מראי מקומות/סוגיות/ברכות/צואה

סוגיא דצואה (הרב מאיר קאופמן)

מראי מקומות כלליים

גמ' כ"ד: אמר רב הונא – כ"ה: [בסוף העמוד] רב אחאי

טושו"ע סימן ע"ו, ע"ז, ע"ח, ע"ט, פ"א, פ"ב, פ"ה, פ"ו, פ"ז ס"ג, צ' סכ"ז, [לאחר מכן ילמדו אי"ה הסוגיא דבית הכסא ומרחץ וגרף של רעי]

לאחר לימוד הגפ"ת כדאי להתחיל סימן ע"ט בהקדמת הבה"ל ולעמוד שם על עיקרי הנידונים בפרטי הסוגיא

מראי מקומות מפורטים

א. מניח ידו על פיו – עיין הגהות מלא הרועים [ובמשכנות יעקב סימן נ"ט בתו"ד] ועיין רשב"א מגילה כ"ח. לגבי הרהור

ב. האם סוגין זה סתירה לנידון דצואה עוברת – עיין נחלת דוד בסוגין ובגבורות ארי תענית כ.

ג. האם איסור מבואות המטונפות זה דאוריתא – עיין רשב"א כ"ה. שדימה לדין צואה על בשרו ועיין קרית ספר פ"ג מק"ש

ד. צואה על בשרו – בביאור סוגין עיין רשב"א ורמב"ן במלחמות ובתר"י וברמב"ם, ובביאור סברת ר"ח עיין נשמת אדם סק"ג ובגר"ז [בביאור סברת תר"י עיין מג"א סימן ע"ו סק"ו ובמחצית השקל ויד אפרים שם]

ה. צואה במקומה, יומא ל. – עיין רש"י וביאור דבריו בריטב"א ונחלת דוד בסוגין [ועיין מג"א סימן פ"א ושע"ת שם לענין מישהו אחר]

ו. ידו תוך ד"א דצואה – מ"ב סקי"ב ובה"ל סימן פ"ז ד"ה מותר

ז. גופו מגולה לצואה – מג"א סימן ע"ד בהקדמתו ובפמ"ג שם

ח. צואה ברשות אחרת – עיין ברשב"א ורא"ש בסוגין ובחידושי הרשב"ץ טושו"ע ע"ט ס"ב

ט. עצימת עינים בצואה ברשות אחרת – מג"א סק"ח ובפמ"ג שם ובביאור הדברים עיין פמ"ג בפתיחה אות ג' ועיין בה"ל ד"ה אותה ובביאור כונת הרשב"א בביאור הבריתא עיין בגר"א ובפר"ח ובמאמר מרדכי ע"ט ס"ב

י. האם מותר הרהור חוץ לד"א או ברשות אחרת – פמ"ג בהקדמה בדין השני ועיין תהלה לדוד

י"א. צואה במלא עיניו ולא בדק לענין בדיעבד – רשב"א כ"ב: ובסימן פ"א ס"ב בב"י שם ועיין פמ"ג שם ובהקדמה ד"ה השני

י"ב. הא דמבואות המטונפות אין איסור מצד ראיה – עיין ראש יוסף בסוגין

י"ג. הא דצואה עוברת אין איסור מצד ולא יראה - פמ"ג בפתיחה בסוג השלישי ועיין א"ר סימן ע"ו ס"ג

י"ד. האם מחיצת זכוכית עוזר לרשב"א – ראש יוסף מגילה כ"ז ועיין בה"ל בהקדמה בדין החמישי ועיין אבני נזר או"ח סימן י"ט [ונפק"מ לנקב בכיסוי שהצואה נראת]

ט"ו. ביסוד איסור ריח והרחקתו האם הוא דאוריתא – נשמת אדם כלל ג' סק"ו ובהקדמת הבה"ל [ובאפיקי מגינים ע"ט א' נקט שהכל דרבנן] ועיין מאירי בסברת ר"ח

ט"ז. מי שאין לו חוש הריח – רא"ש ועיין ב"י ע"ט א' בביאור מקורו [ועיין מ"ב פ"ה סק"ז לגבי מי שרגיל בריח רע]

י"ז. האם יש דין מלא עיניו ממקום הריח – סימן ע"ט ס"א בה"ל ד"ה מלא

י"ח. בדין צואה ברשות אחרת כשיש ריח – תר"י בסוגין ועיין שו"ע ע"ט ס"ב ובמג"א ע"ו סק"א ועיין פרישה ע"ט סק"א ובביאור הגר"א בשו"ע ס"ב ועיין בהקדמת הבה"ל בדין השביעי ועיין א"ר בשם הרוקח וע"ש מה שדן לחלק בין חילוק רשות לכיסוי ועיין מג"א ע"ט סק"ט

י"ט. בטעם איסור ריח שאין לו עיקר – חיי אדם כלל ג' סכ"ה ובגר"ז סוף סימן ע"ט [ועיין טור סימן רט"ז לגבי בשמים]

כ. בדין ריח רע שאין לו עיקר במי שלא מריח – חיי אדם כלל ג' סי"ג ומג"א סק"ט

כ"א. ספק מי רגלים – עיין סימן ע"ו ס"ח במ"ב ובבה"ל שם ועיין ראש יוסף כ"ב: ד"ה וצואה ובמאירי

כ"ב. מה נחשב צואה – עיין ע"ט ס"ד - ס"ז ועין היטב במג"א ובבה"ל שם מה מגדיר דבר לצואה ועיין בלשון תר"י ובאפיקי מגינים סק"ו ועיין מאמר מרדכי סק"ו בביאור סברת הב"י

כ"ג. בדין כנגד העמוד בקטן שלא אכל כזית – מ"ב פ"א סק"ו

כ"ג,ב. האם מועיל כיסוי כנגד העמוד – רא"ש סימן כ"ג

כ"ד. האם כיסוי מארבע צדדים ולא מלמעלה חשיב כיסוי – מ"ב פ"ג סק"ה, פ"ז בה"ל ד"ה וכן ועיין דברי חמודות אות קנ"ט

כ"ה. רוק עבה – עיין פמ"ג מ"ז פ"ז סק"א

כ"ו. בגדר איסור גרף – עיין לשון תר"י וברא"ש ועיין פרישה בתחילתו ובפר"ח שם ועיין היטב בדין להפוך הגרף ועיין גר"ז פ"ז ס"ב

כ"ז. בביאור המחלוקת במיטה – עיין מג"א וט"ז פ"ז ס"ג [ויש כאן נידון האם מחיצה מועילה מדין כיסוי]ועיין גר"ז שם בטעם שמחיצה לא תועיל

כ"ח. בדין הרהור לאונסו בבית הכסא – ב"י סימן פ"ה ובברכי יוסף ומ"ב שם ועיין יור"ד סימן רמ"ו בסופו ובתרומת הדשן סימן מ"א

כ"ט ביסוד ההיתר דאפרושי מאיסורא – עיין עמק ברכה

ל. בדין קרא כנגד צואה דאוריתא ודרבנן ושאר ברכות – עיין רמב"ן בליקוטיו ועיין שו"ע סימן קפ"ה ובנשמת אדם כלל ג' ובפמ"ג סימן ע"ט בהקדמתו ועיין מ"ב סימן ע"ד סק"ה ובסוף סימן פ"ג בבה"ל שם ובסימן צ"א בה"ל ד"ה הואיל

א === מבואר בגמ' דר' יוחנן ס"ל דבמהלך במבואות המטונפות מניח ידיו על פיו עיין הגהות הגראמ"ה וכן נקט במשכנות יעקב סימן נ"ט שעל ידי זה חשיב כהרהור ולפ"ז יש מקום לומר שיסוד מחלוקתם האם כה"ג חשיב כהרהור אבל לכו"ע מותר הרהור ועיין הגהות הגראמ"ה שהביא דבגמ' בתענית מבואר דרב אדא ס"ל שמותר להרהר במבואות המטונפות ובסוגין מבואר שזה דבר ה' בזה וע"ש שביאר שרק חולק על מניח ידו על פיו אבל הרהור באמת מותר [ובגבורות ארי בתענית תירץ שזה שני רב אדא ע"ש] אמנם עיין רשב"א מגילה כ"ח שביאר שטעם המחלוקת מצד שהרהור מותר דהינו שנקט שלכו"ע מה שמניח ידיו על פיו זה בתורת הרהור רק נחלקו האם הרהור מותר והנה בעיקר הסברא להתיר רק הרהור יש מקום לומר דהנה יסוד ההיתר בסוגין כמבואר

ברשב"א שמהלך זה לא מחנה וכן ביאר בגבורות ארי בתענית וא"כ עדין יאסר מצד ולא יראה אלא שבזה הרהור מותר אמנם בפשוטו כלפי דאוריתא ודאי שמניח ידיו על פיו זה דיבור ובהכרח שנלקו בדין דאוריתא רק שיש כאן עוד דין דרבנן מצד כבוד הדברי תורה שלא ידבר בקול במבואות המטונפות

והנה קשה אפילו שזה לא מחנה אבל למה שלא יאסר מצד ראיה לדעת הרשב"א שראיה אסורה גם במחנה אחר ועיין רשב"א לקמן דבפשוטו מסוגין הוכיח שאין איסור מצד ראיה אמנם לא ביאר למה למסקנתו לא קשה ובראש יוסף כתב שמדובר שבאמת סוגר את עיניו ודבר זה מאוד דחוק בסוגין ואם נימא דגם האיסור דראיה דעל ידי זה הוא נחשב במחנהו א"ש

והנה בפשוטו הא דקי"ל לאיסור זה מדאוריתא דהינו שס"ל שגם אדם מהלך חשיב שזה מחנהו אמנם עיין רשב"א שהביא מהאו"ז לקמן להוכיח שצואה על בשרו אסור דהרי אסור גם במבואות המטונפות ובפשוטו יש כאן דמיון בדרבנן של כבוד הדברי תורה דאם יש כאן נידון דאוריתא בגדרי מחנה וודאי שאין לדמות הדברים ועיין רמ"א יור"ד רפ"ב סי"ט שכתב שאסור להרהר בדבר תורה במקומות המטונפים מצד כבוד התורה ועיין נשמת אדם כלל ג' סק"ב שהוכיח מזה שדין הרהור הוא מדרבנן ודלא כמבואר בחלק מהראשונים אמנם לנ"ל הביאור דבמהלך זה באמת רק מדרבנן ובזה א"ש כל אריכות הגמ' בהבאת פסוקים יותר מכל דבר תורה ליד צואה שכאן שזה רק מדרבנן צריך יותר לאפרושי מאיסורא

=== א,ב === והנה מבואר בגמ' לקמן דנחלקו אביי ורבא האם צואה עוברת מותר לקרוא כנגדה ועיין גבורות ארי תענית כ. שכתב שלאביי שהקובע זה הצואה שזה דומה לטמא א"כ ודאי כל שהצואה מונחת לא איכפת לן שהוא הולך וביאר שכל דברי ר' יוחנן זה לרבא ובזה הנידון האם כאן הקובע זה הגברא או שאין דין קביעות כלל וע"ש שדן שאולי אם שניהם מהלכים לכו"ע מותר ובפשוטו יתכן שגם אביי מודה שכל שמצד הגברא זה לא מחנהו זה סברא להתיר אלא שחידש שכל שהצואה לא קבועה זה גם סיבה שיחשב שזה לא במחנהו ועיין נחלת דוד בסוגין

ב

וגם אני נתתי חוקים לא טובים: עיין ראש יוסף שביאר בכוונת תר"י שכה"ג הוא לא קיים מצוה כלל ורק עושה עבירה ומבואר שזה מעכב גם בק"ש ולא רק בתפילה וע"ש מה שדן בזה

ג

צואה על בשרו וכו': פשטות הסוגיא כמבואר ברשב"א שיש כאן צואה ממש והיא מכוסה בבגדו ודעת רב הונא שכיון שביחס לפיו ואפו הוא מוכסה חשיב צואה מכוסה ובדעת ר"ח אפשר לבאר שפליג בעיקר הדבר וס"ל שהדין מחנהו קדוש זה לכל איבריו וכן הוא בנשמת אדם כלל ג' סק"ג וכן הוא בגר"ז וע"ש בנשמת אדם שדן שזה סברא דאוריתא ובזה ביאר הראשונים שהחמירו מספק [ועיין ברשב"א בשם ר"ח טעם אחר] אמנם יש מקום לומר שבדין דאוריתא הוא ודאי מודה רק שחידש דין דרבנן שאם יש אבר אם צואה שאסור בד"ת ועיין ברשב"א דר"ח נקט שהלכה כר"ח מהגמ' לעיל דמבואות המטונפות אסור בק"ש וצ"ב הדמיון ובפשוטו נקט שמעיקר הדין שם מותר ורק מצד שחסר בכבוד התורה שזהו כל עצמותי תאמרנה ולכן גם כאן אסור והנה ברש"י ביומא מבואר שקושית הגמ' על צואה במקומה זה גם מר"ח וביאר הריטב"א שם והשפת אמת ובנחלת דוד בסוגין שנקטה הגמ' שבמקום הצואה לא שיך לאסור מצד כל עצמותי תאמרנה וכל זה אם הנידון מצד איסור חדש אבל אם מצד שכל האבירים צריכים לא להיות אם הצואה וודאי אין מקום לחילוק זה

והנה עיין תר"י שנקט מכח הסוגיא ביומא שכל הנידון רק במקום שמתכסה בגוף והנה מבואר במ"ב בשם הפמ"ג שזה וודאי שאם הוא לא מכוסה בבגד זה לא עוזר ובפשוטו מצד שאין גוף מכסה גוף וצ"ע א"כ מה סברא לחלק בין דבר שדרכו להתכסות או לא ובפשוטו צ"ל שגם הוא מודה שאין זה ראוי לדבר דברי תורה וצואה על בשרו ורק מקום שמכוסה תוך גופו מותר אמנם אם אין כיסוי בגד זה אסור מעיקר הדין וכנ"ל

אמנם עיין רמב"ם כפי שביארו תר"י וכן משמע שביאר הרמב"ן את הרי"ף שגרס ידיו מלוכלכות מבית הכסא שמדובר בלכלוך שזה לא בגדר צואה והנידון האם יש חסרון כבוד שמים שיש אבר בגופו שאינו נקי או לא והנה לפ"ז ודאי שכל הנידון מצד איסור חדש והנה בדעת הרי"ף יתכן שבאמת צואה על בשרו זה ממש צואה רק שאין כאן נידון אלא מצד דין דרבנן חדש שהוא גם שייך לגבי ידיו מלוכלכות והנה מבואר ברי"ף חידוש שכה"ג אין כאן חיסרון של נטילת ידים ועיין בה"ל שהאריך בזה ועיין השגות הראב"ד על הבעל המאור והנה מבואר בגמ' שצואה במקומה אסור ולדעת הרמב"ם שכל נידון סוגין כי זה לא צואה א"כ הביאור ששם יש לזה שם צואה תמיד וכן הוא בלשונו אמנם לשאר ראשונים יש כאן דין נוסף

וצ"ב בטעם שנפיש זוהמא הרי מדובר שזה מכוסה ובפשוטו הכונה שכאן וודאי יש חיסרון של כל עצמותי תאמרנה ובפשוטו הוא מדרבנן אמנם עיין במג"א שנקט שגם למישהו אחר זה אסור ומשמע שנקט שחשיב שזה לא מכוסה שכיון דנפיש זוהמיה זה לא נחשב מכוסה ולכן גם למישהו אחר זה אסור וכן מוכח בפשוטו לרש"י שנקט שלא שיך לאסור צואה במקומה מצד כל עצמותי תאמרנה וצ"ע ועין בלשון ר"ח שם שאסור לקרוא כנגדה וקצת משמע שמדובר גם על מישהו אחר

והנה עיין רשב"א שהביא בשם הראב"ד שאין מחנהו קדוש ולכן ביאר שזה יבש ובטל לבשרו דהינו שבדבריו מבואר שבצואה רגילה יש כאן ודאי איסור דאוריתא גמור ולכן העמיד נידון חדש של דבר שבטל וצ"ע א"כ למה שידיו בבית הכסא יש צד להתיר ואולי גרס כגירסת הרי"ף ויתכן עוד שצואה דבוקה בבשרו זה מתיחס לגופו משא"כ המצאות ידיו בבית הכסא זה רק מתיחס לידים

ד

עיין מ"ב ע"ו סקי"ב שנקט שלר"ח אם צואה תוך ד"א מידו אסור לקרוא ק"ש וצ"ב הרי תמיד הדין ד"א זה ביחס לגופו ואם הרחיק ידו הוא לא מקבל שיעור ד"א יותר רחוק ומבואר במ"ב שהצואה גם מקבלת ד"א ולכן כל שיש אבר תוך ד"א של הצואה חשיב שזה אם הצואה ובפשוטו כל זה אם הגדר בר"ח שזה מצד מחנהו אבל אם זה מצד דין דרבנן חדש אין לדמות מה שזה נוגע בגופו כגון שידיו בבית הכסא למה שהוא תוך ד"א וצ"ע ועיין מג"א סימן ע"ד שאם ראשו מחוץ לצואה אסור מצד ששדי ראשו בתר גופו ועיין מ"ב וחזו"א שכל מה שהוצרך לטעם זה לרב הונא אבל לר"ח תיפו"ל שיש אבר תוך ד"א של הצואה אמנם בדעת המג"א יתכן שהדין של ר"ח זה רק צואה נוגעת בשרו וכנ"ל ועיין פמ"ג שם שהקשה שכה"ג לכו"ע זה אסור מעיקר הדין דהינו שנקט שכל סברת רב הונא כי הצואה מכוסה אבל כאן שהצואה מגולה לרוב גופו זה ודאי אסור ועיין חזו"א שכתב שדינו של המג"א שאמרינן שדי אינו מוכרח

ה

בגמ' מבואר שצואה בגומה מניח סנדלו עליו וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו הגמ' מסתפקת ושיטת התר"י והראב"ד שהכוונה דבוקה בסנדלו אמנם שיטת הרא"ש והרמב"ם שהכונה שזה נוגע והנה לדעת הרשב"א בפשוטו הסברא שכיון שבדרך הליכתו מתגלה הצואה חסר בשם כיסוי אמנם לדעת הרא"ש צ"ב דהרי אם זה לא נוגע אין חיסרון וחזינן שכל החיסרון רק אם זה בחפצא של הצואה ולכאורא כל זה שייך בדבוק ולא בנוגע ועיין מג"א ע"ו סק"ו דדיק מלשון הרא"ש שהסברא כי הנעל בטל לרגל והנה בפשוטו הכונה שחשיב כאילו הצואה נוגע ברגל ועיין עולת תמיד שהקשה שכיון שהשו"ע פסק כרב הונא א"כ לא איכפת לו מה שבשרו נוגע בצואה אמנם עיין לבוש דמבואר שהסברא שחשיב כאילו רגלו מכסה את הצואה ולא שיך כיסוי על ידי בשרו ועיין מג"א שכתב שאם יש צואה על בגדו ויש בגד שמכסה מותר לקרוא ק"ש והקשה מה זה שונה מסנדל ותירץ שחלוק סנדל משאר בגדים וצ"ב החילוק וביאר הגר"ז שרק כאן שחשיב שזה נגיעה ברגלו דרך הנעל חשיב כאילו הכיסוי ברגלו וצ"ב הסברא שרק בנוגע בצואה דנים שזה ככיסוי ברגלו ועיין מג"א שכתב לחלק עוד שרק כאן שזה עומד להתגלות אמנם הגר"ז תמה על זה שכל זה שיך לשיטות שמדובר בדבוק אבל לא לשיטות שמדובר בנוגע

ו

מבואר בגמ' שאם היה גבוה עשרה יכול לקרוא ק"ש ואם לא מרחיק מלא עיניו בפשוטו מבואר שכל שזה ברשות אחרת שזה לא מחניך אפילו אם רואה את זה מותר ורק עד כמה שזה באותו רשות יש דין של מלא עיניו וכן הוא שיטת הרא"ש וכן הוא פשטות לשון הרמב"ם והנה לפ"ז שראיה שלא במחניך אין איסור צ"ב למה יש איסור של מלא עיניו ועיין פמ"ג שכתב שיתכן שזה מדרבנן אמנם יתכן שזה מדאוריתא שזה סברא שמלא עיניו באותו רשות הוא בכלל מחניך ובפר"ח כתב לדון שהרא"ש מודה שהולא יראה הוא גם על צואה רק שכל שזה במחנה אחרת ממש התמעט מדין מחניך אבל חוץ מד' אמות שזה לא ממש מחוץ למחנהו התרבה מולא יראה [ולפ"ז יתכן שהרהור מותר] אמנם דעת הרשב"א דמהא דמבואר בגמ' שאסור מלא עיניו חזינן שיש איסור של ראיה ולכן חידש שגם אם זה ברשות אחרת כל שהוא רואה את זה מותר ורק בצואה בעששית שזה מכוסה מכל הצדדים יש כאן היתר של וכסית את צאתך שזה מתיר בצואה והנה לפ"ז צ"ב לשון הגמ' ואם לאו מרחיק מלא עיניו והרי עד כמה שהוא רואה בין כה אסור ומשמע שביאר שמדובר שהוא לא רואה מחמת סיבה צדדית כעין הירושלמי שזה לילה או סומא או שיש משהו שמסתיר וכה"ג אם זה באותו רשות חשיב עדין תוך המלא עיניו ואם זה לא באותו רשות לא חשיב במלא עיניו ועיין מג"א סק"ח שמכח זה למד שמועיל עצימת עינים לרשב"א כל שזה לא באותו רשות ובפשוטו כן ביאר הפר"ח והקשה על הרשב"א שכאן שלא רואה מחמת שיש גובה כה"ג זה לא דומה לסומא ועיין אוהל מועד דמשמע שרק כאן שאם יעמוד יראה ורק מחמת שיושב לא רואה לכן זה כמו לילה ועיין ביאור הגר"א דגם משמע שביאר כך ועיין מאמר מרדכי שהאריך בזה

אמנם הא"ר והנהר שלום חלקו כמבואר במ"ב וס"ל שלא מועיל עצימת עינים ופשטות דבריהם שנקטו שגבשושית זה לא דומה ללילה וצריך לדחוק הגמ' שכתבה מלא עיניו שזה עוד דין שלא קושר בדיוק לפה וכן משמע ברשב"ץ ובארחות חיים והנה עיין פמ"ג ומאמר מרדכי שכתבו דבפשוטו זה תלוי במחלוקת שו"ע ואחרונים האם מועיל בערוה עצימת עיניים דאם שם מועיל עצימת עינים ה"ה כאן ברשות אחרת שזה רק מצד ולא יראה אבל אם שם לא מועיל עצימת עינים גם כאן לא מועיל עצימת עינים והנה שם הרי מבואר שבערוה בעששית מועיל עצימת עינים וצ"ל שכיון שזה מחלק יותר גדול כדחזינן שבצואה זה עוזר ממילא זה גם סברא לגבי ערוה אמנם בפשוטו דין כיסוי אין בערוה כלל וממילא שם רק אפשר לדון מצד שזה לא במחנהו וא"כ אם עוזר בעששית ה"ה ברשות אחרת ועיין בה"ל ס"ב ד"ה אותה שכתב שיש מקום לומר שגם בערוה זה יעזור ובעיקר סברת המג"א עיין פמ"ג בהקדמה אות ג' שביאר שיש כאן שני דינים שבתוך אותו רשות זה מצד שזה במחנהו וברשות אחרת זה מצד ולא יראה אמנם הדבר פלא דהרי מפורש ברשב"א שכל מקורו מהא דאסור חוץ לד"א ובדוחק יש לומר שזה סברא שבאותו רשות הלא יראה זה מחזיר לגדרי מחנה משא"כ ברשות אחרת אמנם מסברא אם זה מחזיר לגדרי מחנה זה סברא על הכל [ועיין חידושי הרשב"ץ שלדבריו יש מקום לנ"ל] והנה הפמ"ג נקט שבמקום שזה אסור מצד ולא יראה זה מותר בהרהור וכן נקט לגבי חוץ מד"א והדבר פלא שכיון שלגבי עצימת עינים זה מדין מחנה א"כ למה שיותר הרהור ובפשוטו היה מקום לומר שפה זה חוזר תמיד לגדרי מחנה ואסור הרהור ועיין תהלה לדוד שדן שהמיעוט של ודבר דבר זה רק בערוה ולא באיסור ראיה של צואה והנה הרשב"א הקשה על הדין ראיה מרב הונא שמתיר במבואות המטונפים והרי מדובר שרואה ואם נימא ששם הרהור מותר א"כ לא קשה אמנם יתכן שהקשה ממניח ידיו על פיו שנקט שודאי שמדאורייתא זה דיבור ודלא כמשכנות יעקב לעיל

והנה מבואר ברשב"א כ"ב: שצואה צריך לבדוק אם יש במחנהו ואם לא בדק חוזר וקורא אבל אם זה רק במלא עיניו לא צריך לבדוק ומבואר באחרונים שזה גם במקום שיש להסתפק וביאר הרשב"א כיון שזה רק מולא יראה וצ"ב החילוק ובפשוטו הכונה שכל שלא שם לב זה כמו עצימת עינים וזה רק אסור מדרבנן אמנם האחרונים ביארו שזה סברא בדאוריתא וצ"ע והנה הב"י נקט שבערוה מועיל עצימת עינים וכתב שזה לא דומה לצואה שזה הלכה של מחניך וצ"ע לרשב"א הרי זה מצד ולא יראה ומבואר כנ"ל שבאותו רשות זה גדר של מחניך

והנה הגמ' בע"ב אומרת שצואה בעששית מותר וגירסת הרשב"א מצד ושכתוב וכיסת את צאתך אמנם גירסת הרי"ף והיה מחניך קודוש וגו' ועיין ראש יוסף שבזה תלוי דין הרשב"א דלגירסת הרי"ף מבואר שהגמ' אומרת לא שיש פה היתר מיוחד אלא כל שזה לא במחניך זה מותר אמנם לגירסת הרשב"א מבואר שזה היתר מיוחד של וכסית והנה ברמב"ם מבואר שסוגין זה גם במחיצת זכוכית ועיין ראש יוסף מגילה כ"ז שמסתברא שכל זה לדעת הרא"ש שכל הנידון שזה לא במחנהו אבל לגירסת הרשב"א שזה היתר מיוחד של כיסוי כה"ג שזה מחיצה לא חשיב כיסוי אמנם הפמ"ג העתיק הדין של מחיצה גם לרשב"א וכן הוא במ"ב וכן הוא בארחות חיים ועיין אבני נזר או"ח סימן י"ט שחידש שגדר ההיתר של כיסוי שראיה על ידי מחיצה לא חשיב ראיה ולפ"ז בכיסוי בכלי ויש שם חור וראוים דרך זה יהיה אסור לקרוא

והנה מבואר בגמ' שצואה עוברת נחלקו אמוראים האם מותר לקרוא ק"ש ובפשוטו למה דקי"ל לאיסור זה ככל גדרי צואה אמנם יש אחרונים שנקטו בדעת הרמב"ם שכה"ג אין דין מלא עיניו אלא רק דין של ד' אמות ויתכן מצד שזה דרבנן ולא החמירו יותר אמנם הפר"ח ביאר שהגמ' דנה רק מצד מחנה ומבואר שאין כאן ולא יראה א"כ גם עד כמה שחשיב מחנה אבל אין כאן איסור של ולא יראה אמנם בפשוטו מבואר בסוגין שגדר הדין ראיה הוא כגדרי מחנה וכל מצב שזה לא בגדר מחנה זה גם לא נאסר מצד ולא יראה ורק ברשות אחרת שאני וצ"ב

ז

מבואר בגמ' שר"ח ס"ל שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח והאחרונים נקטו שדין זה הוא מדאוריתא עיין הקדמת הבה"ל בשם הפמ"ג אמנם הנשמת אדם כלל ג' סק"ו בסופו רצה לחדש שזה רק דין דרבנן ועיין אפיקי מגינים ע"ט סק"א שנקט שלאחר ד"א אפילו אם יש ריח זה דרבנן והנה בעיקר הדין יש לבאר שזה מצד שהריח עצמו חשיב כצואה ויש לבאר שזה רק מגדיר כאילו הצואה נמצאת כאן דהינו שהצואה קשורה למקום זה אבל לא שהריח עצמו נחשב כצואה [וכן הוא בלשון המאירי] והנה בצואה מכוסה דעת הרשב"א ותוס' שחשיב כריח שאין לו עיקר ודעת הלבוש שזה כיש לו עיקר וכן נקט הגר"א ובפשוטו הוא תלוי בנ"ל שאם זה מצד שזה מגדיר שהצואה פה א"כ יתכן שכל שיש חלוק רשות זה לא שיך אבל אם זה עצמו כצואה זה לא שייך ואינו מוכרח דיתכן שכל מה שזה נחשב כצואה אם זה בתורא המשך של הצואה ולא אם זה עומד כדבר לעצמו

ח

מבואר בגמ' שיש דין להרחיק כמלא עיניו ולדעת הרא"ש שזה רק באותו רשות בפשוטו מצד שחשיב כמקומו ולכן גם אם עצם עיניו חשיב כמקומו אמנם עיין בה"ל שהביא מהגר"ז שאין דין כמלא עיניו ממקום הריח וצ"ע עד כמה שכל זה בכלל מקומו א"כ יש כאן צואה במחנהו וצ"ל שהגדר שעד כמה שהצואה נראית זה מה שזה מחשיבו במחנהו ולא שכל שטח הראיה זה מחנהו ונפק"מ בצואה קטנה שלא נראית אבל דבר גדול כן רואה שודאי זה תלוי כל צואה לפי מה שהיא

ט

עיין תר"י ורא"ש שהביאו לדון בצואה ברשות אחרת והריח מגיע האם מותר לקרוא ק"ש ומבואר שלמתירים זה אפילו ק"ש וצ"ע מה זה גרע מריח שאין לו עיקר ועיין מחצית השקל ובפשוטו צ"ל שכל שזה מתיחס לרשות אחרת זה עדיף ועיין מג,א סימן ע"ו סק"א שבצואה מכוסה וודאי שהריח אוסר דהינו לכל הפחות מדין ריח שאין לו עיקר והנה לשיטות שאסור דעת הפרישה שזה רק מצד דין ריח רע שאין לו עיקר וכן הוא ברשב"א ותוס' לגבי צואה מכוסה שזה כריח רע שאין לו עיקר אמנם הלבוש והגר"א נקטו שזה כריח שיש לו עיקר וצריך להרחיק ד"א ממקום הריח ועיין בגר"א שדימה דין כיסוי לדין הפסק ועיין א"ר שדן לחלק שהפסק זה עדיף ויש מקום לומר גם הפוך שכיסוי זה כמאן דליתיה וע,ש שהביא מהרוקח שזה כריח שיש לו עיקר והנה בדעת רב הונא גירסת הרמב"ם שבמקום הריח אסור לקרוא אמנם ברש"י מבואר שמותר וזה עדיף מריח רע שאין לו עיקר

י

בעיקר הא דאסרו ריח שאין לו עיקר עיין חיי אדם שזה מצד כל הנשמה תהלל קה אמנם הגר"ז ע"ט סי"א ביאר שזה מצד גזירה אטו ריח רע ששי לו עיקר והנה מבואר במג"א סק"ט לגבי צואה שעברה במקום והשאירה ריח שמי שלא מריח מותר והנשמת אדם למד מזה לכל ריח רע שאין לו עיקר והא לא מריח ולדעת הנשמת אדם א"ש אמנם לדעת הגר"ז צ"ב וצ"ל שלגבי מי שלא מריח חשיב כאילו אין זה מקום הריח ויתכן שאם עוצם נחיריו זה לא עוזר

=== יא === עיין רא"ש שגם מי שלא מריח יש בו האיסור דד' אמות ממקום שכלה הריח ועיין בב"י סימן ע"ט שלמד זה מדין הירושלמי שמי שעוצם עינו גם צריך מלא עיניו והנה לכאורא כאן סברת האיסור כי זה מקום הצואה ומה זה משנה אם מריח או לא וצ"ב הראיה מראיה שזה לכאורא הוא כן נידון של ראיה ועד כמה שצריך ראיה צ"ב הדמיון

יב

מבואר בגמ' שיש צואות שיש להם דין צואה ויש שאין להם דין צואה ועיין ברמב"ם שכתב כלל שכל שיש לו ריח רע יש לו דין צואה וצ"ע לפ"ז מה יש מיוחד באלו שמנו חכמים ואפשר לומר שההוה נקט שאלו תמיד יש ריח רע ואחרים לא תמיד ריחם רע אמנם המג"א סקי"ב כתב שהרי צואת אדם גם אם קורה שאין ריח רע זה אסור וא"כ ה"ה צואות אלו כיון שהדרך שריחן רע יש להם דין צואה וע,ש שנקט שה"ה לאחר שפקע מהם הריח זה כמו צואת אדם שכל זמן שזה לא נפרך חשיב צואה ועיין בה"ל שכתב לדיק מלשון תר"י לא כך אמנם המג"א דיק מלשון הטור ותר"י שבשאר צואה אפילו שיש ריח רע בכל אופן דינם רק כריח רע שאין לו עיקר אבל אין לו דין צואה ובפשוטו החילוק שיש כאלו שיש להם ריח רע מאוד חזק וזה חשיב צואה ויש שריחם פחות חזק וזה לא חשיב צואה וכן הוא בלשון תר"י וכן הוא במ"ב ובפתיחה בדין העשירי אלא שהמ"ב הוסיף שכדי שיחשב צואה צריך שזה יהיה דבר שהסירחון נמצא הרבה זמן ולא קצת זמן ודבר שזה רק קצת זמן אפילו שעכשיו זה ריח רע מאוד לא חשיב צואה והנה המג"א נקט שבאלו שחשיב צואה זה גם אם במקרה אין להם ריח רע כי דרכם שיש להם ריח רע אמנם הבה"ל דן שאולי חידוש זה שדנים בתור דבר כללי זה רק בצואת אדם ונפק"מ גם שכאן לא יצטרכו כחרס ומה שנקטו כאלו מיוחדים דרק כאן חשיבי צואה ועיין אפיקי מגינים סק"ו שגם האריך כסברת הבה"ל שיש חלות שםצואה בעצם שזה צואת אדם ויש שזהרק מחמת שיש בזה סירחון וע"ש נפק"מ שאם יערב בזה בושם שלא יהיה ריחו רע דבצואת אדם זה לא יעזור ובשאר צואות זה יעזור

והנה מבואר בראשונים שצואת תרנגולים מותרת ורק אם יש הרבה שזה מאוד מסריח ומבואר לכאורא כסברת הרמב"ם שגם דבר שאין דרכו להסריח בכל אופן כל שהוא במצב של סירחון זה סיבה לאסור ואולי כיון שבמצב זה הוא מסריח הרבה זמן ודרכו להיות סרוח דנים שכלפי מצב זה הוא צואה ויש לעיין בפיזרו לאחר שחל עליו שם צואה לדעת המג"א ויתכן שכאן שכל החלות שם צואה הוא במצב של הרבה לא חל לגבי מצב שזה קצת

יג

פי חזיר כצואה עוברת: עייין תר"י שביאר שזה כגרף של רעי ובפשוטו הכונה שגם כשעולה מהנהר ואין צואה בפיו אבל בכל אופן פיו חשיב כגרף של רעי והנה עיין לקמן שהרמב"ם והרא"ש ביארו שזה מצד שזה בית הכסא ולפ"ז א"ש שגם אם עכשיו זה לא מלוכלך אמנם בתר"י ביאר שזה כמו צואה ובפשוטו הכונה כי זה בולע לכלוך ולפ"ז לכאורא הרי פה החזיר לא בולע ואין כאן טעם לאסור ובפשוטו מבואר שגם מה שכתב תר"י שזה כצואה אין כונתו מחמת הצואה הבלועה בו אלא שכיון שזה מיועד ללכלוך דנים שזה כמו צואה וכן ביאר הגר"ז סימן פ"ז ע"ש

יד

בהא דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד היה מקום לומר שזה איסור חדש ולא קשור למה שזה מאוס אמנם עיין מ"ב שקטן שלא אכל דגן גם כנגד העמוד מותר ומבואר שודאי שזה מצד הסירחון שבו רק שכאן שזה לא כל כך סרוח לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד

טו

ספק מי רגלים באשפה מותר בפשוטו מבואר שאפילו שמצוי מי רגלים ובגדרי הכרעות צריך להיות אסור בכל אופן כאן רבנן הקילו כל שאין ודאי מי רגלים אמנם עיין מ"ב שהביא מהחיי אדם שאם היה כאן ודאי מי רגלים וספק האם נלקחו זה תלוי במחלוקת אחרונים בדין ספק דרבנן כנגד חזקה ועיין בה"ל שמשמע שזה בגדרי הכרעות בדרבנן רגיל וע"ש שכתב לדחות שיתכן שסוגין זה בספק האם היה אבל בודאי היה זה חוזר לגדרים הרגילים וצ"ע ועיין ראש יוסף כ"ב: שנקט שכאן מותר אפילו כנגד חזקה ודלא כחיי אדם והנה הבה"ל שם הביא מהישועות יעקב שכאן מדובר בדרגת מצוי שזה בגדרי הכרעה שבצואה חוזר וקורא גם ללא שמצא צואה ולפ"ז לכאורא ודאי שיש כאן קולא מיוחדת ודלא כחיי אדם

טז

הרמב"ם פסק להלכה שגם טופח אסור והראש פסק שרק טופח על מנת להטפיח ועיין ב"י דנחלקו בכונת לשון רבא ולענין צואה נפרכת נחלקו מה הלשון היותר מחמירה ובפשטות שבנזרק זה נפרך יותר מהר וברמב"ם מבואר איפכא והראשונים נקטו שצריך לחהמיר והרמב"ם פסק כלשון השני

יז

אמר רבא צואה בעששית מותר לקרוא ק"ש כנגדה: ברמב"ם מבואר שהכונה מחיצת זכוכית ובפשוטו הוא מצד חלוקת רשות אמנם יתכן שגם אם הביאור מצד כיסוי אבל עצם חלוקת הרשות זה גם בגדר כיסוי אמנם ברש"י מבואר שזה כלי והנה לפ"ז מבואר שכיסוי יכול להיות גם אם זה פתוח מלמעלה שסתם עששית שזה נר הוא פתוח מלמעלה אם לא דנימא שכפו אותה על פיה ואין זה במשמעות הגמ' ועיין דברי חמודות שכיון שזה למעלה חצי סגור לכן זה מועיל ובפשוטו נחלקו בזה אחרונים עיין מ"ב סימן פ"ג סק"ה בדבר שהוא מכוסה בארבע צדדים ולא מלמעלה והמ"ב הכריע שזה לא חשיב כיסוי, וצ"ל שכאן זה מדין מחיצה וס"ל לרש"י שלא צריך גדרי מחיצה וכן הוא בלשונו אלא כל שזה מסתיר זה כמו כיסוי אמנם בלשון הרשב"א כאן שרק אם זה מכוסה מכל הצדדים דהינו שכל שזה לא מחיצה אין לדון אלא אם זה מכוסה מכל אדם

יח

מבואר בגמ' שצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה: המג"א נקט שמים לא עוזר לכיסוי של צואה ולכן צריך דוקא עבה ובביאור המעלה של עבה עיין פמ"ג סימן ע"ו א"א ט' שנקט מצד שזה כמו ארעה סמיכתא אמנם בסימן פ"ז במ"ז שביאר שיש כיסוי המתקים דבזה לא איכפת לן שזה נראה ויש כיסוי כמים שאין לו שם כיסוי אלא רק מצד מה שבפועל זה מסתיר ע"ש ועיין ר"י מלוניל שנקט שצריך רוק עבה כדי שלא יהיה ריח ולדבריו מים זה כיסוי ואם יש הרבה מים והריח לא מגיע חשיב מכוסה והנה לגבי ערוה מים חשיב כיסוי והאחרונים נתחבטו בחילוק בין צואה לערוה ולנ"ל א"ש

יט

גרף של רעי ועביט של מי רגלים: עיין לשון הרמב"ם והרא"ש שכתבו שזה כמו בית הכסא ובלשון תר"י והטור מבואר שזה כמו צואה ועיין ב"י בתחילתו וכן נקט בפרישה ובפר"ח דאם זה מצד שזה בית הכסא גם בזכוכית שזה לא בולע חשיב בית הכסא ורק אם מצד שזה כמו צואה זה רק אם זה בולע אמנם הב"י בסופו כתב שגם אם זה בגדר בית הכסא זה רק בדבר שבולע ועיין מג"א שביאר שכיון שזה לא בולע יכול לחזור בו להשתמש בדבר אחר וחשיב שזה לא מיוחד לבית הכסא והדבר מחודש הרי יש כאן יחוד גמור לבית הכסא אמנם בגר"ז ביאר שגם בית הכסא זה רק מצד שזה מאוד מאוס וכדי שיחשב מאוס כבית הכסא צריך שיבלע והנה הרי אם מועיל הזמנה בבית הכסא אסור אפילו שזה עדין לא מאוס וצ"ל שצריך שזה מיועד להיות מאוס ועיין טור שהביא נידון האם עוזר להפכו ונקט שלא מועיל כיון שכולו בלוע ולכאורא זה אם איסור מצד צואה אבל אם איסורו מצד בית הכסא א"כ על הדפנות החיצוניות זה לא שיך ועיין מג"א שאם תמיד נותן גם מים א"כ זה לא מיועד רק למ"ר ומותר דהינו שנקט שלהלכה קי"ל כטעם של בית הכסא ובכל אופן גם הצד החיצוני אסור וצ"ל שכיון שזה מאוס עד שם חשיב שגם חלק זה מיועד למאיסות והוא בכלל בית הכסא וצ"ע והנה בעיקר הנידון להפוך הכלי מבואר שלשיטות שמועיל להפוך אבל תמיד הצד החיצון לא חשיב כיסוי ומצד שזה פתוח מלמעלה וכנ"ל ובמרדכי מבואר שדימה להפוך לדין צואה דבוקה בסנדלו וצ"ב הדמיון

כ

מבואר בגמ' שלש שיטות לגבי צואה בחדר דלת"ק בין לפני המיטה ובין לאחר המיטה צריך ד"א ולרשב"ג לאחר המיטה לא צריך כלום ורק לפני המיטה ד"א ורשב"א חידש שבבית אין המעלה של ד"א ותמיד זה כמו תוך ד"א והנה הסכימו הפוסקים שלהלכה לא קי"ל כרשב"א אמנם נחלקו האם מועיל מה שזה לאחר המיטה או לא

והנה הגמ' מסתפקת לגבי מג"ט עד עשר ורש"י נקט שזה הולך על הדין שזה מתחת המיטה ובזה תוך ג' ודאי עוזר מדין לבוד ובלשון רש"י שזה מצד כיסוי דכאן שזה מכוסה מלמעלה לא שיך לדון מדין מחיצה כמו שביאר בעששית ולגבי יותר מעשר זה ודאי לא כיסוי ועד עשר הגמ' מסתפקת והנה וודאי קי"ל כדבר זה דהרי לא נחלקו על רשב"א שמועיל כיסוי אמנם הראשונים הביאו בשם רב האי גאון שזה הולך על רשב"ג שמטה מפסיקה ובזה הגמ' אומרת שאם זה פחות מג"ט שזה לבוד זה ודאי לא יחשב כמחיצה ואם זה עשר זה ודאי מחיצה ואם זה מג' עד עשר מחלוקת ורב האי גאון העמיד שזה מטה שיש לה דפנות ועיין תר"י שהקשה א"כ עשר ודאי יעזור [ועיין מג"א שהקשה למה לא הקשה שהרי ת"ק אוסר וביאר שכאן זה לא מחיצה שהולכת מדופן לדופן ולכן רק שואל שאם מועיל מחיצה ודאי שזה בעשר טפחים ע"ש אמנם החיי אדם חלק שכנגד הצואה זה ודאי מועיל בתור מחיצה] והנה לביאור זה מבואר שמחיצה פחות מעשר אפילו שלא רואה את הצואה זה לא יכול להועיל בתור כיסוי אמנם תר"י ביאר שסוגין מדובר שאין דפנות וצ"ע א"כ למה זה חוצץ הרי אין כאן תורת מחיצה וצ"ל שכיון שלגבי מעליו זה חולק רשות זה חשוב לחצוץ וא"ש מה שת"ק חולק על זה ועיין ראשונים שלביאור רב האי גאון כיון שהגמ' דנה לרשב"ג זה סיבה לפסוק כמוהו אמנם הרי"ף השמיט הספק וביאר הרא"ש כי לא קי"ל כרשב"ג ועיין פסקי הרי"ד שביאר שמטה למעלה מעשרה מדובר על המטה וחשיב רשות לעצמו ומשמעות דבריו שנפק"מ גם לגבי צואה מתחתיו דהינו שלא דנים שיש כאן כיסוי ביחס לצואה ללא גדרי מחיצה