משתמש:אוהב ספר

מאמר א א. מדת הזריזות נתבעת היא מכל עובד השם בכל עניני עבודתו, ומכל מקום מצינו שייכות פרטית למדת הזריזות עם עבודת חג הפסח. "ושמרתם את המצות, מכאן שאין מחמיצין את המצות", מתוך דקדוק הדברים אנו למדים חידוש גדול בתוכנה של מדת הזריזות, כי חסרון הזריזות בעבודת השם ובקיום מצות אין פירושו שיש כאן העדר מעלה של זריזות, אלא שיש כאן קלקול חיובי המפסיד את שלימות צורתה של מעשה המצוה. שהרי השוו חכמים קיום מצוה מבלי זריזות לעיסה מחומצת בפסח. ובודאי שהמחמץ עיסה בפסח אין סוף ענינו שהוא שולל מהעיסה את תואר המצה, אלא שהוא מדביק אל העיסה היזק ניכר וקלקול מסויים. וכנראה שמאור עינינו המהר"ל הרגיש בחידוש זה, כי הוסיף על הענין של מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כי על ידי השיהוי זמן הוא פוגם את המצוה. והיינו כמבואר לעיל כי שיהוי זמן בעבודת השם איננו מסוג של העדר מעלה, אלא שעל ידי זה הוא מדביק פגם למעשה המצוה. וזה נעשה ע"י שמראה שהמצוה הוא תחת הזמן.

ב. וגדרן של דברים כך הוא: לפי התפיסה הרגילה ענינה של מדת הזריזות הוא מהירות התנועה של כוחות הנפש וכוחות הגוף הנולדת מחמת הלחץ זה הדחק שהרצון לוחץ על הכוחות הללו להשיג את חפצו בתכיפות. ובהתאם לתפיסה זו אין שום הבדל במהותה של מדת הזריזות בין כשהיא באה בעניני העולם, דעיקר ההבדל הוא ברצון, דלמקום שהרצון נמשך שם תכוון מדת הזריזות את דרכה. ועל אחת כמה וכמה שאין שום הבדל בעיקר מהותה של מדת הזריזות בין כשהיא באה בחובות המוטלות על הבן נח באשר הוא אדם, ובין כשהיא באה בחובות המוטלות על הישראל האשר עמדו אבותיו על הר סיני.

ג. אבל לא כך יוצא מתוך דברי רבותינו ששנו: אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול (עירובין ק:). הנה יש לנו כאן רשימה של כמה חובות האדם בעבודת בוראו שאנו מוצאים רישומן גם בטבע הבעל חי, ואילו מידת הזריזות שעליה אמר הכתוב מפורש כי מושב הנמלה הוא בית המוסר של מדה זו "לך אל הנמלה עצל" נשמטה מרשימה זו. השמטה זו מאלפת אותנו שהגם שבודאי טבועה היא מדת הזריזות בטבעה של הנמלה מכל מקום הלימוד אצל נמלה אינו משתייך לסוג לימודי הדרך ארץ שקדמה לתורה, ושלקושטא דמילתא אלמלא נתנה תורה לא היינו למדים ממנה מדה זו, הרי שיש במידת הזריזות גורם שנתחדש דוקא ממתן תורה ואילך.

ד. מה טיבו של גורם זה ?

ה. מסימניה המובהקים של הנפש היא כי אינה מתמלאת. "הנפש לא תמלא". משל, למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך, כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים, (קהלת רבה פ"ו). ולא הרי בת מלך כהרי בת מלך. כל מה שהמלכות אדירה יותר כן לעומת זאת יגדל ה"לא תמלא" של הבת מלך. והוא הדין במלכות הנפשות. חביב אדם שנברא בצלם וחביבים ישראל שנקראו בנים. ובודאי שה"לא תמלא" של מלכות הבנים גדול הוא פי כמה מאשר ה"לא תמלא" של מלכות הצלם. מה הם, איפא, אותם מעדני עולם אשר במלכות הבנים הם משתקפים כעניני כפר והנפש לא תמלא מהם, ואילו ה"לא תמלא" אשר במלכות הצלם לא תשיגם? ידועים הם דברי הגר"א על מה שאנו אומרים בברוך שאמר, "ברוך עשה בראשית" שלפעמים הבריאה כולה קרויה בשם מעשה בראשית, ולפעמים אנו משמיטים את המילה "מעשה" ואומרים בסתמא יוצר בראשית. וכתב על זה הגר"א ד"ברוך אומר ועושה" הכונה היא לכל הבריאה כולה הנקראת מעשה בראשית דוקא, ואילו "ברוך עשה בראשית" הכונה היא לבריאת הזמן שגם הזמן היא בריאה מיוחדת, ובכל זאת מפאת היותו הבריאה הנאצלה ביותר אינה נכללת במלת "בראשית" גרידא. והיינו שאנו מיחדים ברכה מיוחדת על בריאת הזמן ואומרים ברוך עושה בראשית. וכשמותחים אנו את הקו הלאה נמצא שאותה התכונה המציינת ביחוד את "עליוניותה" של הנפש, אשר מפני שהיא מן העליונים לכן אפילו אם הביא לה כל עניני עולם לא תמלא, מטפסת היא ועולה עד מרום הפסגה של בריאת בראשית ואפילו אותה ההוויה הנאצלה אשר אנו קוראים לה "זמן" נכסי כפר הם אצלה. ובשעה שהיא ממאסת כל מדני עולם גם הווית הזמן בכלל המיאוס היא. וכשהיא באה לקיים מצות ומעשים טובים אשר אז היא מקשיבה ומאזינה את "עליוניותה" מתעורר הסער הנפשי העומד להסתער על החומה של זמן ולהבקיעה. אדיר חפצה היא לקיים את המצוה שהיא עוסקת בה מעבר למחיצת הזמן, אלא שמכיון שנשואה היא הבת מלך לכפרי אין הדבר עולה בידה והמצוה מתקיימת בעל כרחה בין החומות של זמן. וכתוצאה מן הנסיון הבלתי מוצלח הזה של הנפש לפרוץ פרצה במחיצת הזמן באה מהירות התנועה בעבודת השם אשר על ידה מתמעטת כמות הזמן וה"בכדי שיעשה" של המעשה. באופן אשר המאמץ הנפשי בזה להשיג את העבר השני של החציצין והמחיצין של זמן הוא המקור העליון של מדת הזריזות.

ו. ולמדין אנו דבר זה מחפזון דיציאת מצרים. אשר בודאי אין ענינו בא לומר שהמאורע לא ארך הרבה, אלא כדאסבר לן מאור עינינו המהר"ל שמכיון שיציאת מצרים הוא ה"בראשית" של "נצח ישראל", דהיינו ההתהוות של כנסת ישראל שהיא בריאה למעלה מן הזמן לכן הוצרכה יציאת מצרים להיות נמשכת מלמעלה מן הזמן והיינו שיציאת מצרים היתה בחפזון.

ז. וכאן אנו מגיעים לנקודת תמצית דברינו: המושג "נצח ישראל" אין ענינו רק קביעות עובדא של תמידיות ההמשך של קיום כנסת ישראל, אלא שהוא בא גם לקבוע יחס נפשי, לנצח, ולזמן, המיוחד רק לכנסת ישראל. כלומר הקשר המיחוד בין ישראל ונצח קובע בנפשה של כנסת ישראל הלחץ להבקיע את מסגרת הזמן, ומביא מתוך כך למדת הזריזות בעבודת השם. וכשם שהורדתה של יצירת נצח לתוך תחומי הזמן, דהיינו התהוותה של נצח ישראל היתה דוקא בחפזון ; כמו כן מאידך גיסא העלאתו של תחום הזמן למרום הנצח, דהיינו זמן של קיום מצוה היא דוקא בזריזות. החפזון של יציאת מצרים והזריזות בעבודת השם הם שני צדדים של מטבע אחת אשר שמה היא נצח ישראל.

ח. העלינו, איפא, בידינו כי יש לה למדת הזריזות איפה ואיפה, בדיוטא התחתונה שלה היא נמדדת באיפה טבעית של לחץ הרצון להשיג את שלו במהירות ובתכיפות. ומצד זה היא משתייכת בשוה לעניני העולם ובעניני העבודה, וגם בעניני העבודה עצמם אין שום הבדל במהותה בין עבודת האדם מבני נח ובין עבודת האדם מישראל. ואילו בדיוטא העליונה שלה היא נמדדת באיפה של נשמה הממאסת במסגר הזמן ונמשכת לעבוד עבודתה אגב חדירה למלכות הנצח. ומצד זה אין לה שום נקודת שיתוף עם מהירות הפעולה בעניני העולם ולא עוד אלא שמיוחדת היא לאומה המונה ימיה משעת חפזון דמצרים.

ט. והרבותא הגדולה בענין זה כי רישומה של מדת הזריזות הניכרת בטבע הבעל חי הוא דוקא רישומה של המדה בתכנה העליון, כי זריזות של הנמלה בודאי שאין לה שום שייכות עם תאות מהירות ההגעה אל החפץ הנרצה, "שהרי אינה חיה אלא ו' חדשים וכל מאכלה היא חטה ומחצה והיא מכנסת מאות כורים", אלא שכל אופי זריזותה היא בזה שאין להם שום חשבון של זמן, באופן שאם אמנם מושב הנמלה הוא בית המוסר למדת הזריזות, היינו דוקא למדת הזריזות בקומה העליונה שלה המשתייכת ביחוד לאותו התוכן של נצח ישראל. ומכאן ההשמטה של "זריזות מנמלה" מבין המדות שהיינו למדים גם אם לא ניתנה תורה.

י. ומאירים הם מתוך זה דברי המהר"ל, שהעושה מצוה מבלי זריזות הוא פוגם את המצוה ע"י השיהוי זמן שהוא מראה ע"י זה שהמצוה הוא דבר הנופל תחת הזמן, והיינו כנ"ל שמכיון שזריזות בעבודת השם של כנסת ישראל פירושה היא שחרור ממסגר הזמן וחדירה למלכות הנצח, ממילא לאידך גיסא שיהוי הזמן בעבודת השם פירושו הורדת המצוה לתוך תחומי זמן וגבולי שעה.

יא. "והוא ינהגנו עלמות" פשוטו של מקרא "על מות" היינו למעלה מן המיתה, דהיינו בתחום הנצח : ואילו חז"ל דרשו "עלמות" בזריזות כמו דכתיב "בתוך עלמות תופפות", והיינו כנ"ל דמדת הנצח כשהיא פועלת בתחום הזמן היא מולידה את מדת הזריזות.

יב. "על-מות" שלפי פשוטו ענינו נצחיות "ועלמות" שלפי מדרשו ענינו זריזות הם שני צדדים של מטבע אחת...