מנחה חריבה/סוטה/ח/א

מנחה חריבה סוטה ח א

דף ח' ע"א

תוס' ד"ה ששם משקין וכו' בתוספתא שנאמר וכו' ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה. כנראה הביא התוס' תוספתא זו. להבין ממנה דלא כשיטת הש"ס דעומדת היה על שער ניקנור. לכך הביאו התוספתא שמפרש הפסוק לפני מזבחך באשה סוטה לומר דבעינן לפני מזבחך ממש ועיין מש"כ לעיל במשנה וסיים בתוספתא היא עומדת מפנים והכהן עומד מבחוץ שנאמר וכו' האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה' ועיין כה"ג בזבחים (ל"ב פ"ב) דתניא ושחט את כן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ד' שמעון התימני אומר מניין שיהי' ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט ה"ל ושחט את בן הבקר לפני ד' שוחט את בן הבקר יהא לפני ד' ע"כ. וצ"ת אם גם כאן בסוטה יפליג שמעון התימני לומר דהכהן יעמוד לפנים לפני ד':

שם גמרא ורותתת מי משקין והא אין עושין מצות חבילות חבילות דתנן אין משקין וכו'. הנה לכאורה יש לומר כמילתא דפשיטא דלר"ש ור"י אם עבר הכהן והשקה אותה. האי שתיה לא מהני ואף בדיעבד מעכב דגם על זה נאמר חוקה ותורה לעכב עיין חידושי לעיל. אף שלא מצאתי בזה מבואר. ומעתה יש להוכיח מכאן דאף מחמת הטעם דאין עושין מצות חבילות. אם עבר ועשה א"י יד"ח אף בדיעבד. ובשתיה אין פועלת כלל דאל"ה מאי הקשה. דהרי משום אין עושין מח"ח י"ל דמיירי בדאי עבר והשקה מיירי. א"ו דלא שנא אך מ"מ לא פסיקא לי האי מילתא גופה. ביסוד המונח לעיל דאי מטעם אותה אף בדיעבד פסול. וגם לפי דעת התוס' דאין עושין מח"ח הוא רק דרבנן בוודאי אין סברא לומר דמעכב בדיעבד. וצ"ת בכלל זה:

שם בתוס' ד"ה אין משקין וכו' נראה לפרש שיעמיד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן וכו'. לא זכיתי להלום עומק דברי התוס' דכנראה כתבו זה רק השתא דלא ידעינן עוד מהא דאין עושין מח"ח. רק מאותה ילפינן לכולהו. וחידשו התוס' דאף להעמיד שתיהן בב"א אסור. אבל א"כ איני מובן מש"כ דכן הדין ברציעה. וכן מה שהקשו שוב משני חטאות שיעמיד שניהם בעזרה וכו'. דהלא בזה לא כתוב אותה. וההכרח לומר דתוס' כתוב זה. אליבי' דטעמא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולכך הקשו דא"כ יהי' אסור לשחוט שני עולות או שני חטאות אף בזאח"ז א"כ עדיפא הו"ל להוכיח מחולין שם שהביאו דילפינן מתזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים. דת"ל משים שאין עושין מצות חבילות. אלא ע"כ דלא שייך שם זה מאיזה טעם שיהי'. אמנם זה יש לדחות דכבר הניחו התוס' לקמן ד"ה והא בתימה דברי הש"ס דילן דמאי פריך והלא אין עושין מ"ח ליכא אלא איסור דרבנן יע"ש וא"כ לק"מ שם דיליף מן ותזבחוהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים כאחת. דהוי איסור דאורייחא. ומדויק בזה לשון התוס' שכתבו כאן דאיכא איסור דאורייתא' מה שאינו שייך כלל לדבריהם. ונראים כמיותרים. אבל לפמש"כ אתא כמין חומר. דהתוס' ז"ל הרגישו בזה ליישב דלא תקשי משם על האי סברא דאין עושין מ"ח. ולכך הקדימו לכתוב דהוי איסור דאורייתא. אבל מטעם דאין עושין מ"ח. הוא רק איסור דרבנן. (אח"ז ראיתי בהגהות הרש"ש בתוס' ד"ה כאן שהרגיש מגמ' חולין הנ"ל דת"ל מטעם דאין עושין מ"ח. יע"ש ושכח שהתוס' הביאו גמרא זו ומה שיש להרגיש על דברי התוס' כפי שכתבתי לעיל) וגם איניני יכול לפרש המשך דברי התוס' מה שהביאו מפרק נערה המאורסה דבעי מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לא דוקא ופשיט להו מהכא ע"כ. מאי רצו בזה ואולי גם בזה נאמר דהרגישו מדוע לא קאמר שם מטעם דאין עושין מ"ח וכבר הרגישו בזה האחרונים. עיין ארעא דרבנן אות א' וא"כ לפ"ז אף להעמיד אותם שיפיר להם הבעל או החכם להתיר. זה י"ל בכוונתם וצ"ת:

וראיתי להרב רבנן. בעל ארעא דרבנן. במערכת אות א' שהבין דדברי התוס' הולכים לפי המסקנא דהטעם הוא משום דאין עושין מ"ח, דהקשה שם מאלו דברי התוס' על הרשב"א בשו"ת דהשיב דיכול לברך ברכת חתנים לב' חתנים והכי מסתברה שמוהל א' שיש לפניו ב' וולדות למולן מברך על ב' ברכת מילה וכן בכל המצות. ותמה על השואל ועל הרשב"א ז"ל דנהי דליכא למיחש בברכה היכי, דהוו ב' שווין למצות חבילות כל שהיא לפטור, אבל מי התיר להביא ב' חתנים בב"א וכן ב' וולדות בבת אחת למול, וכמו שדקדק רבותינו בטלי התוס' מהתוספתא וכו' יע"ש הרי שהבין כמש"כ, וכתב שם עוד דדברי התוס' קשין להולמן דלפ"ז יהא אסור לן להביא בליל פסח הג' מצות בב"א ואע"פ שברכת המוציא על השלימה ואכילת מצה על הפרוסה. ח"מ כל שנוטלן בידו בב"א הא איכא משום אין עושין מצות חבילות והתוס' בברכות דף ל"ט ד"ה הכל מודים וכו' כתבו דר"י ז"ל היה רגיל לברך תחילה ברכת המוציא על ב' קודם שיבצע ואח"כ מברך על אכילת מצה ובוצע בשתיהן אח"כ ואין זה עושה חבילות חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ע"כ ולפי דבריהם בסוטה מה יושיענו זה שהיה עושה על ב' דהא כל שהוא נוטלין שתיהן בב"א איכא לתא דחבילות עכ"ל ונראה דלפי הטעם שכתב רש"י מפני שנראה אליו כמשאו אינו שייך בכגון זה, וגם עוד נראה לומר דלא כתבו התוס' לאסור ההבאה בב"א אלא במקום שבעצם המעשה שייך האי מצוה דאין עושין מ"ח וכגון בכהן אחד ולכך אף שיעשה בזאח"ז כיון שהביא בב"א אמרינן ג"כ דמחזי עליו כמשאו ואין עושין מצות חבילות. אבל במקום שבעיקר המעשה לא שייך מצות חבילות כגון בשני כהנים. לשיטת רש"י ותוס'. או בנדון דידן דמברך על שתיהן אז גם ההבאה והנטילה לא חיישי משום מ"ח. ומשום שא"י אם נכון זה. קצרתי וצ"ע במג"א סי' קמ"ז במה שהעיר לענין הבאת הס"ת יע"ש. עוד נראה לומר קצת עם מה שהקשה עוד האר"ד על התוס' ברכות שם שכתבו דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים ח"ח דהא אקדוש מבי מברכין קדוש וברכת היין עכ"ל והקשה דהא בערבי פסחים פרכינן אהא דאין אומרים ב' קדושות בכוס אחד משום דאין עושים מח"ח מהא די"ט א' במו"ש יאמר יקנה"ז ומשני הבדלה וקדוש חדא מילתא אבל ברהמ"ז וקידוש ב' מילי נינהו, הרי דבברכת הנהנין חיישינן ללתא דמח"ח וכו' וצ"ל דכוונת דבריהם לומר דברכת הנהנין כה"ג דברכת על אכילת מצה גורמת לברכת המוציא ליכא משום מ"ח דהוי כחדא מילתא והוי כעין קידוש וברכת היין דזה גורם לזה וכדעת ר' משולם בתוס' פסחים שם עכ"ל וא"כ אף לדעת הר"י שנתן טעם אחר. מ"מ לענין הבאה מודה לזה דלא שייך כאן מ"ח משום דזה גורם לזה והכל אחד הוא. וכמו שמותר להביא הנר והבשמים והיין בבת אחת משום שהכל אחד. ועדיין צ"ת בזה שהערותי שמותר להביא הבשמים והיין בב"א. עוד הקשה האד"ר וז"ל ואיכא למידק אהא דאמרינן בפ' ע"פ לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וליכול משום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן וכו' וקשה תיפוק ליה דלא ליכרוך משום דהו"ל עושה מצות חבילות וכו' יע"ש. ותמה אני עדיפא הו"ל להקשות על הלל גופי' דכריך מצה ומרור ואכיל. דהוי עשה מ"ח. ? וע"כ כיון שמצות כריכה הוא בכך לאוכלו כאחד וזה הוא מצותו ולא שייך אין עושין מצות חבילות אם זה הוא מצותו ופשוט. עוד העיר שם באר"ד עמש"כ הרמב"ם בהל' נדרים דהבעל מיפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מפר נדרי ב' בנותיו כא' וכו' וקשה דסוף סוף עכ"פ מדרבנן יהא אסור משום שעושה מצות ח"ח דומיא דאין רוצעין ב' עבדים כאחת וכו' יע"ש ובהגהות עפרא דארעא שם כתב די"ל דלא אמרו אין עושין מצות חבילות הלא במצות המחיובת דלא סגי דלא עביד לה אבל בהפרה רשאי שלא להפר פ"כ ואינו מובן דהלא גם רצועה רשאי שלא לעשות באינו רוצה לעבוד יותר וצ"ל דמכ"מ עכשיו שאמר אהבתי או שהמצורע רוצה לטהר. מחויב הוא לעשות כמצוה האמורה בתורה. וכבר קדמו בזה המג"א בסימן קמ"ז וז"ל ומה שהקשו התוס' משני זבחים י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמיד כאחד וכו' עכ"ל ואולי כוונת המג"א דוקא לענין הבאה כאחת יש לחלק בין של חובה לשל רשות. אבל בעצם העשיית המצוה אף של רשות ג"כ הוי בגדר אין עושין חבילות ועיין ברש"ש כאן שכתב ולכאורה ה"נ כיון דהתרת נדר הוי מצוה לא היה ראוי לכתחילה להתיר לב' אנשים כאחד. אבל בטלה דעתי נגד דעת הרמב"ן הובאה להלכה בשו"ע סי' רכ"ח סמ"י. ונ"ל ראיה מהא דאיצטריך למעט בחולין (כ"ט) מתזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים כאחת ול"א דתיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות ע"כ. והנה נעלם ממנו דברי התוס' מדיבור דלעיל שהרגישו כבר מהאי גמרא דחולין ועיין במה שביארתי לעיל בכוונתם. ודברי המג"א והרב אד"ר היקר. ויש גם להעיר ראיה לחילוק זה. מהא דמבואר בגיטין דף פ"ז ודף מ"ב ע"א דדרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין שני עבדים משתחררים בגט אחר יע"ש והלא מצות גירושין היא אחת מתרי"ג מצות למנין שאנו מונין לדעת הרמב"ם ז"ל וכבר הבאתי מזה בספרי או"ת לענין מצללה"נ. וא"כ ת"ל מטעם דאין עושים מצות חבילות וכשם שאין רוצעין שני עבדים כאחד אלא ע"כ משום דהוי כמו שחיטה שכתב המג"א ולכך שפיר יכול להביא לגרש שני נשים אף שיגרש זאח"ז. (ושוב אח"ז רב נזדמן לידי לעיין בירושלמי גיטין וראיתי שם פ"ט הלכה ה' דקאמר כמא דאת אמר גט אחד וכו' כתב בעל שירי קרבן בזה"ל הנ"ל וי"ל קאסבר ראב"י דלהא לא צריך קרא שאין כותבין גט אחד לשתי נשים כאחד דגט מצוה היא וקיי"ל אין עושין מצית חבילות כדמפורש בבלי סוטה דף ח' דמדאורייתא אסור ע"ש בתוס' וכ"ש לר"מ דאמר המשנה בגיטן הולד ממזר אף זה כשינו מטבע הוא. א"כ ע"כ לומר דקרא אתי למעט האומר ללבלר וכו' ונראה דהיינו טעמא דסיפא דמתניתין דתנן חמשה שכתבו כלל וכו' ולא תני בהקצרה הכותב לחמשה נשיו כלל בתוך הגט. אלא דאסור לעשות כן דאין עושין מ"ח אבל ה' שכתבו לנשותיהם בגט אחד אין זה מ"ח כמפורש שם בבלי. מיהו ראב"י פליג וסובר דאפי' בכה"ג הוי מ"ח וכו' יע"ש. הרי כבר העיר בזה גאון בדורו ז"ל ויש להעיר עוד עפ"י שיטת הרמב"ם במג"א סי' קמ"ז ובארעא דרבנן שם ואכמ"ל עוד] רב האד"ר כתב ליישב דטעם הרמב"ם הוא כדעת הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דבברכה א' מוהל לב' וולדות וכן לב' חתנים דכל שהוא לפטור ליכא משום ליתא דח"ח וה"נ בהפרה א' פוטר לשתיהן עכ"ל. עוד זאת יש מקום ספק בכללן בב' מצות שיש להם המשך זמן ובהתחלת הא' אין המצוה הב' עמה אבל בהמשך זמן עשותה פגע במצוה הב' ועושה אותן בב"א אם יש בזה ליתא דאין עושין מ"ח ולא מצאתי דבר מבורר בזה כ"א דברי התוס' בפ"ק דמ"ק דף ח' אהא דאין מערבין שמחה בשמחה דטעם הדבר דכמו שאין עושין מ"ח דבעינן שנהי' לבו פנוי למצוה א' ולא יפנה עצמו ממנה, וכן שמחה בשמחה יהי' לבו פנוי בשמחה, והתם אי נשא קודם הרגל יום א' שרי אף דז' ימי החופה הם נעשים בתוך ימי הרגל כל שתחלת המצוה היה בחול ע"כ, ואינם מובנים כלל דבריו במחכ"ת דכנראה הבין כוונת התוס' דבשמחה ברגל איכא משום אין עושין מ"ח, ובאמת אינו כן וא"כ האיך ניחא ליה הגמרא שם דמ"ק דקאמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וכי סני ליה לשון הברייתא דסוטה דאין עושין מצות ח"ח, וע"כ דטעמים חלוקים הם אלא דכוונת התוס' לדמוי דכשם לגבי כל המצות אמרינן שאין עושין ח"ח משום שיהי' לבו פנוי למצוה אחת, כן בשמחה בעינן שיהא לבו פנוי לשמחה אחת, אלא דנשאר להבין מדוע לא קאמר הטעם שם במו"ק דלכך אין נושאין נשים במועד משים שאין עושין מ"ח, ונראה פשוט דהרי איני עושה שתי מצות בב"א, אלא דעושה מצוה אחת ונמשכת ממנה שתי שמחות בזה לית לן בה ודוק, ועוד אפשר לומר כיון דאמרינן בפסחים (ק"ב ע"ב) דאין לו „שאני" וע"כ דאיני לעיכובא, (ועיין במה שנסתפקתי לעיל בחדושי) א"כ אפשר לגבי מצות נשואין נקיים פו"ר הוי כדיעבד ויהי' שרי קמ"ל מטעמא אחרינא, ועוד יש להאריך, אך אין כאן מקומו, ולא באתי אלא להעיר על דבריו אגב דאתי לידי, עוד העיד האד"ר דמפני מה שינו את טעמם במ"ק וכתבו דטעם דאין עושין מח"ח משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ובסוטה דף ח' כתבו הטעם משום דמחזי עליו כמשא ולההוא טעמא א"ש הני סוגיות דפ' ע"פ דאין אומרים ב' קרושות על כוס א' משום דעושה המצוה חבילות וכן ההיא דאין חותמין בשתים אבל לטעם שכתבו במ"ק כדי שיהא לבו פנוי קשה מפני מה אסרו אחר שבירך ברהמ"ז על הכוס ופנה הימנה שלא יאמר עליו הבדלה ע"כ ולדעתי גם לטעם התוס' דסוטה קשה דמפני מה אין חותמין בב' דמה שייך שנראה עליו כמשאו, ואתי לידי, ספר נר לדוד מהמו"ל בפעה"ק וראיתי שם בס' קכ"ז שאחד העיר לו להקשות על טעם התוס' סוטה דמפני מה אין חותמין בשתי סואין אומרים ברהמ"ז וקידוש על כוס אחד ולתוס' מו"ק דהטעם משום שיהא לבו פנוי משמע דניחא ליה והשיב דיפה העיר ורש"י ברכות מ"ט ד"ה שאין חותמין בשתים נשמר מזה וכתב שדומה לעושה מצוה אחת חבילות, וכתב עוד דהמג"א שכתב לחלק בין מצות שהן חובת הגוף למצות שהן נדבה ועיין במחהש"ק מוכח דס"ל להמג"א טעמא דרש"י פסחים ק"ב ותוס' סוטה ח' משום דמחזי כמשוי לעיקר דאלו לטעם התוס' מו"ק אין לחלק בהך ע"כ ואיני מוכרח כלל. וגם לפי מה שפרשתי דכוונת המג"א על ההבאה, א"כ נראה בלא"ה דדין זה ליתא אלא לטעמא דנראה כמשוי. דלטעם שיהא לבי פנוי למצוה אחת. אין שייך זה לההבאה כלל ודו"ק וקצרתי.

ובספרי אוריין תליתאי דף כ"ד הבאתי הירושלמי דסוף תרומת דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה יע"ש ואמר לי חכם אחד. דהקהלת יעקב אלגאזי ז"ל הרגיש בירושלמי זה. דנימא דאין עושין מח"ח. ועיינתי כעת וראיתי דכעין שנסתפק בספרו אד"ר. נסתפק שם אם בב' מצות הנעשות בב"א והאחת נעשית מיד וחברתה נמשך גמר מצותה יותר מי אמרינן דכל דאין התחלתן וסיומן בב"א אין בזה משום חבילות והן אמת דלפי טעם הדבר דאין עושין מ"ח משום דמחזי עליו כמשוי נראה דכל דתחלת עשיתם בב"א אף דבגמר חין נגמרין בב"א איכא משום ח"ח. והביא מירושלמי הנ"ל והא התם דמצוה לשרוף את התרימה טמאה ושרינן להדליק בשמן שריפה בחנוכה ולא חשו משום אין עושין ח"ח ע"כ צ"ל דהייני טעמא משום דנ"ח כבתה אין זקוק לה. לא כן מצות שריפה שמן של תרומה שצריך המשך זמן עד שישרף אמטי להכי אפי' אם יהי' נמשכים ב' המצות יחד כל שאם כבתה אין זקוק לה ובשמן שריפה כבה זקוק לה לא חשו משים אין עושין ח"ח את"ד. ולפמש"כ לעיל לק"מ משום דבעושה מעשה אחת וממילא נמשך שתי מצות לית לן בה וא"ש. ועוד נראה דלא אמרינן אין עושין מצות ח"ח. אלא באופן ששתי המצות צריך לעשות על זה הדרך והפעולה. כמו בקידוש. ששניהן צריך לעשות על כוס וכדומה. אבל הכא מצות ביעור שמן שריפה הוא רק לבערו מן העולם על איזה מין הבערה שהוא. אבל לא על זו הפעולה שצריך גבי נר חנוכה בנר דוקא ובזמן ידוע. א"כ לא שייך כאן דנראית עליו כמשאוי. דהלא אין צריך כלל לעשות מ' א' על זה האופן. ולא גם הטעם שיהי לבו פנוי חין שייך כאן כמובן. והוא על דרך המג"א דבמצוה רשותי לא אמרינן כן וכמש"כ לעיל בשם העפרא דארמא ודו"ק. ומש"כ הקה"י הטעם. משום דהתם כבתה אין זקוק לה אינו נראה. חדא דעדיין תקשה למ"ד כבתה זקוק לה. ועוד גם בביעור שריפה מהיכן ומאיזה טעם פסיקא דכבתה זקוק. הלא יכול להדליק אימת שירצה והקה"י בעצמו שוב מדחה ראייתו דהתם בירושלמי איירי באין לו שמן אחר ובאין לו לא חשו לאין עושין מח"ח וכדאמרינן בפסחים וכו' כאשר כתבתי גם אני לעיל. (ושכחתי להעיר לעיל שמכאן מבואר מה שנסתפקתי בריש סוגיא לענין אם מעכב בדיעבד. דמבואר מפורש דאיני מעכב) ואפשר נמי דלא חשו אלא היכי דתרוויהו דאורייתא או דרבנן לא בחר דאורייתא וחברתה דרבנן (שיטת רש"י ותוס' היא דשריפת תרומה טמאה נמי מדרבנן היא. עין תוס' שבת שם ובביצה ואכ"מ) ומצאתי סמוכות לזה ממאי דקא טרח תלמודא בשבת למיהב טעמא למאי דקתני במתניתין דאין מדליקין בש"ש בשבת וביו"ט ולא קאמר ה"ט משום דאין עושין מח"ח ומה גם לדעתו דר"ח שם בדף כ"ד ע"א דבסתם ע"ש יכול להדליק בש"ש האיך שרינן ליה להדליק והרי עושה מח"ח (יש לדחות דבאין לו איירי וכנ"ל) אם לא דעכ"ל דבחד דאורייתא וחברתה דרבנן אין בו משים ח"ח אלא שאין אני מוצא טעם בדבר עכת"ד. עם הערותי, ואי נימא דאין עושין מ"ח הוא דרבנן כמשה"ק התוס' בשמעתין לק"מ דבגמ' נותן טעם דעיקרו דאורייתא. והנה תיתי לי שזה כבר כתבתי להקשות כה"ג על הרשב"א שבת דף כ"א בד"ה אמר ר' ירמיה וכו' שכתב ועוד נ"ל דע"כ רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה דאמרינן לקמן אמר רבא פשיטא לו נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואם איתא דמותר להשתמש לאורה פושה נר אחד וכולה לו לכאן ולכאן ומניחה על השולחן ודיו וכו' ונ"ב יש לעיין מהא דקיי"ל אין עושין מ' חבילות ועיין בס' קהלת יעקב בכלל זה כי שמעתי שדובר מזה ע"כ. והנה עכשיו ראיתי שכונתי קצת לזה האופן, ועל גופא דסוגיא קשיא, ועכצ"ל דבאין לו מותר, וגם תירוציי הנ"ל וגם מש"כ הקה"י משום שזה נמשך יותר ואין הגמר בב"א כנ"ל:

(והנה נזדמן לי כעת לעיין בספר עולת שלמה לידי"ן הרב הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן ליפשיץ שליט"א אבן יקרה בק"ק הוראדנא, ואמרכל דקופת הרמב"ן ז"ל, ושם בחלק התשובות סימן י"א אות ד' ראיתי שגם הוא הקשה דאמאי צריך להטעם שמא יטה בש"ם ח"ל דאין עושין מצית ח"ח וה"נ איכא שריפת תרומה טמאה ומצות נר שבת, וכתב שמצא קושיא זו בתפארת ישראל על משניות בשבת פ"ב שהעיר בזה, והמחבר שליט"א תירץ עפמש"כ בארעא דרבנן דדוקא בשתי המצות שוות אז אמרינן אין עושין מח"ח אבל לא כשהאחת היא דאורייתא והשניה דרבנן עי"ש. ובנר שבת כתב הפמ"ג דהוא דאורייתא ושריפת ת"ט אינא אלא מדרבנן ולא אמרינן בהא אין עושין תח"ח וא"כ כ"ו בנר שבת אבל בנ"ח דאיהו נמי איני אלא דרבנן אסור להדליק בש"ש משום דאין עושין מח"ח ע"כ, והנה נעלם ממנו דברי הרב עצמו בספרו קהלת יעקב כמבואר הכל לעיל, גם הקה"י עצמו לא ס"ל דנ"ש הוי מדאורייתא כמבואר, וגם תפס בפשיטות דשריפת ת"ט הוא דאורייתא כחד תירוץ בתוס' שבת ד' כ"ה וכאשר הערותי הכל לעיל, ולפי דברי הפמ"ג בשם הצ"ץ דנר"ש הוי מדאורייתא, יתורץ אשר הערתי לעיל על הרשב"א שבת כנ"ל דהרי נ"ש הוי דאורייתא ונר חנוכה הוי דרבנן ולא אמרינן בזה א"פ מח"ח עוד מסיים בעולת שלמה שם להקשות אליבי' דרב חסדא ומתרץ משום דס"ל כבתה אין זקוק לה ולא הוי בהמשך אחד, הכל מבואר כאן בקהלת יעקב קס לכוון למי שגדול, אך מה שכתב באמצע „דבארעא דרבנן שם הביא ראיה מהרשב"א והתוס' דברכות דלא אמרינן א"ע מח"ח אלא כשעושה בבת אחת ולא בזאח"ז" מלבד שאין מובן בלשונו, עוד לא מצאתי שיכתוב זה האד"ר לפום ריהטא, ואתו הסליחה. ואשרי שלו ככה) ובארעא דרבנן שם כתב על הקושיא במצה ומרור שהבאתי לעיל וז"ל ואין סברא לומר דלא גזרו אלא כשהב' מצות הוי דאורייתא לא בחדא דאורייתא וחדא דרבנן, דהא הסוגיא דפסחים הוי בקידוש די"ט והבדלה דקידוש יו"ט כתב ה"ה סוף פכ"ט מהלכות שבת דהוי מדרבנן, והבדלה לדעה הרמב"ם הוי דאורייתא וקאמר דאסור משום אין עושין מח"ח אי לאו משום דקדושה ואבדלתא חדא מילתא היא פ"כ, ויש להעיר על זה דמכ"מ גם לשיטת הרמב"ם על היין לא הוי הבדלה מה"ת, ועיין רשב"א בשבת הנ"ל לענין קידוש היום ובר"ן שם, אך לפי הבנתו בדברי התוס' דמו"ק דף ח' דאתי עלה מטעם א"ע מח"ח וכמו שכתבתי לעיל היה יכול להביא ראיה משם גבי שמחת נישואין דשמחת הרגל הוי דאורייתא ושמחת נשואין לא הוי רק מדרבנן (ועיין רי"ף ורא"ש ברכות ומו"ק) ואפ"ה אמרינן א"ע מח"ח, והנכון כמו שסיים בקה"י „ובעיני חילוק זה חלוש' ופלא שלא הזכיר הראיה מפסחים, ולמ"ל לדחיי מסברא והנה בספר נ"ל הנ"ל הקשה דבמגילה דף ז' ע"ב איתא ר"י נשיאה שדר לר"א אטמא וכו' שדר ליה קיימת בנו משמ"נ ומתנות לאביונים כך הגירסא ומהרש"א מקיים הגירסא וע"ש וק"ל על המהרש"א והא אין עושין מח"ח ואע"פ שבדיעבד יצא מ"מ מי חשיד ר"י נשיאה בעיני ר"א שיעשה לכתחילה חצות ח"ח וכ"כ בע"ז מר"ן הגאון בס' כתב סופר ע"כ והנה הס' כתב סופר אין בגבולי אך לפי הנ"ל יש הרבה להעיר ולתרץ בזה, ועוד נראה פשוט לפי המתבאר בפסחים שם דקידוש והבדלה חדא מילתא היא וכן בתוס' שם, וכן באד"ר הנ"ל דכל דבר דשייך להדדי ליכא בזה הא דא"ע מ"ח ה"נ משמ"נ ומל"א דמישך שייכי הדדי וכולא חדא תקנה ניהו לשמחת רעים וכמש"כ התוס' א"כ ליתא בזה משום א"ע מח"ח וקצרתי ומסיים בקה"י דלפמש"כ התוס' פ"ק דסוטה דף ד' אף לגבי הבאה אמרינן א"ע מח"ח ע"ש ורואה אני הדברים ק"ו לנ"ד דהא מיהא איכא מעשה בתרווייהו בתחילת עשיתן דוודאי איכא למיחש לא"ע מח"ח, ועיינתי בספר תפארת ישראל למשניות פ"ב הנ"ל וראיתי שכתב באמת דטעמא הוי דלא שייך שם א"ע מח"ח משום דעושה פעולה א' ועי"ז קיום ב' מצות אין כאן איסור משים חבילות וכ"ש הכא דהדלקה א' שעולה לכאן ולכאן אין כאן חשש חבילה יע"ש מה שמסביר לה היטב וברוך שכיונתי, אך מה שכתב שם בזה"ל ועיין בהמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכ' דלהרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצית דומות כאחת ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפילין כאחת ע"כ. במחכ"ת א"י מה שח ומה דמיון יש זה לזה שעושין כל אחד מה שנוגע לו לעצמו ועל גופי, ותמה על תמיהתו, ועיין ירושלמי שקלים פ"ד דאיבעי להו מהו לצאת ביין של שביעית הארבעה כוסות וע"ש וברש"ש סוף פסחים והבאתי הכל בספרי או"ת דף כ"ז ע"ב ע"ש, וה"ן יש להעיר דלשיטת הרמב"ן דאכילת פירות שביעית הוי מצוה. וא"כ הרי עושה מצית ח"ח ולפמש"כ והבאתי לעיל ישנו לדבר מזה, (ושוב יצא לאור ספרא דמרן הגאון האדיר ציס"ע כקש"ת הרידב"ז זצלל"ה על הלכות שביעית ושם בסוף הספר קונטרס להרב הגאון ר"נ וויידענפעלד שליט"א וראיתי שהביא הירושלמי הלזה והעיר כן עיי"ש דף כ"ד ע"ב ומש"כ ע"ז ואכמ"ל בדבריו, ולא הביא דברי הת"ח שהבאתי בספרי או"ת דאתי עלה מטעם מצללה"נ) והנה אגב דקיימינן העירו לי רעיוני דלטעם התוס' במ"ק דלכך ח"ע מח"ח משום דבעינן שיה' לבו פנוי למצוה אחת יע"ש דנימא דזה דוקא למ"ד מצות צריכות כוונה אבל למ"ד דמצות אצ"כ א"כ אף אם אין לבי פנוי. ונעשה כשלא עשה המצוה בכוונה נמי שפיר ולכתחילה אצ"כ להך למ"ד ולו' דבעינן שיהא לבו פנוי לקבלת עשית המצוה לא עלתה לי יפה וא"י היטב לחלק בין זה להא דאין צריך כוונה ויש לעיין ולא כתבתי אלא לעורר ונפ"מ למנות דלא בעי כוונה כמו שחיטה להר"נ והרדב"ז וטבילה בר"ן חולין שם וכן הזאה. וקצרתי וגם נפ"מ במצות דרבנן דלא בעי כוונה ויש מקום לפלפל בזה בפסחים ק"ב אך קצרתי.

ובעמדי בהאי קונטרס הגיעני זה איזה שבועות ספר נכבד מנחת קנאות על מס' סוטה מהמחבר הגאון המפורסם רבי מאיר אריק שליט"א כעת אב"ד דבוטשאטש וראיתי כאן שהביא המד"ר נשא פ"ט סי' ט' דמבואר דאין הורגין ב' אנשים ביום אחד וע"ש ברד"ל שהעיר מסנהדרין ל"ד דבעבירה אחת דנין כאחר פ"ש ולהנ"ל יש לומר דעל הב"ד לא שייך לומר א"ע מח"ח דאין מעשה רק להורגים כאחד אסור מה"ט ע"כ, ולפמש"כ לעיל יש להעיר גם בקושיא זו, וגם אי נימא דרק מדרבנן הוא הא דא"ע מח"ח ג"כ א"ש דהתם הוא מדורייתא, וכתב עוד ועיין במג"א סי' קמ"ז שכתב דדוקא בקרבנות של חובה וכו' ולענ"ד צ"ע דהא בשתית סוטה נמי אמרינן בש"ס דשייך מח"ח והא וודאי לאו דבר שבחובה הוא דהא אם רוצה הבעל איני משקה אותה וכו' ע"כ כבר כתבתי לעיל ריש דברי ליישב מהא דרוצעין וטהרת שני מצורעין וה"נ ל"ק מכאן, ועיין מש"כ לעיל בחדושי בשם החינוך והמנ"ח מזה גבי השקאת סוטה אי הוי חובה, ועוד נראה דהרי הכא לא איירינן על הבעל ולא עליו המצוה אלא על הכהן וא"כ הוא מצוה חיובות על הכהן לעשות לה ככתוב בתורה, וכתב עוד במ"ק דיש להעיר מפי"ב דפרה מ"ב מזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה והא הזאה מצוה הוא והאיך מותר להזות על כמה אנשים וכלים בב"א הא המזה עושה מח"ח ע"כ והיה י"ל דהתם מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אין ה"נ דלכתחילה לא שפיר עבד, וכשם שאין מטהרין שני מצורעין כאחד דהוי גביה גם הזאה ועוד לפמש"כ לעיל להעיר דבדבר שאין רק הכשר מצוה, ולא בעי כוונה לכ"ע עושה מח"ח וצ"ע, אלא דא"כ טהרת מצורע נמי וצ"ע, ועוד היה נראה לומר. דהרי קיי"ל דקטן שיש בו דעת כשר להזות כמבואר שם (בפרה מ' מ"א) וביומא (מ"ג ע"א) עיי"ש וא"כ יש לאוקמיה המשנה הנ"ל בקטן דכשר להזות ומותר להזות אפילו על מאה וקמ"ל דלא בעינן על איש מיוחד ובטיפה אחת סגי עיין רע"ב ורא"ש שם ובקטן דלאו בר מצות לא שייך גם הך תנאי המצוה דא"ע מח"ח, וכה"ג משני בש"ס ב"מ (דף ק"ב ע"א) אי דלא שלחה הא בעי שלוחה בקטן דלאו בר שילוח הוא (דאיני ח"ב במצות) ע"ש, וראיתי כעת בנשמת אדם כלל ס"ח שהביא דברי המג"א והקשה עליו ע"ש והנה הפירוש במג"א הוא כמש"כ במחהש"ק שם, אך מה שכתב בנ"א ולהמ"א לפירוש ברמב"ם יהי' אסור לשני בנ"א לעשות מצוה אחת ולהניח תפילין בבת אחת ע"כ. וכמו שהקשה התפא"י שהבאתי לעיל וכבר תמהתי עליו שם. ובנ"א שלפני יש ט"ס כנראה. ע"ש. ומצאתי אצלי כתוב קונטרס הערות לספר ארעא דרבנן. כד הווינא בר חמיסר. וראיתי שם שכתבתי אז להעיר על האד"ר מה שתמה על הרשב"א מהתו"ס סוטה. די"ל דגם הרשב"א יפרש כפירוש הרמב"ם שבמג"א הנ"ל. וכן השכנה"ג שהביא שם. ועל מה שהביא דברי התוס' ברכות דבברכת הנהנין ל"א מח"ח עיי"ש. עיין גם במרדכי סוף פרק ערבי פסחים גבי הא דהביאו לפניו ירקות דאמר רב חסדא מברך בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל וז"ל מכאן קשה למש"כ הר' יוסף ט"ע למה ירקות באין תחלה כדי לפטור מרור מן הברכה הראוי' לה שאין לומר שתי ברכות כאחת משום דהיינו חבילות חבילות והא הכא אמרינן דמברך בפה"א ועאכ"מ ולא קשה האיך מברך לשתיהם כאחת דל"ש א"ע מצות חבילות חבילות בברכת הנהנין כדמפרש לעיל במשנה ע"כ וכוונתו הוא למה שהביא לעיל לענין ברכת המוציא על הפרוסה וכדכתבו התוס' בזה. וז"ל ותדע דהא אנו מברכין בפה"ג וקידוש יחד ולא חשבינן להו חבילות חבילות דדוקא קידוש והבדלה שהן שתי מצות חשוב חבילות אבל בברכת נהנין לא שייך לומר כן ע"כ ומבואר כוונתו כמו שכתב באד"ר. דדמי למצוה אחת ומישך שייכי להדדי. ועיין בחדושי אנשי שם כוונתו במש"כ דבקידוש והבדלה חשוב חבילות עיי"ש. (ועיין שם שהביא דבספר לקט הקמח נשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן חו"ל בליל מו"ש של פסח שבן א"י צריך להבדיל ובן חו"ל צריך לקדש ח' ולא הו"ל אלא כוס אחד עם רביעית יין כיצד יעשו זה לקדש וזה להבדיל. והשיב דמאחר דהן גופים מחולקים כגון הא וודאי קדושא ואבדלתא אמרינן דלא חדא מילתא נינהו וקדושות משונות ובכן הסכים דכיון דקיי"ל דמקדשין על הפת ואין מבדילין עליו בכוס רביעית יין זה שיזכה בו הבן א"י והבן חו"ל יקדש על הפת. והקשה עליו המחבר דהא בשאין לו אלא כוס א' עסקינן לכ"ע לא חיישינן להא דגזרו אין עושין מ"ח. ומיהו להא י"ל דאפילו דאין להם אלא כוס אחד מ"מ הא מצי בן חו"ל לקדש טל הפת ומקרי יש לו עיי"ש. ונראה דהנה בטעמא דאין לו שאני נראה. דלאו שהקילו בה רבנן. אלא פשוט דכל טעמא משום שנראית עליו כמשאו וממהר לפרוק המשוי. א"כ באין לו לא שייך זה ועביד הכי משום שאין לו אופן אחר לעשות. אבל לטעם התוס' במו"ק דף ח' הנ"ל משום שיהי' לבו פנוי למצוה אחת עי"ש א"כ נראה דאפילו באין לו נמי שייך הך גזירה. ונאמר דמחלוקת אמוראים בזה. וגם כמדומה שלא הובא ברמב"ם ובשו"ע כלל חילוק זה דאין לו שאני. וא"ש):

עוד הקשה על הלקה"ק דהרי פרש"י דבכהן אחד הוי מובילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד ולפ"ז אף אנו נאמר דע"כ לא אמרו אין אומרים ב' קדושות בכוס א' אלא באדם א' אבל בב' בנ"א שכל אחד מברך בפ"ע אפי' על כוס אחד שפיר דמי דומיא דאיסור ב' סוטות דאשתרי בב' כהנים. ויש מקים ליישב דההיא דסוטה דאשתרי בב' כהנים. היינו משום דסוטות נמי הוי גופים מחולקים אבל ב' בנ"א בכוס א' לומר ב' קדושות אין אומרים. אבל אין נראה כן מדברי רש"י שכתב בכהן א' הוי חבילות וכו' דמשמע מדבריו דבב' בתי דינים אף בב' עבדים דאדון אחד שרי ודוחק לומר דכוונת רש"י במ"ש ובאדון ר"ל או אם יהי' באדון א' דאסור אעפ"י שהוא בב' ב"ד ע"כ. באמת המנ"ל בפ"ג מהל' עבדים כתב כן בכוונת רש"י ז"ל וחידוש עליו ועל הנ"א שלא ראהו המ"ל ומאי דוחק הוא ע"כ. ומה שהקשה גבי הפרה נימא א"פ מח"ח אפשר דהתם בדיבור אחד דאמר מופר לכם מהני ולא דמי להא דעבדים ודו"ק ודומה להא דאשישית דשכנה"ג ע"כ בקונטרסי שם:

גם מה שהעיר בקהלת יעקב הנ"ל מהא דהבאת ס"ת ותינוקות למול. נעלם ממנו המג"א הנ"ל ועיין בקרבן נתנאל ברא"ש פסחים שם דף ק"ב:

שם בתוס' ד"ה איכא בינייהו וכו' אשה אחרת שאיני סוטה לר"ש מותר ולר"י אסור להעמיד אצלה שום אשה בשטר ניקנור וכו'. א"כ לפי זה למאי דאמרינן במשנה לעיל ולקמן בגמ' דנשים חייבות לראותה הי' צריכים מאד להזהירם שלא יתקרבו אצלה לשער ניקנור וראיתי שלשון הרמב"ם איני מדיוק לפ"ז דכתב בפ"ז דין ה' ומקבצין עליה קבוץ גדול של נשים שכל הנשים ה נמצאות שם חייבות לראותה וכו' „והיא עומדת ביניהן" בלא רדיד וכו' ומשמע דהיא עומדת בין הנשים ולפי מאי דפסק כר"י אסור להעמיד אצלה שום אשה אחרת. אם יסבור הרמב"ם כהתוס' אך עדיין איני ראיה שלשון „ביניהן" הוא בקרוב אצלם אלא רחוק הרבה מהם. והד"פ:

בא"ד דלרבי דאמר אותה לבדה אסור להוציא עמה חמור ע"כ. כה"ג איתא גם בחולין ל"א ע"א ול"ב ע"א דאמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה וכו' פשיטא נשחטה בהמה אחרת לר"נ איצטריכא ליה סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחבורתא וה"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל ע"כ והוא כדכתבו התוס'. ושם בתוס' ד"ה אבל וכו' הקשו מדאמרינן ריש זבחים שחט על מי שמחיוב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחיוב חטאת כמותו. וה"נ נימא איתה וחבירתה דומיא דידה. וי"ל דהתם וכיפר עליו משמע עליו מכפר ולא על חבירו מכפר וכו' ע"כ והנה גם שם בחולין וביומא דף מ"ג צ"ע דלמ"ל קרא אותה ת"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות וגם על הוצאות שתי פרות ג"כ שייך א"ע מח"ח כמש"כ התוס' הנ"ל כמבואר בדברינו בגמ'. אי אמרינן כפשטות הסוגיא דידן דא"ע מח"ח היא מדאורייתא, וכמו שביארתי בזה על דברי התוס' ודברי הרש"ש במה שהעירו מחולין כ"ט. וצ"ע:

שם תוס' ד"ה והא אין עושין מ"ח. תימא מאי פריך והלא אין עושין מ"ח ליכא תנא איסור דרבנן משום דמחזי עליו כמשוי ואינהו פליגי בקראי עכ"ל. דברי הגהות „מצפה איתן" שכתב וי"ל עפמש"כ בפ"ק דמ"ק (דף ח' ע"ב) דהא דאין עושין מצות ח"ח הוא מטעם דבעינן שיהי' לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמי הימנה ומדמו לה למאי דאי' התם דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש וההיא דאין מערבין שמחה בשמחה יליף התם מקרא ומשמע דהוי מה"ת. וא"כ ההיא דאין עושין מ"ח נמי הוי מה"ת וכוונתו לדברי התוס' שם שכ"כ. ודבריו אינם מוכרחין כלל כמבואר למעיין. (ומדבריו למדתי שפירש דברי התוס' כאשר פרשתי אני לעיל בגמרא. ולא כמו שהבין האד"ר היקר.] והנה מוכח כן מדר"ש דדריש טעמיה דקרא משום שלבה גס בה ול"ק משום דאין עושין מצות חבילות אי נימא דהאי טעמיה מדאורייתא. וצ"ל הא דפריך הש"ס והא אין עושין חבילות אע"ג דפליגי בקרא מ"מ לא ה"ל להש"ס לימר איכא בינייהו מה שבלא"ה אסור מדרבנן עיין נ"א כלל ס"ח. ויש לדחות דהא גופא פריך הגמ' ורותתת מי משקין והא אין עושין מ"ח. ולימא ר"ש האי טעמא. ומשני משום דבב' כהנים ליכא חבילות ולכך קאמר האי טעמא דלבה גם בה. ועיין במש"כ לעיל דמבואר מכמ"ק דלא הוי אלא מדרבנן ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"א תמ"ח בענין ברכה לב' חתנים יע"ש ופלא שלא הפיר כלל מהא דא"ע מ"ח עיי"ש גם צע"ק מלשון הרמב"ם המובא שם. וראיתי כעת בספר יד אליהו מהרב דקאליש ז"ל ומצאתי שם בחלק הכתבים אות א' סימן י"ז בדין זה דא"ע מח"ח דהביא קושית התוס' וכתב עלה בזה"ל ונראה ע"פ מה שתעיין בילקוט מביא בשם הספרי והשביע אותה שלא ישקה שני נשים כאחת ולא עורפין וכו' וא"כ א"ש דאיכא למימר סתם ספרי ר"ש ור"ש אזיל לטעמי' דדריש טעמא דקרא ולדודיה מיותר הקרא דוהשביע אותה דהיה די במה דכתיב והקריב אותה וממילא הוי דרשינן טעמא משום שלא יהי' לבה גס בחברתה וכו' וע"כ דאתי להורות דא"ע מח"ח דאורייתא ועל כל המצות הדין כן (שכח כנראה דכמה כרכורין כרכרו במאי דכתב רש"י דילפינן חמא דכתיב והשביע אותה הכהן. או מן והשקה או או מן והקריב עיין במהרש"א ורש"ש ועיין בגהש"ס בשם השכנ"ג בשם הרמב"ם. והר"ן נדרים ע"ג ובפרא"ש שם) אבל מאי דקיי"ל דא"ע מח"ח הוה מדרבנן איני אלא לר"י ולדידיה איני מיותר התרי קראי. משום דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' ורותתת מי שרי (בגמ' כתיב. מי משקין) מאי קושיא דהא זה וודאי משום מח"ח אינה צריך לחזור ולהשקות דהא האיסור איני בגוף המצוה (אה"מ מאי דפשיטא ליה מסברא לדידי היה מסתפקא לי טובא כמו שהעצתי בעז"ה לעיל בריש שמעתין וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה בהערותי) אבל משום שלא יהא לבו גס בה וודאי צריך לחזור ולהשקות וע"ק צ"ל דמשום הטעם של לבה גס בה והקרא דכתיב „אותה" נמי אינה צריכה לחזור ולשקות. והטעם נראה משום דהעמדתה לפני הכהן גופה נמי איני מעכב בדיעבד א"כ בשתי נשים וודאי איני מעכב. אבל ההשבעה של כהן וודאי מעכב דהא זה עיקר השקאה. וא"כ א"ש דצריכי תרוויהו דאי משום קרא דוהשבע הו"א דזה דמעכב לפסול בשתי נשים משים דעיקר השבועה הוא מעכב. אבל העמדה דאינו מעכב הו"א דגם בשתי נשים איני נפסל וכו'. אבל א"ע מח"ח שפיר הוא דרבנן. אבל לר"ש מוכח שפיר מיתורא דקראי וכמש"כ עכ"ל אלא דפקפק על הנחה זה דהעמדת הכהן איני מעכב. מהתוס' דף ז' ע"ב ד"ה מה וכו' וח' ע"ב ד"ה תנינא וכו' יע"ש את"ד. וכן ראיתי ביד שאול על יור"ד הל' מילה שכתב גם כן כהמצפה איתן הנ"ל דלטעם התוס' במו"ק הנ"ל משום שיהא לבו פנוי. הוי דאורייתא וכמו שאין מערבין שמחה בשמחה הוי דאורייתא יע"ש ולפי דברי הי"א הנ"ל פליגי בזה תנאי. ושם אזלי אליבי' דר"ש אבל אנן דקיי"ל כר"י דמדרבנן וטעמי' משום שמחזי עליו כמשוי. ומפשטי' דגמרא דפסחים ק"ב ע"ב דאמרינן דבאין לו אלא כדי כוס אחד לא אמרינן בזה אין עושין מח"ח. משמע דלא היי אלא מדרבנן ולכך הקילו באין לו. אבל אי מדאורייתא לא הוי מקילנן בה אף באין לו. אך לפמש"כ לעיל יש לדחות דאין הכוונה דהקילו מחמת שאין לו מצד הדוחק. אלא משום שבאין לו לא מחזי כמשא. וא"כ אף אי האי טעמא דמחזי כמשוי הוי מדאורייתא. ג"כ א"ש שם דבאין לו לא שייך האי טעמא ועדיין צ"ת בזה:

שם בתוס' ד"ה כאן וכו' רש"י פירש וכן גבי עבד בב"ד א' ואדון א' ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לב' עבדים של שני בנ"א. עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ב משמע הא שני עבדים משני אדונים אפילו בב"ד אחד לא הוי חבילות ומ"ש משני מצורעים בכהן אחד דאסור עכ"ל. וכוונתו דהלא בשני אדונים ושני עבדים ובב"ד אחד. הוי מצות ח"ח אצל הב"ד כשם שאצל שני מצורעים הוי מ"ח אצל כהן אחד וז"פ. ומפתה איני מבורר קושית המהרש"א שכתב דקושית התוס' אינו מבוררת דשני עבדים של ב' בנ"א כיון דכל אדון של עבד ועבד רוצע עבדו כדכתיב אדוניו ה"ל כשני כהנים בטהרת שני מצורעים דלא מקרי חבילות כדמסיק וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבדים דהאדון עצמו חייב לרוצעו ולא בנו ולא שלוחי וצ"ע עכ"ל ולפי מה שכתב המהרש"ל א"ש דמ"מ לגבי ב"ד אחד הוי חבילות אף שהרציעה נתקיים ע"י האדונים. וראיתי ברש"ם ז"ל שכ"כ לישב קושית המהרש"א ונעלם ממנו דברי המהרש"ל וכוונתו העמוקה ומש"כ הרש"ש שצריך האדון להביא העבד לפני ב"ד קודם הרציעה. כך פסק הרמב"ם בפ"ז דין ט' וז"ל כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה וכו' וכתב הכ"מ דהכי איתא במכילתא והגישו אדוניו אל האלקים אצל הדיינים שימלך במוכריו ע"כ ויש להסב כוונת המהרש"א ז"ל ז"ל למה שכתב המל"מ שם דין ס' ד"ה ואין ליישב קושית התוס' וז"ל ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא"כ אף שהם גופים מחולקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות. אבל גבי עבדים אין הב"ד עושה שום מעשה ולפ"ז בב' עבדים של ב' בנ"א שרי עכ"ל. וכי הוא זה כוונת המהרש"א ז"ל דכיון דוקא האדון רוצע א"כ אין הב"ד עושה שום מעשה ולא שייך ה"ע מח"ח. ומה שכתב הרח"ט עוד די"ל בכוונת רש"י או באדון אחד. מבואר ג"כ כבר במל"מ הנ"ל וז"ל אך מאי דק"ל בדברי רש"י היא דמשמע מדבריו דבשני ב"ד שרי אף בב' עבדים של אדון אחד. וזה תימה דאכתי האדון עושה מח"ח אשר ע"כ נ"ל דמש"כ רש"י. ובאדון א'. הכוונה אי הוי או באדון א' כלומר בב"ד א' אסור אע"פ שהם ב' עבדים של בנ"א כטהרת שני מצורעים וכן באדון א' אסור אע"פ שהוא בשני ב"ד דהאדון עושה מח"ח את"ד. ועיין בנ"א כלל ס"ח אות ב' בסוף דמפרש לדברי התוס' וז"ל וזהו שמקשים דמרש"י משמע דוקא ב"ד א' ואדון א' משמע אבל ב"ד א' וב' בנ"א מותר וא"כ ה"נ כהן א' וב' מצורעין עכ"ל. וגם הוא לא הזכיר המהרש"ל והמהרש"א והמל"מ הנ"ל. וכ"כ לעיל שגם מהאד"ר היקר נעלם דברי המ"ל. שהוא כתב לדוחק לומר בכוונת רש"י במש"כ ובאדון ר"ל או אם יהי' באדון אחד דאסור אע"פ שהוא בב' ב"ד. עכ"ל ע"ש ושם ויתבאר לך. (ואתי עתה לידי ספר מנחת קנאות כאשר הזכרתי נפיל. וראיתי מה שכתב כאן בזה ובמחכ"ת דבריו אינן מדוקדקין. דז"ל במנ"ל פ"ז מהל' עבדים הקשה ע"ד שכתב בב"ד אחד משמע דבב' ב"ר מיתר לרועשם כאחד והא אכתי עושה האדון מצות ח"ת ולפנ"ד כוונת רש"י דמסתמא הרציעה היתה בב"ד אע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל (פשטות דברי הרמב"ם משמע דהרצעה היה ג"כ לפני ב"ד בבית של אדון או של אחר) דיוכל להיות הרציעה באיזה בית שירצה מכ"מ מסתמה הרציעה בב"ד וא"כ בשני ב"ד שרי דהאדון רוצע לכל עבד בבית אחר ואיני כאחד כלל. ואני תימה א"כ לא הוי כאחד ומאי שייך לאשמיענן דאין רוצעין באחד ומרש"י משמע דמותר לרוצעין כאחד. והוא כתב דלא הוי כאחד. פשיטא דזה שרי. ועוד עדיין לא פסיקא לפי מה שכתבו התוס' דאין מביאין שני עבדים כאחד אף לשני ב"ד (לפי שיטת רש"י) וגם בזה שייך א"ע מח"ח וכאשר הביא דבריהם ז"ל גם במל"מ הנ"ל בסיף דבריו. ועוד תופס המחבר שליט"א את הרש"ש שנעלם ממנו המל"מ הנ"ל. והוא בעצמו מסיים „ולענ"ד נראה כיון דאין הב"ד פושה שום מעשה רק האדון אומר דבריו לפני הב"ד ל"ש לומר בב"ד אין עושין מח"ח כיון דאינן עושים כלום הלא המל"מ כתב סברא זו כאשר הבאתי לעיל ואין זה לקט אלא שכחה. ומה שכתב עוד קצת ראיה לזה מסוטה דמשמע דוקא בשתיה קפדינן בב' כהנים אבל הבאה לב"ד אחד לא איכפת לן והא בסוטה בעינן ב"ד ואפ"ה מותר להביאם לב"ד כאחד וע"כ משום שאין הב"ד עושים מעשה ע"כ. יש לדחות דדילמא משום שגם הם אין עושין מעשה ולית כאן כלל מעשה אבל ברציעה עכ"פ יש מעשה רציעה לפני הב"ד. אלא שהם אינם עושים. ודו"ק. אך עיקר דבריו אינם מוכרחין ועיין בהגהות הרד"ל ז"ל מש"כ דכוונת התוס' להשקאת ב' סוטות ומסתמא הוי של ב' אנשים והי"ל כב עבדים של ב' בנ"א ואפ"ה אמרינן אי בכהן א' אסור, וע"ש אך מה נעשה ביום שידובר מדברי המאירי שכתב ואין רוצעין שני עבדים כאחד ר"ל על ידי ב"ד אחד ואדון אחד, ומשמע מפורש דבשני אדונים שרי, וכתב עוד הרבינו המאירי ז"ל דמכ"מ בסוטה אף בשני כהנים יש לחוש שכל שמשקין אחת מפני חברתה וכו' וכן נאמרה בתוספתא אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גם בה וכו' אלא שאם ראינוה רועדת ורותתת בשני כהנים מותר ובדיעבד מיהא בכלן כשרות אלא שבהשקאת סוטה כל שעירב מחיית שתי המגלות לתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסול וכו' עיין עליו, וש"מ תרתי. במה שנסתפקתי בפתח דברי אי הא דא"ע מח"ח בדיעבד פסול, מבואר בדבריו דכשר, ובמה שכתב היד אליהו הנ"ל דאם הטעם משום שלבה גם בחברתה אף בדיעבד פסול, מבואר ג"כ בדבריו שכתב ובדיעבד מיהא „שבכולן" כשרות' דגם מן הטעם שלא יהא לבה גם וכו', מ"מ בדיעבד אם עבר והשקה כשר, דעלה קאי המאירי ז"ל וביד שאול הנ"ל כתב על תמיהת המל"מ הנ"ל וז"ל לפמש"כ י"ל דהנה יש כאן בחבילות חבילות של מצוה ב' איסורים איסור תורה מפני שאין לבו פנוי ואיסור מדרבנן שנראה עליו כמשוי והנ"מ נראה לפמש"כ התוס' ד"ה אין דאפילו להעמיד שתיהן בעזרה כאחת אף שאין שותין כאחת וה"ה ברציעה אסור, והנה בשעת העמדה או בשעת הבאה ל"ש אין לבו פנוי דהא אכתי אין עושה המצוה ואין צריך כוונה עדיין ולא נשאר רק איסור דרבנן דנראה כמפרק משאוי (כ"כ לעיל דלטעם זה דאין לבו פנוי לא שייך לאסור הבאה כאחת) ולפ"ז מד"ת ליכא איסור. ולכך הוכרח רש"י לומר דבב"ד אחד ובאדון אחד, אבל בב' ב"ד היה שרי היינו דשם קאי על הקרא, א"כ מצד הכתוב היה מותר בב' ב"ד דהבאה ליכא איסור מה"ת, והאדון אף שרוצעו בעצמו א"צ לכוון לשם מצוה ול"ש בו שיהא לבו פנוי (אין לדבר זה טעם וכ"כ אני לעיל ב"ה להעיר דתליא אי מצות צריכות כוונא) רק על הב"ד מוטל לעשות כמשפט התורה וא"כ ליכא איסור מה"ת אבל מדרבנן באמת אסור אף בב' ב"ד ובאדון אחד, ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה כאן וכו' וע"ש ועיין מהרש"א וכו', ולפענ"ד נהי דהאדון רוצע אבל עיקר הוא על הב"ד והב"ד אין לבם פנוי כל שמצווין לב' בנ"א א"א להם לכיון כראוי והאדון מעשה קוף בעלמא הוא דעביד (גם לזה אין טעם) ושפיר הקשו התוס' כיון דרש"י כתב דוקא ב"ד א' ואדון א' א"כ ממילא ב' עבדים של ב' בנ"א שרי א"כ ה"ה טהרת ב' מצורעין, אבל לפמש"כ א"ש דרש"י לא כתב כן רק מצד איסור תורה דב' עבדים של ב' בנ"א אפשר דל"ש זאת דאף דהב"ד צריך שיכוונו לשנים מ"מ כיוון שאינו עושה מעשה רק בכוונה לבד אינו אסור מה"ת, משא"כ באדם אחד דלבו אין פנוי והב"ד צריכין שיורה לו על ב' מצות שיעשה כאחד וא"א לכוון בעשייתו ב' ענינים כאחד וכו' את"ד הנה בעיקר חילוקו קדמו המל"מ כאשר הבאתי לעיל, ועיקרי דבריו מעורבבין והמעיין יבין. עוד ר"ל שם נגד דברי המ"א. דדוקא במצוה שאינה חיובית אמרינן א"ע מח"ח אבל לא בחובה יע"ש וכן ראיתי להקרן אורה לנדרים דף ע"ג שכך עלתה לפניו וז"ל היה נראה דלא שייך כלל בזה מ"ח כיון דשניהן מצות חיובית מותר לקיים שניהן כאחד וכו' והמ"א כתב איפכא והביא ראיה ממשנה יומא הביאו לו את השעיר ולא הביא אותו תחלה והיינו משום מח"ח. ודבריו ז"ל צ"ע דהא ס"ד התם גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי אלא וודאי כיון שכולם חובה לא שייך בזה מ"ח דמצותן כך היא ובקרבנות נדבה ג"כ נראה דל"ש מ"ח כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה וצ"ע וע"ש בי"ש בשם התשב"ץ ח"ב סי' מ"ב בענין זה דא"ע מ"ח. ומה שהשיג עליו בזה דכלפי לייא ואכ"מ עוד. אחת ראיתי עוד להעיר במה שהביאו הרב אד"ר בשם השכנה"ג שהוא היה נוהג לקדש על אשישה של יין שהיה בה שיעור לג' קדושות לילה ויום ואבדלתא וכו' אך נסתפק הרב ז"ל על מה שהיה נוהג לומר בהמ"ז באותה אשישה וקדוש ובהמ"ז ב' מילי נינהו ואין לאומרן על כוס אחד. וכתב דהא נמי ליתא דאין אומרים ב' קדושות על כים א' היינו כשאומר אותם בב"א רצופות זאח"ז אבל כשאומר אותם בשעות מחולקות כגון הא דהקדוש הוא קודם המזון וברה"מ הוא אחר גמר אכילתו בוודאי יכול לאומרן על כוס אחד ולא מקרי חבילות את"ד ז"ל ע"כ. הנה אף שעושה אותם על כוס אחד ח"מ כיון שהשעות חלוקות שפיר דמי. ולענ"ד מבואר הוא בברכות (דף ל"ט ע"ב) דאמרינן רב אמי ורב אסי כי הוי מתרמי להו ריפתא דעירובא מברכין עלי' המוציא וכו' אמרו הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי פ"כ הרי דאף שאין עושין ב' מצות על דבר אחר ואילו אתרמי בב"א לא הוי עשינן משום א"ע מח"ח. אלא ע"כ משום דהוי בזמנין חלוקין וכמש"כ השכנה"ג. וז"פ ועיין בפמ"ג סי' רצ"ט בא"א ס"ק ז' שהביא שם ג"כ דברי השכנה"ג הנ"ל ומתמה שם על המחבר דפסק דאם יש לו שתי כוסות יברך בה"מ על א' ויבדיל על אחר, והלא לפי דברי הכנה"ג דבזמנים מתחלפים יש הפסק ביניתים כגון הקדוש ולאחר המזון בהמ"ז רשאי על כוס אחד א"כ אמאי לא יברך בהמ"ז ויתפלל ואח"כ יבדיל על כוס אחד וכאמור וצ"ע ע"כ. ועיין מג"א סי' רפ"א סכ"ה שכתב שם וז"ל וטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכום לקידוש היום ולהבדלה עכ"ל ובאר בל"ש שם דאע"ג דא"ע מח"ח היינו בפעם אחד משא"כ בזמנים מתחלפים יע"ש. ולפמש"כ מבואר הוא בגמ'. וזה הוא שכתב המג"א וטוב לקדש. דמנ"ל הא וע"כ מהג"מ הנ"ל. ובפמג"ד שם כתב וז"ל והנך רואה שהשמיט בהמ"ז משמע דסובר דהוי חבילות אף בזמנים נפרדים משא"כ קדושה ואבדלתא חדא הוא כמו יקנה"ז עכ"ל והוא מבואר בשכנה"ג. ולפמש"כ צ"ע אלא שקושית הפמג"ד בס' רצ"ט על המחבר צ"ע לפ"ז:

ועיין עוד בארעא דרבנן מה שהקשה על הרמב"ם שפסק בהל' נדרים כרבנן דר"י דדרשי טעמא דקרא גבי סוטה מפני שלבה גס בה ומש"ה בנדרים דליכא ה"ט פסק כרבנן ורבנן היינו ר"ש כדאמרינן בפ"ק דסוטה וכמש"כ מרן ז"ל שם בהל' נדרים, וזה הפך ממה שפסק בפ"ז דהל' מלוה גבי משכון בפלוגתא דר"ש ורבנן בלא תחבול בגד אלמנה שפסק אל מנה בין פניה ובין עשירה וכן בולא ירבה נו נשים פסק בפ"ז מהל' מלכים כרבנן ע"כ והביא שכה"ג הקשה התוס' יו"ט בפ"ו דפרה גבי פרה אדומה יע"ש וכן הקשה שם על הרב עץ החיים עיי"ש ועיין בלח"מ בפ"ג ממלוה דין א' שכן תמה על הרמב"ם ממה שפסק בפי"ב מהל' איסורי ביאה כר"ש דדריש טעמי' דקרא וכן מפ"ב דהל' איסורי ביאה דפסק דהבא על אחותו והיא בה אשם אביו לוקה משום בת אחותו ומשום בת אשת אביו, ואמרו בש"ם דת"ק היינו ר"ש דדריש טעמי' דקרא יע"ש ועיין בלח"מ פ"ג ממלכים דין ב' ד"ה ואם הוסיף וכו' עיי"ש ודו"ק, ועיין בס' נחלת דוד להגרד"ט ממינסק ז"ל שכתב דבר נחמד בישוב דברי הרמב"ם דפ"ב מהל' מעילה דין ו' שפסק דבחטאת העוף אסור להנות והנהנה בהם אחר הזיה לא מעל, והקשה הרה"ג ר"ו ראפופרט דזה דוקא בעולת העוף. אבל לא בחטאת העוף דכולה לכהנים א"כ מנ"ל שתהא מוראתה ונוצתה נשלכין לבה"ד והשיב הגהמ"ח ז"ל דבספרא יליף לה מדכתיב והשליך אותה ולא חטאת העוף, א"כ הרמב"ם דפסק בפי"ב מהל' נדרים כת"ק דלא דרשינן אותה, אבל סתם ספרא כר"י דדריש אותה ולא חטאת העוף וע"ש את"ד ועיי"ש עוד שכתב דבהפרה לא שייך א"ע מח"ח משום דלא הוי מצוה, וכבר האכרתי בזה מדברי המג"א הנ"ל כ"פ:

ועיין במנחות דף נ"א ע"ב דקאמר ת"ל אותה כולה ולא חציה וכו' וצ"ע דהא כיון דקאמר ר"י כאן דאותה היינו אותה לבדה וא"כ היכי מצי דרוש שם אותה דאותה כולה ולא חציה הא איצטריך אותה להך דרשא לומר אותה לבדה ולא מנחה אחרת ולומר דאסור להקריב מנחה אחרת עמהן (לבד מהאי טעמא דא"פ מח"ח) וכן קשה מאי מקשי שם ור"ש האי אותה מאי עבד ליה, הא איצטריך לזה דאותה לבדה והרמב"ן כתב שס"ל גם לר"ש דרשה דאותה עיין ר"ן נדרים דף ע"ג וצ"ע:

עוד יש להעיר בהא דתנן במס' נגעים (פרק ג' מ"א) דאין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד ובין בשני אנשים וכו', ופירשו הרע"ב משום שאין הכהן יכול לראות יפה שני נגעים כאחד ובתיו"ט שם בשם הר"ש וכו' יע"ש וקשה ת"ל דא"ע מח"ח, וראית הנגעים מצוה הוא, ועושה בחבילות ול"ל דוה הוא מדרבנן, דהלא פשט המשנה משמע דגם לפי טעמייהו דרפ"ב והר"ש הוא רק מדרבנן ובכללין שדברנו לעיל נוכל להאריך ולפרט בזה, אך כבר נתארכו הדברים, ואין פנאי לנסך, כן יש להעיר מלשון הרמב"ם פר"ד מהל' אישות דין א' ויש לאיש לקדש, נשים רבות כאחת והוא שיהי' בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת וכו', דהלא הוי עושה חבילות חבילות כאחת במצות קדושין וכמו שכתב בפ"א דין ב' וליקוחין אלו מצות עשה סל תורה הם וכו', ועיין לשון הש"ע אהע"ז סי' ס"ב סעיף ב' שכתב יש לאדם אחד לישא נשים רבות כאחד ביום אחד וכו' ובהבה"ג יש שם ט"ס עיי"ש ואולי לכך שינה לכתוב ביום אחד. אבל מלשון הרמב"ם שהבאתי מוכרח ההיפוך ודו"ק, שו"ר שזה שהעתיק המחבר הוא בעצמו לשין רבינו בפ"י מהל' אישות דין י"ז ודינים חלוקים הם בענינים חלוקים, ונראה דה"ה לפי מאי דאמר נן בפ"ק לחד מ"ד דמצוה לקנות את אשתו, וכן מ"ד דוקנא אח אשתו חובה, א"כ אין מקנים נמי שתי נשים כאחת משום א"ע מח"ח, ומשכחת לה קינו שתי נשים לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דיכול לקנאות לה משני אנשים כאחד, א"כ ה"ה דיכול לקנאות לשתי נשיו שלא יסתרו עם אדם אחד כאחד, וז"פ, וכן מצאתי בחפשי במנ"ח מ' שם ה, דלדעת הר"מ בוודאי אם קינא שתי נשים שלא יסתרו עם אחד' ונסתרו כאחד ג"כ אסורים וכש"כ דיש איסור יחוד באיש אחד ושתי נשים לכ"ע עכ"ל, וא"כ יש ליזהר מטעם אין עושין מ"ח שלא לקנאות שתי נשים כאחת, אלא דלהרמב"ם לשיטתי דבכהן אחד לא שייך מ"ח א"כ ה"ה בבעל אחד עם שתי נשיו לא שייך זה:

וראיתי לענינינו להעתיק לשון התוספתא דנגעים פ"א הל' ז' אין דנין שני דינין כאחד ואפילו נואף ונואפת אלא דנין את הראשון ואח"כ דנין את השני וכו' אין משקין שתי סוטות כאחת וכו' אין שורפין שתי פרות כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה ואיני חושש (זה הובא בתוספות ד"ה אין וכו') ואין עורפין שתי עגלות כאחת ורבי אליעזר אומר אם היתה מדה מכווינת בין שתיהן שתיהן מביאות שתי עגלות (דסבר נמי דמביאין כאחת. ביאור הגר"א) ולכאור משמע דלר' אליעזר דעורפין שתי עגלות כאחת לא חש להא דאין עושין מ"ח וי"ל דמיירי בשני ב"ד וכמו שכתב ופירש במאירי דהא דקאמר דאין עורפין שתי עגלות כאחד היינו בב"ד אחד, אבל הכא בשתי עיירות דכל עיר נתחייבה להביא עגלה ערופה והמה מביאין למקום אחד מביאין כאחת משום דהוי בשני ב"ד דהב"ד שבכל עיר רוחצין ידיהן ואומרים כפר, ובפרה פרק ג' הלכה ה' (שהזכיר התוס') כך שנוי' אין שורפין שתי פרות בבת אחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורף על גבה איני חושש. שרפה בשני חצאין זאח"ז (פי' מפרה אחת) רבי אומר אומר אני בזו שהיא כשרה. (פי' כיון שהיא מפרה אחת כשרה אפילו שרץ השניה קודם שנעשה אפר ביאור הגר"א ז"ל) וצ"ע דמאי קמ"ל דכיון דמצוה אחת היא.

יעוין בספרי פ' תצא דדריש מ„יכנו" מלמד שאין מלקין שניהן כאחד ופסקה הרמב"ם פרק ט"ו מהל' סנהדרין דין י' יע"ש וכמבואר בכ"מ שם, וה"נ יש לדקדק דת"ל דא"ע מח"ח יע"ש ברמב"ם שכתב טעם אחר. וצ"ת וכבר הבאתי לעיל שהעירו בזה כה"ג גבי מיתה יע"ש. ועיין ברכות (דף ל') כמה ישהה בין תפילה לתפילה וכו' יע"ש נראה ג"כ דלכך צריך שהיה בין תפילה לתפילה שלא יהא נראה כעושה מצות חבילות וכשם שאין חותמין בשתים מה"ט:

עוד יש להעיר קצת בהא דאמרינן בכריתות דף ט' ע"ב ופסקה הרמב"ם, (פ"ד דין י"ו) דהמקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה ונסתרה עם כל אחד ואחד מהן ה"ז מביא מנחה אחת ע"י כולן כשמשקה אותן וכו' יע"ש. ויש להעיר דמדוע לא נימא א"ע מח"ח וליחיוב להביא מנחות הרבה והשקאות הרבה על כל א' ואחד, מטעם זה דא"ע מצות חבילות, ולפמש"כ לעיל דבמקום שעושה מצוה אחת ובכוונתו יוצא בה יד"ח הרבה מצות לית לן בה הא דמ"ח. א"ש כאן, אבל אי לא נימא הכי. ק"ק והיה י"ל דמרבינן מקרא הכי דמדאורייתא יוכל להביא מנחה אחת לכל הקינוון, אבל ה"נ מדרבנן אולי המצוה להביא כל אחד בפ"ע, ובזה יש ליישב קצת מה שהעיר המנ"ח מ' שס"ו דל"ל קרא ע"ז בלאו קרא היה ידעינן דדי לו במנחה אחת בעבור איש אחד כיון דהתורה כתבה אמן אמן ודחז"ל דמגלגלין וכו' א"כ ממילא נבדקת מכולם במנחה אחת ומגלגל עלי' כולם כל הביאות ולמה צריך עוד מנחה, ולומר דוקא באותו שאינה יכולה לשתות ע"י שלא קינא וכו' גילתה התורה דיכול לגלגל, אבל כאן דכולם היה ע"י קו"ס אין המים בודקים ע"י גלגול דיכול להשקות בפ"ע והוה הסברא דצריך להביא מנחה על כל אחד, ע"כ ריבתה התורה דאף בכה"ג במנחה אחת די זה דחוק כיון שנטמאה למה לא יבדוק עכ"ל, ואנכי ג"כ עמדתי ע"ז. ולפמש"כ א"ש דהו"א מטעם אחר הוא צריך לעשות כל א' בפ"ע להרבות במצות ושלא לעשות חבילות חבילות, קמ"ל דמה"ת לא חיישינן לזה, או משום דלא שייך כאן האי סברא כמש"כ לעיל, או מטעמים אחרים ויש לעיין, כן יש ליישב עוד וקצרתי:

(בתפא"י במס' נגעים שהבאתי לעיל, כתב שם דנ"ל דבהשקאת סוטה מברך הכהן אשר קב"ו ע"ש, ולדעתי איני נראה דיברך על קלקלת האשה ומחיקת השם שישנו בזה, וכה"ג מבואר באבודרהם דאין מברכין על כמה דברים משום דהוי מהב"ע. ושוב ראיתי בגוף הספר אבודרהם. ומצאתי שכתב דלכך לא מברכין על ארבע מב"ד ולא על מלקות דקב"ה חס על בריותיו וכו' וכדאמרינן נמי אין מפסיקין בקללות מפני שאין אומרים ברכה על הפורעניות וה"ה שאין מברכין על השקאת סוטה וכו' עכ"ל. הרי כמו שכתבתי וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים זלל"ה. ועוד י"ל כמה טעמים):

לעיל הבאתי דברי התוס' חולין ל"ב במה שחילקו דהתם כתיב וכיפר עליו יע"ש, יש לעיין קצת בזה דאמרינן התם בזבחים (דף ט' ע"ב) בעי רבא חטאת חלב ששחטו על מי שמחויב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו, מי אמרינן כרת כמותה או דילמא אין קבוע כמותה והשתא לדברי התוס' דהעיקר שהוא בר כפרה כמותו א"כ פשיטא דנהי דאין קבוע כמותה הא מ"מ אף שאין שווין לא קפדינן ע"ז כמו גבי פרה אדומה דלא בעי דומיא דידה ורק שיהא בר כפרה כמותו וא"כ גבי טומאת מקדש וקדשיו נמי בר כפרה כמותו הוא וצ"ע:

ומש"כ לעיל דבהכשר מצוה לא חיישין בזה שאין עושין מח"ח, יש לעיין ג"כ מהאי תוספתא הנ"ל שאין שורפין שתי פרות כאחת יע"ש:

ומש"כ לאוקמי' ההיא משנה דפי"ב דפרה בקטן שהזה יע"ש, נזכרתי שגם התוס' ישנים במסכת יומא (דף פ"ח) בהא דקאמר בועלי נדות וטמאי מתים טובלין כדרכן ביום הכפורים הקשו בתוס' וא"ת מאי מועיל טבילת טמא מת ביוכ"פ כיון שצריך הזאה וי"ל דמיירי שהזה עליו קטן או עבר והזה וכו' יע"ש וכן הוא בתוס' מגילה דף (כ' ע"א ד"ה ולא טובלין בסה"ד יע"ש. ע"כ:

ומה שהמצאתי מחלוקת בתלמוד בהני תרי טעמי שישנן בדין דא"ע מח"ח, מצאתי בספר יד דוד על סדר מועד ושם במס' מ"ק דף ח' הביא קושית האד"ר וכתב דלגמרא דידן דנפ"ל מקרא דשלמה. א"כ י"ל גזה"כ ולא צריך טעם אמנם להירושלמי דלמד מקרא דלבן א"כ לא י"ל דגזה"כ דלא מצינו רק בלבן וא"כ בע"כ צריך טעם וצ"ל כדי שיהי' פנוי אך הא גופי' מנ"ל דבעי לבו פנוי והיכן מצינו דוגמתו וצ"ל דהטעם דא"ע מח"ח ג"כ הוא כדי שיהא לבו פנוי וממנו אנו למידין לאין מערבין שמחה בשמחה וכ"ז לשיטת הירושלמי, אבל לשיטת גמ' דילן דאין מערבין גזה"כ ולא בעי טעמא א"כ י"ל דא"ע מח"ח לאו היינו טעמא משום דלבו פנוי ורק היינו הטעם כדי שלא יהי' עליו כמשא וא"כ מאי שכתבו בסוטה הוא לשיטת תלמודא דידן ע"כ, ואם כי הדברים קלושים. מ"מ כיון שמצאתי סעד לדברי הבאתי הנה.

עוד מרשים היד דוד בחדושיו לפסחים דף ק"ב לספר חקרי לב דף ט', ועלה לי להשיג הספר הנ"ל והוא על חלק או"ח, וז"ל והנ"ל ליישב בהא דפסחים (דק"ב) דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד דאין עושין מח"ח, וא"כ ה"נ אם היינו פטורים מבה"ת באהבת עולם היינו נפטרים מבה"ת ומברכת ק"ש בברכה אחת ולאו שפיר דמי דאין עושין מצות חבילות חבילות. ואף דבדיעבד אם אמר שתי קדושות על כוס אחד יצא (א"י מנ"ל הא ואולי כוונתו למה שאמר אין לו שאני) וה"נ אם קידם ובירך ברכת ק"ש יצא ידי בה"ת ג"כ מ"מ לכתחילה לאו שפיר דמי וכו' אך ק"ק ממ"ש במנחות (דף צ"ט) דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימושו מפיך יע"ש והשתה קשה דקי"ל א"ע מצות ח"ח וא"כ האיך יד"ח ק"ש ותלמוד תורה בק"ש לבד ואף אם תאמר דרשב"י בדיעבד קאמר ובדיעבד אם אמר שתי קדושות על כיס אחד יצא. מ"מ ק"ק שהרי הכא לא סגי ליה בלימוד ק"ש ליפטור לימוד לברכת התורה ל וא"כ איך יצא בק"ש מחיוב ק"ש ות"ת, וי"ל דרשב"י איירי דבירך בה"ת מלבד אהבת עולם וברכות מחלקות משא"כ כאן עכ"ל, ועיין שם במנחות בחא"ג מרש"א ז"ל. ולפמש"כ לעיל דבמצוה אחת ומעשה אחת שיש בה שתי כוונת לצאת ידי חובת שני דברים שפיר דמי א"ש כאן. ומהי"ד הנ"ל נראה שמפרש פירוש דברי התוס' דמו"ק כמו שפרשתי אני לעיל דרק בדרך דמיון נקטי להאי דינא דא"ע מח"ח:

ועוד יש להעיר מהא דאמרי' בפסחים (ק"ח ע"ב) שתאן בבת אחת רב אמר ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא, ופרשב"ם ותוס' דהא דידי יין יצא היינו משום שמחת יו"ט כדתניא לקמן ושמחת בחגך במה משמחו ביין ע"כ והשתא קשה דהא אין עושין מצות חבילות מצות ד' כוסות וידי שמחה ולפמש"כ לעיל יש להתיישב גם כאן. אך זה צריך להמיר דידי שמחה ביין נמי הוי מה"ת אפילו בזה"ז כמו שמסיק השאג"א בסימן (ס"ה) (שו"ר שם בסימן ס"ח שהשג"א הביא גמרא זו לראיה דמדרבנן נוהג מצות שמחה בליל יו"ט ראשון מדפירשו הרשב"ם ותוס' דיוצא ידי מצות שמחה יע"ש א"כ לא הוי אלא מצוה דרבנן כמו ד' כוסות והוי מצות שווין) ואי אמרינן כמו שביארתי לעיל דהא דאין עושין מח"ח הוא דוקא לכתחילה אבל בדיעבד יצא, י"ל דהא קמ"ל הגמרא במה שאמר דיצא כמו שפירשו התוספת והרשב"ם אלא דזה קמ"ל דיצא בדיעבד אע"פ שנעשה המצוה בחבילות ויתיישב קושית המרדכי והתוס' דמאי קמ"ל יע"ש, אלא דהא ליתא כיון דידי ד' כוסות לא יצא א"כ נשאר רק מצוה אחת. ומ"מ יש לעיין בזה ודו"ק. וד' יזכני ללמוד וללמד לשמור ולקיים ולעשות מצות חבילות מתוך עושר והרחבה:

אחר הדברים האלה הנאמרים (אחר שהפסקתי בין הפרקים. זה כתשעה ירחים. מחמת המצוקות הנוראות. ד' ירחם). אתי לידי ספרי החח"ם ז"ל שדי חמד חלק עשירי וראיתי שהרבה הערות ודברים כבר כתוב שם מפי ספרים וסופרים והנני להביא תה"ד מה שכוונתי לדבריהם הק' ריש תורה הביא חקירת הכתב סופר חלק אור"ח סי' קל"ט בשילוח מנות לעני ומתכוין שיהי' גם למתנות עניים אם יש בזה משום מח"ח והחח"ם ז"ל תמה עליו דלא שייך מח"ח. אלא כשעושה שתי מצות ממש ועושה אותם בב"א אבל אם עושה מעשה אחד ומכוון שיעלה לכאן ולכאן אין זה עשיות מ"ח. והביא בשם ספר ויען אברהם שנסתפקו הרבנים באם שגמרו שתי מסכתות אם יכולים לעשות יומא טבא חדא לתרוויהו או איכא משום מ"ח וכתב דא"ע מ"ח לכאו וכ'ו שעושה סעודה אחת ומכוון בלבו שתעלה לכאן ולכאן אין שייך בזה מ"ח. והביא בשם ספר גזע ישי שהוכיח מתוס' מו"ק דף ח' (שהבאתי כ"פ) הוכחה לספיקת הארעא דרבנן בעושה שתי מצות אחת של תורה ואחת של דבריהם אי שייך בזה א"ע מ"ח. דהרי הכא שתי השמחות אינן שוות ששמחת יו"ט היא מדאורייתא ושמחת נשואין היא דרבנן וש"מ דגם בכה"ג הוי מח"ח ע"כ וא"כ לפ"ז הן נסתר נמי מש"כ לעיל דבמעשה אחת אין שייך הא דא"ע מח"ח אמנם לענ"ד מה שהבין הרב כוונת התוס' איני מוכרח וכו' (וכמו שביארתי לעיל כ"פ) ועכ"פ עולה דלדעת האד"ר והרב גזע ישי מתבאר דגם כשאינו עושה השתי מצות על ידי מעשה רק שהכונה היא העולה לכאן ולאן כמו שמחה דרגל ודחופה איכא משום חבילות. ודלא כמהרא"ץ וע"ש בש"ח. ולדידי יש להעיר במה שכ' בשמחת יו"ט דאורייתא דאפשר דדאורייתא לא הוי אלא בבשר זבחי שלמים אבל לא בשאר ממני שמחות. וכבר הסתפק בזה השאג"א ז"ל וא"ש לפי שמסיק שם דהוי דאורייתא יע"ש מ"מ י"ל דאינו מחויב בזה כל היום. ואם כבר שמח משום שמחת יו"ט כבר יצא יד"ח מדאורייתא. ושוב לא הוי אלא מדרבנן כמו שמחת נשואין. ונדחית ראיתו. וצ"ע. עוד נראה לי כעת להעיר ראיה דבעושה מצוה אחת נחלקת לשתי כוונות לא שיך בזה משום א"ע מח"ח מהא דקיי"ל בחגיגה (דף ז' ע"ב) שישראל יוצא י"ח שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה ואמאי נימא דא"ע מצות חבילות חבילות. א"ו כמש"כ. ולדברי הרב ארעא דרבנן שהביא ראיה דגם במצוה אחת דאורייתא והשנית דרבנן איכא משום אין עושין חבילות מדאמרינן טעמא דאומרים הבדלה וקידוש על כוש אחד משום דקדושא ואבדלתא חדא מילתא נינהו הא. לאו הכי הוי בהו משום מח"ח אע"ג דקידוש יו"ט הוא מדרבנן והבדלה לדעת הרמב"ם הוא מן התורה. וכתבתי להשיב דנהי דהבדלה הוי מה"ת מ"מ להבדיל על הכוס אינו אלא מדרבנן. ראיתי כעת שהש"ח הביא כן להשיב על הארד"ר בשם הגזע ישי הנ"ל אך הוא החח"ם ז"ל הביא דברי הרמב"ם בפכ"ט מהל' שבת דין י"ג שכתב שם בזה"ל היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכה"מ תחילה ואח"כ מקדש על כוס שני ולא ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד שמצות קידוש ומצות בהה"מ שתי מנות של תורה עכ"ל והרי גם בקידוש שהוא מן התורה מ"מ לקדש על הכוס אינו מן התורה וקרי לזה הרמב"ם מצוה של תורה לפי שעיקר מצות קידוש היום מה"ת חשיב כדאורייתא לענין זה וא"כ ה"ה להבדלה לדעתו שעיקר הבדלה הוי מה"ת ע"כ. עיין בתוס' נזיר ושבועות. (ועיין פסחים ק"ו) ובספר המכריע לר"י טראני ז"ל ובספר שמחת י"ט מהרי"ט אלגאזי אבל עדיפא הו"ל להוכיח מן ברהמ"ז דהרי לברך על הכוס לכ"ע הוי רק דרבנן. וקרי ליה הרמב"ם מצות של תורה משום דעיקר המצוה הוי מה"ת. ומסיים בש"ח דמגוף דברי הרמב"ם משמע דדוקא אם שתי המצות הן של תורה הוא דאין עושין חבילות. אבל בחדא דאורייתא וחדא דרבנן אין חשש שלא כדברי הרב אדר"ב ועי"ש בדברי הרמב"ם דין י"ב גבי הבדלת וברהמ"ז ובדברי הראב"ד והרה"מ ובמ"ע שם ועל ראית האד"ר מהא דפסחים הביא שכבר עמד ע"ז הרב בכ"ס שם והכריח מזה דהא דס"ל להרמב"ם דבחדא דאורייתא וחדא דרבנן ליכא משום חבילות אינו אלא כשעשה הדאורייתא תחילה ואח"כ הדרבנן כברהמ"ז וקידוש י"ט אבל אם עושה תחילה הדרבנן בקידוש י"ט דרבנן ואח"כ הבדלה מה"ת איכא משום מ"ח עיו"ש ודעת הכ"ס שם דבתרי מצות דרבנן ליתא בזה משום א"ע מח"ח ע"ש וכך מסיק לדינא יעי"ש ואין הספר כתב סופר בידי לעיין היטב שם. ושוב הביא תשובת מהר"מ שיק בענין זה וכתב דבמקום דשייכי שתי מצות להדדי לא אמרינן בזה א"ע מח"ח וכמי גבי קידוש והבדלה וכו' ועוד בלאו הכי נמי לא קשיא לפי הכלל הראשון היכי דשייכי להדדי וכו'. והלל היה כורך פסח מנה מרור וכו' ע"כ. וכוונתו לקושי' הארעא דרבנן שהזכרתי לעיל וכוונתי לתירוצו ב"ה. וכן הביא בשם ספר אחד שפלפלו בקושית הקהלת יעקב גבי נר חנוכה בשמן של שריפה יע"ש וכבר הבאתי לעיל זה ולפי דברי הכ"ס דאף לדעת הרמב"ם אם עושה אח"כ הדאורייתא אסור משום ח"ח א"כ כ"ש אם עושה הדאורייתא והדרבנן בפעם אחת מכ"ש דאסור משום מח"ח. וא"כ לא יתורץ אף לשיטת הרמב"ם. קושית האד"ר דלמה ליה למימר לא ליכרוך אינש מצה ומרור בזה"ז וכו' ת"ל דלכן לא נכרוך מצה ומרור ביחד משום אין עושין מח"ח. ומה שכתב אאד"ר. די"ל דנקט טעמא דיהא אסור אפילו מן התורה ע"כ עדין קשה למה שאנו נוהגין לכרוך מצה ומרור אחרי אכילת מצה בראשונה ומשום דהוי שוב שניהם דרבנן כמש"כ התוס' בדף קט"ו ע"ב וראשונים שם. וי"ל עוד ע"פ הספק השני של האד"ר בב' מצות שיש להן המשך זמן ובהתחלת האחת אין המצוה הב' עמה רק בהמשך זמן עשייתה פגע במצוה הב' ועושה אותה בב"א אם יש בזה לתא דמח"ח יע"ש ומעתה נפשוט מהקושיא הנ"ל דלכך לא קאמר הגמרא שם מטעמא דא"ע מח"ח משום דמיירי אף בגוונא שהתחיל לאכול חצי זית מצה לבד בלא מרור ואח"כ אכל חצי זית השני עם מרור ובלא שהה שיעור אכילת פרס וע"כ לטעמא משום ח"ח ליכא כאן דבהתחלת המצוה היתה לבד בלא מרור. וכדעת האחרונים דגם בחצי זית איכא מצוה באכילתו וע"כ קאמר דאסור משום דמבטל טעם מצה אך יש לדחות. דמ"מ הרי נוטל מרור ואוכל כאחת וניכר המעשה שלו וספיקת האד"ר לא שייך אלא כשבא ממילא ודו"ק וקצרתי והנכון כמו שכתבתי לתרץ לעיל וכמעט שזה ג"כ תירוץ של האד"ר שכתב בזה"ל א"נ כמש"ל בשם ה"ר משולם וסוגיא דפ"ג שאכלו דמשני הש"ס הא בהא תליא וה"נ מצה ומרור זה גורם לזה דע"י השעבוד נעשה החרות וכחדא מילתא דמיא ע"כ וד' יזכנו לאכול פסח מצה ומרור חיש מהר:

עוד ראיתי שם בש"ח סימן קל"ה אות כ"ג שכבר הביא שם בשם חכם אחד להעיר בהא דאיצטריך לטעם שאין מלקין שנים משום דכתיב יכנו. ות"ל מטעם דאין עושין מח"ח וכן בהא דאין ממיתן שניהם כאחד יע"ש ותירץ דכאן לא שייך אין עושין מח"ח מפני שיש שם גם מצות עשה ובערת הרע מקרבך כי לא רק בקום ועשה המצוה הוא כי אם בשם וא"ת גם כן מבלי להניח בלא עונש ועל מצוה דכוותה חין שייך אין עושין מח"ח ואין להשהות המצוה וכו' עכ"ל והוא כמו שכתב שם הש"ח בסי' צ"ה בשם האחרונים דכל היכי דשייך זריזין מקדימין דוחה להא דאין עושין מח"ח עי"ש. ועדיפא יותר מכמו שאין לו אלא כוס אחד דשפיר דמי. וה"נ דכיון דבזה גופה יקיים מצוה. ליתא להא דאין עושין מח"ח:

ובזה הענין יש להעיר בגמ' דפסחים (ק"ה ע"ב) דבעאי רבינא מי שלא קידש בער"ש מהו שיקדש והולך כל היום כולו וכו' וקאמר איתביה כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם אין לי אלא כוס אחד אומר עליו קידוש היום מפני שקידוש היום קודם לכבוד היום. ואם איתא לישבקיה עד למחר וליעיבד ביה תרתי ע"כ פירש דהוי ביה תרתי קידוש היום וכבוד היום כדפרשב"ם והשתא הלא לכתחילה א"ע מח"ח ואין עושין שתי מצות על כוס אחד וא"כ מאי הקשה דלישבקוה עד למחר. דהלא לא שפיר עביד בזה שיעשה עליו תרי מנות. ועדיף יותר לקיים עליו קידוש היום לחוד השתא ודו"ק. ואפשר להטעים עוד יותר וקצרתי ובמה שכתבתי לעיל יתישב גם זה:

ומה שכתבתי לעיל דהא דינא דאין לו שאני אינו מבואר ברמ"בם וש"ע. כוונתי לענין האי דינא דאין עושין מח"ח אבל הדין שם לענין ברה"מז מבואר הוא בש"ע סי' רצ"ט ס"ד עיי"ש. ועיין ברמ"בם פכ"ט משבת דין י"ב ובהשגת הראב"ד שם ובכ"מ שם:

ובהא דמבואר בתוס' פסחים (ק"ב ע"ב) שם בתוס' ד"ה שאין אומרים וכו' דיש נוהגין בחופה מטעם זה שלא לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביאין כוס אחר וכו'. אך רבינו משילם היה אומר הכל על כוס אחד וכו'. ע"ש עיין במסכת סופרים פי"ט הלכה י"א ומביא לו כוס אחר ומברך בפה"ג וכו' וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאין אומרים שתי קדושת על כוס אחד וכו' ע"כ וע"ש:

עיין במסכת עבדים פרק ב' שם תניא. אין קונים ב' עבדים כאחד ושם בהגהות מבואר נוסחא אחרת. ואינו מבואר טעם כל זה ואילו היה גרסינן דאין משחררין ב' עבדים כאחד אפילו בשני גיטין היה י"ל הטעם משום שאין עושין מח"ח ועיין מש"כ לעיל בההיא דאין מגרשין ובשם הש"ק. או י"ל כוונת המסכת עבדים דאין קונין. היינו ברצועה דאין רוצעין ב' עבדים כאחד:

עיין ירושלמי יומא פר"א והוריות פ"ג גבי משיחת כה"ג אחד מושחין ואין מושחין שנים אמר רבי יוחנן מפני האיבה ע"כ ויש לעיין בענינא דידן אלא שאכ"מ עוד להאריך:

ואחר הפסקה של שמונה שנים הנני נותן תודה לאל שהחיני והגיעני ליום זה חנוכה תרפ"ב להתחיל לדפוס הלאה ד' יהא בעזרי:
____

ולפי מה שכתבנו להסתפק אם בדיעבד יצא עיין לעיל (ועכשיו מצאתי גם לתה"ק עמד בכעין זה יעו"ש) יש להסביר המשנה דר"ה (פ"ד מ"ט) משך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת עיי"ש מחלוקת הראשונים וי"ל דלכך אין בידו אלא אחת משום דא"ע מצות חבילות חבילות כדי לצאת בבת אחת שתי תקיעות ולהפוסקים דאין בידו אלא אחת היינו הראשונה אבל מתקיעה זו אין לו כלל, יתבאר אם נאמר דאף בדיעבד לא יצא מטעם זה ופסלה גם תקיעה זו ודוק, ועיין בשו"ת שאילת שמואל חאור"ח סי' ט"ו במש"כ ישוב נכון על קושית התוס' ד"ה והא וכו' דאינהו בקראי פליגי וכו' יע"ש וישוב לדברי הרמב"ם דאינו מחלק גבי סוטה בין כהן א' לב' כהנים עיי"ש, ועיין בספר נהר שלום על דברת המג"א המובא לעיל. ומצאתי כעת הערתי לעיל על הנ"א כלל ס"ב בהגהות תו"ר על ספר יראים החדש, וכן מה שהערותי לעיל בהאי דאין מושחין שני כה"ג כאחת מצאתי היום בשו"ת יד אליהו מקאליש זצ"ל הנזכר לעיל והוא בין השיטין בחלק הכתבים אות א' סימן כ"א בענין איבה שכתב.

עוד נ"ל ברור דהנה מבואר ברמב"ם שאין ממנים ב' כה"ג כאחד וכן מבואר בירושלמי ובת"כ ויליף לה מן אותו אחד ולא ב' וכו' ונ"ל דאותו ממעט שאסור למשוח אפילו בזאח"ז וכן מוכרח לומר דאין לומר דדוקא שניהן כאחד אסור למשוח דומיא דאמר בפ"ב דחולין גבי פרה אותה שלא יוציא אחרת עמה. הלא יקשה הא בלא"ה אין עושין מצות חבילות כדאיתא בסוטה (דף ח' ע"א ואף לדברי התוס' שם כבר פלפלנו בסוגיא שם לעיל (כוונתו למה שהעתקתי בריש הענין) אלא ע"כ דאף בזאח"ז אסור למנות ב' כה"ג בחנם זולת עפ"י ההכרח עיי"ש. וברוך שכוונתי:

ומבואר בפשיטות מהסוגיא דבכהן אחד הוי טעמא משום דאין עושין מ"ח ובשני כהנים הוי טעמא לאסור משום שלא יהא לבה גס בהן, ואינו מובן כלל מה שכתב בתו"ת דלכך לא חילק הרמב"ם בין כהן אחד לשני כהנים משום שהוא פסק הטעם מפני שלא יהא לבה גס בחברתה ובדין השמיט עכ"ל:

והלא גם לענין עגלה ערופה וטהרת מצורע ורציעת עבד השמיט הרמב"ם חילוק זה דבין כהן אחד לשני כהנים ומאי יענה התם, ועיין בתוס' ד"ה איכא בינייהו וכו' דלר"י אסור להעמיד גם אשה אחרת יע"ש. נראה להעיר דראיתי בספרי שדרשו על הפסוק והעמידה לפני ד' מכאן אמרו לא יעמידו עמה לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שלבה סמוך עליהם ע"כ משמע דנשים אחרות לא שפחותיה מותר להעמיד עמה וצ"ע. ועיין לקמן במשנה כל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותיה משמע אף מרחוק ויש לעיין בדקדוק הלשונות. ואסתגר בקמייתא בענין זה שלא כתבתי אלא לצעירים הלומדים תורה „חבילות" „חבילות" וסוגיות. אך את זה ראיתי להעיר ולעורר במה שראיתי במדרש רבה פ' נשא סי' י"ז ושם נשנה בזה הלשון והשביע אותה הכהן אין משביעין שתי סוטות כאחד (מזה לקח רש"י לפרש בסוטה ח' א' ד"ה אותה והשביע אותה הכהן וע"ש בגהש"ס להגרע"א ז"ל הרש"ש שם) וגם בזה מורגש השינוי שבגמרא הגירסא אין משקין ושם במדרש הגירסא הוא אין משביעין דאפילו השבועה אין עושין כאחד וראיה להתוס' כאן ד"ה אין משקין וכו'). ואין שורפין שתי פרות כאחת (בזה הרגיש הרד"ל שם לעורר דבחולין (ל"ב ע"א) הניא שאין שוחטין ב' כאחת משום שנאמר אותה ולענין שרפה תנן בפרה פ"ד מ"ב שאם שרף שנים בגת א' פסולים ומשום מלאכה עי"ש אבל בב' גיתות משמע דכשר ואפשר כאן אסור לכתחילה משום מצות חבילות ככל הני דחשיב. ופלא שלא הזכיר מדברי התוס' כאן ד"ה אין משקין וכו' ובתוספתא דפרה תניא אין ב' פרות נעשית כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה על גבה ותימה וכו' יע"ש). ולא עורפין שתי עגלות כאחת ולא הורגין ב' אנשים כאחד (כתב הרד"ל ומ"מ כאחד ממש תני הכא שאסור ומשום חבילות דמיתת ב"ד אית בה מצוה דובערת הרע כמש"כ הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות ועיין ז"ר שנדחק בזה) ולא מסגירין ב' כאחד ולא מחליטין ב' כאחד (ובגמרא הגירסא אין מטהרין וכו' כאחד. אבל גם זה חלק מהמצוה והטהרה) ומשבא לידי ספר מנה"ק ראיתי שהעיר בכאן על דברי המאירי שכתב דהא דאין עורפין שתי עגלות כאחד היינו בב"ד אחד ומשמע דגם על ב"ד שייך לומר אין עושין מח"ח ואולי שם שאני דעושין מעשה דרוחצין ידיהם בנחל ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה כמבואר לקמן דף מ"ה ולכאורה י"ל דהאיך משכחת לה ב' ב"ד בעגלה ערופה הא בעינן כל זקני העיר אפילו הן מאה וא"כ כל הב"ד שהיו באותו העיר היו מחויבין לרחוץ ידיהם בנחל ולא משכח"ל ב' ב"ד עכ"ל. והביאוני רעיוני לידי ספק בכה"ג שהיה בעיר אחת משני שבטים דקיי"ל דעושין שני סנדראות כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ז ע"א ובתוס' ד"ה שופטים. אי בכה"ג גם הב"ד של השבט השני מחויבים לצאת. ועיין בהוריות לענין הורו ב"ד של שבט אחד. ויל"ע):

ומתוך כל המובא בקונטרס זה יש ללמוד ג"כ לענין מה שראיתי עכשיו בס' שו"ת דברי מלכיאל ח"ר סימן ס"ט בענין להספיד שני צדיקים כאחד והוקשה לו דהא קיי"ל אין עושין מח"ח יע"ש באריכות מה שהאריך בשמעתתא דילן ובשיטת הרמב"ם ובשיטת המג"א שצ"ע. ובשם הפמג"ד והמחה"ש שם סי' קמ"ז ובשם שו"ת עמודי אש הביא שהקשה למה לא קאמר הש"ס דנפ"מ דלמ"ד משום לבה גס בה אם כבר נמחקה המגילה אין שייך זה דהא אף אם תאמר איני שותה משקין איתה בע"כ עיי"ש ובמח"כ הוא תמוה דהתם אמרה סתם איני שותה וחפיצה להתגרש בלא כתובה אבל אם אמרה טמאה אני. אין משקין אותה והמים נשפכין כמבואר בדף כ' ע"א, וכן העיר שם המחבר מהא דלישא נשים הרבה ביחד כתב הרמב"ם בפ"ו מה"א דשרי ומיישב דברי הב"מ בסי' ס"ב ומסיק דעפ"ז מבואר דין דהספד שני מתים יחד כיון שנזדמנו שניהם כאחר אין שייך בזה אע"מ חבילות וכו' ולא דמי לנשואים וכו' עיי"ש. ויש להעיר הרבה על כל דבריו שם אלא שאין רצוני להרבות עוד בחבילות ובקונטריסי לענין שורפין שמן שרפה בלילה בזה"ז כתבתי בסוף בזה"ל ובדבר הירושלמי שהבאתי והוא בשבת פ"ב א"ר אבוהו שנה לי רבי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכו ש"ש הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. י"ל הטעם משום אין עושין מח"ח כמש"כ כבר אודות זה וה"נ בת כהן המדלקת נרות של שבת עם חשיכה שניכר שהוא של שבת וגם מקיימת המצוה דלשרפה והוי מצות ח"ח ולכך מערבת שמן של חולין ובזה מדלקת לשם שבת ולא היית כעושית מח"ח ודו"ק.

דף ח' ע"א שם תוס' ד"ה והכהן אוחז בבגדיה בפ' אלו הן הלוקין תניא נמי הכי חזן הכנסת אוחז בבגדיו וכו' ונראה משום דכתיב בו ונקלה מצוה לנוולו ע"כ אפשר לומר דקשה להו להתוס' דהתם גבי מלקות ג"כ סתם תנא עד שהוא מגלה את לבו ומשמע ג"כ בין שהנלקה הוא איש ובין אשה ומנ"ל דהוי חיוב לעשות כן עד כדי לעשות כך גם באשה שיש מקום לחוש להרהורא דעברה ולכך פירשו התוס' משום דכתיב ונקלה מצוה לנוולי. אבל תם אני ולא אדע מה חידשו התוס' בזה הלא מבואר כן שם בגמרא על המשנה דשם (דף כ"ב ע"ב) דכיצד מלקין אותו וכו'. פריך הגמרא מ"ט ומשני „משום נקלה" והלא בפשיטות מבואר דגם על זה קאי וטעמא טעים מ"ט דאוחז בבגדיו משום דכתיב ונקלה ואף שאפשר לפרש דהטעם הוא פשוט דלכך מגלין את לבו כדי שירגיש יותר הכאב והעונש של המלקות וכן מצאתי להריטב"א למס' מכות שכתב כן „כדי שיהיו המלקות בבשרו" ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומלאחריו עכ"ל הריטב"א ולפי טעם זה ירוח לנו מעט הא דמשמע לכאורה שגם ר' יהודא דפליג הכא גבי אשה דאם היה לבה נאה לא היה מגלה. לא פליג שם גבי מלקות ומודה הוא לרבנן. דמדסיפא שם מחלק ר' יהודא בנתקלקל דבאיש בריעי ובאשה במים מכלל דרישא נמי ר' יהודא היא ומיירי נמי באשה. וטעמא מאי? ולפי הנ"ל אפשר לומר דמשים דעיקר מצות מלקות כך הוא להלקותה על לבה ובשרה ולא על בגדיה שאינה מרגשת כל כך הכאב ועדיין צריך תלמוד. (ולהלן נדבר עוד מזה אי"ה) ובדוחק אפשר לומר דכונת התוס' נמי כן הוא דמשום דכתיב ונקלה מצוה לנוולו ולהלקותו ערום על בשרו ממש. וכונתם בזה ג"כ להעיר בישוב הדברים גם לגבי ר' יהודה. אבל הדברים יגעים וצ"ע, ושוב עיינתי ברמב"ם ופי"ז מהל' סנהדרין) הלכה ח' שכתב ג"כ הכי דלכך מגלהו עד לבו שאיני מכהו על כסותו שנאמר והכהו ולא לכסותו ע"כ וא"כ מצוה היא גם לנשים דאל"כ היו מחסרון עצם דין עונש המלקות דקנס רחמנא וע"כ הרמב"ם ג"כ מפרש דהאי „מ"ט משום נקלה" קאי על שאר דברי המשנה:

עוד הביאו שם התוס' התוספתא כהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה ע"כ. גם בזה הרמב"ם לא הביא האי תוספתא להלכה בפ"ג מהל' סוטה דין י"א והמל"מ שם הביא הך תוספתא וכנראה הרגיש בזה. אכן לא הזכיר שהתוס' מביאין לה האי מתניתא. שוב ראיתי בחסדי דוד שעל התוספתא (בדפוס ווילנא) שג"כ הרגיש בזה וז"ל והנה הרמב"ם לא העתיק לשון התוס' דמטילין גורלות והטעם דסובר דלאו דוקא הוא דצריך גורל ואה"נ דכל כהן שירצה הולך ועושה שאין זו עבודה שצריכה פייס אלא דמתניתא קמ"ל שאם לא נמצא כהן אחד ההולך מרצונו דדילמא חייש לחשדא שלא יאמרו שקפץ כדי לראות שערה ולבה אז היו מטילין גורלות ע"כ ויש להעיר אם באמת אינה עבודה. א"כ מנ"ל דבעינן דוקא כהן כדתנן במשנה וכהן אוחז וכו'. וכן הרמב"ם כתב ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משמע דזר לא. ומדכתיב ופרע וכו' אין ראיה כלל דיש לפרש ופרע מי שהוא. כדאיתא כן בכמה מקומות ועל פי הסברא יש לומר דכיון שאיני דומה לגדול המביש לקטן המבייש. א"כ הכהן שהוא החשוב אם הוא מבזה אותה שהוא הוא העובד בבית האלקים. אולי תודה ותתבייש ביותר אבל לא לגבי זר אבל מ"מ עיכובא מנלן ויש לעיין וזה לשון המאירי ז"ל ואמר אח"כ שכהן המזדמן לכך אוחז בבגדיה בבית הצואר שבהם בדרך כעם וביזיון אם נקרעו וכו' איני חושש בכך שכך היא הכונה שתחוש בבזיונה ותודה ויש מפרשים קריעה במקים התפר ופרימה שלא במקום התפר וקורע או פורם עד שיגלה את לבה וסותר את שערה ר"ל שמתיר קליעותיה אחר שהסיר כיפה שעל ראשה והשליכה בארץ תחת רגליה בביזיון גדול ובתוספתא ראיתי שהכהנים מפילים ביניהם גורלות על כך ומי שפלה בגורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד הסוטה וכו' עכ"ל:

והנה לשון זה שכתבתי דהוא משום כדי שתודה ושכן כתב המאירי ז"ל. הוא דוקא כמו שנראה מפשטות לשון המשנה דכל זה היה תיכף קודם שנמחקה המגלה. ולכך עושין כל טצדקי וליגעה צדי שתודה. אבל הרמב"ם ז"ל שכתב שם פ"ג דאחר המחקה בא אליה הכהן ואוחז בבגדיה וכו'. וכמו שהעיר על זה הכ"מ שם דין י"א. וא"כ אדרבה לאחר שנמחקה המגילה משתדלין עמה שתשתה ולא שייך טעם זה וקצרתי.

שם רבי יהודא אומר אם היה לבה נאה וכו' ומסיים שם בתוספתא מפני פרחי כהונה. וכוונת התוספתא אפשר למאי שבא לקמן בגמרא לתרץ למימרא דר' יהודה לא חייש להרהורא וכו' ואמר רבה וכו' ויתגרו בה פרחי כהונה. והנה ראיתי שם בחסדי דוד הנ"ל שכתב ודברי ר' יהודא צריך פירוש דהיכי ידעי אם לבה נאה או שערה נאה אם לאו לדעת אם יגלוה או לא. לכך נראה דה"פ אם באולי היה לבה נאה למה לא ניחוש שמא יתגרו בה הלכך לא היו מגלין לשום אשה אע"פ שהלשון דחוק קצת עכ"ל. ולדעתי העניה דבר זה לא ניתן להאמר כלל דהלא בלא"ה הקשו רבנן בתוס' ד"ה (אם היה לבה) אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל תעשה לא מעקר הוא כדאיתא פ' הא"ר ע"כ ושם קחשיב שופר, והנה שם גבי שופר הביא השעה"מ (בפ"ב מהל' שופר) דהרא"מ ז"ל הקשה דגם ביו"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשבוא"ת יע"ש מה שתירץ והפר"ח ז"ל ס' תקפ"ה סק"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ"ת מטעמא דשמא יתקן נגזור וכו' את"ד הפר"ח והעיר על זה השעה"מ דהנה מה שתירץ לקושית הרא"מ ז"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממש"כ התוספות פ"ד דיבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה א"ה וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פירושו וכו' יע"ש את"ד. והכא נמי אי אמרת דלר' יהודא לא היו מגלין לשום אשה א"כ עקרת פסוק בתורה לגמרי ואין כח זה ביד חכמים אפילו בשב וא"ת א"ו דדוקא אם היה לבה נאה דלפעמים בהזדמנות ומשום הרהורא דעבירה יש כח ביד חכמים לעקור בשב וא"ת. ומה שהקשה הח"ד לק"מ דניכר מהפנים והשערות ועיין רא"ש בריש פ"ב דכתובות ודו"ק. או דסמכינן בזה אעדות נשים וכדומה ויש לקצר:

שם בקושית התוס' אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל תעשה לאו מעקר הוא. בעיקר קושית התוס' יש לעיין דלכאורה יש לדון דאין כאן הטעם לר' יהודא משום דחייש להרהורא. הוי רק איסורא דרבנן אלא כאן דחייש להרהורא א"כ יש כאן איסורא דאורייתא וכדאמרינן במס' ע"ז (דף כ' ע"ב) ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו' וכתבו התוס' ד"ה שלא יהרהר דהאי קרא דרשא גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח בפרק נ"ש (כתובות דף מ"ו). וכו' יע"ש וא"כ הרי איסורא דאורייתא עומד לנגדינו והלכך משום זה אמר ר' יהודא דדחינן מקמי' האי מ"ע ופרע ועיין שם בכתובות דמשמע דקאי גם אליבי' דר' יהודה דמיירי שם גבי מוציא שם רע ועכ"פ י"ל דר"י הכי ס"ל דהוי מדאורייתא ולכך אומר שלא היה מגלה? ונראה דיתיישב עם מה שכתב לנו להסביר ולהאיר המאירי ז"ל וז"ל ר' יהודא אומר אם היה לבה נאה לא יגלהו ואם שערה. נאה לא יסתור שהוא חושש שמא טהורה היא או יתלה' בה זכות ויתגרו בה פרחי כהונה אלא שמכל מקום הלכה כחכמים שאין החשק מצוי בדבר שבעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפה בגדיה בבגדים של נוי וכו' עכ"ל וכיון שכן אין לנו לומר בקצה האחרון שר"י חייש גם בכה"ג להרהור גמור ושיבוא לידי איסור דאורייתא אלא דמכל מקום חייש ר"י לדילמא ושמא יבוא אח"כ לידי הרהור קצת באפן שלא הוי אלא חששא דרבנן ושמא יתגרו בה אח"כ פרחי כהונה. וכיון שלא הוי אלא איסורא דרבנן שפיר הוקשו התוס' ודו"ק כי דברי המאירי הם קילורין לעינים וישתמש לנו גם בשו"ט בגמרא לקמן (וסייעתא לסברת המאירי הוי מגמ' דנזיר מ"ה ע"ב ובתוס' שם וכמו שיבואר לקמן אי"ה):

ב) ובזה יהי' ניחא ג"כ במאי דניחא להו לרבעות"ס ז"ל דמשום דהוי בשב וא"ת אין זה עקירה יש לעיין מדבריהם הק' על מה שחידש הרא"ם (המזרחי) ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג הל' שופר (הביא דבריו) השעה"מ בסוף פ"ג מהל' איסורי ביאה. וכן בארעאי דרבנן בסוף ספרו אות תק"ד וי"ט ועיין בספרי אוריין תליתאי דף י"ד ע"ב) דלא אמרינן שוא"ת שאני אלא היכי דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכי דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפילו בבשוא"ת יעו"ש וא"כ הכא בנ"ד הלא בעידנא דקא יעבור על איסור דהרהור מקיים מ"ע דופרע דגזה"כ הוא הכל מדאורייתא לגלות את לבה ולסתור את שערה ואין כח כלל ביד חכז"ל כה"ג אפילו בשב וא"ת? אכן לפי המתבאר וכן משמע פשטות הגמרא דחיישינן דילמא אח"כ יתגרו בה פרחי כהונה ואחר שכבר יקיים המ"ע ישאר עדיין לכלוך העבירה אפשר שהרא"ם מודה ולא תהי' סתירה לדברי מרן המזרחי ועדיין צ"ע:

גם יש להעיר דא"כ מאי מקשה מדרבנן דאמרי התם האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דילמא שאני התם דע"י החשש הרהור אין עוקרין גזה"כ (ועיין בתוס' ד"ה האיש) לכן חיישינן אבל הכא בסוטה דגזה"כ הוא לגלותה אלא דעקרו רבנן משום דבשב וא"ת יש כח ביד חכמים וכמש"כ התוס'. אבל רבנן לא ס"ל הא' סברא אלא כפשטות דברי הרא"ם בלא חילוקי הנ"ל ולכן ס"ל דצריכין לגלות תמיד ויל"ע (שוב אחר שבא לידי ס' תורת הקנאות ראיתי שהרגיש בזה יע"ש מש"כ) ועיין מה שאכתוב לקמן אי"ה:

שם בגמרא ופרע את ראש האשה וכו' מלמד שהכהן סותר את שערה. הנה מבואר כאן דמקודם הי' מגלה את ראשה דהיינו שהיה נוטל המטפחת מעל ראשה ואח"כ סותר את שערה דהיינו כמו שפרש"י דמרבה בגילויה שסותר קליעתה. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ג דבהלכה ה' כתב „והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה" ואח"כ לאחר כל המעשים ומחיקת המגילה כתב שם דין י"א דמגלה שערה. ב) וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה וא"כ לכאורה אין כאן סתירה כלל למה שדרש תנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכפרש"י שם בכתובות (דף ע"ב ע"א) ולפלא לי מה שכתב בת"ת דר"י אינו מפרש כחכמים דפי' ופרע הוא מלשון סתירה והרוס אלא שהוא מלשון גילוי עיי"ש דהלא לחכמים נמי הכי מפרשין דמרבה לה בגילוי ופשוט. ועיין בתשובת יד אליהו מקאליש סימן ע"ט ושוב מצאתי מבואר היטב בזה כמש"כ בהכתב והקבלה לסדר נשא וז"ל באות י"ח ופרע את ראש סותר את קליעת שערה (רש"י) אע"פ שהפריעה בכ"מ הוא לשון גילוי והרב בעצמו כתב בכי תשא כי פרוע הוא מגולה יכו' באמת אין כאן שים סתירה כמש"כ הרוו"ה דבמשנה ריש פ"ב דכתובות דפרש"י כי פרוע ראש הוא כשהשערות מוטלות על הכתפים וכו' וזה שדייקו חכז"ל שם בסוטה באמרם א"כ מאי ת"ל ופרע את ראש כלומר למה הוציאו הכתוב בלשון פרע ולא אמר וגילה את ראש האשה מלמד שהכהן סותר את שערה וזהו שדייק שם רש"י בפירושו מרבה בגלוי שסותר קליעתה ולכן אין כאן שום סתירה ודברי רז"ל מיוסדים בעיקר הלשון והמליצה ודברי הרא"ם בזה דחוקין עכ"ל, ודברי הת"ת אין להם שחר כלל ושוב ראיתי מש"כ במלבי"ם שם:

שם בגמרא למימרא דר"י חייש להרהורא וכו'. כבר הערותי בתוס' דלכאורה הו"ל להגמרא להקשות דאפכא שמעינן ליה גבי מלקות במשנה דמכות (כ"ב ע"ב) דמשמע דגם גבי אשה אוחז החזן בבגדיה מדמיירי ר' יהודא שם בסיפא ומחלק באיש בריעי ובאשה במים. ואם איתה הו"ל לחלק נמי דבאשה אין קורעין בגדיה משום הרהור היכי דלבה נאה. ופרשתי דלהרמב"ם שנתן הטעם לקריעת הבגדים גבי מלקות משום דכתיב והכהו ולא על כסותו. א"כ הוי חסרון בעצם דין עונש המלקות בזה אין בכח חכז"ל לעקר דבר מה"ת בלא קיום עונש המלקות כלל ודו"ק. אבל לפירוש התוס' כאן דהוי רק משום מצוה לנוול קשה. ומצאתי להתיו"ט שם במשנה דמכות דהביא דמפורשין דברי הרמב"ם בספרי פ' כי תצא וא"כ א"ש דלא הביא משם ואף שלא היה שייך כאן תירוץ רבה. דהרי גם גבי מלקות יש לחוש שמא יתגרו בה אחרי המלקות וגם התירוץ דרבנן אדרבנן נמי לא שייך דאף דאין לך יסור גדול מזה מ"מ ישאר הקושיא וכי תימא ליעבד בה תרתי מלקות ובושה. אך אפשר דבאשה אין הכי נמי דלא הוה קורעין בגדיה לדברי התוס' ויל"ע.

כן אין להעיר דמאי פריך מדר"י אדר"ו דילמא באמת לא חייש להרהור כמו התם בסקילה. והכא היינו טעמא דלא דלא היה מבזה אותה ומנוולה. משום דאין כאן רק ספק טמאה ודילמא טהורה היא ואין מחוייבין לנוולה וכמו שפריך בירושלמי ומבזין על הספק כמו שהביא הכ"מ ברמב"ם פ"ג דין י"א יע"ש. דהלא משמע מלישניה דרק משום אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. ואי טעמא הכי הוא יבם בלא היתה נאה לא היה צריך לגלות. והא דפירש"י לקמן בע"ב הכא טעמא מאי אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות ע"כ דמקור דברי רש"י הוא מהירושלמי שהזכרתי דמשני הירושלמי משום דבזנות אנדרלמוסיא באה לעולם יע"ש יש לומר דכל זה דעת רבנן אבל ר"י לא ס"ל הכי וכקושיין דאין לבזות על הספק ועכצ"ל כמו שכתבתי דלא היה לו לתלות אם לבה ושערה נאין.

שם רש"י בד"ה חייש להרהורא פירש שלא יתנו הרואים את לבם בה. ובד"ה הכא היינו טעמא וכו' ויתגרו בה ויהיו רודפין אחריה כל ימיה ע"כ דברי רש"י מורים בעליל כמו שבארתי דעיקר החשש היא רק על להבא אבל לא באותה שעה דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה וכמו שמבואר גם זה בתוס' סוטה לקמן י"ט ע"א ד"ה וכהן וכו' לענין תנופה יע"ש וגם ר"י מודה לזה אלא דס"ל דבפריצות והתגלות כזה חיישינן שמא ירדוף אחריה כל ימיה ולהכי רק איסורא דרבנן הוא לר"י.

שם בתוס' ד"ה ויתגרו וכו' תימה כיון דלאו חובה לאנסים וכו' וי"ל לר' יהודא אם היו פורסין סדין בינה לבין אנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע"כ ולא זכיתי להבין דעדיין יקשה לרבנן מאי קשיא ליה להגמרא דילמא כאן הוה סדין ולעולם חיישי להרהור ולכך אין נסקלת ערומה וצע"ג.

שוב מצאתי שהקשה זה בקרן אורה וכתב דתנא דמתניתין וודאי לא ס"ל דפורשין סדין של בוץ וכדתנן כל הרוצה לראות יבוא ויראה אלא דשם בספרי איכא ר"י בן ברוקה דס"ל דאין מנוולין בנות ישראל יותר מדאי אלא לפני ד' וכו' יע"ש. אח"ז נזדמן לידי ספר שו"ת מהרי"ם פאדווא מבריסק זצ"ל ומצאתי שם בסימן ט"ז דברים הנוגעים לסוגיאן ושבאיזה מהן כבר עמדנום עליהם והנה ז"ל ונלע"ד יסוד ברור לסברא זו (שכתב הנו"ב דהיכי דלית ליה אשה כלל כגון בנידון זה שישב בלא אשה כמה שנים שברחה מביתו זה שמונה שנים ונכשל פעמים בהרהורי עבירה ולאו כ"ע כרב ספרא ובזה לא תיקן רגמ"ה ז"ל) מסוטה דף ח' דקאמר ר"י אם הוה לבה נאה וכו' וקאמר הש"ס הטעם דר"י חייש להרהורא וכתבו התוס' ד"ה אם היה לבה נאה אע"ג דגזה"כ הוא שוא"ת שאני הרי אף דהוא גזה"כ מ"מ במקום דאיכא למיחש לעבירה להרהר מבטלינן גזה"כ ואם נימא דרגמ"ה גזר אפילו במקום מצוה היינו משום דהוא כעין גזירת חכמי הש"ס שהיה בידם כח לבטל מ"ע מה"ת בשב וא"ת אבל לא במקום דאיכא למיחש לעבירה ח"ו דהא חזינן דמה"ט עקרינן גזה"כ מכח דאיכא למיחש להרהורא. אך לכאורה זו הסברא לר"י אבל למאי דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן להרהורא (לכאורא אין מקום לראיה אך כשנעמיק היטב בהסוגיא מוכרחת סברא זאת גם לרבנן דאם נימא דטעמא דרבנן דלא רצו לעקור גזה"כ מכח דאיכא למיחש להרהורא קשה טובא דפריך דרבנן אדרבנן לא קשיא ומאי פריך כיון דהרשות ביד סנהדרין לעשות כמו שירצו חיישי להרהורא אבל גבי סוטה לא רצו לבטל גזה"כ מכח הרהורא (וכמו שהקשיתי לעיל מתובלת עוד בסברא והתה"ק לא ראה תשובה זו) א"ו צ"ל דה"פ דהש"ס פשיט להו דבוודאי גם רבנן לא יפלגו בסברא זו על ר"י דבוודאי במקום דאיכא למיחש לעבירה ח"ו בוודאי היינו מבטלים גזה"כ אלא דרבנן סברי דלא חיישינן להרהור עבירה כלל א"כ גבי סקילה הוה לסקלה ערום משום יווסר וא"כ מוכרח סברא זו גם לרבנן במקום דאיכא למיחש להרהור עבירה רק כאן רבנן סברי דלפי שעה לא חיישינן להרהורא דעבירה את"ד ויותר כתבתי בשם המאירי דהכא היינו טעמא משום היכי דבאו לנוולה לא חיישינן להרהור, ואין לחלק ולומר דנידון תקנת רגמ"ה לא דמי לכאן דכאן חיישינן לעבירה דרבים. אבל התם הנידון רק לעבירה דיחיד. חדא דמשמע מדברי התוס' ד"ה שמא יתגרו וכו' דגם לכהן המשקה בעצמו מצריכינן שיהא מהפך פניו אבל לולי זה חיישינן. וכן גבי תנופה דבעינן לטעמא דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה. ועוד יש לחלק בהרבה אופנים אלא שאכמ"ל בזה:

שוב מצאתי בספר ארצות החיים להגאון מלבי"ם זצ"ל חלק שני שם בסוף הספר ישנו חידושים מחתן המחבר ושם העיר ופלפל על דברי תשובת המהרי"ם ז"ל הנ"ל בההערה הנזכרת הרוצה יעיין שם וע"כ מסיים הגרי"מ דבנדון זה לישב כל הימים בלא אשה בוודאי איכא הרהורא בוודאי מבטלין גרגמ"ה דהא כבר הוכחנו בברור הן לר"י הן לרבנן היו מבטלין מ"ע מכח דאיכא למחש להרהורא את"ד. אבל עדיין יש לתולעת כמוני לדון דאף שהסברא בעצמה נכוחה, אבל הראיה מסוטה י"ל דאין ראיה. דשם הלא מבטלינן המ"ע כדי שאנן לא נעשה מעשה המביאה לידי הרהור ועבירה. או שם גבי סקילה נמי הכי הוא אבל במקום הרהור הוא בא מאליו ואין אנו עושים מעשה הגורמת הסתכלות ועבירה מנלן דמבטלין מ"ע ואיסור חרדר"ג ודו"ק. (ועיין תוס' שבת דף ד' וגיטין מ"א והגהות הב"ח ובברכות (דף מ"ז) ולזה ניחא דאין אנו חוששין בכלל להסתכלות וכדומה וא"א אפילו מכוערת. משום דבזה אין אנו הגורמים ולא חיישינן להכי וכל אדם ישער בנפשו. ועיין ריטב"א סוף קדושין וכן ביש"ש שם וקצרתי:

עוד הקשה שם הגרי"ם ז"ל על התוס' ד"ה ויתגרו כמו שהקשיתי לעיל ושהקשה כן הקרן אורה ותירץ ג"כ הכי דצ"ל דהש"ס פליג על הך דספרי דלא עבדינן הך תקנתא כלל ולהכי פריך הש"ס שפיר דרבנן אדרבנן ומסיים וזה נ"ל ברור כונת הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הי"א וז"ל ואח"כ כהן אחד וכו' ואוחז בבגדים מכנגד פניו וקורעם עד שהוא מגלה את לבה ומה דדייק הרמב"ם מכנגד פניו לא הוזכר במשנה רק הרמב"ם הוסיף זאת מדעתו הרחבה ונראה ברור דכונת הרמב"ם להשמיענו דלא כספרי דקתני שם כהן פונה לאחוריו ופורעה אלא דמצות פריעה הוא כנגד פניו והיה לו להרמב"ם הכרח ברור מש"ס דילן דפליג על הספרי את"ד. ולא זכיתי להבין דכנראה נטה כאן, הגאון מפשטותו הנפלאה שהראה בכל ספריו הגדולים. דלכאורה פשוט הוא כונת הרמב"ם לומר דאוחז בבגדיה מה שהוא כנגד פניו דהיינו לומר בבית הצואר שלה וכן פירש"י ז"ל במשנה דילן ד"ה אוחז בבגדיה בבית הצואר שלה. אבל לא צד הבגדים שעל כתפה אבל אין הכי נמי שאח"כ הוא מהפך פניו שלא יראה בלבה וטפח באשה ערוה. אלא שיש לדייק מדוע לא כתב כן הרמב"ם בהל' סנהדרין גבי מלקות שחנן נמי שחזן הכנסת אוחז בבגדיו ע"ש ואפשר דאין ה"נ שהתם צריך לקרוע גם לאחוריו כדי להלקותו וליתן האבן לאחוריו יע"ש וצ"ע אבל כאן אין לנו להכריע מכח דיוק זה דהש"ס דילן פליג על הספרי אלא ממאי דלא הביא הרמב"ם דבר זה בחבורו ממילא מוכרח דלא ס"ל כהספרי להלכה משום דהש"ס דידן פליג.

ויש לעיין עוד דבגמ' דנזיר (דף מ"ה ע"א) דתנן ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אוהל מועד ולא הנזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר לו לדבריך סוטה תוכיח דכתיב בה והעמידה לפני ד' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר להן זו כוחלת ופוסקת וזו אינה כוחלת ופוסקת. פרש"י דהא לנוולה קבעי וכיון דמנוולה לא אתי לאיגרויי בה ע"כ וצ"ע דהלא ע"כ כמאן אזלי התם אליבא דרבנן דתמיד היה מגלה (ומשם ראיה לסברתו של המאירי כאשר הערותי למעלה) והו"ל להשיב בפשיטות משום דכאן כתיב ונוסרו וכמו דאמר רבא הכא טעמא דרבנן. ועיין בתוס' שם ד"ה ולא נזירה שכתבו משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו פרחי כהונה אם תגלח פתח אהל מועד ממש. אלא במדינה מגלחת במקום צנוע ולא יראו פרחי כהונה עכ"ל ואכתי צ"ע דהלא בעינן כהן שיגלחה וכמו שכתבו הח"ס והכ"ד ועיין טעה"מ וי"ל דמייתינן לה כהן זקן כמש"כ התוס' בשם הירושלמי לענין תנופה. גם יש לעיין מנגעים פ"ב מ"ד האשה כעורכת וכמניקה את בנה וכו' ר' יהודא אומר אף כטוה בפשתן וכו' ולא חיישינן להרהורא ור"י בעצמה אמרה. וצ"ל בנגע שאני דהמקום כגריס ויכול לכרוך מטלית סביב הנגע שוב עינתי עוד הפעם בטעה"מ הל' עכו"ם וראיתי שהעיר בכל זה וז"ל בלא"ה מוכרח דגילוח הוא ע"י כהן קטן דהא קיי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם דאפילו שער בית ערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן איך יגלח אשה המדירה בנזיר ואיך יסתכל במקום התורפה וגודל עוון מנשוא ומשפטי ד' צדקו יחדיו, מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראית נגעים עיין רמב"ם פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב אף שהתם אמר הרמב"ם הל' ט' שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סומכין על ראיתו וצריך ראית חכם. וצ"ל דמצוה שאני דלא לאיסתכל מכוון ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעידנא דעסיק בה עכ"ד ואין נראה כן מכל המקומות שבמס' סופה ומנזיר שם דמדחיק לחלק משום דזו כוחלת ופוקסת ומהירושלמי דתנופה מכל המקומות מוכח דלא כדבריו ובאמת צ"ע ועיין מס' גרים פ"א האיש מטביל לאיש והאשה מטבלת לאשה אבל לא את האיש. וביבמות דף מ"ז ע"ב ודו"ק ובש"ע יור"ד סי' רס"ח סע"ב ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאים כדי שלא יראו אותה וכו' ומשמע קצת כדברי הטעה"מ וי"ל:

והנה מבואר משם דהתורה אסרה לגלח אשה נזירה משום סייג והוי מעתה איסור דאורייתא וזה צ"ע מכמ"ק מיהו י"ל דר"ש שזורי הרי קאמר וגלח הנזיר ולא נזירה וכו' היינו דלנזיר ציוותה התורה לגלח פתח אוה"מ משא"כ בנזירה הוי רשות אם רצתה במדינה ומשום שמא יתגרו בה לכך אינה מחויבת לגלח פתח אה"מ. וכמו שכ' התוס' הכא אליבא דרבנן גבי סקילה אלא די"ל התם סברא איפכא דאם נימא דאין עליה מצוה מה"ת שתגלח שם שוב אם תגלח שם חשיב בזיון ושפיר אסורא מעתה לגלח שם עש"ה בנזיר בסוגיא שם ודו"ק. גם זה יש להעיר דמאי הקשו לי' לר"ש שזורי סוטה תוכיח, דילמא ר"ש כר"י ס"ל דאם היה ליבה נאה וכו' וצ"ל דמשום דר"ש לא חילק ק נאה וכו' ובאמת עדיין צ"ע בזה וטוב לקצר גם יש להעיר לרש"ש הו"ל התנא לקמן דף כ"ג ע"ב דקחשיב הנפ"מ בין איש לאשה דהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה עיי"ש הו"ל לחשיב נמי הא אך משום דלהלכה אין הלכה כר"ש שזורי כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' נזירות דין ד' וכמו שכתב שם הלח"מ דרבינו פסק כחכמים דלא כוותיה (ועיין מנחות) עיי"ש וא"כ א"ש:

ומכל הלין שמעתא דטרחו תנאי ואמוראי עד שראו לעקר מ"ע מה"ת בשב וא"ת כדי שלא לגלח טפח באשה. יוצא לנו מוסר נורא ואיום מה שהחציפו בנות ישראל כעת לתפור בגדיהן ושמלותוהן עפ"י המאדא הפאריזית אבי אבות הטומאה. וזרועותיהן מגולות ולבן חשופות. וחשופי שת אוי ירושלם הקדושה והטהורה האיך היתה לזונה זה כשלש שנים טמאו את חוצתיה באו בה פריצים ופריצות ויחללוה יען כי גבהו בנות ציון וכו' בכל דברי מוסר הנביא ישעיהו ק' ג' פ' ט"ז. ואף הנשים ההולכות במטפחות על ראשיהן אינן מקפידות בשעת תפירה שהתופרת הארורה מראה לה בהשלחן ערוך הטמא הפריזית מלא קיא צואה. כזה ראה ותפור וככה הולכת מצב הצניעות והמוסר פרוע לשמצה ואין לנו מי שיגדור גדר ויעמוד בפרץ ד' ירחם עלינו ועיין בתפארת שמואל על הרא"ש מסכת ברכות פ"ג סי' ל"ז שכתב פירש לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצואר והידים אבל נראה בעיני במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם וכו' זה מנהג רע וקורא אני בהם חקים לא טובים וטפח באשה ערוה עכ"ל ועיין בברכות כ' ע"א קמחי הוי מסרין נפשייהו אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותי דהוי לבישא כרבלתא ופי' הערוך בגד אדום שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה) סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה וכו' ומכש"כ בגדים כאלה אלא שאין לנו מי שמוסר נפשו' על קדושת השם ולכך מצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן ח"ו רחמנא רחם עלן. וגיהנם כלה וההולכות בלבושים כאלה אינם כלים בטמאם את כל בית בית ישראל גורמות לחציפות ופריצות ומביאות לדבר עבירה כפרש"י הנ"ל. ומביאות אנדרלמוסיא בעולם בכלל ובירושלים עה"ק בפרט וכל דור שאיני ראוי לבנות בהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו. ולא נגאלו אבותינו אלא בזכות נשים צדקניות שלא שינו בגדיהן וכו', וד' יהפוך לבבינו ולבב כל המון בית ישראל לטובה ולעבדו „בלבב שלם".

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף