ספר המדות/שער האהבה/ב

פרק שני

אחר אשר נתבאר כי האהבה הולכת אחר הדעת. וממעינותיה היא נובעת בהכרח. יתבאר עתה כי היא מתחלקת לג' דעות: דעת חכם. דעת כסיל. דעת צדיק. וכפי הדעת כן תהיה האהבה. ולכן יהיה ג' סוגי אהבה בבני אדם כפי דעתם. אהבת חכם. אהבת כסיל. אהבת יושר. היא אהבת צדיק. ונבאר דבר דבר על אפניו. - דרך האויל מובדל מדרך החכם. אשר עליו אמרו ז"ל (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה את הנולד. באור זה כי השגת האויל אינו רק מה אשר ישיג בטבע החמריי אשר בו. ואינו מתבונן בדבר לדעת ענינו וסגולתו ופעולתו אבל משפטו בענין ההוא כבהמה בבקעה תרד. ומוסרת נפשה בעד דבר מה. כי אם תקח מעט שעורים בידיך תוליך הבהמה אחריך גם לשחיטה. כן הכסיל לא דעת ולא תבונה בו לאהוב כ"א את אשר הוא מרגיש טובו וערבותו. חושב אותו לטוב והצלחת נצח. ואוהב אותו וחומד אותו ומתפלל בעדו וישמח במציאותו ויתאבל בהעדרו. ויחשוב מסבבי מחמדי עוה"ז לאוהבים נאמנים. וזה מסבת עורון עיניו ואטימת אזניו. ורעיוניו מבוהלים ודחופים עד שאין לו פנאי להתבונן בעצמו לבחון בענין הראוי אל השארתו. כמאמר (ישעיה נ"ז) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל כו'. ולא אתעצל מקחת בידי מעט צרי גלעד העלול מאד לרפאות מומי האולת הקשורה בלב האויל. ולהפר עצתו אשר בחר לו כי ראוי לאהוב העוה"ז.

ראשונה יאמר נא גם אם כדבריו אשר העוה"ז הוא טוב העצם. אכן הלא לא לאדם דרכו. לא לאיש הולך לשאת חלקו. כי הלא לעינים הוא אשר האדם לא יתקיים בעוה"ז. והוא כאורח נטה ללון. כי לא באנו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. כ"א ממנו נקח לעבוד את ד' והיותר נחרים. ונעזוב אחרינו. כי אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ומה לנו לאהוב דבר אשר לא לנו היא כ"א לצרינו. כמאמר (משלי ה') פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. אויביך יאכלו מטוב לב אשר הנחלת אותם בתים מלאים כל טוב. שונאיך ילבשו חמודות אשר הכינות לעצמך. אשר טפחת ורבית בזעת אפך הם יקחוהו לא בעמל ולא ביגיעה. הלזאת תשים נפשך בכפך לאהוב את אשר לא לנפשך כ"א לכלות עיניך ולנהום באחריתך כי יותר מאשר שמחת במציאותו תתאבל אח"כ בהעדרו. בהעדר ההון ממך. או אתה מן ההון. ומה לו לאדם לעשות מעשים אשר יבלוהו. יאריכו ימים אחר אשר יתום חייהו. הלא יותר נחוץ לך לייסד אבן פנה אשר צוית מעון. כי הוא חייך בשני העולמים. הטוב טוב אתה מאשר קדמו אותך ושמו פניהם לייסד העולם הזה והיו מאבדים ומפסידים כל חייהם כל מזימות לבביהם והיו שמחים ומתפארים בו וכועסים בעבורו. ועתה אתה תחזה כי אחרים מתענגים בו. ואלה [הבונים] איפוא הם. חלפו עם אניות אבה. חדל ממנו ועבוד את עולמך הקיים. אשר שמה מרכבות כבודך בית אדוניך. משם לא יורידוך. הוא יהיה לך לאור עולם. והתרגזך ושאננך אל העוה"ז שקר הוא. פרעהו אל תעבור בו.

שנית אם תתבונן בהווייתך בעוה"ז תראה שלא יגיע לך ממנו לעצמך אחד מאלף מיגיעתך. כ"א לעבדים ולשפחות ולזרים אתך יותר כמה פעמים ממה שיעלה בידך. כמאמר (קהלת ה') ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה. כי גם העשיר אשר יש לו כמה רבוא לא ישיג לעצמו כ"א אשר יוכל שאת ממאכלו ומשתהו והלבשתו. והיותר מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל עבדים ושפחות ושוקד בטובתם. וחושב אותם לאוהבים נאמנים. ונראים כאוהבים רק בשעת הנאתם. לא יעמדו לו בשעת דחקו. לא יועילו אליו דבר. הן כבר אמר החכם הנבחר ע"ה (קהלת ב) כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו. כי במנהג העולם אחד חורש וזורע קוצר ודש ומייגע א"ע עד שהוא מוציאו אל הפועל ומוכר אותם. וזה נותן לו מעות חלוף תבואותיו. זה אוכל התבואה. וזה נותן המעות באוצר. כי אינו צריך להם כי יש לו זהב ורב פנינים מכבר. א"כ זה עמל בדעת בכשרון חרש וזרע וקצר. ונתן לאשר לא עמל בו הקונה אותו. ואם היה לוקח מחירו סחורה שיוכל ליהנות ממנה היה עכ"פ בערך עבד ושכיר הבא בשכרו. אבל כאשר הקונה נותן לו מחירו מעות ונותן אותם באוצר, כי אינו צריך להם, וזה אוכל ושותה מטובו. הנה הוא עבד בחנם. או כאשר ימכור לו סחורה חפץ מחפצי העוה"ז וזה נותן מחירו כסף או זהב ואינו נהנה מהם אין לו מאומה כי אם ראות עיניו. וכן לא תמצא קצין עם יושב לבטח אין מחריד לו דבר. ויאכל פתו לבדו. לא כן הדבר כי אם הוא אוכל פעם אחד עבדיו יאכלו עשרה פעמים מול זה. וכבר יזדמן אשר מרוב טרדותו, ישכח שלא אכל לא ירגיש רעבון וצמאון בנפשו, ולא יחפוץ בתענוגים. ועבדיו לא יזדמן להם השכחה מלאכול ומלשתות ועוד הוא עצמו יזרזם יאכילם וילבישם ויתפאר בזה כאילו ערבה אכילתם גם לו. ובגדיהם יחמו גם אותו.

כלל הדברים כאשר יבטח האדם מזבוב שלא יגנוב ממנו דבר. כן הבורא ית' מובטח מהאדם שלא יקח העולם לעצמו. כי איך יקחהו ואנה יניחהו. כי לא יכניס תוך מעיו רק את אשר יוכלו שאת. והיותר יהיה לבני אדם אחרים אם ע"ד מהיר, או לעבדים במשכורתם. אבל לעצמו לא ישאר כל מאומה ואין בין העבד לאדוניו כ"א ההשתררות זה אל זה. אבל בדבר השמחה והאבל יהיה הענין בהיפך. כי האדון אבלו כפלים על אבל עבדו. כי אליו ראוי להתאבל יותר בהזדמן הפסד. ולהיפך השמחה כפולה בהכרח אצל העבד. וראויה ומיועדת אליו יותר מאל אדוניו. ועילת הדבר. זמן האבל אצל העבד כאשר יפסד דבר מחפצי אדוניו והוא ירא אותו. יגיע לו מזה אבל אכן אדוניו הלא יתאבל יותר. ושמחת העבד לא תשתף רבו עמו. כי לא נאה אל האדון לשמוח בשמחת עבדו. ולהיפך אבל האדון אינה משתפת העבד עמו כי הוא לא יצטער אם יקרה לבעליו מקרה לא טובה. בדברים שאינם תחת ידו. ושמחת רבו מיועדת ומזומנת גם לו. וישמח ויטב לבו כמו רבו. וענין זה תראה בכל ברואי העולם כי כל ברי' פעולתה אל חוץ לה כפלי כפלים הרבה מאד ממה שתגיע אל עצמה ולא האדם לבד השתרג בזה. רק גם בע"ח האלמים השור והחמור וכדומה כמוהם כמוך משפט אחד להם. לא ישיג השור אחד מאלף ממה שיהנה בעליו ממלאכתו ופעולתו. ומותר האדם מן הבהמה. כי הבהמה היא מוכרחת אל העבודה ע"י הזולת המכריחה ומחזיקה במתג ורסן. והאדם הוא מוכרח מעצמו כי דעתו ורוחו המבוהלה ודחופה מכרחת אותו ומנהגת אותו לתת כל יגיעתו לאחרים וישבעו זרים כחו. ואשרי משכיל ומצליח האוסף בחפניו חפצי שמים. יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו. את זה תבקש. ואותו תאהוב. ובו תדבק. וטוב לך כל ימיך לעולם: