מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שלישי

מנחה חריבה סוטה שיורי מנחה - פרק שלישי [[מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק שלישי|]]

שירי מנחה - לפרק שלישי

לענין מכירת חלק עוה"ב שציינתי בדף כ"א, עיין גם בשו"ת טוטו"ד מהד"ק סי' רי"ז עיי"ש:

לעיל סוף פרק שני בתוס' ד"ה קבלנו עדותו וכו' נמכר ונשנה וכו', ועיין בשו"ת שעות דרבנן הנז"ל דף ע"ד ע"ב שכתב דגם כוותיה דרש"י ז"ל לא אתיא דהא לפי פירוש רש"י הא דלאדם אחד אינו נמכר ונשנה דוקא כשגנב לו וחזר וגנב לו ולא הוי עמידת בדין ומכירה בינתים אבל אם גנב לו ועמד בדין ונמכר ושוב חזר וגנב לו חוזר ונמכר גם לאדם אחד שעמידת בדין מפסיק בין הגנבות וגבי בועל אחד ואיש אחד אמרינן דאין האשה שותה ושונה אע"פ דקו"ם דפעם שנית היה אחר ששהתה פעם ראשונה ואיכא עמידה בדין ושתית מי סוטה בינתיים ואפ"ה אינה חוזרת ושותה ברם כי אתיא לדעת הרמב"ם ז"ל הוא דאתיא דאית ליה דלאדם אחד לעולם אינו נמכר ונשנה וכו':

מש"כ במנחת פיתים לענין כהן קטן אי ישנו בו מצות עשה דוקדשתי ראיתי אח"כ בפמג"ד אור"ח סי' קל"ה אות ח' בא"א והגרע"א בהגהות לאור"ח סי' רפ"ב שם ובמנ"ח מ' רס"ט, וכן מצאתי באוצר ספרי הגריי"ד שליט"א בספר שו"ת הרד"ד ובפתחי שם מצאתי בס' ב' שמדבר בזה ונענין כהן בע"מ והעיר ג"כ עפ"י זה אי מותר להשתמש בכהן קטן ובע"מ עיי"ש ובקונטרס אחרון שם בשם אמרי כהן האריך בזה הרבה וברוך שכוונתי לדעת גדולים וטובים:

למש"כ בדף ק"ב לענין מה שקנתה אשה קנה בעלה אח"ז בעיוני בספר ש"ח (בענין קושיא דפיגול שהבאתי לעיל) בעלעלי שם בכללים מערכת הגמיל סי' ו' שהביא בפשיטות בשם המהר"ם שי"ק יור"ד סי' ל"א דאין לב"נ פירות ממנה דזו תקנת חכמים לנישא ישראלית אבל לא ב"נ יעו"ש וכן הביא שוב מס' חסד לאברהם תאומים מהד"ת שכתב בריש הל' עבודת יוכ"פ דהא דאמרינן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא מדרבנן בעלמא דמה"ת גם מע"י שלה ולפי מה שכתבו רבנן בתראי דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה הוא מדרבנן א"כ מוכח דגם תקנות דרבנן איתנהו לבני נח עכ"ל והוא מילתא דפשיטא וא"צ לראיות אלא בכ"מ מצוה לשמוע מה שדברו בו חכמים, ועיין בקו"א לשאג"א סי' ס"ו שכתב דהא דבעל מחייב בקרבנות אשתו הוא מדרבנן יע"ש וזה ליתא כמש"כ בברכת רא"ש לנזיר שם (דכ"ח) ובשמ"ק ב"מ שם ואכמ"ל, ולענין ההערה מסנהדרין שהנחתי בצ"ע, הערני ח"א מהאב"מ סי' פ"ד סי' א' וע"ש שהרגיש מרש"י דסנהדרין שם שכתב דהוי כמו מציאה, ועיין בערוך לנר בסנהדרין שם ועדיין צ"ע, וצ"ל דכיון דיש לו שעבוד גם על חלקה לא הוי גם חלקה משל אמו, וא"ש נמי הערת התה"נ כאן דכיון דגם חלקה קנוי' לבעל לשעבודו עליה לא הוי בכלל חטאת שמתה בעליה ממש ודו"ק וצריך ישוב עוד בזה ועיין יבמות (ס"ו ע"א) ובתוס' ישנים שם ד"ה ועבדים שקנו עבדים, וי"ל דלר"מ נימא דעיקר קרא לאשה שקנתה עבדים וכו' וא"ת הא אשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וכו', יע"ש וצ"ע דהלא זה הוא רק דרבנן וא"כ צריך קרא לדאורייתא, ועיין אבני מילואים בשו"ת שלו סימן טו"ב ובשו"ת מחנה חיים, ח"ש, ועיין ברמב"ם פ"ז מתרומות דין י"ח וברדב"ז שם שנדפס מחדש ודו"ק ועיין בקומץ למנחה למנ"ח מצוה ר"פ עיי"ש היטב ודו"ק:

ועוד הערת הקרן אורה דמשכחת לה בנתן לה הבעל מתנה שאין אוכל חירות אחרי כותבי מצאתי בשו"ת רעק"א מהד"ת סימן ק' שכבר הקדימו לשאול ממנו קושיא זו דהא קיי"ל דבעל שנתן לאשתו מתנה אין הבעל אוכל פירות ומבואר בש"ע דאם התנה עמה שתוכל למכור התנאי קיים וא"כ יש תקנה בפשיטות שיתן לה בתורת מתנה וביותר לרש"י דמיירי במנחת נדבה א והשיב הגרעק"א זצ"ל זיע"א דעל מנחת סוטה ליכא קושיא דהבעל הוא בעל הקרבן ומביא משלו אלא כיון דלכפרתה מביא מקרי ג"כ שלה והכי דייקא לשון רש"י והן הן דברי הירושלמי רפ"ב דסוטה והובא בתוס' סוטה (דכ"ג) וכו' והיינו דהירושלמי דן דמנחה זו צריך להיות קדושה לשמו ולשמה והוא והיא כשותפים ומביא ראיה מדתני ר"ח דא"י לא לקרב ולא לאכיל וא"כ בין כך ובין כך בין במביא משלו צריך לקדש לשמה ובין במנחה משלה לגמרי בענין שאין לבעלה רשות בה מ"מ צריך שיהי' קודש לשמה (נראה דט"ס הוא וצ"ל לשמו) מש"ה מקרי נמי של שניהם, ומ"ש מעכ"ת נ"י ובפרט לרש"י דמיירי במנחת נדבה, בלא"ה לק"מ דמיירי בהביאה שלא מדעתי והוא לא רצה ליתן לה במתנה, ואף אם בעידן ההקרבה רוצה הבעל בכך אפשר דלא מהני כיון דכבר הוקדש בכלי עכ"ל, ואף שיש להנדז בזה אך הלכה כר"ע מחביריו וכש"כ תלמודי תלמידיו בשכלו הצח והעמוק:

לענין מה שהבאתי בדף ק"ב בשם השטמ"ק לכריתות (דף ד') אי נשים מוזהרות על העלאות חוץ והעברת זרעה למולך, מצאתי אצלי בין כתבי ח"ת ממוש"ק פ' קדושים שנה שעברה, בזה"ל בסדר תורת השם קראנו היום ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וכו', בחגיגה (י"א) דרשינן מכאן מאי ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ע"ז כישראל עיי"ש, וצ"ע דבכמ"ק דרשינן חיש איש לרבות את הנשים וחפשתי ומצאתי בטורי אבן שם שהקשה זה עפ"י הגמרא דסנהדרין יע"ש, ונ"ל ליישב עפ"י מאי שמצאתי בשטמ"ק כריתית (דף ד') דבר חדש דאפשר דנשים אינם מצוות דכתיב מזרעו' למולך ולא „מזרעה” יע"ש וא"כ מפורש מעטה רחמנא לנשים ולכך מרבינן מאיש איש עכו"ם וכן הקשה הטורי אבן שם בההיא דדריש ר"ש בזבחים (דף קי"ג) איש איש דשחוטי חוץ לרבות השוחט להדיוט, וגבי המעלה לחוץ לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין וסתם משנה דהתם כוותיה ובפ"ק דחולין איש איש לרבית נכרים שנודרים נו"נ כישראל וא"כ למה לא נדרוש להני איש לרבוי נשים אתי עכ"ל, י"ל ג"כ עפ"י דברי הש"מ הנ"ל שמחדש ג"כ לומר דנשים ליתנהו בהעלאה כיון שאינם ראויות להעלות בפנים יע"ש וא"כ מצד סברא זו ממעטינן נשים ומרבינן שנים שהעלוהו, אבל ראיתי שוב בקו"א שם שמיישב קושית הט"א, ועל דין זה הביא דברי התו"כ מפורש יוצא דמרבינן מבתוכם נשים ועבדים וא"כ למה נאמר איש איש ע"כ לרבות שנים שהעלו וכ' יע"ש ודלא כהשמ"ק הנ"ל, ויש לעיין בכל זה, גם ראיתי בת"כ שעל הפסוק דאיש איש גבי דם דריש ר"ש לרבות בן ישראלית הבא מן העכו"ם והעבד יעו"ש וא"כ ה"נ לימא כן בכל המקומות, ועוד הארכתי שם בזה וכאן אכמ"ל בענין המסתעף:

מש"כ בפרק קמא דף כ' ע"א דמאי פריך ת"ח כ"ע לא וכו' א"כ לכך אין מוסרין לו כ"ע שהם בחזקת פסילין ואין מיסרין עדות לע"ה ע"כ צריך להוסיף דהכוונה של ת"ח הוא לאפוקי ע"ה, וכמו דמסיק לימא מסייע וכו' לא שנו אלא כשרין אבל פרוצין אפילו עשרה וכו' עי"ש ודו"ק:

מש"כ שם דף ז' ע"א בענין הרמב"ם דהל' ממרים פ"ד הלכה ג' עייש"ה, מצאתי עכשיו בספר נחל איתן (פ"ו מהל' יבום) שכתב ג"כ כה"ג דבספק סוטה קיימה באיסור כרת ומשום דבספק סוטה איכא ג"כ האי ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ עיי"ש אך מש"כ בס' מרכבת המשנה שם בזה אין דבריו נכונים ומש"כ ח"א בזמינינו דמשום חיוב כרת דא"א בסוטה אין החיוב על הז"מ משום דליכא קרבן בשוגג דה"ל טעה בד"מ אע"פ שלא עשה מצוה וכמו יבמתו נדה בעל פטור לא דמי דהתם סבור שהיא טהורה ומצוה, משא"כ גבי יבמה שהיא סוטה דאסורה לעולם ואין בה טרדא דמצוה כלל ולא עדיף ממל בשבת תינוק שלא הגיע זמנו דלא ניתן שבת לדחות אצלו.

לענין מה שכתבתי להעיר בדף מ"ט ע"א בהג"ה לענין ישראל שבא על הכותית דנימא קלבד"מ לענין חיוב הכתובה יעו"ש, יש. להעיר כזה גם על דברי הבאר יצחק חאהע"ז סי' ג' ענף ג' שראיתי עכשיו שהעיר כיוצא בזה באלמנה לכה"ג לענין חיוב הכתובה דנימא קלבד"מ עיי"ש:

במה שהבאתי בדף צ"ה ע"א לענין חק תוכות דברי הב"ש אהע"ז סי' קכ"ה ס"ק ג' יעו"ש, מצאתי עכשיו בשו"ת רעק"א ז"ל מהד"ת סי' ל"ו שהניח דבריו בצ"ע יעו"ש ומ"מ אני לך:. לתוס' סוטה (דף ד' ע"ב) ד"ה היא תצודנו וכו' וכו' יעו"ש מה שעמדתי על דבריהם, ועכשיו ראיתן באיזה ספר בשמו שו"ת הרד"ד מהד"ב חאור"ח סוף סימן י"ד מה שהעיר על דבריהם והגהות אמרי כהן שם מש"כ בזה ומ"מ אני לל, אף שיש קפידא:

במש"כ בדף נ' ע"ב בשם הט"ז והשאג"א בנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אי חייב מה"ת יע"ש, מצאתי עכשיו בספר נחל איתן פ"ג דהל' מילה שכתב ליישב הא דכתב הרמב"ם שם דמשוך ערלה אין לו חלעה"ב דמשמע מה"ת הוא יע"ש שכתב משום דמיירי בנולד מהול דלא קיים מצות מילה מעולם מה"ת צריך למול כשנמשכה ערלתו וכנ"ל עיי"ש, ובמש"כ בפ"ג מהל' תשובה שם דין י':

במשנה דסוטה דף (ז' ע"א) דתנן היו מעלין אותה לבה"ד הגדול שבירושלם וכו', מדנקט לישנא דהיו מעלין אותה, משמע דאחרים היו מעלין אותה ולא הבעל, מדלא תני היה מעלה אותה כמו דתנא לעיל מולכה לב"ד, משמע כדברי הרמב"ם דמאיימין אותה שלא בפני בעלה ולכך היו אחרים לוקחין אותה וממלין אותה לב"ד הגדול, ועיין בחידושי בפנים דף פ"ט ע"א:

במה שמבואר בדף (כ"א ב') דהוא רשע ערום, צריך להעיר דבב"ת (קע"ד) ובערכין (כ"ג) מבואר דלבריה שאני וגם לצורבא מרבנן שאני ועיי"ש בפירוש ר"ג מה"ג זצ"ל בטעמא דמילתא ובב"ת ובערכין שם למש"כ בדף צ"ד צ"ה בענין מגילתה נגנזת תחת צורו של היכל בשם העין יצחק, מצאתי כעת בספר נחל איתן פ"ד דהל' סוטה דמדחה ג"ב דברי הק"ע ומיישב ג"כ דתלי לה בהאי ירושלמי אי כותבין על עור בהמה טמאה ואע"ג דפסק בהל' אה"ט שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים היינו רק כששותה וכו' משא"כ לענין כתיבתה על עור ב"ט והתירו וכו' עיי"ש, כן מה שהקשו המפרשים בסוגיא דשבת (דף כ"ח) דאמאי לא קאמר דנ"מ לענין מגילת סוטה דאינה נכתבת אלא על עור בהמה טהורה בלבד, מצאתי שהובא בהקדמה שם קושיא זו שהקשה אותה בספרו באר אברהם למס' שבת ותירץ דלשיטתו דרב יוסף לא המצ"ל הכי דהרי איהו גופיה פריך בכ"ד הלכתא למשיחא ומג"ס הא אינו נוהג בזה"ז והוי הלכתא למשיחא, ומה שיש להקשות על תירוץ זה כבר מבואר בנוב"י מ"ת חאהע"ז סי"י קנ"ג ישוב נכון גם לדברי המחבר עיין היטב:

למש"כ בדף נ"ד ע"א דיכול לומר איתתא דידי מן המועט היא דלא בעית חיה כלל עיי"ש יש להוסיף דאף דהתם הוא להוציא ממון ושלא לנכות לו להבעל דמי חיה עיי"ש היטב צריך לומר דהוא הוי כמו מוחזק ואתה בא לנכות ממנו, דבלא"ה דאף אי נימא בזה עפ"י רוב. ג"כ קשה דהא קיי"ל א"ה בממון אה"ר להוציא, אלא ע"ב דצ"ל דזה הוי כמו להחזיק דהשני רוצה לנכות ממנו, ולכמה תלאי אין הדין כלל שיכול לנכות ממה שיהי' לעתיד ואין להם כחש גופנא עייש"ה ודוגמא לזה אמרינן בב"מ ס"ז ע"א סליקו בלא זוזי אפוקי מינוה הוא, וגם יכול לומר קים לי שאשתי מן המועט וכדרך שכתבו התוס' ב"ק כ"ז ע"א דיה המניח וס' ועדיין צריך בירור:

מש"כ שם אי אח מן האם קרוי סתם אח בלשון תורה וכלשון בנ"א, עיין עוד בזה בש"ת מערכת האלף כללים פאת השדה אות קנ"ג מה שכתב עוד בענין הזה ופקפק בראיה זו דשא"ה דגלי קרא שמאחר שהכתוב מיחסו כלב בן חצרון וכתיב עתניאל בן קנז הרי הוא כמבואר דאחי כלב היינו חרגו שאל"כ האיך נפרנס קרא וכו' והיכי דמוכח שאני ואין מזה ראיה לדעלמא דנקרא סתם אח:

מש"כ שם בדף נ"ב לענין צואות ריה"ח ז"ל שלא ישא חתן ששמו כשם חותנו, מצאתי כתוב אצלי על גליון ספר תו"ת שכתב בטעם דבר זה משום דהבת לא תוכל לקרוא לבעלה בשמו מפני אביה ששמו כשמו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עיי"ש נ"ב בזה יש לעיין דהלא כשנשאת רשות בעלה עליה, ופטורה מכיבוד אב כידוע ודו"ק ויש לדחות או משום דלכתחלה מיהת אסור, או בדבר שיכולה לקיים לא שייך זה ודו"ק, אלא שבלא"ה אין בזה טעם כי יש כמה שאין קורין לנשותיהם בשמם, וכן להיפך מחמת כיבוד הבעל אין קורין לו בשמו, א"כ אדרבה אין זה גריעותא כלל:

מש"כ בדף כ"ז ע"ב בהא שקברוהו ליוסף בשכם משום דחיוב לקוברו בקבר שלו, יש להוסיף בזה"ל, וכדמסיק בקרא בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה וגו', ולכך דוקא בשכם ולא במק"א בנחלת בני יוסף, משים השדה אשר קנה יעקב בעצמו ושירש אותה יוסף בנו בעצמו, וצ"ט ומצאתי במדרש רבה המסייעני דבבר"ר סדר וישלח (פרשה ע"ט) בפסוק ויקן את חלקת וכו', אמר ר' יידן ב"ר סימון זה אחד מג' מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הן מערת המכפלה ובהמ"ק וקבורתו של יוסף וכו' וקבורתו של יוסף ויקן את חלקת השדה יעקב קנה בשכם ועיי"ש במפרשים וא"כ לכך דוקא בשכם קברו אותו, ומאי פריך אמאי בשכם דאילו במקום אחר היו או"ה יכולין להונות לומר גזול הוא בידכם, ויל"ע:

לרגלי עיוני בספר גט מקושר למהר"ל מפלאצק זצ"ל לענין הנ"ל בדף (ק"ה) הופיע לנגד עיני מש"כ שם בדף מ"ג ע"א על דברת התוס' דף י"ח דאין ליתן שני גיטין לאשה אחת מטעם ספר אחד וכו', ופליג על כל ראיות התוס' ודמיונם, והביא הירושלמי גיטין פ' המגרש על המשנה דשנים ששלחו שני גיטין וכו' עיי"ש מה שפירש ומסיק ולפ"ז מסקנת הירושלמי אם כתב שני גיטין לשתי נשיו ונתן לכל אחת שתיהן שפיר מתגרשות וכן משמע מסוגיא דסוטה די"ח דבעי רבא כתב שתי מגילות לשני סוטות ומחקן לתוך כוס אחד וכו', והדר בעי אם חזר וחלקן אם יש ברירה או אין ברירה וקשה למה למב"ל בפשיטות אם כתב שני מגילות לשני סוטות בסתם ולא כיון בפרטות על כל אחת אם אין ברירה צריך לכוון לשם סוטה זו בפרטות וכו' ומשמע דלא מבעי אלא בחלקן אבל אם לא השקה רק לאחת מהן מהני השתיה לזו ששתתה אף ששניהם נכתבו בסתם וכ"ש בשני גיטין נפרדים וכו' וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ד מסוטה דין י"א וכו' משמע אם שתתה אחת שתיהן כשרה אף שהם מעורבין אלא שיש לתמוה על הרמב"ם כיון שפסק בכמ"ק אין ברירה וכו' ואכ"מ ובזה שכתב אם השקה כשר כתב מרן בכ"מ דמספיקא לא יוכל לכופה להשקותה שנית אלא שיש לתמוה כיון דאסורה לבעלה מן התורה א"כ איך נתירה לבעלה מספיקה שמא המים פסולים ולא בדקוה, ואיך מותרת לבעלה ואפשר דס"ל כיון דסוטה אינה אסורה רק מחשש רגלים לדבר וכאן שכבר שתתה וקיבלה עליה האלות ונכנסה בסכנת מות מספיקא כבר נתבטלה רעותא דרגלים לדבר ומוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה את"ד, ויעוין היטב במש"כ בחידושי (בדף פ' פ"א) והערתו האחרונה היא הערת המנ"ח ובכלל דבריו דברי ת"ל עי"ש ותבין בתירוצו שם, וב"ש שהנחנו וחנני בשכל ודרך הישר, – ומסיק בגט מקושר שם דכוונת התוס' בסוטה אינה אלא שאם ציווה הבעל לסופר לכתוב שני גיטין לגרשה בשניהם דוקא בזו י"ל דדמי לשני ספרים כיון שרוצה שתתגרש בשניהם דוקא וכו' אבל אם נותן שני גיטין מחמת ספק אף שאפשר ששניהם כשרים עפ"י דין כיון שאין דעת הבעל רק שתתגרש הוי השני כמו שאינו וכו' עייש"ה, והט"א לא הוי נפרץ עוד בימיו דאיני מביא אותו לסעייתו, נגד דברי התוס':

כן ראיתי שם בדף מ"ח ע"א בענין אי מותר למחוק את השם הקב"ה בכתב ע"י חק תוכות דמחמיר מאד והניח דברי השב יעקב בצ"ע, ומסיק דהמקיל בזה עליו הראיה, ומקיל בספרים הנדפסים עיי"ש שמסיק דבדברינו אלה נלמוד זכות על כי כמעט אי אפשר ליזהר בבלאי ספרים המנופצים בבהכ"נ שא"א לזהר בהם ללמוד קצת זכות למעט בעונש בזיון כתבי קודש ח"ו ובעל עין יצחק בתשובה בענין קארעקטין, לא הזכיר מדברי המחבר אלו וקצרתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף