מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק חמישי

מנחה חריבה סוטה שיורי מנחה - פרק חמישי [[מנחה חריבה/סוטה/שיורי מנחה - פרק חמישי|]]

שירי מנחה - פרק חמישי

מה שהקשיתי בדף קל"ב על פי' המשניות להרמב"ם פרק ג' מצאתי בזכרון יוסף דף ק"ו ע"ב שהביא לשון הטור וש"ע אור"ח סי' קכ"ח והביא שהקשה לו הרב המופלא מוהר"י ברלין זצ"ל הלא מדברי התוס' ד"ה ותני עלה נודר וכו' משמע בהדיא דאם כבר גירש איני צריך לנדור עד"ר וכו' יע"ש מה שתירץ יתיב היטב, – ולענין מה שכתבתי שם בהא דעצמות יוסף ראיתי בזכרון יוסף שם (דף צ"ט ע"ב) בהא דאמרינן במס' סוטה שנענש יוסף שנקרא עצמות בחייו מפני שלא מיחה בכבוד אביו דיל"ד מאי מדה כנגד מידה יש בזה, ועוד למה הוא בעצמו אמר זאת והעליתם את עצמותי וכ' וי"ל עפ"י מאי דאמרינן בב"מ דף פ"ד ע"ב דנפיק וכו' נשמע מזה דמי שלא מיחה בשמעו גנות על צדיק ות"ח רמה שולטת בבשרו, וכן יוסף הצדיק ע"ה היה נותן על לבבו שחטא בזה ששמע בגנות אביו יעקב פ"ה ושתק התודה על עונו קודם מותי ואמר את עצמותי לרמז לפני אחיו שעל שלא מיחה ישלטו רמה ותולע בבשרו ולא ישאר ממנו רק העצמות עכ"ל, ונשמע מזה ג"כ שנרקב כלו רק העצמות נשארו, וצ"ע דברי המפרשים שהבאתי שם, מה שהקשיתי בדף קל"ב דלמה צריך קרא דמשום ערוה לא תנשא דא"כ למה צריך ונטמאה אחד לבועל יע"ש ראיתי אח"כ ת"ל דכה"ג בדורש לציון דרוש י"ב דכתב לפרש הגמ' דגיטין הנ"ל עפ"י ק"ו דאמרינן בדף ו' רכא אמר ק"ו במותר לה נאסרה באסור לה לא כש"כ ע"ש בגמרא ולפ"ז נובל לומר שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה לכל העולם מק"ו אם במותר לה שהוא בעלה נאסרה באסור לה דהיינו כל העולם שאסורה משום א"א לא כש"כ ויש מקום להוכיח דלא אמרינן ק"ו זה לכ"פ שהרי ג' טומאות נאמרו בסוטה וכו' וא"א ק"ו זה א"כ טומאה לבועל ל"ל וכו' יעש"ה באופן אחר בדברים עמוקים וחריפים, ובעיקר הסברא מה שהעיר שם הדור"ל דהוא קשה ההבנה ואין הרגלים לומר כן דבישראל אסורה בשביל שזנתה תחת הבעל פ"ש, עיין בתפאר"י בכורות פ"ה מ"ד דהקשה בא"א שזינתה תאסר גם לבעל אחר מדחשודה על איסור א"א יעש"ה וכן אפילו בבתולה מפותה שלא מהרה באיסור נדה איך תהי' כשרה להנשא ואיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה וכו' יע"ש מש"כ, וכתבתי בצדו שם עדיפא הו"ל להקשות מגמ' דסוטה דף ו' ע"א הכ' קראו אחר וכו' יע"ש ועיין ג"כ בשו"ת בנין ציון ח"ש בענין זה ע"כ וכן מצאתי אח"כ ביד אליהו מקאליש ח"ש כתבים אות ח' שכתב בזה"ל ת"ל למה התירה תורה במצא בה ע"ד שני פעמים למה התירה התורה להנשא (אולי כוונתי להגמ' דסוף גיטין הנ"ל דבלא"ה לשונו מגומגם) וכו' גם קשה בשמשתו נדה כ"פ איך מותרת להנשא והלא היא חשודה, אחז"ר מצאתי בספר הפלאה גבי עוע"ד שדיבר קצת מנידון וכו' מיהו עיין סוטה פ"א גבי תסתרי' לביתי' וכו' עכ"ל ירמז למש"כ כל גליון התפא"י עכ"פ מיושב שפיר הערת הנו"ב על הגמ' דסוף גיטין הנ"ל דהו"א דאסורה להנשא, משום האי טעמא ולזה איצטריך קרא אף באשת ישראל, ועיין גם בחות דעת סי' קפ"ה מה שכתב הוא ז"ל בהערה הנ"ל בנאמנות אשה שזינתה:

מה שהזכרתי כ"פ לשו"ת הרשב"א דפלגינן דיבורו גבי בועל שאומר אשתך זינתה עמי, עיין בדורש לציון דרוש י"ג שהעיר שם ג"כ אי הבועל בעצמו נאמן האיך משכחת סוטה שתשטה הא הבועל ישנו בעולם שיוכל להעיד עליה עיי"ש מש"כ ובהגהות בן המחבר, ויל"ע גם בשו"ת מהר"מ מינץ, מאובן ישן בסי' י' כמדומה שאין כעת לפני:

מש"כ לענין אדריגנוס, אגב אורחא יש לעיין במש"כ הרמב"ם פ"י ממעשה"ק דין ט' דהטומטום אסור לאכול בקדשים לפי שהוא ספק ערל אבל האנ"ג יראה לי שאוכל בק"ק ע"כ וכתב הכ"מ כלומר והוא שמל וכו' יע"ש ול"ז להבין מאי חידש לן הרמב"ם כיון שמל וגם אשה אוכלת בק"ק א"כ ממנ"פ ראוי לאכילה, וגם בע"מ אוכל בקדשים ויל"ע במפרשים, ועיין שו"ת יד אליהו מקאליש כגון זה וא"י לסמן מקומו עכשיו ועיי"ש בח"א בסי' כ"ב אם טומטום אוכל בפסח ועי"ש וצ"ע, ועיין ברע"ב ותוס' יו"ט ביכורים פ"א מ"ה ובתו' חדשים שם ודו"ק גם צ"ע דברי הפסיקתא זוטרת פ' נשא שהביא על הפסוק ואשמה הנפש ההיא לרבית טומטום ואנדרגינוס יעו"ש כיון דכתוב מפורש איש או אשה כי יעשו וכו' ויל"ע, וא"ל כמו לענין שילוח מחנות ודו"ק:

מה שכתבתי בדף ק"ד בדבר קושית הגרח"ב ז"ל בענין פיגול במנחת סוטה ותירוצו של הש"ח והד"ח, הנה ראיתי שוב דמעיקרא דגמרא פירכא דאמר שם בזבחים (מ"ז ע"א) דהמשנה דאמרה שאין המחשבה הולכת לא אחר העובד דלא אתיא כהאי תנא דתניא אר"א בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין, עיי"ש ואי אמרת דדוקא נקט רש"י התם אם קיבל הכהן בשתיקה אז הבעלים יכולין לפגל, משא"כ בקיבלו הכהן באמירה אז הולכין אחר העובד, א"כ מצי מתניתין קאי גם אליבא דראבר"י ומאי דאמרינן שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד היינו הך מחשבה היינו דיבור של הכהן, ואז לא מהני שוב דיבורו של הבעלים, ובפרט לפי פירושו של רש"י ז"ל שם דאמר דהכוונה הוא דהלכך אי הוי שלא לשמו אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא וכו', עי"ש והוא משום שהכהן אתי למימר שלא לשמו, אלא דלפ"ז דברי רש"י ז"ל צריך פירוש מדוע אמר ונקט בלשון שתיקה, ובתוך כך קבלתי מכתבו עם הערות מהגאון אב"ד דק' טארני' המח"ס מנחת קנאות שליט"א ובהערה ז' כתב לי מש"כ כת"ר בדף ק"ד מדברי רש"י זבחים מ"ו וכו' והעיר כת"ר מהא דשחטה לאכול לכותי מחצר הכבד שלה פסולה הרי ק בכה"ג בעלים פוסלין במחשבת ע"א וה"ה במחשבת פיגול, הנה בס' גאון צבי לזבחים דף מ"ו שם העיר ביותר מהא דחולין ל"ט בהנהו טייעי דיהיב דוכרייהו לטבחי ישראל – שלחה קמי' דר"י וכו' והא יש עצה שהישראל יאמר בפירוש שלא לשם ע"א (סהדי במרומים כי גם אצלי עלתה על רעיוני להעיר מזה ונשמטה ממני להעלותה על הכתב) ולענ"ד דוקא לענין פנים כתב רש"י כן דמחשב לשמו אבל בחולין אף שמחשב שלא לשם ע"א איני מועיל והרי בלא"ה השחיטה צריכה ברכה לשמים וא"כ מסתמא שחט בברכה ואפ"ה העכו"ם פוסל וע"כ דל"מ מחשבה דעובד רק בקדשים דשייך מחשבה לשמו ולא בחולין וא"כ גם קושית כת"ר ל"ק ועיקר קושית הגאו"צ בלא"ה י"ל דיתכן דכבר שחטו סתם ואח"כ שלחו לשאול לרב יוסף הנ"ל עכ"ל, ואין בזה כדי שביעה וגם י"ל קצת מדקאמר שם בזבחים אמר אביי ראבר"י ור"א ורשב"א כולהו ס"ל זה מחשב וזה עובד הוי מחשב' ר"א דתנן השוחט לעכו"ם שחיטתו כשרה ור"א פוסל וכו' וא"כ כהנ"ל יש לחלק שפיר כסברא הנ"ל עיי"ש דמסיק הגמרא דילמא בעכו"ם הוא דאמרה כעין בפנים אבל שבת מ"מ אסרה תורה ע"ש, והספר גאון צבי הנ"ל לא ראיתיו מעולם וא"י מי הוא זה אדהכי נזדמן לידי (לרגלי עיוני בשו"ת מהרי"ל דיסקין ז"ל) ספר השדי חמד חלק ארבעה עשר מערכת מ"ם ושם מצאתי שחזר על דברות הראשונות ע"ד קושיא זאת והביא כמה מכתבים מגאוני הזמן ז"ל מה שהשיבו לו ע"ז ועיינתי בתוכן דבריהם וראיתי שהמכתב א' כוונתי ברוך השם לדבריו והיא הרב הגאון בעל תורת מרדכי, ובמכתב ב' מהגאון ר"י וויידענפעלד ז"ל כל דבריו ותירוציו הוא מה שנשנה בס' דברי חיים שהבאתי שם בפנים, ושהובא אח"כ גם בש"ח שם, ומה שדרך אגב העלה קושיא חמורה מאד דמדוע אם נישאת לכהן מנחתה נשרפת מפני שותפתה של איש, ומ"ש מדאמרינן במס' שקלים דאין מנחת השותפין קרובה כליל יע"ש שהאריך מאד, גם אני ב"ה עלתה לי הערה זו על רעיוני ודרך למודי במס' ערכין כעת) אלה שאח"כ מצאתי אותה בדורש לציון, ומשום זה נשמטו שוב מרעיוני להביאה, עיי"ש בדרוש ט' שהביא הסוגיא מנחות ע"ג ע"ב והוריות דף י' ומסיים ולפ"ז מנחה דוקא של יחיד נשרפת למעוטי מנחת השותפין וא"כ קשה במנחת סוטה וכו' א"ו דתנא דמתניתן סובר לה או כר"ש או כרבנן ולא סבר כראבר"ש ולדידיהו אין הכרח לחלק בין יחיד לציבור ושותפין וכו' יעו"ש באורך ותירוצי הגרד"פ ז"ל שם לא ניתן להאמר יע"ש וכאשר השיב גם הגרח"ב ז"ל עיין שם מכתב יוד ודברי הרב שיפמאן הם גיבובי דברים ובפרט מה שכתב דאימא אין הכי נמי בענין השקאת סוטה הוי יקר במציאות וכמו עיה"נ ובסו"מ ואי מהאי טעמא או משום דעדיפא מינה וכו' דלפי סברת הרשב"א דהבועל הוי ע"א דהאומר אשתך זינתה נאמן א"כ איך יש שום סוטה שתשתה הרי יש לה עד וכו' יע"ש וזה הוא דבר שכבר הרעישו האחרונים בזה וכמו שהבאתי כ"פ בשם הנו"ב והדורש לציון ומהר"מ מינץ ועוד ותירצו היטב אבל לא לאמור מה"ט שהשקאת סוטה לא הי' ולא עתיד להיות, ומה היה לר' יוחנן בן זכאי לבטל, ובמכתב חית שם מסייע שם לתירוץ הא' של הש"ח והביא ראיה עוד מלשון הגמרא דזבחים יע"ש ולא זכיתי להבין דכפי מה שביארתי בפתח דברי אדרבה צ"ע דברי הגמ' שם דקאמר מתניתין דלא כראב"י יעי"ש, ובמכתב ט' שם מחזק את מש"כ דדברי רש"י שכתב בשתיקה הוא לאו דוקא ובמכתב י' שם רלה גביר אחד לחלק דהא דבעלים מפגלין הוא דוקא בתודה ושלמים שיש לבעלים חלק דאכילת בשר, אבל בחטאת ואשם דרק הכהנים אוכלין איתו א"א בשום אופן לומר שהבעלים מפגלים וכן ה"ה שירי מנחה סוטה שנאכל רק לכהנים עיי"ש, ג"כ יש לדחות מסוגיא דזבחים שם דא"כ מאי קאמר ממתניתין דלא כראבר"י, הא י"ל דהמשנה ר"ל לגבי חטאת ואשם ושירי מנחה שם אין המחשבה הולכת אלא אחר הבעלים ולכך הצריכו לתקן תנאי ב"ד א"ו דלא שנא לא משום הכפרה קרינן ביה המקריב לא יחשב, ומה שהשיב שם הגרח"ב ז"ל דהמשיבים לא זכרו את הסוגיא בפרק השוחט (ל"ח ע"ב) דילפינן חוץ מפנים ואפילו אי יהיב ליה נכרי זוזא לטבח ישראל אי לא מלי מדחי ליה אסור וממילא אין מקום למה שישבו ע"פ דברי התוס' ועיקר המנחה היא של הבעל והיא אין לה אלא חלק בה וכו' יע"ש במחכ"ת אין הכוונה שהיא אין לה אלא חלק בה, פירוש חלק קטן, אלא כוונתם דהיא אין לה אלא חלק כפרה חלק הרוחני, וגם זאת הוא מקני לה או דרחמנא הוא דאקנה לה בכה"ג ואתי שפיר ועל קוטב זה סובב והולך כל מכתבי הרבנים ז"ל שם עיי"ש היטב, אך במכתב י"א שם כתב הרה"ג ר' נחום נ"י ליישב הקושיא בהמצאה עפ"י דברי התוס' זבחים דף כ"ט שפירשו היש מפרשים במקום משולש היינו דבעינן שכל מחשבת פיגול יעמוד המחשב במקום משולש בעזרה פרט לעומד חוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוכה עיי"ש ולפ"ז ה"ה אם הבעלים הם המפגלין בעינן שיהא הבעלים במקום משולש דהיינו בעזרה וכו' וא"כ א"ש דבמנחת סוטה אין אשה יכולה לפגל דאינה יכולה לעמוד בעזרה בעת שמקריב הכהן במנחה דהא שלא לצורך עבודה אשה אסורה להיות בעזרה אף מן התורה ובחוץ לעזרה אינה יכולה לפגל עיי"ש, והומ"ל בפשיטות דהוציאוה לכתחילה מהעזרה מה"ט כדי שלא תוכל לפגל אך יש להעיר ולהסתפק אם גם במנחה בעינן זה אף להיש מפרשים דהקומץ הוא אף בהיכל ועוד מכמה טעמים ועוד יש להעיר אי מהני שליח לפגל אם הבעלים יכולים לפגל גם שלוחם יכול לפגל ויל"ע בזה באשלד"ע וכל השייך לזה וסוגיא דנדרים שם, וא"כ יכולה להעמיד שליח על זה ובשכר ואף שי"ל אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו גם צריך להוסיף על דברי המתרץ דבאינו מקום משולש גם פסול לא הוי כמש"כ התוס' שם בזבחים וקצרתי:

ויש להביא עוד קצת ראיה לזה מהא דהביא במדרש רבה סדר אחרי פרשה כ"ב אות ד' אחר שהביא מחלוקת ר"י ור"ע לענין בשר תאוה, אמה תני רבי ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר ולפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קרבנותיהן לכהן והכהן שוחט ומקבל אע"פ שהבעלים יושבים ומחשבין כל היום אין הכל הולך אלא אחר השוחט וכו' ופירשו המפרשים דס"ל לר"י שטעם איסור בשר תאוה מפני שהיו מחשבין בשחיטתן לע"ז והבשר אסור דהוי תקרובת ע"ז אבל כשיביאו לעזרה יהי' הכהן שוחט ומקבל לשם שמים ואע"פ שהבעלים יחשבו מחשבה רעה אין הבשר נאסר דבתר מחשבת שוחט אזלינן וכו', ומשמע דלמ"ד הבעלים מפגלין אכתי לא היה תועלת מה שהיו מביאין קרבנותיהן להכהן, והא אכתי י"ל דהכהן יקבל בפירוש ובאמירה לשמה ולא בשתיקה סתם, ואז לא יועיל שוב מחשבת הבעלים לע"ז א"ו דלא שנא וח"כ להאי מ"ד דהבעלים מפגלין אין עצה, וע"כ צ"ל דאין הכל הולך אלא אחר השוחט, (ימה שאמר והכהן שוחט ומקבל והעיר בעץ יוסף דאע"פ שאין מחיוב הקרבן שישחטנו הכהן דשחיטה כשרה בזר מ"מ מאורחא דמילת' שהכהן הי' שוחט הזבח עכ"ל והנה ע"י הערה זו נזכרתי בדברי שו"ת ושב הכהן שבקונטרסו שאלת הכהנים תורה בחידושי זבחים דף ל"א ע"ב הביא המדרש הנ"ל ועמד ע"ז למה צריך דוקא כהן ומחדש עפ"י זה דהא דשחיטה כשרה בזר הוא משום דלאו עבודה היא ומשום שנוהג אף בחולין, וכמש"כ התוס' ולפ"ז במדבר שהיו אסורין בבשר תאוה ובחולין הי' מות' נחירה ובקדשים היה צריך לשחוט והוי שפיר שחיטה עבודה והוה צריך כהן כיין שהיא עבודה יעו"ש עוד מילתא בטעמא ולפ"ד צ"ל דדוקא בקדשים היו דעתן לע"ז אבל לא בחולין וצ"ע ואכמ"ל בדבריו ז"ל ודבריו נעלמו מכמה אחרונים ופלא שלא ביאר הושב הכהן הגדול היטב כל המדרש הנ"ל ויש לעיין גם בספרו של הגאון הנ"ל הנקרא דעת קדושים על דרושים (ואפשר עוד קצת לימר דהתנא שבמדרש בא לאפוקי מהא דאיתא בזוה"ק פ' נשא בקרא דושחט את בן הבקר ושחט אחרא ולאו כהנא דכהנא אסור ליה וכו' וכבר הרעישו על זה גדולי הדור עיין בס' תולדות אדם ובהמטפחת ובהגהות חשק שלמה למנחות י"ט ע"א):

במה שהבאתי כ"פ דעת אחרונים אי עליה בסוטה ספק יש איסור, מצאתי כעת גם בברוך טעם דין עשה דוחה ל"ח (דף ל"ד דפוס ווארשא) שכתב והדבר פשוט דאיסור לאו הבא מכלל עשה הנ"ל אינו אלא על הבעל דלגבי דידיה יש ספק אם נטמאה וכו' אבל לגבי דידה אם יודעת בעצמה שלא זינתה ליכא איסור סוטה יע"ש לענינו ולא הזכיר דברי התוס' סוטה כ"ח ע"א וכבר סתרתי ד"ז ואכמ"ל עוד, – בפ"י המשניות להרמב"ם פ"ב משנה דאינו כותב על הלוח כתב דמי שהורה לפסול ס"ת שנכתבה במיני דיו הנקרא בערבי מיבער אינו אלא טועה. עיין היטב בקונטרס תעלומות סופרים מה שכתב בענין דבריו והביא שו"ת פאר הדור בע"ז:

בהא שכתבתי בדף בענין קטלנית, מצאתי בביאורי הגר"א ז"ל לאהע"ז סי' ט' ס' א' על מש"כ המחבר דקטלנית אם נשאת לא תצא כתב הגר"א זצ"ל בא"ק ב' כמ"ש בפ"ק דסוטה ולא יסף וכו' כיון שידעה וכו' עכ"ל ודבריו קצרים ועמוקים וצ"ע בזה וכן מצאתי בחידושי בכור שור למס' סוטה שכתב כזה יע"ש:

בהא שכתבתי כ"פ מחלוקת האחרונים אי איסור דמעוברת ומניקת חבירו הוא גם עליה, מצאתי ועיינתי לגדול האחרונים בשו"ת מוהראנ"ח ח"א סי' י' שכתב להדיא בזה"ל והיינו טעמא נמי שלא הוזכר נידוי זה לגבי אשה דהיא גם היא עברה על גזירת חכמים וכו' ותלי נמי בדידה והול"ל משמתינן להו וכו' אלא נראה דמשום קולת הנדו' זה לא חשו לנדוי דאשה דהוי קרובה יותר לשוגגת וכו' יע"ש:

בדף ה' ע"ב ד"ה לאחר ולא ליבם וכו' עיין בארעא דרבנן בהשמטות אות א' סי' ח' – שם דף י"ט עיין גבורת ארי למסכת יומא יעיין ארעא דרבנן בהשמטות לאות הדלת סי' מ"ו ד"ה דיעבד ובעד"א שם, – שם כ"ו ע"א אפושי פסולין לא מפשינן וכו' עיין באד"ר הנ"ל בהשמטות אות י"ג ד"ה אפושי טומאה וכו':

לענין מה שהארכתי בהסתירה מגמ' דשבת מקדושין ס"ב גבי גר דאמרינן מי יימר וכו' יע"ש, עלה ברעיוני די"ל עוד חילוק קצת דגבי גר דקשין גרים לישראל כספחת לכך אמרינן מי יימר דלא יאבו להזדקק לו כ"ע, ועיין בשו"ת הרצ"ח סי' מ"ו ובבית הלוי חלק שני:

לענין מה שהבאתי בשם המהר"ם לובלין יען שהענין מוזר מאד ע"כ אביא מה שמצאתי באור זרוע הל' עירובין סי' קמ"ז בהא דאמרינן בעירובין (דמ"ג ע"א) דילמא יוסף שידא אמרינהו ופרש"י דלא מנטר שבתא, כתב ע"ז דמורי הר"י חסיד זצ"ל היה אומר שהשדים מאמינים בתורה ועושים כל מה שאמרו חכמים ושאלו ממנו א"כ למה הוא בא על א"א והשיב לפי שפעמים פ' תעשה לו שלא כהוגן ואפילו בלא ידיעתה וכו' שעל מנת כן קבלו התורה שאם יזוק לו אדם אפי' בלא ידיעתו שגם הוא יזוקנו וכו' עי"ש דברים נפלאים ועיין מעילה (י"ז ע"ב) סיפור המעשה ובתוס' שם ד"ה יצא וכו' ירגיל בין הנשים להתלוצץ בהן ע"כ:

בר"פ ארוסה הבאתי להטעים דברי רש"י עם שו"ת המהרי"ט ואחריו הח"ס דבכנסה בחזקת בתולה ונמצא שזינתה, הוה מום במקח וקדושי טעות יעו"ש, ויש לעיין קצת לדברי המהרי"ט א"כ בהא דפריך לעיל (כ"ו ע"ב) וביבמות נ"ח דקנו לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה וכו' יע"ש והא אם באמת זינתה כשהיא ארוסה הרי יש כאן מום במקח ולא נשואה כלל ולא הוי כלל תחת אישך ולא בדקה לה מיא וצ"ל דמיירי בגוונא שאינו מקפיד הבעל לבטל הקדושין משום זה וצ"ע, (ועיין ח"ס סי' קמ"ח) ועיין בהלכה זו גם בשי"ת פנים מאירות ש' ה' חלק א':

בענין מ"ש דיש זכות תולה במים המרים שמבואר בהתוס' דף ו' ע"ב דבעלה מיתר בה לאלתר, עיין אריכות בפרט זה ובדעת הרמב"ם פ"ב דין כ"א ובדעת רש"י ז"ל דכ"ו יצ"ע בלשין הרמב"ם פ"ג דין כ"ג עיי"ש יעיין בספר קול אליהו הספרדי זצ"ל סי' מ"ג מחא"ה עיי"ש, בח"ב כן העיר שם על דברי המיצל מאש סי' נ"א בענין שתיית מי הלוג שהבאתי בספרי זה כ"פ יעי"ש שהעיר עליו שאין ראיה מהירושלמי יעש"ה ולא נפניתי לעיי"ש היטב ועיין בחיים שאל:

יש להוסיף במש"כ בדף לענין נדר אם מקרי ראוי לקיימה יעיין נמי בשו"ת הרשב"א לענין מודר הנאה מלולב ואתרוג שהעתיקו הרמ"א באור"ח ס' תרמ"ח ובשעה"מ הל' לולב ואכמ"ל:

לענין מה שבארת מחלוקת ר"י ורב ובהא דפרוצה ביותר חיישינן, אמרתי להעיר מהא דאיתא בגמ' דחולין (די"ג ע"א) גבי מין ישראל די"א דאף בניו ממזרים (ופרש"י שאינו מקפיד על אשתו ומפקירה,) ות"ק אשתו לא מפקיר עיי"ש, והוא דת"ק ס"ל דאף שבוודאי היא פרוצה ביותר מ"מ לא חיישינן ורוב בעילות אחר הבעל, וי"א ס"ל דכיון שאינו מקפיד ומפקירה הוי כמו ההיא דפסחים דהכל גומרין בה וכה"ג אדרבה רוב בעילות מאחרים היא:

לענין אי מותר לסחור באיסורים מאכל שנדר מהם הנאה, מצאתי גם למודי זה דרך בקש"ע סי' ס"ד ב"מ ס"ז שם הביא דבאיסור נדר ושבועה אין בו איסור סחורה ברכ"י, ע"כ ואני לא מצאתי זה בברכ"י ולא בשיורי ברכה ונאמן עלי המחבר:

בתוס' כ"ו ע"ב ד"ה שחוף וכו' ר"י אומר זה השחוף, עיי"ש והוא תוספתא פ"ה דבכורות ויל"ע דבמשנה פ"ו דבכורות מ"ה אמר ר"י כל שנמרחו אשכי', וצ"ל דהיינו הך ומה"ט א"י להזריע, – שם ואלא ש"ז למ"ל וכו' פרט לשקינא לה וכו', בירושלמי פ"ק בהל' ב' הקשה ר' ירמיה ור"י בשם רב דבש"ח ש"ז עד שיפלוט הכא כתיב ש"ז והכא כתיב ש"ז וכו' אר"י שניא היא דכתיב ונסתרה והיא נטמאה כיון שנסתרה התורה קראה טמאה ברם הכא ש"ז עד שיפלוט לידה מילה כתב ש"ז לשיעורין כהדא דתני וכו', כדי העראה וכו' ועיין שם בק"ע ובש"ק שהקשה דהא סגי בהעראה וכו' יע"ש ול"ד דמ"מ בעינן שיעור שעי"ז יכול לטמאה וכדאמרי שם כל התנאים ופריך ובן עזאי נשא אשה מימיו וכו' עיי"ש, וכבר כתב הרמב"ם בפ' המשניות פ"ז דסנהדרין דאין להוצאת ש"ז בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים אלא כיין שהכניס יתחייב העונש עליה ואפי' פירש מיד יע"ש, ולכאורה ה"ה בש"ח דאף דבעינן ג"ב מ"מ לא בעינן שיוציא ש"ז, אבל מלשון הירושלמי משמע עד שיפלוט, ויל"ע בזה, ועיין כריתות (די"ב) דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי וכו' יע"ש –:

מש"כ בדף פ"ח ע"ב בענין מלקות גבי אשה שם בא דברי הגאון דבריסק זצ"ל שלא בדקדוק שכ' „א"כ אין לנו מלקות כלל ויהי' הדין לפוטרה לגמרי ונמצא הכל נעקר וכו'” יעו"ש, דמלקות באשה מצינו מפורש בתירה גבי ש"ח דכתיב בקורת תהי' ובאה הקבלה דהיינו מלקות כדמפרש בכריתות (דף י"א ע"א) – שם בדף צ"ד ע"א במה שהבאתי בשם הגאון דבריסק זצ"ל דבעה"נ תיכף בגמ"ד הוי הורדה מקדושה ועובר על ל"ת כן יעי"ש, בזה ניחא נמי מה שיש להעיר דהלא יכול לקיים מציות שריפה ע"י גרמא מה שידליק ד"א וממילא יגיע לבית שהמזוזה בתוכו ולמ"ד אשו משים ממוני וכמו שכתבתי בדף פ"ח ע"א לענין שריפת האזכרות עי"ש, אבל בדבריו ניחא דהעיקר היא הביזיון משום הפסק דין לעשות ולהוריד המזוזה בדין שריפה ודו"ק, אכן אפשר להעיר דע"י גרמא לא יהי' מקיום המ"ע דושרפת דאפשר הכוונה דושרפת הוא שבידים ישרפוה, ולא שהמצוה הוא שישרף מ"מ, וא"כ ע"י גרמא לא מקיים המ"ע ויל"ע בזה אך א"כ יתחייב דאחר שיקבוץ כל השלל צריך שישרוף על כל חתיכה וחתיכה דאל"כ יהי' כלו לאו חציו ובפרט למ"ד אשו משום ממוני וכנ"ל ע"כ יל"ע בזה לעת הפנאי אי"ה, גם בזכרוני כי כתבתי בענין זה תשובה ארוכה לפני ט"ו שנה לכבוד חותני הרב הגאב"ד הק' אויצהערין באפריקא והבאתי שם מחלוקת אביי ורבא גבי גומרתא ומהתוס' דסנהדרין ע"ח גבי זרק סכין דשייך באשו משום חציו ועוד בכמה הערות נכונות אך א"א לי כעת לחפש אחר מכתבי זה ונפ"מ ג"כ לענין שריפת נותר ועוד בכמה ענינים שאכ"מ לברר:

מש"כ והבאתי כ"פ דעת הרמב"ם דחייב על קריבות של ג"ע מלקות מלאו דלא תקרבו, אדכרנא מילתא מה שאמר לי ידינפ"ע הגאון הג' וכו' מוהריי"ד שליט"א גרגיר חריף על דברי הפסיקתא זוטרתא המכונה מדרש לקח טוב, והיא לו להדפסה, שבמדרש הנ"ל פרשת קדושים בפסוק ואיש אשר יקח את אחותו דרש אטו בראיה תליא מילתא אלא עד שיתרו בו שיראוהו טעמו של דבר עכ"ל והנה זה הוא מאמר עולא בסנהדרין דף מ' ע"ב ומסיים בה הכי אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ע"כ והנה ע"כ זה אתיא דלא כר' יצחק דאמר ח"כ בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות עיין במס' מכות (י"ג ע"ב) אלא כאידך תנאי שם דח"כ לוקין כשהתרו בו למלקות ושוב באותה פסיקתא בפסוק זה הביא הדרש ונכרתו אחותו בכלל כל העריות היתה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולמה יצאת לדונה בכרת ולא במלקות עכ"ל וזה אתיא כדר' יצחק וא"כ סתראי נינהו הנהו תרי דרשות הדדי בחדא מחתא ? וי"ל בזה דהנה ידוע דעת הרמב"ם שפסק בהל' א"ב דכל ח"כ לוקין על איסור הקרובה בחו"נ וכדומה משום לאו דלא תקרבו, וכשיטת התו"כ ופליג עליו הרמב"ן ז"ל בספר המצות בזה, ועיין שם במג"א ובלב שמח ובזוהר הרקיע והדברים ארוכים, אבל זה מתבאר מדבריהם, דאליבא דר"פ בשבת (די"ג ע"א) אין איסור קורבא אלא מדרבנן וכן עולא אמר התם כי הוי אתו מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה וכו' ופליגי דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבא אסור וכו' יע"ש וא"כ מקודם הוי ס"ל דאין איסור קורבה בעריות (ועיין שם בתוס' ד"ה ופליגא וכו', אך אין כל הראשונים מודים לזה) והשתא אתי שפיר דהתם בסנהדרין הוא דאמר עולא מנין להתראה וכו' ולעילא דאין מלקו' על קריבות דג"ע פ"כ אחר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות ולמלקות על עצם הביאה כוונתי, ודלא כר' יצחק וכו' ובאמת פליגא עולא דידיה אדידיה כדאמר בשבת שם הנ"ל, אבל הפסיקתא אזיל אליבא דידן וכהרמב"ם דפסק כהתו"כ דיש מלקות בח"כ על הקרובה בלבד וא"כ כוונתו הא דאמר עד שיתרו בו וכו' היינו למלקות דקרובה שישנו באחותו ובזה ניחא ומדיוק מאד מה שלא מסיים בפסיקתא הנך תיבות „אם א"ע לכרת תנהו ענין למלקות" ומשים דקאי בפסיקתא אליבא דר' יצחק וכמו שהביא דרשת ר"י לבסוף לדונו בכרת ולא במלקות, אלא צ"ל שעל המלקות שמשום קריבה קאי דלוקה אף לר' יצחק עכ"ל הגאון רבי יצחק שליט"א:

מש"כ בדף קל"ד – קל"ו לענין ס"ס ברה"י יעו"ש יש לעיין לפי מה שכתב הקרית ספר למרן המבי"ט פי"ח מהל' שאה"ט דס"ס טהור מה"ת אפילו ברה"י דס"ט גמרינן לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספיקא ואפי' מדרבנן אמרינן דס"ס לקולא אלא וכו' יע"ש וכמדומה שגם בפמג"ד הי' ק"י הביא זה, וא"כ יש ליישב בזה כמה קושיות התוס' שהזכיר בעצמו שם ואכמ"ל:

לענין אין מעבירין על המצות אי מדאורייתא או מדרבנן מצאתי בפסיקתא זוטרתא פרשת נשא על הפסוק מבן שלשים שנה שכתב אסכמתא יפה לזה בזה"ל מכאן למדנו שא"מ עה"מ שאע"פ שלא מצאנו הקב"ה שאמר למשה למנות בו ביום אמר מצוה הבאה בידי אקיימנה וכן דוד אומר (תהלים קי"ט) חשתי ולא התמהמתי וכו' עכ"ל והוא בכלל דזריזין מקדימין למצות וכן אמרו במכות לענין שהבדיל משה שלש ערים שבעבר הירדן עיין שם דף י' ע"א:

חזות קשות ראיתי עוד בפסיקתא שם פ' נשא שהביא לפיכך אמרו אסור לקנאות בזה"ז שמא תסתתר „ואין כהן להשקותה” ותמיהה הוא זה, דאף את"ל כוונתו כמו שכתבו האחרונים שכהני דידן הם כהני חזקה ולכך אין נוהג טהרת מצורע וכמש"כ היעב"ץ ובס' תולדות אדם, ועיין בתפארת בפתיחה לסדר קדשים (פ"ד אות כ"ו) ועוד לענין הקרבתה קרבן ציבור בזה"ז והדברים עתיקים מ"מ הכא לא מן השם הוא זה דכבר ביטלו ריב"ז משרבו המנאפים ועיין בתוס' דף ז' ט"ב דכעינן בהמ"ק קיים יע"ש וצ"ע. לענין מה שהבאתי כ"פ דברי הנו"ב אם נדה הוי איסו' מוסי' בלמדי כעת בהגיעי לפרק אמרו לו במס' כריתות ובמשנה דיש בא וכו' עי"ש היטב ויש להקשו' דהא כבר אסורה על בעל' מכח איסו' ממזרת לחד פירוש עי' ברע"ב ושוב לא חל איסור נדה עי"ש היטב בכל הפרק א"ו כד' הנו"ב דאיסור נדה גופא הוי מוסיף והוי מוסיף דמוסיף ויל"ע ביה, אך י"ל כמש"כ התוס' שם י"ח ע"ב ד"ה נשאת וכו' שהקשו כה"ג האיך חל איסור א"א על איסור ממזרת וכו' ועי"ל דאיסור חמור חל שפיר על איסור קל וכו' יע"ש וה"נ י"ל כן ויל"ע בברוך טעם:

לענין הא דכתיבה כד"ד מצאתי סברתי בשו"ת מהר"ץ חיות ז"ל סי' מ"ד דבכתב הנכתב בשביל אחרים שיבינו ויכירו הם מחשבתו וכוונתו מתוך מעשה הכתב בוודאי דיבור עדיף דע"י הדיבור מכירין ומבינים האחרים מחשבתו באופן היותר מבורר מן הע"י כתב וכו' יע"ש לענין אחר, ושם בס' מ"ג הביא ראיה השבות יעקב ממגילת סוטה ומתוס' כ"ז ע"ב והביא שחכם אחד כתב לפקפק ע"ד השבו"י איך אפשר להשביעה בכתב דאם יכתוב הכהן השבועה ואח"כ תבוא האשה על החתום או תכתוב אמן א"כ המגילה פסולה משום שכתבה קודם שתקבל עליה השבועה וא"ל דיכתוב מגילה אחת והיא הכתוב אמן ואח"ז יכתוב עוד הפעם מגילה אחרת ותהי' שוב כתיבת המגילה אחר קבלת השבועה ז"א דהרי קיי"ל שם כתבה בשתי מגילות פסולה עיין בסוף דברי התוס' שם ד"ה כתבה עכ"ל אולם משום הא לא איריא דאפשר דהכהן יכתוב לה שרוצה להשביעה, לא שיכתוב המגילה כמו שכתוב בתורה והיא תכתוב כי מוכנת ג"כ לקבל השבועה ואח"כ יכתוב הכהן המגילה עכ"ל יע"ש והנה העתקתי בשם אומרם יען כי גם אני חשבתי ועלתה בעיוני אודות זה אך לא עלה בידי דבר ברור וחזק כדי להעלות על הכתב ודברי החכם הקודם שאמר לדחות עצתו משום דכתבה בשתי מגילות פסולה במח"כ זה אינו דדוקא לענין המחיקה הוא דפסול וכמו שבא מפורש בדבריהם „וה"ה אם כתב לה שתי מגילות ומחקו לתוך כוס אחד” אבל מה שכותב לה מגילה כדי שתקבל השבועה ואינו מוחק ממנה כלל פשיטא ופשיטא דכשר, ומה"ט י"ל דמגילה שכתבה קודם קבלת שבועה פסול' היינו נמי המגיל' שמוחק ממנה שבעינן לה כל הדינין והקדושה, וכדומה, אבל מגילה של כתב זה של ענין קבלת שבועה מנ"ל דפסול וז"פ וא"צ כלל להתיגע בזה, ואין בזה כדי לפקפק אך סברתו שבסי' מ"ד היא נכונה, ושוב הביא דברי האו"ת סי' ל"ו דדעתו נוטה להיפך דבנשבע לעצמו אז שבועה בכתב לא מהני אבל אם נשבע לאחרים הוי שביעה יעו"ש וחידש עליו על מהר"ץ חיות שלא השתמש בסברא זו לענין סוטה ועיי"ש עוד מה שהקשה החכם הנ"ל מש"ס יומא (מ' ע"ב) לענין קידש הגורל שפרש"י אם כתב וכו' יע"ש:

במה שכתבתי בדף קל"ה על התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה ברשות וכו' ובשם המנ"ק שם לענין שני שבילין, ראיתי לציין כאן גם דברי התוס' יבמות (קי"ח ע"א) ד"ה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן א"נ בתרומה דאורייתא דאוקמא אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת א"א מידי דהוי אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה וכו' את"ד וכתבתי על הגליון בעת שלמדתי בשנת תרע"ו עיין פסחים דף ט"ו ובתרומות פ"ח בתוי"ט ורע"ב שם וצ"ע פירוש דברי התוס' עכ"ל וכוונתי היה למה שהעתיק שם התיו"ט משנה ח' דברי הר"ש עיי"ש ובתוס' רע"א שם, וא"כ דברי התוס' שם צריך פירוש והבנה ואין להם המשך כלל, דהלא גם בשני שבילין איכא חדא דעביד אסור ממנ"פ ואין לי כעת שום מפורש על יבמות לעיין מה הם אומרים בדיבור זה, ואפשר לפרש כוונתם בדוחק דהתוס' הביאו שוב ראיה משני שבילין דאיכא חדא דעביד איסורא ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדאיתא בריש נדה וע"כ הטעם משום דמוקמי כל חדא אחזקתא כדאיתא בתוס' ריש נדה וכדכתבו כאן וא"כ ה"נ י"ל דתאכל בתרומה דאורייתא דאוקמי' אחזקה דדייקי ומינסבא, ועל צרתה אין להאמינה משום דאוקמינן אחזקת א"א ומוקמינן כל חדא וחדא בחזקתה כמו בשני שבילין דמוקמינן כל חדא אחזקתה אף דסתרי הדדי, אך זה איני דהא הוי כמו שבאי לשאול בב"א עליו ועל חבירו ששניהם טמאים וכמו שכתבו בפסחים דף י' ע"א דשניהם טמאים מדרבנן ומה"ת אוקמי' כל חדא אחזקה דטהרה, וא"כ ה"נ אדרבה מדרבנן הוי לו לאוסרה שלא תאכל בתרומה כמו בשני שבילין גם עוד יל"ע בתוס' שם דמאי ענין שאר איסורים לספיקות דטומאה דזה ילפינן מסוט' ומשום חיבוב דברי תוה"ק הטרחתי ותפשתי אחר המפרשים שים ז"ל על מס' יבמות ומצאתי בעל"נ שעמד על דבריהם כמובן וכנראה שרצה ג"כ לפרש כמש"כ אך כתב שמדברי התוס' הרא"ש לא נראה כן וכו' יע"ש ובקרן אורה לא האיר כלום בזה, אך בס' ישרש יעקב מצאתי שהרגיש ג"כ בדבריהם והביא שכבר העיר בזה בש"ש ש"ז פרק ב' עי"ש ולמדתי הש"ש ושכחתי וכן הביא שם משו"ת בית אפרים חאהע"ז סי' ל"ו שחולק על דברי הש"ש והגיה בדברי התוס' ופירש כמש"כ לעיל עיי"ש אך כולם לא העירו דכאן הוי כמו באו לשאול בב"א וכנ"ל ועיין במנ"ל בהל' אה"ט באורך דכה"ג הוי כמו באו לשאול בב"א וכמדרמז המנ"ק כאן וע"כ יל"ע בזה בעת הפנאי אי"ה ועיין ירושלמי פ"ז דתרומות בסוף ובציו"ר שם יפה וכאן אין המקום גורם, – מה שהערותי בדף קי"ד ע"א בהגהה במס' תמורה, ראיתי אגב אורחא בספר מחנה ראובן בחידושיו על מס' תמורה שעמד ג"כ בזה והביא שם תירוץ אחד כעין דברי השטמ"ק בשם הגאון אב"ד דברעסלוי ובימיו עדיין לא האיר אור ממזרח השטמ"ק ז"ל:

ובדבר מה שהקשתי בדף קל"ז למ"ד דעל הנאת מעילו עיקר החיוב בכל איסורים א"כ איך משכחת לה בזר שאכל תרומה דליחייב דהא כבר נתחלל א בהציעי הקושיא זאת לפני הגאון וכו' מהריי"ד שליט"א אמר לי לעיין בספר ברוך טעם בזה, וחפשתי ומצאתי שם בפרק ד' שבדין עדל"ת שמדבר בענין זה שנתחלל התרומה באכילתו והביא דברי התוס' ישנים ביומא שהבאתי וכתב דכ"ז אישטמיט מבעל משל"מ פי"א מתרומות דנחית לחלק בין סיכת כהן שהיה בהיתר ובין בליעת זר שהוא באיסור וכשהוא נהנה בגרונו לכ"ע מתחלל רק בלעיסה לחודא אינה מופקעת מקדושתה כנשמע מדברי התוס' ישינים כתובות את"ד שם ונתחזקה אצלי ההערה שלי אלא דזה צריך להוסיף דעל מזיד לק"מ דבמזיד א"ל דלא נתחלל וכמו בהקדש אף דיש לחלק כמובן, ועיין בתוס' הנ"ל אם לא אליבה דר"מ דאמר אף במזיד מתחלל, ועיין בברוך טעם דין א"א שא"ש דין א' אך י"ל דתרומה שאני ועכ"פ דבשוגג לא משכחת לה חומש כלל לר"ל ואף איסורא ליכא כמש"כ בברוך טעם שם דבתרומה כיון שנתחללה בתחילה בהנאת הגרון הותרה ונפקעה מקדושתה מכל וכל ואף איסורא בעלמא ליכא עכ"ל ודלא כהבי"צ דר"ל דדוקא לענין חומש מתחלל, ועיין ירושלמי ריש פ"ז דתרומות והובא בר"ש שם דשקיל וטרי שם אליביה דר"ל דס"ל ח"מ שוגגין פטורין א"כ האוכל תרומה מזיד האיך חייב יע"ש דמוקים לה ופריך כל מתניתין דר"מ קרייא דר"מ וכו' יעו"ש, וא"כ כה"ג יל"ע לר"ל האיך משכחת לה עיקר החיוב הא כבר נתחלל משעת הנאת גרונו ויל"ע, ואגב ראיתי היום בקובץ התבונה שי"ל ע"י הגר"י סלאנטר זצ"ל ושם אות נ"ט בחדושי הגאון בעל עמודי אור זצ"ל העיר להסתפק ביסוד זה של שלכה"ן דהרמב"ם כתב דאחד מן הדרכים דהוי שלא כדר"א כגון שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם שנכוה גרונו, וא"כ לר"ל דס"ל התם בחולין דאכילה במעיו בעינן א"ל דגם לחומרא אמרה ר"ל דאם אכל שלכדר"א שלא נהנה גרונו מ"מ כיון שבא האכילה במעיו חייבו וכו' ולר"ל בכל דוכתא דינא הכי דמיחייב אף שלכדר"א אהנאת מעיו וצריך תלמוד עיי"ש, ועיין במ"ל פי"ד ממאכ"א דין י"ב בחקירתו שם אם כרך דבר איסור בסיב יע"ש שבסוף דבריו שם מרמז למחלוקת ר"י ור"ל בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב אם על הנאת מעיו עיי"ש, וי"ל קצת סייעתא לדבריו דבתוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' כתבו ועוד דמצי לאוקמי שלכד"א דאין אסור אלא מדרבנן יע"ש ולפ"ז ילע"ק מדוע לא קאמר באמת הכי ר"ל ולמ"ל למימר משום ח"ש דפליג ביה ר"י לימא משום שלכדר"א דכ"ע מודי בה, אבל לפ"ד ניחא דלר"ל באמת שלכדר"א אסור מדאורייתא משום הנאת מעיו ולא בכל אופן פטיר בשלכד"א וע"ז מוקים לה ביותר בח"ש, ועיין שם כ"ב ע"ב ובתוס' ד"ה אהתירא, ואכמ"ל בזה, ול"ל דמשכחת לה לר"ל בזר שבלע מאכל תרומה דלא מתחלל ע"י בליעה ואף דהוי שלכדר"א חייב לר"ל משום הנאת מעיו, זה ליתא דהרי ר' יוחנן נמי אמר זר שבלע שזיפין חייב וכתבו התוס' הטעם משום שנתחלל ע"י בליעתו עיין שם בתוס' ישנים ובמנחות ס"ט ע"ב וצע"ק לר"י דבעינן הנאת גרונו מדוע חייב קרן וחומש, ועיין נוב"ת חאור"ח סי' קט"ו דבצל"ח כתב דבתרומה חייב אפילו שלכדר"א עיי"ש היטב יש להאריך בזה ועיין לשין רש"י ביומא שם שאף היא דרך אכילתן ועי"ש משמע בשלדר"א פטור והצל"ח לא העיר מדברי רש"י אלו, יעיין בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ו, ואפשר דשאני שזופין דחיך אוכל יטעם אף בבליעה, ועוד אפשר לומר דבלע לאו דוקא שלם אלא דנתמעך ע"י הבליעה תיכף וכדמשמע מתוס' מנחות שם, ויל"ע בתוס' יוכ"פ שם ומה שחלקתי שם מצאתי ברש"ש יומא שם שכ"כ, למש"כ בדף כ"ח לנידון ספק סוטה, עיין בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ח עיי"ש בעיון – למש"כ על קושית התוס' בדף כ"ו דא"כ נימא לנפשי' יע"ש בשם הרצ"ח בשם היד המלך, לענ"ד לא"כ, חדא, דמ"מ רגלים לדבר הוא עפ"י ריב שמסתתרות לשם פריצות והורגין על רוב, ועוד, דהיכי שבא הע"א ואמר נטמאת א"כ איגלאי מילתא ורגלים לדבר שהסתירה היתה לשם פריצות וזנות, דעכ"פ אף אי נימא שאינו נאמן לאוסרה מ"מ משווא ליה שוב ספיקא דפריצותא ודבר מכוער וכיון שכן שוב נאמן נמי לאוסרה ודו"ק אלא שאיסתגר בקמייתא, – משה"ק בדף קל"ה לחלק בין טומאת בשר לטומאת הגוף שכחתי מלציין עוד שראיתי אח"ז גם הגהות מצפה איתן שהעיר ודיבר מזה:

בגמ' דאמר מ"ם תחומין דאורייתא, עיין בתוס' יו"ט מה שהקשה על הרע"ב דסתרי הדדי דבספ"ב דשבת אמר קראי אסמכתא יע"ש א"ל דסבר הרע"ב דמ"ד תחומין דאורייתא היינו כמו איסור דחצי שיעור דהוא רק איסור קל, אבל לא שהוא מדאורייתא כמו לאו בעלמא וללקות עליו, עיין בספ"ק דעירובין ובזה י"ל כמה הערות אך אכ"מ לפורטם, שם במשנה ה' יש לדייק דבדברי ר"י בן הורקנוס אמר לא עבד איוב את „הקב"ה” ורבי יהושע קאמר בלישניה שלא עבד איוב את „המקום” אלא מיראה, וא"ל דאצל מדת האהבה אמר „הקב"ה” אבל אם לא עבד אלא מיראה הוא בבחינת מקום שהוא מפני שהוא מקומו לכך ירא מפניו וקצרתי, ועיין בצל"ח ריש פרק חמישי דברכות מש"כ ליישב בגירסת המשנה דשם דאמר כדי שיכוונו לבם למקום ובדרך רמז כתב כי למקום עולה במספר רי"ו והוא גימטרי"א גבורה יע"ש ואם הוא במדת גבורה א"ש ביותר הכא ובסוף מס' מדות ג"כ תנן שאמר ברוך המקום וכו' ועיין תיו"ט שם מש"כ בזה, ויש ראיה לדבריו ששוב כשאמרו עוד הפעם לא אמרו רק ברוך הוא עיי"ש ודו"ק:

בחיבורי הבאתי כ"פ דעת רש"י ביבמות נ"ח ע"ב בהא דמשני רב פפא האי תנא הוא וכו' ופירש רש"י בלשון שני דהאי תנא הוא דלי"ל הך דרשא דונקה האיש מעון ול"ל הך דרשא שקדמה שכיבת בעל יע"ש והנה מלבד מה שהקשו התוס' שם דבכמה דוכתי פריך ומי בדקי לה מיא והתניא וכו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפלוג וכו' יעו"ש, יש להעיר עוד ממעילה (י"ט ע"א) ומפרש"י בעצמו דקאמר בגמרא שם ואקשה רחמנא (מעילה) לסוטה דאע"ג דלא פגים גבי הקדש נמי נתנה טבעת בידיה מעלה ופרש"י דבסוטה אע"ג דלא פגמה מעלה דסוטה פגומה ועומדת היא דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב וכו' יע"ש וא"כ מה יענה להאי תנא דנוהגת אף בשלא קדמה שכיבת הבעל וא"כ איננה פגומה מקודם, ועיין תוס' שם י"ח ע"ב ד"ה יכול וכו' דיש לפרש פירוש אחר אבל לפרש"י עצמו יקשה זאת וכנ"ל:

בגמ' דף ל"א הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דרבא חד אמר ליה אקריון בחלמאי וכו' ויעלצו בך אוהבי שמך וכו', לי הכותב השפל ונבזה בימי ושנות ראינו רעה ימי המלחמה מחמת המצוק התורקי כשעמדתי בפרק השאלה אם לברוח מפה עיה"ק או לאו אקריון בחלמאי הפסוק „וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה” וע"י זה עשיתי כל טצדקי ובעז"ה עלתה לי ונשארתי פה ירושלם ולא הצרכתי להגלות לנוע ולנוד על אדמה טמאה, ירק כדי לספר חסדי ד' כתבתיה פה לזכרון:

מש"כ בדף נ"ו ע"ב על פרש"י שבדף י"ג ע"ב שהרגיש שם שלא מכר פשו את הבכורה ליעקב אלא שהוא לא יטול פי שנים, אבל לא שיטול יעקב פי שנים מצאתי עכשיו בשו"ת למרן הגאון בבית הלוי ח"ש דרוש ג' שהרגיש בזה הענין והביא פרש"י דמס' סוטה כאן וכן הביא מפרקי דר"א פרק ל"ח שאיתא שם דאמר עשו ליעקב נחלק כל מה שהניח אבא לשני חלקים ואני בורר שאני בכור והרי כיון דערער ואמר שהוא בכור א"כ אמאי אמר שיחלקו הכל לשני חלקים שווים הרי צריך שיטול הוא יותר לפי טענתו אלא הענין הוא שהודה שאין לו זכות בבכורה יותר מיעקב ולא יעקב יותר ממנו אלא שרצה לברר חלק הגדול שהוא הגדול שנולד ראשון יע"ש עוד מה שהביא בשם ספר זרע בירך לבאר דברי המדרש רבה יעש"ה ופלא שלא הזכיר דברי המהרש"א ז"ל כלל מה שהקשה על זה מבב"ת, וצ"ל דאין ה"נ עפ"י האמת וכפי שכתבו המלאכים השטר קנה יעקב הבכורה פי שנים והעבודה והכל מה ששייך לזה, אלא שג' טעות רצה עשו הוא אדום להטעות את אבינו יעקב והניח מקום לערער על המכירה וכפי מה שביאר שם היטב בבית הלוי ויל"ע, [ואגב יש לעורר עוד עליו במש"כ שם לעיל מזה לבאר דברי המדרש עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות דא"כ אין מעלה בארץ ישראל על שארי מדינות כיון דגם שם יכולים להקריב וכו' יע"ש וכמדומה לי שיש מי שכתבו דאף בזמן שהבמות מותרות מ"מ זה דוקא באר"י אבל לא בחי"ל עיין בסדר טהרות להרב דראדזין ובהגהות הגאונים שם והגאב"ד דלמבערג שם עיי"ש היטב ואין כעת לפני]:

עוד ראיתי שם בבית הלוי תשובה מ"ב שכתב לתרץ דעת הרמב"ם פ"א מהל' סוטה שלא העתיק סוף לשון הירושלמי דמקנא לה אפי' ממאה בנ"א הוי סתירה ותפס ליה רק דין ראשון דנקט הירושלמי שמקנא לה משני בנ"א כאחד, והוא משים דאם נסתרה עם שלשה בנ"א כאחד, היא וודאי לא שייך לומר שישקנה דלאיזה ענין ישקנה דהרי גם אם זינתה עם אחד מהם הרי לא יהי' המים בודקין אותה דנמצאו השנים הנותרים הם עדים על זנותה דהם כשרים לכל עדות שבתורה דהרי הם כשרים לכל דבר ולא עשו שים איסור בהסתירה יע"ש את"ד, וכננס על גבי ענק אבוא להעיר ע"ד הק' דאם מיירי ששהתה כד"ט של כל אחד מהם, בוודאי לא שייך לומר שהם יהי' עדים שהרי הם בעצמם בכל הספק, ואפילו אם מיירי ששהתה רק כד"ט של אחד מהם וכמו שכתבתי כ"פ וכמו שנראה ג"כ מדבריו באות ג', עכ"פ היא אסירה עליהם כדין אחד לבעל ואחד לבועל וגם הם בספק שמא אחד מהעדים הוא הבועל, דהתורה עשתה ספק זה כוודאי איסור עליהם, ונכללים בכלל הטומאה והשרץ, וכשם שהבועל בעצמו אינו נאמן וכמו שהקשו כבר האחרונים על דעת הרשב"א, ה"נ הם חינם נאמנים בין לזכות ובין לחובה, ובכלל יש עוד להעיר על דבריו שבאות ב' ובאות ג' ועיין במנ"ח מ' שס"ה שכיוונו שניהם לדבר אחד ותבין היטב דברי הבית הלוי שקיצר הרבה בזה, ובאות ד' שם מחדש דקינו לא מקרי רק בשחושדה לזנות אבל באומר לה אל תסתרו מפני ששונא לפלוני או משום איסור יחיד ואינה חושדה שתזנה כלל רק שמזהירה על איסור יחוד נראה ד"א הווי קינו כלל עכ"ל ועיין היסב בפ"ת אהע"ז סי' קע"ח ובמחנה חיים חלק ו' ואכמ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף