מראי מקומות/סוגיות/אמירה בקידושין

מראי מקומות "צורתא דשמעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

השיטות שאין דין אמירה בקידושין

בדין אמירה בקידושין, הנה בקידושין (ה' ב') תניא כיצד בכסף נתן לה כסף או שו"כ וא"ל הרי את מקודשת לי כו' ה"ז מקודשת. מבואר שצריך לומר לאשה שמקדש אותה. אך בפשוטו אין דין אמירה בעצם בקידושין ואינה אלא לגלות דעתו שבא לעשות קידושין (והוא שלא יהא דשב"ל, או בשביל העדות לקיומי), ואין דין דוקא באמירה, והקידושין חלים ע"י הכסף. וכ"כ להדיא הר"ן (קידושין ט' א') "שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה".

וכן מוכח לכאו' מהראשונים שפי' החסרון בנתן הוא ואמרה היא מטעם אחר ולא משום שאמירה של האשה הוי כי תקח, שהר"ן בנדרים (ל' א') פי' שבקידושין צריך שהאיש יפעל הקידושין והאשה רק תהא מפקרת עצמה, וכשאמרה היא הריהי מכנסת עצמה לרשות הבעל וזה הוי תקח אשה. והרשב"א בקידושין (ה' ב') פי' שהחסרון באמרה היא הוא משום שאין עדים לקיומי על דעת הבעל. ואם יש דין אמירה בקידושין הרי פשוט שאמרה היא ל"מ משום שצריך שהבעל יעשה את המעשה הקידושין, וע"כ אין דין אמירה.

וכ"כ המל"מ (פ"ג מאישות ה"ב) בדעת הרמ"ה שכתב שאם ענה הבעל הן מהני, וכ' המל"מ שהרמ"ה פי' שהחסרון באמרה היא אינו משום שיש דין אמירה ובעי' אמירת הבעל, אלא שבאמרה היא לא ידעי' בכוונת הבעל, ולכן בענה הן מהני. מבואר שנקט שאין דין אמירה. (ועי' להלן בדברי המל"מ).

וכן מוכח מדברי הר"א מן ההר בנדרים (ו' ב') שפי' הבעיא דיד לקידושין שהנידון הוא לענין עדות לקיומי, מבואר שלענין הדיבור אי"צ לדין יד וע"כ שאין דין דיבור. וכתב שם שאי"צ לדין ידות לעיקר הקידושין "שהדבר תלוי ברצונם ואע"פ שבשעת הקידושין לא דיברו הויא מקודשת דהא היה מדבר עימה על עסקי קידושיה ונתן לה ולא פירש דיו" מבואר שהוכיח מדין עסוקין שאי"צ דיבור.

והמאירי בריש קידושין הביא דעת חכמי ההר שקידושי שטר אי"צ אמירה, וביאר שבכסף שאדם עשוי ליתנו לשם הלואה צריך אמירה אבל שטר הוא ודאי לקידושין. משמע שאין דין אמירה בעצם אלא צריך רק לבאר שאין נותן להלואה, ולכן בשטר אי"צ אמירה. (והמקנה פי' שבשטר אי"צ אמירה משום שכתיבה כדיבור אבל המאירי לא הוצרך לזה). ועוד הוכיחו דהנה המאירי בסו"ד הוכיח שאי"צ אמירה בשטר קידושין מהא דבשטר קנין אי"צ אמירה. והרי בקנינים ודאי אין דין דיבור ואם בקידושין יש דין דיבור מה הוכיח המאירי משם וע"כ שכל הנידון הוא רק לגלות דעתו שאינו נותן לדבר אחר.

ולכאו' גם הדעות שהביא המאירי שם שצריך אמירה בשטר אי"ז משום שיש דין אמירה בקידושין, דלא משמע שזה גופא הפלוגתא אם יש דין אמירה והמאירי לא נחית כלל לומר שאין דין אמירה משמע שאי"ז נידון כלל. וגם מה שהוכיח מקנינים ואם סברת החולקים משום דין אמירה מה ראיה מקנינים. אלא ע"כ סברתם משום שגם בשטר צריך לגלות שנותן לשם קנין ולא לשם פקדון וכדו'.

והרמ"א (סי' כ"ז ס"ג) הביא ממהר"ם והמרדכי שאפי' נתן לה בשתיקה אם הוא והיא אומרים שנתכונו לקידושין הריהי מקודשת. ומבואר בודאי שאין דין אמירה כלל. ואמנם הפוסקים נחלקו עליו שם דודאי צריך לומר שמקדש כמבואר מלשונות הש"ס, אבל אפשר שזה רק לגלות דעתו. והחלקת מחוקק הקשה על הרמ"א איך מועיל הרי הוי דשב"ל, מבואר שגם הח"מ ס"ל שאין דין אמירה ואי"צ אלא לגלות דעתו להוציא מדשב"ל.

יסוד האחרונים שיש דין אמירה בקידושין

אבל כמה אחרונים כתבו ליסד שיש דין אמירה בעצם בקידושין. והתור"ג (סי' קמ"א סס"ו) האריך בזה וכתב להוכיח מהא דבעי' לדין ידות בקידושין ואם אין דין אמירה ל"ל לדין יד כיון שגילה בדעתו סגי. ובזה ביאר הא דנתן הוא ואמרה היא ל"מ וחשיב כי תקח אשה ואע"פ שודאי יש אומדנא על דעתו, אלא כיון שיש דין אמירה אם אמרה היא הוי תקח אשה. וכתב עוד תדע שהרי אין מדקדקין בלשון מכירה ומתנה כמו שמדקדקין בלשון קידושין. וכ"כ בנתיה"מ (סי רל"ה סקי"ז וסי' רמ"ד סק"א).

וכ"כ המקנה בכמה דוכתי, וכתב עוד שבקידושי שטר אי"צ אמירה משום שכתיבה כדיבור דמי ותלי בפלוגתא דכתיבה כדיבור, מבואר שיש דין דיבור ממש ולכן בעי' לדינא דכתיבה כדיבור, (ויש חידוש בדבריו, שגם מסירת כתב הוי כדיבור ולא רק מעשה כתיבה). וכ"כ האבנ"מ (סי' ל' סק"א) שאם כתב לשון קידושין תלי בפלוגתא דכתיבה כדיבור, חזי' שבעצם יש דין דיבור. וכ"כ בסי' ל"ה שיש דין דיבור. וכן נמצא להדיא בלחם משנה (פ"א מגירושין) שיש דין אמירה בקידושין עיי"ש. וכן במשנה ראשונה מע"ש פ"ד מ"ו.

וכן נראה במל"מ שפי' כן בדעת הסוברים שבנתן הוא ואמרה היא ל"מ שענה הבעל הן, דהמל"מ (פ"ג מאישות ה"ב) הביא דעת הרמ"ה שכתב שאם אמרה היא וענה הבעל הן מהני, וכ' שע"כ ס"ל שהחסרון באמרה היא הוא משום שאין ראיה מה דעת הבעל, דאם החסרון משום "שבעי' כי יקח שהאמירה תהא ג"כ שלו ואם אמרה היא הוי כי תקח, כי אמר הן מאי הוי והלא באמירה שלה נגמרו הקידושין" עכ"ל. מבואר שנקט דמה שענה הבעל הן אינה אמירה לקידושין. ואם האמירה בקידושין היא רק להוציא מדשב"ל או בשביל העדות לקיומי, למה אמירת הן ל"מ סו"ס הריהי מוציאה מדשב"ל ומוכיחה לעדים. וע"כ שיש דין אמירה לפרש הקידושין בפיו ובזה ס"ל להמל"מ שבעי' אמירה מעליא. (וכן משמע לשונו "שבאמירה שלה נגמרו הקידושין", משמע שהאמירה גומרת ומחילה עצם הקידושין).

מקורות בראשונים לדין אמירה בקידושין

ומצינו בס"ד ככמה וכמה מקורות ברורים בראשונים שיש דין אמירה בקידושין: ראשית כן איתא להדיא בבעה"מ (גיטין ע"ח ט') שכתב שבגירושין "צריך שיוציא הבעל השילוחין בפיו כו' וכן בקידושין צריך שיוציא פיו הקידושין". ומפורש שיש דין מסוים בקידושין וגירושין להוציא בפיו. וכתב להוכיח מהא דאומר הריני אישך ל"מ (ונקט שהוי חסרון בלשון), וכן הוכיח מדעת ר' יהודה שאפי' בעסוקין באותו ענין צריך לפרש. (ואף שקיי"ל כריו"ס שאי"צ לפרש לכאו' נקט בעה"מ שריו"ס אינו חולק בעיקר דין אמירה (דהא גם ריו"ס מצריך עסוקין באותו ענין) אלא רק שעסוקין חשיב כאמירה. וזה הוכיח מדעת ר' יהודה שבעצם בעי' אמירה אלא נחלקו אם עסוקין הוי אמירה).

הריטב"א בקידושין ו. כתב להוכיח מהסוגיא שם שבקידושין מהני לשון אומות ואי"צ לשון הקודש. ולכאו' מאי ס"ד להצריך דוקא לשה"ק, וע"כ שיש בעצם דין דיבור ממש בקידושין ולכן היה מקום להצריך שהדיבור יהא בלשה"ק. והביאוה"ל (סי' ס"ב) נקט לדינא שבמקום שאין מדברים באותו לשון ל"מ אע"פ שהאשה הבינה, וכן משמע להדיא בריטב"א שם, ואם אין דין דיבור אלא רק גילוי דעת למה אי"ז גילוי דעת.

התורי"ד בקידושין (דף מ"ח א' ובדף ס"ג א') כתב שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי בכסף שאתן לך למחר, ולמחר נתן לה מעות, אינה מקודשת, דצריך אמירה בשעת מתן מעות ודיבורו הראשון לא היה כלום. ומבואר להדיא שיש דין אמירה בקידושין דאם האמירה היא רק היכ"ת לגלות דעתו הרי פשיטא שהיכא שאמר לה מעיקרא שתתקדש ברסף שיתן לה למחר יש כאן גילוי דעת.

ועוד כתב התורי"ד בקידושין (ו' א') כתב שאם אמר לאשה הרי זה לקידושייך ל"מ וצריך שיאמר הרי את מקודשת לי, "דקידושין הוא לשון הקדש ומה דיבור הוא זה שיאמר לה יהא הקדש שלך". ומבואר להדיא שבעי' דיבור דוקא, והתורי"ד הוסיף לחדש שבעי' דוקא דיבור דה"א מקודשת ול"מ דיבור דה"ז לקידושייך. אבל אם אין דין דיבור אלא לגלות דעתו הרי בודאי בה"ז לקידושייך מגלה דעתו. והריא"ז (בשלה"ג) הביא דברי הרי"ד וביאר "שבדיבורו הוא מקדשה ע"י הכסף" והיינו שהדיבור פועל הקידושין. (וכן מטו משמיה דהגרי"ז שהביא מל' ריא"ז הנ"ל סייע' לדין אמירה בקידושין).

והריטב"א ריש האיש מקדש הקשה בהא דאמרי' שם שא"א למילף שליחות מתרומה וקדשים דמה לתרו"ק שכן ישנם במחשבה, והקשה הריטב"א שקידושין נמי איתנהו במחשבה בעסוקין באותו ענין שאי"צ לפרש, ותי' דעסוקין כמאן דפריש דמי. מבואר שמסיק שבעצם צריך אמירה אלא שעסוקין כמאן דפריש דמי. ומבואר עוד שהוי אותו דין אמירה שהיה בעשיית הקדש אי לאו שנתחדש שחל במחשבה. (ועי' להלן בדברי הריטב"א). והתורא"ש בקידושין (ה' ב') כתב לבאר החסרון בנתן הוא ואמרה היא וז"ל משום שכי יקח משמע שע"י דיבורו ונתינתו לוקחה. ומשמע שיש דין אמירה, ולכן חשיב מקחת את עצמה כיון שעושה חלק מהמעשה קנין של הקידושין. וכן משמע בתורי"ד שם שפי' שבעי' "שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה בין האמירה".

עוד יש להוכיח דהנה אמרי' בקידושין (ה' ב') האומר הריני אישך אינה מקודשת, ובשוטו הטעם משום שמקיח את עצמו. אבל כמה ראשונים כתבו שאם היו עסוקין באותו ענין מהני דלא גרע משתיקה. ומוכח שפירשו שהחסרון בהריני אישך אינו שעושה חלות אחרת שמקיח את עצמו דא"כ הרי גרע משתיקה, אלא החסרון הוא שאי"ז לשון קידושין, ולכן מהני עסוקין. ומוכח שיש דין לשון בקידושין דאל"כ מה החסרון בלשון הריני אישך, דכיון שאינו מתפרש שמקיח את עצמו הרי סו"ס יש גילוי על הקידושין.

עוד ידוע להוכיח מדברי הראשונים דהנה בקידושין (ו' א') אמרי' האומר חרופתי ביהודה מקודשת משום שביהודה קורין לארוסה חרופה. והקשו הרשב"א והתורא"ש בעירובין (כ"ח א') למה לא אמרי' בטלה דעתם אצל כל אדם, כיון שבכל העולם חרופה אינו לשון קידושין, וכמבו' שם בעירובין שאפי' במקום שרגילין בדבר אמרי' שבטלה דעתם אצל כל העולם. וכן עמד בזה הר"ן שם ובשבת (צ"ב ב') ובשיטה לנ"ל בקידושין שם. ולכאו' אם אין דין אמירה בקידושין אלא רק לגלות דעתו מה שייך בזה בטלה דעתם אצל כל אדם, הרי כיון שביהודה מדברים כן הרי סו"ס יש גילוי דעתו. ומוכח להדיא שיש דין לשון בקידושין ובזה אמרי' בטלה דעתם שבטל ממנו תורת לשון כיון שאצל כל העולם לא הוי לשון.

וכן ידוע להוכיח ממדברי הרשב"א בנדרים (כ"ט ב') שכתב בהמקדש אשה לאחר ל' יום, שלעולם כלתה קנינו אף אם המעות קיימים, משום שכלתה אמירתו, דהאמירה שאמר בשעת נתינה כבר אינה בעולם. (אלא שמוכח מזה שבאמירה לא אמרי' כלתה וה"נ באמירה בהקדש לא נימא כלתה). ומוכח שהאמירה באה להחיל גוף הקידושין ולכן שייך בזה כלתה, ואם האמירה היא רק לגלות ל"ש בזה כלתה קנינו.

וכן מבואר לכאו' בדברי הגר"א (סי' כ"ז סקל"ג) שכתב בדעת הסוברים שאמרה היא וענה הבעל הן מהני, וביאר וז"ל והן אמירה מעליא היא ועי' ריש פ"ד דנזיר עכ"ל. מבואר שהוצרך לבאר שהן חשיב אמירה, והוכיח לזה מהא דבנזיר מהני אמירת אמן לעשות נזירות. ואם האמירה היא רק לגלות דעת הרי פשיטא שמהני הן ולמה הוצרך לזה, וע"כ שיש דין אמירה. ואמנם עיקר דבר זה צריך ביאור רב מהיכ"ת דין אמירה בקידושין ומה יסודו, והרי ודאי לא נאמר דין ביטוי שפתים בקידושין כבנדרים, ומהיכן למדו הראשונים יסוד זה שבעי' אמירה בקידושין. וצ"ב.