נחלת ברוך/ב
|
< הקודם · הבא > |
לבאר בצובע בצבע איסור ובצבע היתר לא בזה כדי לצבוע ולא בזה כדי לצבוע ונצטרפו וצבעו. אי שרי משום זוז"ג. וכן נבאר בהנאה הבאה ע"י צירוף מותרת משום זוז"ג או לא. ויבואר פה דאע"ג דכל כה"ג אין איסור והיתר ביחד אי הנאה זו להתיר משום זוז"ג מ"מ יש בכה"ג דבר חדש בדיני ביטול איסור בהיתר:
תשובה. הנה בסימן הקדום בררנו דזוז"ג לא מהני אלא בהני דוכתי דליכא בהו אלא הא מלתא גרידא שהדבר נתהווה מגרמא דאיסור דבכה"ג אם נתהווה ע"י שני גורמים כמו ולד הנסקלת סנהדרין (פ ע"א) מותר משום זוז"ג. אבל אם גוף האיסור מעורב בהיתר לא שייך כלל הא מלתא דזוז"ג. ושאור של תרומה וחולין שנצטרפו וחימצו דהוה זוז"ג פסחים (כז ע"א) התם מיירי שיש בעיסה לבטל השאור של תרומה במאה ואחד כמבואר במשנתנו דערלה (פ"ב מ"ו) וא"כ ליכא התם תערובות איסור שהאיסור כבר נתבטל אלא דאפשר לאסור משום פעולת החימוץ וכיון שהחימוץ נמי ע"י שני גורמים מותר. מעתה הדבר פשוט דכשהאיסור וההיתר בעין ומצירוף שניהם הוא נהנה דהנאה זו אסורה. כגון שלקח אבנים מאיסורי הנאה כמו מעכו"ם ומבית המנוגע ומבית הקברות ובנה אותן בביתו עם אבנים של היתר אסור לדור בו. ואע"ג שמאבני האיסור גרידא לא הי' נהנה כלל מ"מ כיון שהנאה זו באה מממשו של איסור והיתר הנאה זו אסורה:
והנה גבי אבנים של קבר תניא בהדיא סנהדרין (מח ע"א) נפש שבנה לשם חי מותרת ואם הוסיף דימוס לשם מת אסורה ואמרינן שם דאם מכירה חולצה ואם לאו אסור לדור בה. אלמא דאע"ג שאינו נהנה מהאיסור גרידא אלא ע"י צירוף של היתר. מ"מ אסור דלא הוה זוז"ג. ומהא דתנן נגעים (פי"ג מ"ה) הבונה מן המוסגר בטהור חזר הנגע על הבית חולץ את האבנים. מהתם ליכא ראי' דהתם צריך לחולצן משום מצות נתיצה. גם מהא דתנן מעילה (כ ע"ב) נטל אבן או קורה של הקדש וכו' בנה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיו בשוה פרוטה. א"כ מבואר שאם דר בו מעל ואע"ג שלא נהנה מהאיסור גרידא אלא ע"י צירוף דההיתר. מהתם נמי ליכא ראי' דגבי הקדש דאיכא דינא דתשלומין לא דיינינן דינא דזוז"ג כמו גבי איסורים כמו שנבאר בארוכה לקמן. מ"מ זה פשוט. ואפשר להביא ראיות מכמה דוכתי כמו מהא דתנן ערלה (פ"ג מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד עוד תנן התם כה"ג מילי טובא. והנה פשוט דהלובש הבגד אינו נהנה מאותו מלא הסיט של צמר בכור גרידא. אלא שהוא נהנה מאותו מלא הסיט ע"י צירוף של כל החוטים של היתר. מ"מ כיון שהנאה זו באה מצירוף איסור והיתר אסור. והנה מצאתי בשו"ת הר"ן סי' ע' שכתב שם ג"כ דכשהאיסור הוא בעין אינו שייך זוז"ג והביא ראי' מהא דתנן ע"ז (עד ע"א) אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ ועכו"ם וכו' ולא עמדתי כלל על ראי' זו הא התם הנאה באה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר. ועיקרא בדינא היא אם אי אפשר להנות כלל מאיסור גרידא אלא ע"י צירוף היתר מ"מ פשוט דגם בכה"ג אסור מכל הני ראיות שהבאתי. ומה"ט א"ש מה שיש להקשות בהא דאמרינן ע"ז (סה ע"א) השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור ואמרינן שם טעמא דכיון שאם לא הי' מעביר אותו חבית של יין נסך לא הי' מגיע לו שום שכר כיון ששכרו שיעביר לו כל המאה חביות כולן משו"ה כל השכירות כולה שייך על אותו חבית של יין נסך והוה שכר עכו"ם ששכרו אסור ולכאורה קשה דאע"ג שאם לא הי' מעביר אותו חבית לא הי' מגיע לו שום שכר מ"מ הא גם להיפוך שאם הי' מעביר אותו חבית של יין נסך ולא הי' מעביר החביות של היתר ודאי שלא הי' מגיע לו שום שכר א"כ אותו שכר באה משום שני גורמים מאיסור והיתר ומ"ט לא נימא דשכרו מותר משום זוז"ג. אמנם לדברינו א"ש טובא דזוז"ג לא אמרינן היכי דנהנה ממשו של איסור ושכר עכו"ם הא אסור משום חליפי עכו"ם שאסרן הכתוב כדאיתא ע"ז (נד) וחליפי עכו"ם הוה גופו של איסור כמו עכו"ם. וכיון שכל השכירות נתפס משום יין נסך אע"ג שהוא נתפס ג"כ משום היתר. הוה ממשו של איסור ואסור דלא דנין בזה זוז"ג כמש"כ.
ב[עריכה | עריכת קוד מקור]
והנה ע"פ דברינו בענף הקדום דהנאה הבאה ע"י צירוף ממשו של איסור והיתר אסור הי' נראה פשוט דהצובע בגד בצבע של איסור ובצבע של היתר לא בזה כדי לצבוע ולא בזה כדי לצבוע ונצטרפו וצבעו שאסור דהא בב"ק (קא ע"א) ילפינן מקרא דאסור לצבוע בקליפי ערלה ואמרינן שם דבזה חזותא מלתא היא דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה וכיון דהכא חזותא מלתא א"כ הנהנה מצבע הוא נהנה ממשו של איסור וגבי ממשו של איסור לא מהני זוז"ג כמש"כ בענף הקדום והר"ן בע"ז (מו ע"א) כתב שם ז"ל כיון דגבי ערלה חזותא מילתא היא משו"ה אנו רואין הצבע כאילו ממשו של איסור מעורב בבגד עכ"ל והר"ן כתב כן משום מלתא אחריתא. מ"מ מבואר מדבריו דזה הוה ממשו של איסור כדברינו א"כ ממילא לא מהני בזה זוז"ג כמש"כ:
ומה"ט אני תמה על הלח"מ (ה' מאכלות אסורות פט"ז ה"כ) שהקשה שם על הא דתנן ערלה (פ"ג מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק. והקשה הא מבשלין הסממנין במים ואח"כ צובעים א"כ הול"ל דמותר משום זוז"ג ותי' דזוז"ג ע"י פעולות חלוקות לא אמרינן. והנה מש"כ דזוז"ג ע"י פעולות חלוקות לא אמרינן זה יבואר לקמן דרוב ראשונים ס"ל דזוז"ג ע"י פעולות חלוקות נמי מהני וכן פסק הב"י ביור"ד והבאתי שם כמה ראיות לדבריהם. גם במש"כ דכשמבשלין הצבע במים הול"ל דזה הוה זוז"ג הנה לקמן יבואר דבכה"ג לא הוה המים והבישול גורם דהתירא כיון דעיקר המראה הנראית הוא הצבע של איסור עי"ש. אך בלא"ה קשה עליו דלדברינו בצבע של איסור לא שייך כלל זוז"ג אפילו בצבע של איסור והיתר שנצטרפו וצבעו ג"כ אסור כמו שכתבתי:
והנה מצאתי בשו"ת הר"ן סי' ע' שנסתפק בזה אי אמרינן בצבע של איסור והיתר הא מלתא דזוז"ג מותר. ונסתפק שם עוד בנכרים הצובעים בגדים של ישראלים והנכרים נותנים יין נסך במי צבע בכדי שהצבע יקלוט יפה. דגם אי נימא דבצבע לא מהני זוז"ג מ"מ בכה"ג שהנכרים נותנים יין בתוך מי צבע בכדי שיקלוט הצבע יפה אבל מראה היין אינו ניכר אפשר לומר דמותר. וכתב ע"ז שאין לו ראי' להיתר אלא שכבר נהגו שישראלים נותנים לצבע נכרי ואין חוששין מה שהנכרים נותנים יין נסך לתוך מי הצבע:
והנה מה שנסתפק הר"ן במה שהנכרים נותנים יי"נ לתוך מי צבע וכתב ע"ז שאין לו ראי' להיתר אלא כבר נהגו אני אומר הנח לישראל שהם בני נביאים כי מצאתי דבר זה מבואר בתוספתא דתניא בתוספתא דמאי (פ"ד) הנותן צמר לצבע עכו"ם אינו חושש שמא צבעו בחומץ של יין נסך ואם בא לבית החשבון אסור. והנה מלישנא דתוספתא דתניא אינו חושש שמא צבעו ביי"נ הי' אפשר לומר לכאורה דאם הדבר ידוע אסור. אמנם ממה דמסיק בתוספתא ואם בא לבית החשבון אסור היינו דכשמשלם הישראל לא יאמר שנותן לו סכום זה עבור החומץ וסכום זה עבור הצבע דכה"ג תניא התם ברישא דתוספתא בכמה דברים א"כ מבואר דגוף הבגד מותר אע"ג דנתן חומץ של יין נסך וכן פי' המפרש שם להתוספתא הנ"ל:
אמנם בצבע של איסור והיתר שנצטרפו וצבעו נראה דלא מהני זוז"ג מה"ט שכתבנו אמנם הר"ן בתשובה שם מביא ראי' דבצבע של איסור והיתר נמי מהני זוז"ג מהא דאיתא בירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) א"ר יוחנן סממנין בסממנין במאתים מי צבע במי צבע ברוב וכו' מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמו שאינו והאיסור שבו כדי לאסור [פי' שאם יש בו צבע של איסור כדי לצבוע אנו רואין מי צבע של היתר כמו שאינו ואסור] ואם אין בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמו שאינו והאיסור אין בו כדי לאסור [פי' שאם אין במי צבע של איסור כדי לצבוע הא אי נימא דרואין מי צבע של היתר כמו שאינו הא לא יהי' במי צבע כדי לאסור משו"ה מותר] ומדמבואר בירושלמי שאם אין במי צבע של איסור כדי לצבוע מותר הביא הר"ן ראי' דזוז"ג מותר במי צבע אמנם לא הבינותי דברי הר"ן הא בירושלמי שם קאי שנתבטל מי צבע של איסור במי צבע של היתר ברוב דהא זה קאי על דברי ר' יוחנן דאמר מי צבע במי צבע ברוב וע"ז מסיק בירושלמי דמ"מ בעינן שלא יהא במי צבע של איסור בכדי לצבוע כמו שנבאר טעמא דמלתא בענף ג' ואי נימא כהר"ן דזוז"ג מותר בצבע הול"ל דאע"ג דמי צבע של איסור הוה רוב מ"מ כיון שאין בו כדי לצבוע מותר דהא גבי שאור של תרומה וחולין שנצטרפו וחימצו דמותר משום זוז"ג לא איכפת לן דאע"ג דשאור של תרומה רבה על שאור של חולין מ"מ תניא שאם אין באיסור כדי להחמיץ מותר ואי נימא דגבי צבע זוז"ג מותר הול"ל דאפילו אי בצבע של איסור איכא רוב מ"מ אם אין בו כדי לצבוע מותר ומדבעינן בירושלמי שיתבטל ברוב א"כ לענ"ד אדרבא מוכח מהכא דבצבע לא מהני זוז"ג מה"ט שכתבנו משו"ה בעינן נמי שיתבטל מי צבע של איסור ברוב וכ"ת כיון שנתבטל ברוב א"כ מאי איכפת לן במה שיש באיסור כדי לצבוע הא כבר נתבטל ברוב וגם קשה טובא על הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פט"ז ה"ך) שהביא שם להלכה תחילת הירושלמי דמי צבע במי צבע בטל ברוב ולא הביא הא דמסקינן התם דבעינן נמי שלא יהא באיסור כדי לצבוע וצריך לברר טעמא דהירושלמי ומ"ט דהרמב"ם דדחה דבר זה מהלכה והנה הי' אפשר לומר כיון דערלה הא אינה בטלה אלא במאתים אלא דבמי צבע הקילו שיתבטל ברוב משו"ה לא הקילו אלא היכי שאין באיסור כדי לצבוע א"כ זה הוא דוקא גבי ערלה. אמנם זה לא מסתבר. וגם יהא קשה טובא על הרמב"ם מ"ט דחה זה מהלכה ובענף ג' נברר הדברים טעמא דהירושלמי דאע"ג שנתבטל מ"מ בעינן שלא יהא באיסור כדי לצבוע וגם יבורר טעמא דהרמב"ם שדחה זאת מהלכה:
ג[עריכה | עריכת קוד מקור]
והנה לברר טעמא דהירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) שהבאתי דבמי צבע של איסור שנתבטל ברוב היתר בעינן שלא יהא באיסור כדי לצבוע וגם לברר טעמא דהרמב"ם (פ"ז מה' מ"א ה"כ) שדחה דבר זה מהלכה צריכים אנו לברר כמה שמעתות דהנה תנן ערלה (פ"ג מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד ומשער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק ובמוקדשין מקדשין כל שהן ובתמורה (לד ע"א) פרכינן וליבטל שק ברובה כלומר מ"ט אינו בטל השער נזיר שנארג בשק אמר רב פפא בציפרתא ופירש"י שעשה מהאיסור צורת ציפור בשק דחשוב ולא בטל. והרמב"ם (ה' פסוה"מ פי"ט הי"ב) פסק סתמא דהאורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק וע"ז תמה הכ"מ (ה' בכורות פ"ג ה' י"ג) מ"ט לא הביא הרמב"ם דבעינן בזה צורת ציפרתא כדאמרינן תמורה (לד ע"א) והמל"מ (ה' משכב ומושב פ"א ה"א) תי' דהא קשה טובא על הסוגיא דתמורה דפרכינן ולבטל שער נזיר בשק מאי מהני הכא ביטול דאפילו נימא שנתבטל ברוב מ"מ הול"ל דאסור להשתמש בשק דהא בהדי' אמרינן בכורות (כג ע"א) בנבלה שנתבטלה בשחוטה לא שנו אלא בטומאת מגע אבל במשא מטמא כלומר כיון שנושא כולם ביחד א"כ בהכרח הוא נושא הנבלה משו"ה טמא אע"ג שכבר נתבטלה א"כ הכי נמי גבי איסור הנאה כיון שהוא לובש כל הבגד או משתמש בשק הא בהכרח הוא נהנה מהאיסור המעורב בו משו"ה אע"ג שנתבטל ג"כ הול"ל דאסור. וכתב המל"מ דמשום סוגיא דבכורות דחה הרמב"ם סוגיא דתמורה מהלכה:
והנה דברי המל"מ תמוהין הרבה חדא דא"כ הול"ל דאפילו כשארג פחות ממלא הסיט בבגד ג"כ יהא אסור דהא נמי נהנה כשלובש הבגד תדע דהא תנן בהאי משנה ובמוקדשין מקדשין כל שהן כלומר דמוקדשין דהוה דבר שיל"מ שאינו בטל אפילו כשארג פחות ממלא הסיט בבגד אסור דנהנה כשלובש הבגד אלא דבשער נזיר דלא הוה דשיל"מ משו"ה פחות מסיט בטל ברוב ומלא הסיט דהוה דבר חשוב שאינו בטל אסור ולדברי המל"מ דהכא לא מהני ביטול אפילו בפחות מסיט הו"ל לאסור. וכ"ת אי מלא הסיט הוה דבר חשוב ואינו בטל א"כ מאי פרכינן בתמורה (לד ע"א) וליבטל ומשני בציפרתא הא מלא הסיט גרידא הוה דבר חשוב ואינו בטל. תמיה זו כבר תמה הר"ש במשנתינו דערלה (פ"ג מ"ג) דל"ל בתמורה שיהא דבר חשוב מתרי טעמי מ"מ קשה על המל"מ ועוד תמיה מלתא טובא על המל"מ הא משנה מפורשת ערלה (פ"ג מ"א) הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וארג בבגד ידלק הבגד דברי ר' מאיר וחכ"א תעלה באחד ומאתים אלמא דבכה"ג בטל אע"ג דכשהוא לובש הבגד נהנה מאיסור וזה מבואר דלא כהמל"מ דסובר דבכה"ג לא מהני ביטול כלל כיון שע"כ הוא נהנה מאיסור. והנה מה שהקשו על הרמב"ם מ"ט לא הביא הא דמוקמינן בתמורה (לד ע"א) דמיירי בציפרתא כבר תירצנו זה בספרי בדיני תערובות בבירור ולפי שזה א"צ כלל לענינינו לא נאריך בזה ונתרץ פה קושית המל"מ שהיא קושיא עצומה דמאי מהני הכא ביטול הא סוף סוף הוא נהנה מאיסור:
והנה המל"מ לא ביאר קושיתו דקושיא זו היא רק לשיטת הרשב"א שהביא בטור יור"ד (סי' קט) דסובר דאיסור שנתבטל ברוב מ"מ האיסור נשאר באיסורו אלא דכל חדא מהתערובות מותר משום דאמרינן מרובא פריש והוא של היתר ולדבריו הא דאמרינן בבכורות (כג ע"א) דנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא זה הוא דבר תורה א"כ לדבריו הול"ל גבי איסורי הנאה נמי דבכה"ג לא מהני ביטול כיון דכשהוא לובש הבגד בהכרח נהנה מן האיסור. אבל לשיטת הרא"ש שהביא בטור שם דסובר דאיסור שנתבטל ברוב. האיסור נהפך להיתר מה"ת ומה"ט כתב הרא"ש בחולין (פ"ז סי' לז) דהא דאמרינן בבכורות בנבלה שנתבטלה בשחוטה דכשנושא כולם יחד טמא דזה הוא מדרבנן גבי טומאה גרידא אבל לא גבי איסור משום דכשנתבטל האיסור נהפך להיתר לדבריו לא קשה כלל קושית המל"מ דהא כשנתבטל השער נזיר בבגד ודאי דמותר ללבוש הבגד אע"ג דע"כ נהנה מן האיסור דהא כשנתבטל נהפך להיתר. ומצאתי בספר בית מאיר על יור"ד סי' ק"ט שתמה ג"כ על הרשב"א ממשנתנו דערלה (פ"ג מ"א) דתנן הצובע בקליפי ערלה וחכ"א תעלה באחד ומאתים דלהרשב"א הול"ל דלא מהני הכא ביטול כלל כיון שהוא נושא כאחד א"כ בהכרח נהנה מן האיסור. ובספרי על יור"ד בדיני תערובות הבאתי שם כמה ראיות לשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר. מעתה חזרה קושית המל"מ והבית מאיר דמ"ט מהני הכא ביטול:
אמנם מחוורתא דמלתא דהא דאמרינן בכורות (כג) נבלה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא זה הוא משום דהנבלה מטמא במשא בפני עצמה בלי צירוף היתר אבל בהני דוכתי כמו הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה או האורג משער נזיר בשק הא התם כשלובש הבגד והשק אע"ג שהוא נהנה ביחד מ"מ כיון דמהאיסור גרידא בלי צירוף היתר לא הי' נהנה משו"ה כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן היתר לאיסור לאוסרו ואע"ג דכשלא נתבטל האיסור אסור ללובשו דבכה"ג לא מהני זוז"ג כמש"כ בענף א' מ"מ כשנתבטל האיסור תו לא מצטרפינן ההיתר לאיסור כיון שמהאיסור גרידא לא הי' נהנה אבל היכי דגם כשנתבטל היה נהנה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר ודאי דכמו בנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא כיון דמנבילה גרידא שבתערובות נטמא ה"נ באיסור כה"ג הי' אסור כיון שנהנה מאיסור גרידא וכשיטת הרשב"א דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר:
אמנם בהא מלתא דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא איכא פלוגתא דבבכורות לא מחלקינן בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח דהא פרכינן שם מהא דתני ר' חייא בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא אלמא דסבירא לן התם דבתערובות לח בלח שנתבטלה נמי הול"ל שמטמא במשא. אבל הרמב"ם (ה' אבות הטומאה פ"א הט"ז י"ז) אע"ג שפסק שם דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא. מ"מ פסק שם בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא במשא וכתב שם הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם מחלק בזה בין תערובות יבש ביבש לתערובת לח בלח דלח בלח שגוף הטומאה נשתנה כשנתערבה תו לא מטמאה במשא ובמל"מ (ה' משכב ומושב פ"א ה' י"ד) תמה על הרמב"ם הא בסוגיא דבכורות לא מחלקינן בהכי אמנם בספרי על יור"ד בדיני תערובות בררתי דצדקו דברי הרמב"ם דהא בבכורות שם דפרכינן מהא דתני ר' חייא בהמה ששפעה חררת דם אינו מטמא במשא וסיימינן שם קשיא וזה דבר ידוע מדברי כל הראשונים דבכ"מ דמסקינן בגמרא קשיא ולא מסקינן בתיובתא לא דחינן מהלכה כמש"כ הרי"ף והרא"ש גיטין (עו ע"א) ובדוכתי טובא וכן כתבו כל הראשונים בכמה דוכתי. ומה"ט גם הכא לא דחה הרמב"ם ההלכה אלא שחילק בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח והבאתי שם בספרי ראיות ברורות מכמה סוגיות מפורשות דמחלקינן הכא בין תערובות יבש ביבש לתערובות לח בלח וחדא מנייהו הבאתי מהא דאמרינן זבחים (עט ע"א) דר"י סובר דאין מי רגלים מבטלין מי רגלים כגון מי רגלים של זב במי רגלים של טהור דמב"מ לא בטל מכלל דלרבנן בטל וכן הוא מבואר בתוספתא (טהרות פ"ה) וקשה נהי דבטל ברוב מ"מ הול"ל שמטמאין במשא דמי רגלים של זב טמא במשא בכל דהו והול"ל דהוה כמו נבילה שנתבטלה ברוב דמטמא במשא וכ"ת דפלוגתייהו לטומאת מגע קשה הא מגע בדבר לח כמו מי רגלים טמא נמי משום היסט דא"א שלא יסיט המים בשעה שנגע כמש"פ הרמב"ם (הלכות אבות הטומאה פ"ו הי"ג) גבי מי חטאת וכן הוא מבואר בהדיא בתוספתא כמו שהביא בכ"מ שם. א"ו משום דגבי לח בלח טהור ואינו מטמא אפילו במשא ועוד הא בהדיא מבואר בתוספתא (פרה פ"א) הביאו הר"ש שם (פ"ט מ"ג) דמי חטאת שנפלו לתוכה מי מעיין מי מקוה מי פירות אם רוב מי חטאת מטמאין במשא אם רוב מי פירות אינו מטמא במשא מחצה על מחצה מטמא במשא בין כך ובין כך פסול להזות א"כ מפורש תניא דבלח בלח דכשנתבטל שוב אינו מטמא במשא כמש"פ הרמב"ם עוד הבאתי שם ראיות מדוכתי טובא והארכתי שם בזה ואע"ג שהי' אפשר לחלק בין לח בלח דמי חטאת ומי רגלים דקלוש בין תערובות דם מחוי מנבילה בדם אחר דסמיך דבכה"ג מחלקינן מנחות (כב) מ"מ סובר הרמב"ם כיון דבהכרח איכא נ"מ בין תערובות לח לתערובות יבש תו לא דחינן מהלכה לא הא דנבילה שנתבטלה בשחוטה מטמא במשא ולא הא דתני ר"ח בבהמה ששפעה חררת דם דאינו מטמא אלא דמחלקינן בין תערובות לח לתערובות יבש דהא בגמרא אינו מסיק בתיובתא אלא בקשיא:
מעתה נתבררה טעמא דהירושלמי דסובר במי צבע של איסורי הנאה שנתבטל ברוב דמ"מ אם יש במי צבע של איסור כדי לצבוע בלי צירוף היתר אסור כדאמרינן שם ערלה (פ"ג ה"א) על הא דאר"י דמי צבע במי צבע בטל ברוב מאי כדון אם יש בו כדי לצבוע את רואה את ההיתר כמו שאינו והאיסור שבו כדי לאסור דזה הוא מה"ט משום דהירושלמי ג"כ סובר בנבילה שנתבטלה בשחוטה מ"מ כשנושא כולם יחד מטמא במשא דהא בירושלמי תרומות (פ"ה ה"א) מייתינן שם האי דינא והירושלמי סובר כהסוגיא דבכורות (כג ע"א) דה"ה בתערובות דם בדם נמי הכי הוא וא"כ ה"ה במי צבע במי צבע משו"ה א"ש דאע"ג שהאיסור נתבטל מ"מ כשצובע מכל התערובות יחד הא ע"כ הוא נהנה מן האיסור משו"ה לא מהני ביטול וכמש"כ המל"מ שהבאתי דכשנהנה מכולם יחד דמי לטומאת משא וכל זה הוא אי איכא באיסור גרידא לצבוע אבל אי ליכא באיסור גרידא לצבוע אלא ע"י צירוף היתר הא בררנו בארוכה דבכה"ג אם נתבטל האיסור תו לא מצטרפינן האיסור עם ההיתר ומותר להנות מכולם יחד וכדתנן ערלה (פ"ג ה"א) הצובע מלא הסיט מקליפי ערלה וכו' וחכ"א תעלה באחד ומאתים אבל הרמב"ם דדחה הסוגיא דבכורות מהלכה שהוא סובר דבתערובות לח בלח אינו מטמא במשא אע"ג שהוא נושא כולם יחד כמו שבררנו. ס"ל נמי גבי איסורי הנאה בתערובות לח בלח כמו מי צבע במי צבע נמי מותר להנות מכולם יחד אע"ג שיש באיסור גרידא כדי לצבוע וכ"ז ברור ומזה איכא נמי ראי' להרשב"א דאיסור שנתבטל לא תקע האיסור וממילא מבואר דבתערובות לח בלח שהאיסור נבלל בהיתר פקע האיסור כמש"כ:
העולה מדברינו להלכה דבצבע איסור והיתר לא בזה כדי לצבוע ולא בזה כדי לצבוע ונצטרפו וצבעו אסור משום דבכ"מ שנהנה מממשו של איסור בצירוף היתר לא שייך זוז"ג כמו שבררנו אבל כשנתבטל צבע של איסור ברוב היתר כיון דבשעה שהוא צובע הוה תערובות לח בלח שממשו של איסור נשתנה שנתערב בהיתר נתבטל ופקע האיסור ומותר ואע"ג שיש באיסור גרידא כדי לצבוע. אבל בתערובות יבש ביבש כה"ג כגון שנתערבו אבנים של איסור בהיתר ונתבטלו כל היכי דכשבנה בית מאבנים א"א לו להנות מאבני האיסור גרידא אלא ע"י צירוף אבני היתר מותר ואע"ג שנהנה מכולם יחד כיון שכבר נתבטל תו לא מצטרפינן. והא דתניא בסנהדרין (מח ע"א) כשהוסיף דימוס אחת לשם מת אם אינו מכירו אסור לדור בו. זה הוא משום דהוה דבר חשוב והאיסור נעשה במחובר ואינו בטל אבל באבנים של איסור שנתערבו באבני היתר באופן שנתבטלו תו אם א"א להנות מהאיסור גרידא אלא ע"י צירוף היתר כיון שנתבטל לא מצטרפינן כמו שבררנו. אבל אם אפשר להנות מהאיסור גרידא בלא צירוף היתר אע"ג שהאיסור נתבטל מ"מ כיון שנהנה מכולם יחד וע"כ נהנה מאיסור גרידא בלא צירוף היתר תו לא מהני ביטול כמו נבלה שנתבטלה בשחוטה דמטמא במשא בכורות (כג ע"א) וזה הוא כשיטת הרשב"א שהביא בטור יור"ד (סי' קט) דלעולם האיסור אינו נהפך להיתר:
אמנם מה שהחמיר הרשב"א לפי שיטתו דבחתיכת איסור שנתבטלה בשנים של היתר שאסור לאכול כולם יחד. כבר בררנו בתשובתנו על יור"ד בדיני תערובות דגם לפי שיטת הרשב"א הול"ל דמותר דכיון דבשעה שהוא בולע הוה רוב היתר והאיסור נבלל בתוך ההיתר הוה כתערובות לח בלח דפקע איסורו כמש"כ:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |