ידעינן ודאי שאביו ישראל כגון בעשרה עומדים א"כ יש לו יורשים דהם בין כולם יורשים אותו כדאמרינן במתניתן (שם) אבל הם יורשים אותו ואם איירי בשתוקי שלא ידענו שאביו ודאי ישראל א"כ צריך גירות מספק להנך שיטות שס"ל דכשר אבל הוא גר אבל באמת לפ"מ דפסקינן דא"צ גירות משכחת אדם מישראל שאין לו יורשים אבל הוא ירש את אמו וקרובי אמו:

בד"ה וה"ה דאפילו. נקט רישא כשר. ה"ה דקשה ג"כ הכי מלמעלה מארכובה דסיפא רק דהתוספות בבא קמא נקטו, אבל לולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר דודאי ביש לו עקב ובלמעלה מן הארכובה גם המקשן ידע די"ל דנקט רישא איידי דסיפא משום דרישא וסיפא דמי להדדי דהוי דבר והפוכו אבל בהך דחלצה במנעל לא הוי ס"ד לומר דנקט איידי דאנפליא כיון דאינן דומין זה לזה כלל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף