ספר המדות/שער היראה/יא
פרק האחד עשר.
עתה נשאר עלינו לבאר יראה הכוללת כל אדם בזמנים פרטים. ונאמר כי יש ימים אחדים בשנה אשר בהם צריך האדם להגביר יראתו ביתר שאת ויתר עז מכל ימי השנה. והם ימי התשובה. כי בימים האלה נזכרים ונעשים משפטי ה' אמת. והדינים מתעוררים. וכותב וחותם וסופר ומונה ויפקוד נפש כל חי. והבריות בהם יפקדו להזכירם אל כל אשר יעבור אליהם בשנה החדשה. וכל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה. וחכמינו ז"ל בעצתם הנדיבה הקדימו אותנו להקהל ולעמוד על נפשינו מראש חודש אלול לפשפש במעשינו. ולמשמש במפעלינו בטרם יבוא יום ד' הנורא. כי קדוש היום לאדוננו יתברך עוד מימי קדם. כי בר"ה נפקדה שרה רחל חנה. ועל ימי הדין אמר דוד המלך ע"ה (תהילים מ"ט) למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני. ומרובים צרכי המוסר על הימים האלה. אבל אין מקומם פה. וחברתי חיבור מיוחד מסודר על עשרת ימי תשובה. העליון ברחמיו יושיעני להוציאו במהרה לאור עולם. ולענינינו לא כתבתי כ"א לבאר כל סוגי היראה למחלקותיהם. ועילת דבר זה דע כי כמו אשר בהזדמן שריפה בעיר יש סכנה גם במקום שאין האש בוער שם. כן כי תצא אש המדה"ד וחמתו ית' תבער בעת מיוחדת לזה. לפעמים נוגעת ופוגעת גם באנשים אשר לא עליהם הי' הקצף. כמו שנאמר באיוב שהי' ירא ד' מאד. ונזכר למעלה בעת הדין ששרה בעולם. ונכווה בגחלתו וכן תמצא בדברי חז"ל (בזוהר פ' נח) כי רק אחר המבול אחר אשר חרבו פני האדמה נאמר ויזכור אלקים את נח. אבל מקודם לא נזכר למעלה. כי בעת הזעם אין טוב לאדם שיהי' נזכר למעלה וכאשר יבוא זכרונו למעלה נכווה ח"ו. ולכן לא נזכר נח כל מאומה בעת המבול. ויען וביען כי בימים האלה הנה הנם גם שניהם. כי סערת ד' חמה יצאה והיום בא בוער כתנור כי ד' למשפט שמהו לדון בו ולפקוד נפש כל חי. ונזכרים בו למעלה כל הבריות לנקוב להם מחייתם ופרנסתם. לכן הסכנה גדולה ועצומה עד מאד לכן היתה עצת חז"ל להעיר אותנו בקול שופר להחרידנו. לנער כל אבק ועפר כל כתם ושמץ. בטרם נגש את פני הקודש כמאמר הנביא ע"ה ( צפניה ב') התקוששו וקושו כו' בטרם לדת חק כו'. בטרם לא יבוא עליכם יום אף ד'. והקדימו אותנו עוד מר"ח אלול להקהל ולעמוד על נפשנו לחפש דרכנו ולחקור אם און בידינו נשליכהו. אם עולה באהלנו נרחיקהו. ולהתקשט בתשובה ותפילה וצדקות ומע"ט הוא שאמר הכתוב (תהילים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. משל לשר גדול שהי' לו כעס על אחד מעבדיו. וחמתו בערה בו. ובתוך כך בא העבד הזה לבקש פרס אשר נקב לו. ותבער כאש חמת אדוניו עד להשחית. ואם לא הי' בא לפניו בעת ההיא בעת הזעם אולי הי' שוכך חמתו. והיה ניצול. כן הדבר וכן הענין ביום הנורא הזה. יום תגבורת הדינים. ואם האדם לא הי' נזכר למעלה לא הי' הקצף גדול עליו כל כך. אבל אחר כי חק לישראל הוא. וכמאמר חז"ל (ביצה ט"ז) חק לשנא דמזוני. כמ"ש ואכלו את חקם. כי כל א' נזכר בהכרח לפני אדון כל לחלק לו מחייתו. אשר באלו הימים נותנים קצבה לכל בריה מנתו ומחייתו. והוא ג"כ משפט לאלקי יעקב. ובעת הדין והמשפט בא זה לבקש פרנסה. וכאשר הוא נזכר למעלה המדה"ד מקטרג עליו עוד יותר. לכן אלו השני' ביחד המה סכנה גדולה אל האדם. לכן תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו להחריד הלבבות לעוררם אל התשובה. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פ' ג') אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם. ונרדמים הקיצו מתרדמתכם כו'. - והנביא ע"ה בתוכחתו הנעימה אמר (ישעיה נ"ה) דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כו' וישוב אל ד' וירחמהו כו'. ביאר לנו בזה איך יוכל האדם להשיג ענין יקר ומעולה בזה. לבוא אל אהבת ד' ית' ואל התשובה השלמה לשוב להתדבק בו ית' ולפי דעת האדם והשגתו הוא מן הנמנעות. אמנם הנביא ע"ה העיר אותנו על למוד נכבד מתנוצץ ומאיר אל עבר פנינו מבין משכיות כסף נבחר לשון הכתוב שזכרנו. כי הנה הנשמה הטהורה מטבע עצמותה לאהוב את יוצרה ומחוללה ולדבקה בו כמשפט וטבע כל חלק להמשך אל הכל בהשתוקקת נמרץ. רק כי הגוף וכוחותיו ושרעפיו מבלבלים אותה. מחשיך ומאפיל קרן אורה ומשכחה. ולכן אם האדם ישליך מעליו משאות שוא האלה וחבילות מדותיו הרעים ירחיק ממנו. ונשאר נקי. הנה הנפש תשוב אל האלקים בטבעה ותתדבק בו ית' באהבה שלמה. והדמיון בזה לציד צד ציפור ואוחז אותו בפח. ואם יאבה להוציאו חוצה אינו צריך להוציאו ולהוליכו למקומו. רק גם במקום מצבו די לו אם רק יתיר הקשר אשר הוא אסור בו. והציפור יעשה את שלו בטבע. יעוף וידא על כנפי רוח. וזהו שאמר אין לכם לעשות רק יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. כלומר השלך נא אתה המשא אשר עליך. וישוב אל ד' וירחמהו. בטבע עצמותו ישוב החלק להתדבק בכל ולאהבהו. ומאמר וירחמהו כמו (תהלים כ"ח) ארחמך ד' חזקי וזהו וישוב אל ד' וירחמהו. ר"ל האדם את המקום: