מנחת ברוך/קו
תשובה הנה בהא דתניא (שבת כא.) גבי נס חנוכה דלא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים. ע"ז תמה הרא"ם בביאורו על הסמ"ג הל' חנוכה דל"ל האי נס. הא מותר להדליק ג"כ בשמן טמא דקרבן ציבור דוחה טומאה. ובהדיא תניא בתורת כהנים אמור . להעלות נר תמיד. תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה. והפר"ח באו"ח (סימן תר"ע) תי' דכיון דכל השמנים נטמאו ע"י מגע כותים שהן כזבין לכל דבריהם. או שנטמאו השמנים משום טומאת ע"א גופיה. וטומאה זו לא הותרה בקרבן צבור דדוקא טומאת מת הותרה בצבור. אבל לא טומאת זיבה וכותים וכתב ע"ז וזה ברור. ובבית מאיר על או"ח ה' חנוכה כתב שם דכונת הרא"ם הוא דודאי עדיין לא נגזרה האי גזירה דכותים הן כזבין לכל דבריהם. והא דתניא שנכנסו עכו"ם להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל. היינו שטמאו אותם בכלים שנטמאו למת או שהכניסו תקרובת עכו"ם להיכל דמטמא באוהל. וכיון דטומאה דתקרובת עכו"ם ילפינן מהקישא דמת. יש לה דין טומאת מת שמותר בקרבן צבור. וא"כ חזרה קושית הרא"ם עכ"ל בקיצור. וגם התבו"ש בחידושיו על שבת כתב ג"כ שם דלהדליק בשמן טמא היכי דליכא טהור מותר דכל טומאת מת הותר בצבור. נראה מדבריו ג"כ שמחלק גבי שמן בין טומאת מת לשאר טומאות:
והדברים תמוהים אצלי הרבה. איך היה פשוט כ"כ להני תלתא סבי קדישי הגאונים המובהקים, הפר"ח והתבו"ש והבית מאיר, דאיכא נ"מ בקרבן צבור שנטמא בין טומאת מת לשאר טומאות. דלענ"ד פשוט דאין שום נ"מ בזה. דנראה דהא דילפינן (פסחים סז.) מקראי דדוקא טומאת מת הותרה בציבור אבל לא טומאת זבין ומצורעין, זה הוא דוקא בטומאת גברי כלומר שאם הבעלים היו טמאי מתים עושין הפסח בטומאה, אבל זבין ומצורעין אין עושין בטומאה. וכה"ג נמי כהן טמא מת כשר לעבודה בקרבן צבור אבל כהן זב ומצורע פסול. וכ"ז בטומאת גברי אבל בטומאת קדשים כגון הבשר והחלב והדם שנטמאו, ליכא נ"מ דבין שנטמאו במגע מת בין במגע זב ומצורע דינן שוה. דבק"צ קרבין לכתחלה, וכההיא דתניא (מנחות עב.) היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת וכו' אומרים לו הוי פקח ושתוק. ובקרבן יחיד כה"ג אינו קרב לכתחלה, ומ"מ בדיעבד הורצה. וכדתניא (מנחות כה.) על מה הציץ מרצה על הדם והחלב והבשר שנטמאו בין ביחיד בין בציבור, וילפינן שם מקרא דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו בק"י. ובזה נראה דליכא נ"מ בין שנטמא במת או בזב כמו שנבאר לפנינו, מעתה גבי שמן של מנורה שנטמא דהוה טומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת או זיבה:
והנה גדולה מזו היה נראה לכאורה דהא דאמרינן (פסחים סז.) דזבין ומצורעין לא הותרו בציבור. היינו דוקא זבין ומצורעין עצמן שטומאתן יוצא מגופן אבל מגע זב ומצורע הותרו בצבור. וא"כ בגוונא דידן שהשמן נטמא בטומאת מגע. ליכא נ"מ בין מגע מת או מגע זב. ומצאתי לכמה מחברים שכתבו כן. דבשאלתות דרב אחאי פ' וישלח בדיני חנוכה כתב שם בפירוש העמק שאלה בהדיא כן, דכל טומאת מגע הותרו בצבור דלא כהפר"ח שהבאתי. וגם בשסי"ן החדשים דפוס ווילנא בשבת (כא.) ראיתי שאחד מן החכמים כתב ג"כ בהגהותיו כן, וכתב שזה ברור והביא דברי העמק שאלה בשאלתות. אמנם באמת זה ליתא דמלבד דאמרינן בהדיא בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) על דעתין דדרומאי מגע זב כזב, כלומר דכי היכי דזב לא הותר בצבור ה"נ מגע זב, אלא דגם בבבלי זבחים (כב:) אמרינן אמרו זקני דרום ל"ש אלא שנטמא בשרץ אבל נטמא במת כיון שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד, לפ"ז מבואר דאפילו מגע שרץ לא הותר בצבור אלא מגע מת גרידא. וכן פסק הרמב"ם (פי"ד מהל' ביאת מקדש הל' י"א י"ב) דמגע זב ושרץ לא הותרו בצבור. ובסימן שאח"כ יבואר דין זה בארוכה, א"כ צדקו דברי הפר"ח בזה. אך לענ"ד דוקא בטומאת גברי איכא הני דיני, אבל בטומאת קדשים לא. ואע"ג דלכאורה הול"ל דדא ודא אחת היא, דהא מהאי קרא דמועדו אפילו בטומאה דילפינן מיניה דטומאת גברא הותרה בצבור, מהאי קרא גופיה ילפינן דטומאת קדשים ג"כ קרבה בצבור לכתחלה, א"כ הול"ל דכמו בטומאת גברי דוקא מגע מת הותרה ולא מגע זב. ה"ה בטומאת קדשים כן. מ"מ נלע"ד דטומאת קדשים שאני כמו שנבאר:
והנה נקדים תחלה לבאר בהא דילפינן (מנחות כה.; פסחים טז. ובדוכתי טובא) דאפילו בקרבן יחיד הציץ מרצה בדיעבד על טומאת קדשים. דבזה ליכא נ"מ בין טומאת מת לטומאת זיבה, דלכאורה גם בזה יש להסתפק דהא בכל הני דוכתי ילפינן הא מלתא מהא דתניא ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' איזה עון הוא נושא א"ת עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב א"ת עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה, הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור, אם כן א"ל דדוקא כשהקדשים נטמאו בטומאת מת שהותרה מכללה בצבור הציץ מרצה. אבל כשנטמאו בטומאת זיבה דלא הותרה מכללה בצבור אין הציץ מרצה. אבל זה ליתא דהא בזבחים (כג:) דפרכינן שם לזקני דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור לכתחלה, אינו מחלל בדיעבד אפילו בקרבן יחיד. וע"ז פרכינן מהאי ברייתא דונשא אהרן את עון הקדשים וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה דהותרה מכללה בצבור. ואמרינן שם בסוף הסוגיא ואיכא דדייק הכי עון הקדשים אין עון המקדשים לא, במאי אי בשרץ מי אשתרי בצבור, אלא במת ועון הקדשים אין עון המקדשים לא, לעולם שנטמא בשרץ ושם טומאה קתני. כלומר דסד"א דהא דתני הא אינו נושא אלא עון טומאה דהותרה מכללה בצבור, דהיינו דוקא שנטמא במת דאותו טומאה ממש הותרה בצבור. א"כ מוכח דאפילו בטומאת מת דוקא בטומאת קדשים הציץ מרצה. אבל בטומאת גברי כגון שהכהן טמא מת מחלל, וקשה לזקני דרום. ומשני דברייתא מיירי שנטמאו הקדשים בשרץ. ואע"ג דטומאה כזו לא הותרה בצבור. מ"מ כיון דשם טומאה הותרה מכללה בצבור תו שפיר ילפינן מקרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו נטמאו בכה"ג שלא הותרה בצבור. א"כ מפורש אמרינן בטומאת קדשים דליכא נ"מ בין שנטמא במת או בשרץ. וכהאי לישנא דבזבחים שם קיי"ל דהא במנחות (כה.) ובפסחים (טז.) זבחים (מה.) מוקמינן האי קרא דונשא אהרן דמיירי בטומאת קדשים ובמנחות שם אמרינן נמי עון הקדשים אין עון המקדשים לא מ"מ מבואר דבטומאת קדשים הציץ מרצה על כל הטומאות, ואע"ג דבטומאת גברי לא הותרה אלא טומאת מת מ"מ טומאת קדשים שאני:
וגם בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דמייתינן התם האי דינא דזקני דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור, אינו מחלל בדיעבד אפילו בקרבן יחיד, ואמרינן שם על דעתין דדרומאי מגע זב כזב. נשמעינא מן הדא ונשא אהרן את עון הקדשים עון הקריבין לא עון המקריבין. מה עון הקריבין מגע זב. אף עון המקריבין מגע זב. הדא אמרת היה הצבור מגע זבין אין עושין בטומאה. פי' דמדס"ל לז"ד דטמא מת שהותר בצבור אינו מחלל אפילו בקרבן יחיד. א"כ לדידהו האי קרא דונשא אהרן דמוכח מניה דדוקא טומאת קדשים מרצה בדיעבד אבל לא טומאת גברי של כהנים המקריבין. ע"כ דמיירי בטומאה שלא הותרה כיוצא בה בצבור, דהא בטומאה שכיוצא בה ממש הותרה בצבור לז"ד אפילו טומאת גברי הותר בדיעבד. וטומאת זב ומצורע א"א לומר גבי קדשים. אלא ע"כ דמיירי שנטמאו במגע זב. א"כ מוכח דלז"ד מגע זב ומצורע לא הותרה בצבור. מ"מ מבואר דבטומאת קדשים אפילו בטומאה שכיוצא בה ממש לא הותרה בצבור ג"כ הציץ מרצה:
אמנם עדיין היה א"ל דהא דמוקמינן בזבחים (כג.) ובירושלמי שהבאתי דקרא דונשא אהרן מיירי בטומאה שכיוצא בה לא הותרה בצבור זה הוא דוקא לזקני דרום דס"ל דטמא מת שהותר בצבור אינו מחלל אפילו בקרבן יחיד א"כ ע"כ דהאי קרא דונשא אהרן דמוכח מניה דדוקא בטומאת קדשים הציץ מרצה אבל טומאת גברי כה"ג מחלל ע"כ דמיירי בטומאה שכיוצא בה לא הותרה בצבור. אבל לפי הלכה דלית הלכתא בהא כזקני דרום וטמא מת ג"כ מחלל אפי' בקרבן יחיד א"ל דבאמת מיירי דוקא בטומאה שכיוצא בה ממש הותרה בצבור. ואתי שפיר גם כן דדוקא טומאת קדשים מרצה אבל טומאת גברי כה"ג מחלל. ועוד אפילו לזקני דרום אפשר לומר דאף על גב דקרא דונשא אהרן מיירי אפילו בטומאה שכיוצא בה לא הותרה בצבור. מכל מקום הא האי קרא מיירי דבדיעבד הציץ מרצה בקרבן יחיד אבל הא דבק"צ מקריבין לכתחלה ע"כ דזה לא ילפינן מקרא דונשא אהרן דהא האי קרא בדיעבד מיירי. א"ו דילפינן מקרא דמועדו אפילו בטומאה דילפינן מיניה בפסחים (סז.) דאפילו טומאת גברי הותר בצבור, וכיון דהאי קרא ע"כ מיירי בטומאת מת דוקא דהא טומאת גברי לא הותר אלא טומאת מת. א"כ טומאת קדשים שנכלל ג"כ בהאי קרא מיירי נמי דוקא בטומאת מת כן מסתבר לכאורה. ועוד יבואר בענפים שלפנינו:
ב
והנה עתה נבאר מש"כ בענף הקדום דהא דילפינן (מנחות כה.; פסחים טז.) מהאי קרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים. דמזה לא ילפינן אלא בדיעבד. אבל הא דבק"צ מקריבין אפילו לכתחלה בטומאת קדשים. זה ילפינן מקרא דמועדו אפילו בטומאה, דלכאורה יש לעיין בזה דבתוס' זבחים (צב.) ד"ה שלנה כתבו דהא דילפינן מקרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים. מזה ילפינן דאפילו לכתחלה קרב מה"ת. אלא דמדרבנן אין זורקין לכתחלה. ולדבריהם ודאי הא בק"צ מקריבין לכתחלה. זה אפשר למילף מקרא דונשא אהרן. וא"כ לזקני דרום דהאי קרא מיירי אפילו בטומאה שכיוצא בה לא הותרה בצבור כמש"כ, ודאי דאפילו כשנטמאו בטומאה שלא הותרה בצבור ג"כ קרבין לכתחלה:
אך יש לעיין דמנא להו להתוס' הא מלתא דמה שהביאו מהא דפסחים (טז.) זבחים (מה.) הדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ש"מ דמה"ת מותר לזרוק לכתחלה, קשה טובא דלמא מה"ת נימי בדיעבד דוקא כדיליף מקרא דונשא אהרן את עון הקדשים מכלל דאיכא עון אלא דבדיעבד הורצה. וראיתי בספר קרן אורה (בזבחים שם) שתמה על התוס'. והגיה בדברי התוס' דגם דעת התוס' דמה"ת אסור לזרוק לכתחלה. אך באמת דברי התוס' מוכרחים מסוגיא מפורשת כמו שיבואר לפנינו:
ולכאורה היה נראה דהתוס' ס"ל דלא מסתבר לחלק מה"ת בין לכתחלה לדיעבד. אבל א"א כלל לומר כן. דלפי מה דמוקמינן בזבחים (כג:) להאי קרא דונשא אהרן דמיירי בטומאת גברי, דאפילו טמא מת ששלח פסחו נמי בדיעבד הורצה א"כ ע"כ דזה הוא מה"ת דוקא בדיעבד דהא מפורש בקרא דטמא מת אינו עושה פסחו. א"כ גם להמסקנא דמוקמינן בטומאת קדשים נמי א"ל דהאי קרא דונשא אהרן מה"ת הוא דוקא בדיעבד:
ועוד קשה טובא דבירושלמי פסחים (פ"ז ה"ה) אמרינן גבי פסח שבא בטומאה. ר"ש אומר ר"ז בעי בא בטומאת הדם איך עבידא, מאחר שאין מתירין לו לזרוק כמו שבא בטומאה. או מאחר שאם עבר וזרק הורצה כמו שלא בא בטומאה. נשמעינא מן הדא דא"ר הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים וכו'. פי' דקמבע"ל שאם נטמא הדם מרובן של פסחים אי זה הוה פסח הבא בטומאה. כיון דגבי קרבן יחיד אין זורקין לכתחלה והכא זורקין לכתחלה א"כ הוה פסח הבא בטומאה ומותר לעשותו ג"כ בטומאת גברי. א"ד כיון דגם בקרבן יחיד אם זרק בדיעבד הורצה מש"ה גבי פסח נמי זה לא הוה קרבן צבור שבא בטומאה. מ"מ מוכח דהא דבקרבן יחיד כשנטמא הדם דאין זורקין לכתחלה, זה הוא מה"ת, דאי נימא דמה"ת ורק לכתחלה. א"כ תו א"א לומר דגבי פסח הוה פסח הבא בטומאה דהא גבי קרבן יחיד נמי מה"ת זורק לכתחלה:
אמנם מבבלי יומא (ז.) מוכח דטומאת קדשים אפילו בקרבן יחיד קרבה לכתחלה מה"ת, דפרכינן שם למ"ד טומאה הותרה בצבור ולא מהדרינן אטהרה. מהא דתניא היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא אומרים לו הוי פקח ושתוק. מאי לאו פרים אילים וכבשים דחג, כלומר אפילו קרבן צבור מהדרינן לעשות בטהרה ומשנינן לא פרים פר עכו"ם, אע"ג דציבור הוא כיון דלא קביע ליה זמן מהדרינן אטהרה. והנה פר עכו"ם הא לא דחי טומאה כדאמרינן (יומא נ.) וא"כ ע"כ הא דתניא אם אין שם אלא היא אומרים לו הוי פקח ושתוק. זה הוא משום דילפינן מקרא דונשא אהרן דבטומאת קדשים הציץ מרצה אפילו בקרבן יחיד. וכ"כ בתוס' שם ד"ה פרים דהא דמקריבין אותו הוא משום ריצוי ציץ. מ"מ מבואר מכאן דבטומאת קדשים מקריב לכתחלה מה"ת אפילו בקרבן יחיד. דאי לא"ה לא היה מקריב לכתחלה. א"ו דמה"ת מותר לכתחלה בקרבן יחיד אלא דמדרבנן אסור ובפר עכו"ם לא גזרו. ומזה ראיה גדולה לדעת התוס' זבחים (צב.) שהבאתי:
והנה לפי מה שבררנו מסוגיא דיומא (ז.) דבטומאת קדשים מקריבין לכתחלה מה"ת אפילו בקרבן יחיד, שזה הוא משום דילפינן מקרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים. א"כ לפי מה דמבואר (זבחים כג.) דלז"ד האי קרא מיירי אפילו בהני טומאות שלא הותרו כה"ג ממש בקרבן צבור, א"כ מוכח דבטומאת קדשים בקרבן צבור, אפילו נטמאו בטומאה דכיוצא בה לא הותרה בצבור נמי קרב, אך עדיין היה אפשר להסתפק לדעת הירושלמי שהבאתי דבטומאת קדשים בקרבן יחיד מה"ת אינו קרב לכתחלה. וצריך לומר דהא דטומאת קדשים בצבור קרב לכתחלה, זה הוא מקרא דמועדו אפילו בטומאה. והאי קרא הא מיירי בטומאת מת גרידא כמש"כ. גם יש להסתפק מש"כ בענף הקדום דלמא לפי מה דלית הלכתא כזקני דרום. א"ל דלדידן גם הא דמרבה מקרא דונשא אהרן דהציץ מרצה על טומאת קדשים. זה מיירי דוקא בהני טומאות דכה"ג ממש הותרה בצבור, א"כ עדיין אין לנו דבטומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת לטומאת זיבה וזה יתבאר עוד בענף הבא:
ג
אמנם באמת גם בלאו ה"ט שכתבנו דמהא דמוקמינן בזבחים (כג.) האי קרא דונשא אהרן דמיירי בכל הטומאות. ש"מ דבטומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת לטומאת זיבה. בלא"ה גם מהאי קרא דמועדו אפילו בטומאה דילפינן מיניה בפסחים (סז.) דק"צ דוחה טומאה ג"כ אפשר למשמע מיניה דבטומאת קדשים ליכא נ"מ בין טומאת מת לזב כמו שנבאר:
דהנה בזבחים (כב:) אמרינן על הא דתנן טמא פסול. אמרו זקני דרום ל"ש אלא טמא שרץ. אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד. א"ה טמא שרץ נמי ליתי בק"ו מטמא מת מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה. טמא שרץ שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי א"ד שמרצה. קסברי ז"ד מכפרין כמתכפרין. מה מתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא. אף מכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא. כלומר דכהן המכפר הוה כצבור המתכפרין. מה צבור המתכפרין דוקא טמאי מת הותרו בפסח אבל לא טמאי שרץ כדאמרינן שם דקסברי זקני דרום שו"ז על טמא שרץ. א"כ אפילו יחיד טמא שרץ אינו נדחה אלא משלח פסחו ע"י אחר וכל שיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה אלא דצבור טמאי שרץ נמי משלחין ע"י אחר. וכיון דגבי מתכפרין טמאי שרץ לא עבדי בטומאה. ה"נ כהן המכפר נמי טמא שרץ לא עביד בטומאה מ"מ מבואר בגמרא דטמא שרץ היה אפשר למילף מק"ו דטמא מת להתיר טמא שרץ בצבור. בין גבי מכפרין בין גבי מתכפרין. אלא דבמתכפרין א"א למילף מק"ו דנימא צבור טמאי שרץ יעשו בטומאה, משום דס"ל לז"ד דטמא שרץ אפילו יחיד עושה את פסחו ע"י אחר. וכל שיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה. אלא שמשלחין פסחן ע"י אחרים. וגבי מכפרין נמי לא ילפינן טמא שרץ מק"ו דטמא מת. דס"ל לז"ד דילפינן מכפרין ממתכפרין. והנה הדבר פשוט דכמו שאפשר למילף טמא שרץ מק"ו דטמא מת, ה"נ מהאי ק"ו גופיה אפשר למילף נמי מגע זב דהא מגע זב ושרץ טומאתן שוה, אלא דזב ומצורע עצמן א"א למילף מהאי ק"ו דטמא מת, דזב ומצורע חמירי, דטומאה יוצאה מגופן, וגם מטמאים משכב ומושב משא"כ בטמא מת. אבל מגע זב ומצורע הא טומאתן שוה למגע שרץ, א"כ כי היכי דטמא שרץ אפשר למילף מק"ו דטמא מת ה"נ מגע זב ומצורע אפשר למילף מהאי ק"ו. אלא דלזקני דרום כמו דטמא שרץ לא ילפינן מק"ו גבי מתכפרין, משום דס"ל שו"ז על טמא שרץ. א"כ ה"ה דשו"ז נמי על טמא מגע זב ומצורע, וכל שיחיד אינו נדחה צבור לא עבדי בטומאה. ומשו"ה גבי מכפרין במגע זה נמי ילפינן ממתכפרין:
מעתה אני אומר דדוקא גבי טומאת גברי מכפרין ילפינן ממתכפרין, אבל טומאת הקדשים ואדי ד"א למילף ממתכפרין למכפרין. דבין אי נימא כזקני דרום דכהן טמא מת שהותר בצבור אינו מחלל אפילו בקרבן יחיד. בין דנימא דמחלל בקרבן יחיד. מ"מ טומאת קדשים א"א למילף ממכפרין ומתכפרין. דאי נימא דטמא מת שהותר בצבור מחלל בקרבן יחיד. ודאי דא"א למילף מה במכפרין ומתכפרין דוקא טמאי מת הותרו אבל לא מגע זב ושרץ. ה"נ בטומאת קדשים כן. דאיכא למיפרך מה למכפרין ומתכפרין שכן מחללין בקרבן יחיד. תאמר בטומאת קדשים הא אפילו בקרבן יחיד נמי הציץ מרצה על טומאת קדשים. כדילפינן מקרא דונשא אהרן. אבל גבי מתכפרין הא תנן (פסחים פ:) נטמא הגוף אין הציץ מרצה. נטמא הדם הציץ מרצה. וגם אי נימא כז"ד דטמא מת שהותר בצבור אינו מחלל בקרבן יחיד. נמי א"א למילף טומאת קדשים ממכפרין ומתכפרין דהא לז"ד ע"כ דהאי קרא דונשא אהרן עון הקדשים מיירי שהקדשים נטמאו בטומאת שרץ. וכדאמרינן (זבחים כג:) דא"א לומר שנטמאו במת. דא"כ אפילו טומאת המקריבין נמי מרצה. א"כ איכא קרא דבטומאת קדשים אפילו שנטמאו בטומאה שלא הותרה בצבור נמי הציץ מרצה בדיעבד אפילו בקרבן יחיד. א"כ תו א"א למילף טומאת קדשים ממכפרין ומתכפרין דשאני טומאת קדשים דבדיעבד מרצה בצבור דלא גרע מקרבן יחיד. תאמר במכפרין ומתכפרין דמגע זב ושרץ מחלל בדיעבד. וכיון דא"א למילף טומאת קדשים ממכפרין ומתכפרין א"כ הדרינן לק"ו דאע"ג דקרא דמועדו מיירי בטומאת מת. מ"מ איכא ק"ו דמה מגע מת דחמור דמטמא לאדם טומאת ז׳ הותרה. מגע זב ושרץ בטומאת קדשים לא כש"כ. ואין לומר מכפרין ומתכפרין בקרבנות צבור יוכיחו דשאני מכפרין ומתכפרין כמש"כ. ממילא מבורר דבטומאת קדשים כל הטומאות הותרו בצבור. וזה ברור כמו שיבורר עוד בראיות ברורות:
והנה אין להקשות לדברינו מהא דזבחים (כג:) פרכינן על האי קרא דונשא אהרן עון הקדשים. הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה בצבור. ומזה פרכינן לז"ד אי טומאת שרץ לא הותרה בצבור. א"ו טומאת מת ועון הקדשים אין אבל עון המקריבין לא. ולדברינו הא בטומאת קדשים לא ילפינן ממכפרין ומתכפרין. ואפילו טומאת שרץ נמי הותרה בצבור. דזה ליתא דלז"ד דוקא לבתר דמוקמינן בזבחים שם דהאי קרא דונשא אהרן מיירי בטומאת שרץ. תו ג"כ בקרבן צבור א"א למילף טומאת קדשים ממכפרין ומתכפרין מה"ט שכתבנו. אבל אי לא הוה מוקמינן האי קרא בטומאת שרץ. גם בטומאת קדשים הול"ל דילפינן ממכפרין ומתכפרין דליכא שום פירכא. אלא דבתר דמוקמינן האי קרא בטומאת שרץ תו א"א למילף טומאת קדשים ממתכפרין כמש"כ:
{{עוגן|ובמש"כ דכי|ובמש"כ]] דכי היכי שאפשר למילף טמא שרץ מק"ו דטמא מת דה"ה נמי דמהאי ק"ו גופיה אפשר למילף נמי מגע זב ומצורע. אע"ג דזה פשוט מאד דהא בגמרא אמרינן. ומה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה. טמא שרץ שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמרצה. והאי ק"ו גופיה איכא נמי במגע זב ומצורע. שאינו טעון ג"כ הזאה שלישי ושביעי. וקל ממגע מת בכל הדברים. מ"מ לכאורה אפשר להקשות ע"ז מהא דאיתא בירושלמי פסחים (פ"ז ה"ז) דהתם מייתינן נמי האי דזקני דרום ואמרינן שם בהדיא דדוקא במגע זב ס"ל לז"ד דמחלל עבודה. אבל לא מגע שרץ. ופרכינן שם לזקני דרום מהא דתנן דטבו"י מחלל עבודה. וע"ז פרכינן ההן טבו"י מה את עביד ליה בטבו"י מן המת איתא חמי טמא מת אינו מחלל לא כש"כ טבו"י מן המת. אלא טבו"י מן השרץ איתא חמי טבו"י מן המת אינו מחלל לא כש"כ טבו"י מן השרץ א"ר שמואל רב יודין מגע זבין. אלמא דמגע שרץ שאני ממגע זבין דבמגע זב אמרינן בירושלמי דס"ל לז"ד דמגע זב כזב. אבל טמא שרץ לא חמור מטמא מת. אמנם זה ליתא דהירושלמי שם פליג על הבבלי דזבחים (כב:) בתרתי. דבבבלי אמרינן דלזקני דרום טמא שרץ לא הותר בצבור ומחלל בעבודה. ואע"ג דאפשר למילף טמא שרץ מק"ו דטמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי ואינו מחלל. ט"ש שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי א"ד שאינו מחלל. אלא דזקני דרום ילפי מכפרין ומתכפרין. אבל בירושלמי ס"ל התם דגם זקני דרום לא אמרו אלא דמגע זב חמור מטמא מת דמגע זב כזב. וזב גופיה ודאי דמחלל דדוקא טמא מת הותר בצבור. אבל זב דחמיר דטומאה יוצאה מגופו לא. ובירושלמי לא מדכרינן כלל האי ק"ו דאמרינן בבבלי. מעתה לפי הבבלי ודאי דמגע זב שוה בזה למגע שרץ. דהא גבי מכפרין אמרינן בהדיא דלז"ד טמא שרץ נמי מחלל. א"כ ממילא בטומאת קדשים כיון דאפילו טומאת שרץ הותרה בצבור. דלא ילפינן ממכפרין ומתכפרין כמש"כ ודאי דה"ה אפילו כשנטמא הקדשים במגע זב נמי דינא הכי. ולפום הירושלמי אע"ג דאמרינן דלז"ד מגע זב כזב, מ"מ הא אמרינן בהדיא בירושלמי שם דבטומאת קדשים במגע זב גם לזקני דרום הציץ מרצה בדיעבד אפילו בקרבן יחיד כמו שהבאתי הירושלמי בענף א'. א"כ גם להירושלמי בטומאת קדשים לא אמרינן מגע זב כזב. מעתה בין להבבלי בין להירושלמי בטומאת קדשים ליכא שום נ"מ בין מגע זב למגע מת כמש"כ:
וע"פ דברינו א"ש טובא מה שפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' פסח) דפסח הבא בטומאה טמאי מגע זב אוכלים בו. וזה מוכח ג"כ מסוגיא דבכורות (לג.) דאמרינן שם דלב"ש כל שטומאה יוצאה מגופו אינו אוכל בבכור. משום דנקרא טמא בקרבן פסח. משמע דכל שאין הטומאה יוצאה מגופו, כגון מגע זב לא הוה טמא בקרבן פסח. והלחם משנה שם תמה על הרמב"ם הא אפילו מגע שרץ לא הותר בעשיית הפסח כמש"פ הרמב"ם (פי"ד מהל' ביאת מקדש) וכן הוא מבואר בסוגיא דזבחים דילפינן מכפרין ממתכפרין. וטמא שרץ לא הותר בצבור. ולכאורה גם הסוגיות דבכורות וזבחים המה סותרים. אבל לדברינו ניחא טובא דדוקא בעשיית הפסח ובעבודה דקרבנות, טמא שרץ לא הותר משום דילפינן מכפרין ממתכפרין. אבל בטומאת קדשים אמרינן השתא מגע מת הותר מגע זב ושרץ לא כש"כ. וא"כ גם באכילת הפסח נמי אמרינן השתא מגע מת אוכל, מגע זב ושרץ לא כש"כ. אלא זב שטומאה יוצאה מגופו חמור ממגע מת. וזה הוא תי' מרווח מאד, וכבר הארכנו בזה לעיל (סימן כ"א) לבאר כל דברי הרמב"ם עיי"ש:
ונראה להביא ראיה לדברינו מהא דתניא (יומא ז.) על מה הציץ מרצה על הדם והחלב והבשר שנטמאו וכו' בין ביחיד בין בצבור, ופרכינן בגמרא שם ואי טומאה הותרה בצבור ל"ל ריצוי ציץ. וקשה לשני כגון שנטמא במגע זב ושרץ דטומאה זו לא הותרה בצבור, ומ"מ הציץ מרצה בדיעבד דהא בזבחים (כג:) אמרינן דהאי קרא דונשא אהרן את עון הקדשים דילפינן מיניה דהציץ מרצה על הטומאה אפילו בקרבן יחיד מיירי שנטמא בשרץ. ואע"ג דטומאה זו לא הותרה בצבור מ"מ הציץ מרצה. א"ו דלבתר דכתיב האי קרא דונשא אהרן תו אמרינן דטומאת קדשים אפילו במגע זב הותרה בצבור מה"ט שכתבנו. אך לפי הסברא שכתבנו דא"ל דהא דמוקמינן בזבחים שם קרא דונשא אהרן דמיירי שנטמא בשרץ, זה הוא דוקא לזקני דרום דסבירא להו דטמא מת אפילו טומאת גברי אינו מחלל בקרבן יחיד. אבל להלכה דטומאת מת מחלל, אפשר לאוקמי האי קרא דונשא אהרן דמיירי כשנטמאו הקדשים במת ודוקא טומאת קדשים אבל טומאת גברי לא, תו אין ראיה מכאן. אך כבר כתבנו דאי לית הלכתא כזקני דרום ודאי דא"א למילף טומאת קדשים ממכפרין ומתכפרין דאע"ג דמכפרין ומתכפרין מגע זב ושרץ לא הותר. מ״מ בטומאת קדשים הותרה מה״ט שכתבנן:
עוד אפשר להביא ראיה ברורה מהא דתניא (פסחים עט.) הרי שהיו ישראלים טמאין וכהנים וכ׳ש טהורין או שהיו ישראלים טמאין וכהנים וכ״ש טמאים. ואפילו ישראלים וכהנים טהורין וכ״ש טמאין יעשו בטומאה שאין ק״צ חלוק. א"ר חסדא ל״ש אלא שנטמא הסכין בטומאת מת וכו׳ אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמיא ליה. טהורין עידב טמאין לא עביד. מוטב יאכל טומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת וכו׳. ורבא אמר אפילו טמאין נמי עבדי וכו׳. והנה ע״כ לא פליגי אלא אי טמאים עבדי אבל הטהורים לכו"ע עבדי. ואע"ג דכי היכי דכ״ש יטמאו הבשר, ה״נ יטמאו את החלב ואת הדם, למ"ד טומאת משקין מן התורה, וא"כ קשה איך יזרקו הדם ויקריבו החלב הא הם נטמאו בטומאת שרץ, דלא הותר בצבור. א"ו דבטומאת קדשים ליכא שום נ״מ דאפילו נטמאו בטומאת שרץ הותרה בצבור. ואין לומר דר״ח ורבא פליגי על ז"ד, אלא דתרווייהו ס"ל דאפילו טמא שרץ הותר בצבור. זה ליתא דא״כ הול"ל דלית הלכתא כזקני דרום. גם בהא דס"ל דטומאת שרץ לא הותר בצבור. והול"ל דהלכתא הכי. וא"כ אפילו בטומאת גברי נמי כל הטמאים הותרו בצבור חוץ מזב ומצורע, שטומאה יוצאה מגופן. וכש״כ דבטומאת קדשים אין שום נ"מ בין מגע זב למת. כיון דאפילו בטומאת גברי אין שום נפקא מינה בזה. אלא ודאי דאע"ג דנימא דהלכתא כזקני דרום דטמא שרץ לא הותר בצבור, כמש"פ הרמב"ם שהבאתי בענף א' מ"מ בטומאת קדשים כל טומאת מגע הותר בצבור מה״ט שכתבנו:
וכן מוכח ג"כ דעת הרמב״ם (פ״א מהל׳ פסוה"מ) כשהביא שם האי דינא דהציץ מרצה על טומאת קדשים אפילו בקרבן יחיד לא ביאר שם כלל דזה מיירי דוקא כשנטמאו במת. וכן {{בפ"ד מהל' ביאת מקדש}} שכתב שם דטומאת קדשים הציץ מרצה לא חילק בין שנטמא במת או בשרץ. וגבי טומאת גברא מחלק דדוקא טמא מת הותר בצבור, אבל לא מגע שרץ, מוכח דבטומאת קדשים כל הטומאות הותרו. וגם ממה שפסק הרמב"ם {{ממפ"ז מהל' פסח ה"ט}} דאם היו הכ"ש טמאי שרץ הטהורין עושין בטהרה, מ"מ מוכח דבמה שהכ"ש יטמאו הדם והחלב לא איכפת לן, דכל טומאת הקדשים הותרו בצבור אע"ג שנטמאו משום טומאת שרץ. וגם ממש"פ הרמב"ם שם דפסח הבא בטומאה מותר למגע זב ומצורע מוכח ג"כ דבטומאת בשר אין שום נ"מ. וזה הוא מה"ט שבררנו. ולפ"ז צריך לומר דמש"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' ביאת מקדש) או שהיו הסכינים טמאי מתים, דכונתו בזה דאם נטמאו בשרץ הטמאיס אינם עושים וכר"ת שהבאתי:
וכן מוכח ג"כ דעת התוס' דבמעילה (ח.) דתנן התם פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין נשחטו הוכשרו לפסול בטבו"י ובמחוסר כיפורים. והקשו ע"ז בתוס' הא אפילו כי נטמאו נמי קרבים. דטומאה הותרה בצבור. והתם הא מיירי שנטמאו במחוסר כיפורים דהיינו זב וזבה ויולדת ומצורע אלמא דבשר שנטמא במגע זב וזבה הותר בצבור. ובסימן הבא יבואר עוד דדעת רש"י ותוס' דאפילו בטומאת גברא נמי להלכה אין שום נ"מ בין מגע זב למגע מת דכולהו הותרו בצבור חוץ מזב ומצורע שטומאה יוצאה מגופן. מ"מ מבורר דבטומאת קדשים ליכא נ"מ לד"ה בין מגע זב למגע מת. וא"כ שמן למנורה דהוה טומאת קדשים, אפילו נטמאו במגע זב הותר בצבור ונסתר הפר"ח שהבאתי וחזרה קושית הרא"ם דל"ל נס חנוכה. וזה יתורץ בסימן ק"ט בארוכה: