מגן אבות (קאפוסט)/פרשת נח
|
< הקודם · הבא > |
פרשת נח:
- מאמר א': צהר תעשה לתיבה (בראשית ו, טז).
צהר תעשה לתיבה ואל אמה תכלינה מלמעלה (בראשית ו, טז).
פירש רש"י (שם) צהר יש אומרים חלון. וי"א אבן טוב המאירה להם (ב"ר לא, יא).
וכן תרגם יונתן: אזל לפישון וסב מתמן יוהרא ותשויניה בתיבותא לאנהרא לכון.
א'. פירוש יוהרא היינו אבן טוב. וכן ע"פ אדמו עצים מפנינים (באיכה סי' ד' ז') התרגום סמיקו חיזו יתיר מן יוהרין. לפ"ז יוהרא היינו אבן טוב שיש בו קצת אודם. ולהבין זה, גם להבין ענין תחתיים שניים ושלישים כו'. הנה בתורה אור פ' נח פירש ענין התיבה (עכשיו בנפש בעבודה. וכן איתא בספרים בשם הבעש"ט נ"ע) היינו תיבות התפילה. ומים רבים הם רבות מחשבות בלב איש של טרדת הפרנסה ושארי ענינים גשמיים הטורדות ומבלבלות את האדם בשעת התפלה. וכמו נח כשהי' בתיבה היתה התיבה חוצצת בינו ובין המים רבים שלא הזיקו אותו כלל, כמ"ש ותלך התיבה על פני המים. כמו"כ עכשיו כשהאדם מכניס כל מחשבתו בתיבות התפלה אזי תיבות התפלה חוצצים בינו ובין המים רבים, דהיינו רבות מחשבות הנ"ל שלא יבלבלו אותו כלל בשעת התפלה. וענין תחתיים שניים ושלישים כו'. צ"ל תחלה ע"פ קבלה ענין זה. הנה לפי הפירוש שתיבה הוא תפלה כנ"ל. א"כ התיבה הוא בחי' מלכות. כי תפלה למעלה היא במל' כמ"ש ואני תפלה. אני הוא דרגא דאתגליא. דהיינו גליא דקוב"ה שזהו מדת מל', ובחי' אני עצמה היא בבחי' תפלה וכמ"ש תפלה לעני. עני נק' ג"כ מדת מל' סיהרא לית לה מגרמה כלום. וזהו ענין תפלה לדוד כו' כי עני ואביון אני, שדוד הי' מרכבה למדת מל'. ובחי' מל' היא מקור החיות של ג' עולמות בי"ע. וזהו תחתיים כנגד עולם העשיה אשר שם האופנים. ונה"י מקנן בעשיה. שניים כנגד עולם היצירה ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה. שלישים כנגד עולם הבריאה ששם שרפים וחב"ד מקנן בבריאה (וכן פי' בספר תולדות יעקב יוסף ריש פ' נח יעו"ש). ולהבין זה בעבודה בתפלה, הנה ידוע בסידור האריז"ל שמהודו עד ברוך שאמר הוא תפלת העשי'. וא"כ התחלת התפלה הוא בחי' תחתיים שבתיבה. דהיינו מדרגות עולם העשי' בחי' נה"י. וענין נו"ה הם ענפי המדות, נצח ענף החסד. והוד ענף הגבורה. והנה חסד הוא אהבה. וענין מדת נצח ענף החסד, זהו ההסכם חזק שנשאר בתפלה שגם לאחר התפלה שהאהבה חולפת ועוברת ואינה בגילוי בלב מ"מ יהי' מתנצח במדת נצחון דקד שה בחוזק גדול להיות סור מרע וע"ט ולדחות כל המונעים כו'. וזהו התפשטות מדת האהבה בפועל המעשה. דהיינו כי ענין היותו סור מרע. הוא בכדי שלא יהי' נפרד מאלקות ח"ו כי עונותיכם מבדילים כו' (בישעי' סי' נ"ט). ובחי' ועשה טוב הוא כדי לדבקה בו ע"י קיום מצותיו. ואע"פ שאין אצלו אהבה בגילוי מ"מ ע"י מדת נצח יוכל להיות סומ"ר וע"ט כל היום ולא יפול ח"ו כי נצח הוא לשון נצחיות, ששרש הנצח הוא ממקום גבוה מאד כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו' כי לא אדם הוא כו' (ש"א ט"ו כ"ט). וההוד שהוא ענף גבורה. היינו שמדת גבורה הוא יראה להיות פחד הוי' בלבו. והנה לא כל אדם יכול להיות כל היום במדרגה זו. כי אם עבודתו כל היום הוא בבחי' הוד ענף היראה. שהו"ע קבלת היראה במוחו ומחשבתו, דהיינו שמתבונן בדברים המעוררים יראה. ומודה במוחו שצריך מאד לירא וליפחד ממנו ית', וכמ"ש ליראה את השם הנכבד והנורא הזה כו' (דברים כ"ח נ"ח). ומקבל היראה במוחו ומחשבתו. והנה הודאה זו (מה שמודה באמת שצריך לירא וליפחד כו') הוא ג"כ ביטול מכל וכל, ע"ד מודים חכמים לר' מאיר. הרי ע"י ההודאה נתבטלו מכל סברתם ופלפולם שמקודם כו'. וכמו"כ כיון שמודה במוחו שצ"ל יראה ומקבל היראה במוחו עי"ז יוכל לבטל כל רצונותיו הגשמיים. ולכן ההודאה ג"כ קיום לעד כמו מדת יראה עצמה. וכידוע שנו"ה נק' תרין סמכי קשוט. והם השני עמודים שהיו בבהמ"ק יכין ובועז. בועז זהו הוד. בו-עז. ויכין הוא נצח. פי' יכין שעושה כונן וקיום לעד, ולכן התחלת התפלה הודו לה'. בחי' הודאה. שהעבודה רק בבחי' נו"ה שהוא מהרשימו שנשאר מתפלת יום שעבר ונק' תפלת העשי'. והוא בחי' תחתיים שבתיבה כו'. ושניים זהו פסוד"ז שמברוך שאמר עד יוצר היא תפלת היצירה. ששם חיות וחג"ת מקנן ביצירה, והיינו שהעבודה היא בבחי' התפעלות המדות אהבה ויראה. ובמעלת האהבה כשהיא בגילוי בלב הפליגו בזוה"ק דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא (זח"ג רס"ז ע"א). שא"א ליגע באלקות (בל"א אן רירען) כ"א ע"י אהבה שהו"ע תשוקה בדביקה וחשיקה כו'. ועי"ז דוקא נעשה התקרבות ודביקות הנפש לאלקות ית', וכמ"ש לאהבה את ה' כו' ולדבקה בו (דברים י"א כ"ב). ומדת יראה כשהיא באה לידי גילוי בלב. להיות פחד ה' בלבו. היינו שהוא זע וחרד מאלקותו ית' ברעדה גדולה. ע"י שמתבונן דליכא חברותא כלפי שמיא. והשמים ושמי השמים לא יכלכוך (מ"א ח, כ"ז), ומלאכים יחפזון כו'. וזהו העבודה מברוך שאמר עד יוצר. והו"ע שניים שבתיבה. ושלישים זהו מברכת יוצר עד שמו"ע שהוא תפלת הבריאה ששם שרפים. וחב"ד מקנן בבריאה. שהעבודה היא בבחי' מוחין, ולכן מבקשים באה"ע ותן בלבנו בינה. ואח"כ בק"ש שמע ישראל כו'. שהו"ע שמע והבן כידוע. והנה הביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בלי גילוי התפעלות כאמרם: דברי חכמים בנחת כו'. ולכאורה הי' אפ"ל שהביטול דבחי' מדות גדול יותר, שהמדה היא בחי' התפעלות ורעש. והביטול דבחי' מוחין חב"ד הוא בנחת והשקט. אך באמת נהפוך הוא שהביטול דבחי' מוחין גדול יותר כי זהו ביטול בעצם מצד השגת הביטול. היינו מצד השגתו ביחודו האמיתי ית' איך שאין עוד מלבדו. משא"כ התפעלות המדות זהו בחי' יש קצת כו':
והנה בחי' שלישים שבתפלה נחלק לשני מדריגות ק"ש ושמו"ע. דאיתא בכתבי האריז"ל דק"ש צלותא דמיושב הוא בעולם הבריאה. ושמו"ע צלותא דמעומד הוא באצילות (דהיינו בחי' מל' כשמתעלי' באצי', ולכן גם שמו"ע היא בחי' תיבה כו'). והענין כי בינה מקננא בכורסייא. דהיינו שבק"ש מתגלה במוח הבנתו והשגתו יחודו האמיתי שבאצי'. והבנה והשגה זהו רק בחי' שמיעה. ואינו דומה שמיעה לראי'. עד"מ אדם השומע מחבירו ציור איזו בנין מפואר בכל פרטיו ומשיגו היטב. אך כיון שלא ראהו בעיניו עדיין. יש לו תשוקה לראות יופי הבנין. וכמו"כ בק"ש שהוא בעולם הבריאה עדיין. רק שמאיר שם בחי' בינה דאצי' שיהיו מבינים ומשיגים קצת יחו"ע דאצי'. והשגה זו היא בחי' שמיעה, לכן יש שם תשוקה ואה"ר כרשפי אש ליכלל בהביטול דיחו"ע דאצי', וזהו"ע הרצוא דשרפים באמירת קדוש שלהם. וכמו"כ בק"ש כתיב ואהבת כו' בכל מאדך. ורק שהאה"ר דבריאה כלולה בבחי' ביטול בההבנה והשגה כו'. ולכן זהו צלותא דמיושב כמשל מי שעומד עדיין בחצר המלך ואין רואה את המלך אעפ"י שמספר גדולת המלך יכול לישב כו'. אבל שמו"ע ח"י ברכות. אשר ברוך הוא יסוד אבא כמ"ש בפע"ח. וחכמה היא בחי' ראיה ממש, ולכן חכמים שתקנו הברכות נק' עיני העדה ע"כ אין שייך כלל תשוקה ורשפי אש. כ"א ביטול ממש שבטל בעצם. ולכן בשמו"ע רק כריעות והשתחוואות כו'. ונק' צלותא בחשאי. וע"ז כתיב ואחרי האש (אש דק"ש) קול דממה דקה (מ"א י"ט י"ב). ולכן היא צלותא דמעומד. כמשל מי שעומד אצל המלך ממש ורואה פניו ומספר בגדולת המלך אינו רשאי לישב כ"א לעמוד כו':
ב'. ועתה צ"ל ענין צהר תעשה לתיבה. ועפ"י פי' התרגום שהוא אבן טוב שנקרא יוהרא שיש בו קצת אודם, והענין כידוע שהאותיות נק' אבנים כמ"ש בס' יצירה: שתי אבנים בונות שתי בתים כו'. לפי שהאותיות הם בחי' דומם, ולכן אותיות התפלה נק' אבנים, וכשאומרים אותם ברעו"ד דהיינו ברצון פשוט לאלקות למעלה מהשכל והטעם, והוא מבחי' יחידה שבנפש, וע"ז כתיב אחת היא יונתי (שה"ש ו' ט'). אזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות. כי הרעו"ד הנ"ל נק' טוב לבב, וע"ז כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב (דברים כ"ח מ"ז). שבחי' רעו"ד הוא הטוב הגנוז בתוכיות ופנימיות הלב שלמעלה מהשכל שבמוח (ועפ"י קבלה הוא ענין ז"א בעתיקא תליא כו', למעלה מבחי' או"א במזלא אתכלילן כו'). וזהו ענין מארז"ל (ברכות י' ב') ע"פ והטוב בעיניך עשיתי (מ"ב כ' ג') שסמך גאולה לתפלה. כי גאולה הוא סיום וסוף הק"ש ובק"ש העיקר הוא אהבת בכל מאדך, שזהו רעו"ד הנ"ל. וסמיכת גאולה לתפלה היינו שאומר ומתפלל הח"י ברכות דשמו"ע בבחי' הרעו"ד דק"ש. שאזי נק' אותיות התפלה דשמו"ע אבנים טובות. ולכן ע"ז נאמר והטוב בעיניך עשיתי. והנה עד"מ מאבנים טובות עושים כתר ועטרה ע"ג ראש המלך (זהו עוד טעם מה שאותיות התפלה נק' אבנים טובות) כמו"כ ארז"ל (עי' חגיגה י"ג ע"ב ובתוספות וח"א מהרש"א שם, ועי' בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך בשה"ש, ובת"א בד"ה מזוזה מימין כמ"ש כאן, ועי' בזח"ג תצא רע"ח א׳) מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. ולהבין ענין הכתרים ומה צריך להכתרים הנה בתפלה מבקשים יהי רצון. והענין כי רצוה"ע יש לו ב' בחי' הא' המלובש בחכמה דאצילות. דהיינו שהתנהגות הרצון יהי' ע"פ חכמה דוקא, שחכמה מנהגת את הרצון, ואורייתא מח"ע נפקת. ולכן החכמה מחייבת שיהי' המשכת רצוה"ע רק על מי שמקיים רצונו ית' בקיום רמ"ח מ"ע ושמירת שס"ה ל"ת דאורייתא וענפיהן דרבנן כו'. והנה רצונו ית' הוא מקור קיום וחיות כל העולמות עליונים ותחתונים ומקור לכל ההשפעות, ולכן ע"י המשכת רצוה"ע על האדם נמשך לו השפעות כל טוב ברו"ג. אבל אם עבר על רצוה"ע בביטול מ"ע דאורייתא או מד"ס. ומכ"ש בעברו על ל"ת כו', אזי מחייב חכמתו ית' שיהי' הסתלקות הרצון. וזהו מה דאיתא שבחכמה יש דין. היינו שהדין הוא שלא יומשך הרצון רק למי שראוי כו'. ובחי' הב' הוא עצמות רצוה"ע שלמעלה מסדר השתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכמה. ובכתוב נק' בחי' זו ורב חסד חפץ חסד. דהיינו חסד פשוט בתכלית שאין שם דין כלל. ובזהר נק' רעדכ"ר. שזהו עיקר מעלת הרצון שלעולם הוא בבחי' רצון (ולא שייך שם דין והסתלקות הרצון כלל) כ"א מרוצה בכל פעם. וע"ז כתיב בציץ והי' על מצחו תמיד לרצון כו'. ובחי' הא' של הרצון שמלובש בחכמה הוא נמשך ע"י צמצום עצום מאד. וזהו רצון אותיות צנור. כמו צנור המקלח מים מנהר גדול. הרי המים מתצמצמים כשנמשכים בצנור כו'. וכן עד"ז המבדיל כו' הו"ע תיקון השמיני ונוצר חסד. ונוצר הוא אותיות צנור ואותיות רצון. שע"י תיקון זה מתצמצם הרצון עליון ונמשך להיות מלובש בחכמה. אבל עצמות רצוה"ע אין מלובש כלל בחכמה. וזהו שמבקשים בתפלה יהי רצון. פי' שיתגלה עצמות רצוה"ע רעדכ"ר שאין מלובש כלל בחכמה, כי בשמו"ע בי"ב ברכות אמצעיות, ששה ברכות הם בקשות גשמיים, וששה ברכות בקשות רוחניים. ויכול להיות שעפ"י הרצון שמלובש בחכמה אינו ראוי שיומשך לו כו'. ולכן מבקשים יהי רצון שיתגלה עצמות רצוה"ע שלמלה מהחכמה שמשם יומשך כל הבקשות אפי' אם אינו ראוי עפ"י חכמה. אך המשכה זו הוא דוקא ע"י שמתפלל ברעו"ד שהוא בנפש רצון פשוט שלמעלה מהשכל. ועי"ז דוקא מתעלים אותיות התפלה לבחי' כ"ע ומעוררים עצמות רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. וזהו מט"ט קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. פי' קונו הוא ז"א דאצי' דהיינו המדות דאצי' כידוע שמט"ט שר העולם נק' עבדו זקן ביתו של אברהם מדת חסד דאצי', וענין קושר כתרים לקונו. הגם שבלא"ה הרי יש כתר דז"א דאצי', אך הוא מת"ת דאו"א. שנמשך מהרצון שמלובש בחכמה וכנ"ל. אבל ענין קושר כתרים לקונו. היינו שנמשך מכתר עליון שלמעלה מהחכמה שאין מלובש כלל בחכמה. וזהו עיקר בחי' כתר ועטרה ע"ג הראש שלמעלה מבחי' חב"ד שבראש כ"א מקיף עליהם מלמעלה. והוא ע"י תפלותיהן של ישראל ברעו"ד, שאזי נק' אותיות התפלה אבנים טובות שעושים מהם כתר ועטרה ע"ג ראש המלך. וזהו צהר תעשה לתיבה, כי התיבה עצמה תחתיים שניים ושלישים כו'. וזהו בחי' נה"י חג"ת חב"ד עשר בחי' הנפש, ועי"ז מעוררים וממשיכים מלמעלה מע"ס עליונות שראשיתם הוא חכ"ע. אבל צהר אבן טוב הוא כשמתפלל ברעו"ד רצון פשוט שלמעלה מהשכל, שאזי דוקא נק' אותיות התפלה אבנים טובות. ומט"ט קושר מהם כתרים לקונו. דהיינו המשכת בחי' כ"ע רצוה"ע שלמעלה מהחכמה. שיומשך כל הבקשות אפי' אינו ראוי עפ"י חכמה. וזהו ואל אמה תכלנה מלמעלה. אמה אחת היינו פנימיות הכתר שהוא אחדות פשוט. ולפני אחד מה אתה סופר. אנת הוא חד ולא בחושבן:
והנה הת"י פי' על צהר שהוא אבן טוב הנק' יוהרא. וצריך להבין הלא יוהרא הו"ע גאוה בלה"ק, כמ"ש בחבקוק (סי' ב' ה') גבר יהיר ולא ינוה. והענין כי באמת זהו גאות דקדושה. כמ"ש אשירה לה' כי גאה גאה (שמות ט"ו א'). ה' מלך גאות לבש (תלים צ"ג א') גאות גימט' קדו"ש, הגאוה והגדולה לחי עולמים ובגמ' גאותה של מלכות שמים (חגיגה ד"ה ע"ב). וענין גאות זו היינו מה שעצמות אוא"ס ב"ה הוא רם ומתנשא רבבות מדריגות אין קץ מכל סדר השתלשלות, שכל הנבראים והנאצלים אין יכולים להכיל הגילוי מעצמותו ומהותו בפנימיות, כמ"ש השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מלכים א' ח' כ"ז). רק הוא רם ומתנשא עליהם בבחי' מקיף מלמעלה ונק' אל עליון כו'. ולכן האבנים טובות שמהם עושין הכתר והעטרה כו' נק' יוהרין. שפנימיות הכתר הו"ע כי גאה גאה כו'. והנה בהאבן טוב שנק' יוהרא יש בו גוון אדום. והענין כי בכתר עליון שם כחשכה כאורה. ויכולים הכל לקבל, לכן צ"ל גוון אדום כדי שיומשך רק במקום הראוי. וכמ"ש דודי צח ואדום (שה"ש ה' י"ד). וארז"ל (ברבות שם על פ' זה) צח לי ואדום למצרים. וז"ש ונפלינו אני ועמך כו' (שמות ל"ג ט"ז). וארז"ל (ברכות ז' א') ביקש שלא תשרה שכינה על אוה"ע עכומ"ז. ולכאורה א"ז מובן מה צריך לבקש זאת. אך לפי שראה ארך אפים ורב חסד נושא עון כו', לכן ביקש ונפלינו, והיינו ע"י גוונא סומקא דאתחזי ביה. וענין פי' הראשון שפירש"י: צהר, חלון. יובן ע"פ מ"ש בע"ח שמבינה לז"א בא האור דרך חלון. ומז"א למל' רק דרך נקב בלבד. כמשנ"ת ההסבר ע"ז בדרוש ד"ה להבין מ"ש בע"ח בהיכל השביעי יעו"ש באריכות. והנה זהו עכשיו שנתמעטה הירח, שהמל' מקבלת רק מז"א, ולכן רק דרך נקב. אבל לעתיד יהיו שוין בקומתן, שהמל' תקבל מבינה עצמה כמו ז"א (עי' בלקו"ת בד"ה כי על כל כבוד חופה. ובסידור בדרושים לחתונה) והיינו שיאיר האור (מבינה) למל' דרך חלון. והנה התיבה (שנת"ל שהו"ע תיבות התפלה) היא בחי' מל' שמקבלת האור מז"א דרך נקב לבד. ולכן נאמר צהר תעשה לתיבה דפי' צהר חלון, היינו שיאיר האור למדת מל' דרך חלון. דהיינו שהמל׳ תקבל בעצמה מהבינה כמו ז"א. וזהו עיקר שלימות התפלה למלאות חסרונה שיהיו שוין בקומתן כמו קודם חטא עה"ד שהיו שני המאורות הגדולים. וגם כי עיקר ענין התפלה הוא להמתיק הדינים דמל'. ואין הדינים נמתקים אלא בשרשן. דהיינו בשרש הגבורות דבינה ששם הגבורות מתוקים מאד ונק' דבש דין דגדלות. כמ"ש אם הבנים שמחה, מצד התגלות עתיק בבינה. ונק' עוה"ב עולם התענוג. ועל ידם נמתקים הגבו' ודינים תקיפין דמל', כמ"ש מי ימלל גבורות ה' (תלים ק"ו ב'), שבחי' מ"י דבינה מרכך וממתיק הגבורות תקיפין דזו"נ. וכתיב מי יודע עוז אפך (שם צ' י"א). יודע לשון ויודע בהם אנשי סוכות, שהו"ע שבירת וביטול הדינים תקיפים דמל'. וזהו ענין צהר תעשה לתיבה כו', ואל אמה תכלינה מלמעלה. לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. ועפ"ז יש לחבר שני הפירושים שבצהר. י"א חלון. וי"ש אבן טוב. דשניהם עולים בקנה א' וד"ל:
ג'. ובשם הבעש"ט נ"ע איתא הפירוש (בס' תולדות יעקב יוסף ובס' נועם אלימלך). צהר תעשה לתיבה שע"י תיבות התפלה יהפך מצירוף צרה לצירוף צהר. או רצה כי בצירוף צהר יש צירוף צרה או הצר, כמ"ש הצר הצורר (בהעלותך יו"ד ט') ע"כ ע"י התפלה יהפך הצירוף מן צרה לצהר או רצה. כמאמר רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ולתפלתם שעה. וכתיב ואור פניך כי רציתם (תלים מ"ד ד'). ובאו"ת מהמגיד נ"ע פי' ג"כ בשם הבעש"ט נ"ע צהר תעשה לתיבה, שיהי' מצהיר לתיבה היינו בחי' בהירות עד שתאיר כצהרי כו'. ויש להעמיס בזה ג"כ כמש"ל. כי צירוף של דין הוא חשך. וכשמהפכים הצרוף של דין לחסד כמו מצרה לרצה כו', אזי נעשה מחשך אור. כי החסד נק' אור וכמשי"ת לקמן. והענין דאיתא בכוונת ר"ה בפי' אד' שפתי תפתח. אד' הוא א' דין, שמיתוק הדין דאד' הוא ע"י אל"ף פלא עליון, וכן אי' בכוונת המקוה מהבעש"ט נ"ע, שבכדי להמתיק הדינים צריך לשלב שם אל"ד בתוך שם אהי' במילואו, ועיקר המיתוק הוא ע"י אות הראשון דשם אהי' שהוא א'. וביאור הענין כי אל"ף הוא קול פשוט (ויכול לצאת מכל המוצאות אעפ"י שעיקרו מהגרון. עי' בסידור בכוונת המקוה). וא"כ הוא מקור לכל הכ"ב אותיות. שמתהוים מהבל היוצא מהלב, ואח"כ נעשה קול פשוט ומתחלק בהה' מוצאות לכ"ב אותיות. וכעד"ז יובן למעלה שבחי' אל"ף אותיות פלא שהוא כתר עליון שרש הנאצלים, הוא פשוט עדיין למעלה מהתחלקות, וכמ"ש בע"ח על הכתר שהוא כמשל החומר ההיולי לגבי הד' יסודות ארמ"ע. שהחומר ההיולי הוא פשוט עדיין ואין ניכר בו לא צורת מים ולא צורת אש. ואח"כ כשיוצאים מהעלם אל הגילוי אז מתחלקים לד' יסודות. ומים ואש הם ב' הפכיים לגמרי כו'. וכמו"כ למעלה בכ"ע אעפ"י שהוא שרש הנאצלים, אך הע"ס דאצי' שנחלקים בדרך כלל לד' פרצופים חו"ב וזו"נ. כשכלולים עדיין בכ"ע הם שם בתכלית ההעלם ודקות גדול שאין שום התחלקות ביניהם כלל כ"א שכלולים כולם בהתכללות אמיתי עד שהם אחדות אחד ממש. ולכן הכתר הוא פשוט עדיין. ונק' אין לפי שאינו מהות מושג כלל. ונק' תהו שמתהא מחשבת בנ"א. ואח"כ כשנאצלו הע"ס דאצי' מהעלם אל הגילוי אזי מתחלקים לע"ס. ובדרך כלל לשלשה קוין. והנה מקו הימין חח"ן נמשך צירופים של חסד. ומקו השמאל בג"ה נמשך צירופים של דין, ומקו האמצעי של רחמים. והנה כשיש צירוף של דין ח"ו ונצרך להפכו לחסד. אזי נצרך להעלותו למקור ושרש, דהיינו לבחי' אל"ף פלא עליון דכתר ששם הוא פשוט, וכיון שנתעלה ונכלל הצירוף בבחי' פשיטות דכ"ע ששם הכל אחדות א'. אזי יכולים להחליף את הצירוף מדין לחסד. וכמ"ש (איוב ל"ח י"ד) תתהפך כחומר חותם. עד"מ כשעושים מחומר איזו כלי כמו כוס או כף. וכשרוצים לשנותו לכלי אחרת אזי מחזירים אותו לחומר פשוט בחותם ודפוס, ושם משנים אותו לכלי אחרת, וכעד"ז יובן למעלה דכשמעלים הצירופים של דין לבחי' כ"ע ששם כל הע"ס כלולים יחד ואין שם התחלקות כלל בין חסד לדין כו' כ"א אחדות אחד לגמרי, וכיון שמתבטל הצירוף ונכלל בבחי' פשיטות דכ"ע יכולים להפכו לצירוף אחר לגמרי של חסד ורחמים. וזהו שעיקר מיתוק הדינים הוא ע"י אות אל"ף. ועי' בס' אור המאיר בסוף פירושו על שה"ש בשם המגיד נ"ע שביאר מ"ש במשנה
שגיאות פרמטריות בתבנית:ממ
שימוש בפרמטרים מיושנים [ 2 ] (משנה/אבות/ה#ז) וחילופיהן בגולם. וז"ל: ולהחליף צירוף גשמי לצירוף רוחני לא יתכן לפעול אם לא שמעלה אל נקודה ראשוןנה אות יו"ד בחי' גולם, ומנקודה יכול להמשיך ולעשות איזו צירוף שירצה, וזהו וחילופיהן בגולם עכ"ל. פי' גולם היינו חומר פשוט שלמעלה מצורה. וז"ש אשרי משכיל אל דל (תלים ע"א). וזהו השם דאל"ד הנ"ל. וע"ד הפשוט היינו נפש האדם כאשר מלאה דינים קשים ונעשה דלה מכל טוב וחסד. ולכן צ"ל משכיל אל דל, היינו לחבר בחי' משכיל מקור השכל דהיינו ח"ס דכ"ע לבחי' שם אל"ד שהו"ע שילוב שם אל"ד בשם אהי', ועי"ז נמתקים הדינים ומתהפכים לחסדים. וזהו ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו (שם ד'). דהנה ידוע בענין הצירופים, כל צירוף שהוא ישר הוא מורה על חסד. וכשהוא הפוך הוא דין. כמו הצירוף עשר הוא מורה על הע"ס שמהם השפעות כל טוב ברו"ג. וכן יו"ד הוא חכמה מקור קו הימין ונק' אב הרחמים. אבל כשמתהפך הצירוף מן עשר לערש ומן יו"ד לדוי, נעשה ערש דוי שהוא חולי ח"ו ודין קשה. והנה כדי להפוך הצירופים ערש דוי לבחי' חסד היינו לבחי' עשר ויו"ד. אזי צריך תחלה לעשות מצירוף ערש צירוף רעש. תפלה ברעש גדול. והו"ע תשובה שמתפלל החולה בעצמו מעומקא דליבא בחילא יתיר. וכמ"ש (ישעי' ל"ח ב') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל זכר נא ה' את אשר התהלכתי לפניך כו' ויבך יחזקיהו בכי גדול. ופירשו רז"ל (ברכות יו"ד ע"ב) מן הקיר שהתפלל מקירות לבו. ותפלה כזו נק' רעש גדול לפי שהיא מרעו"ד שלמעלה מהחכמה (או כשמתפללים אחרים עבור החולה) ועי"ז מהפכים הצירוף ערש לרעש. ואח"כ נעשה מן רעש צירוף שער (עי' בלקו"ת בפ' שלח בד"ה אני ה' אלקיכם דרוש הראשון). ויש שער בימין כמ"ש זה השער להוי'. ויש שער בשמאל כמ"ש ושער רישי' כעמר נקי. והיינו כשהתפלה והתשובה הוא ברעש גדול מעומקא דלבא, אזי תפלה כזו מתעלה בעילוי אחר עילוי בלי שום עיכוב עד שמתעלית לבחי' זה השער להוי'. וע"ז אנו מבקשים פתח שערי שמים לתפלתינו. ובנעילה שערי שמים פתח. פתח לנו שער. וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה. שע"י הרעש דתשובה נפתח השער כו' שהי' סגור מקודם, וכמ"ש שער החצר הפנימית סגור יהי' כו' (יחזקאל מ"ו א'). והנה שער בימין זה השער לה', זהו חסד דעתיק שמלובש בגלגלתא דא"א (כמשנ"ת בלקו"ת שם), ופי' חסד דעתיק זהו מקור התענוגים עצמות התענוג הפשוט (והוא חסד פשוט בלי שום נקודה דין כלל). ושער בשמאל ושער רישי' כו', הוא ג"כ המשכה מעתיקא כמ"ש (דניאל ז' ט'). ועת"י יתיב כו' ושער רישי' כו'. רק שהם נמשכים ממו"ס שבה מלובש גבורה דע"י. ופי' גבורה דע"י זהו הצמצום כדי שיומשך גילוי מבחי' מקור התענוגים בבחי' פנימיות. וחסד דע"י זהו עצמות התענוג הפשוט שלמעלה מבחי' גילוי בפנימיות כ"א בבחי' מקיף, ולכן שורה בגלגלתא כו'. והנה כשמתעלה הצירוף של דין שהוא ערש דוי ע"י הרעש לבחי' שער בימין או שער בשמאל. ששם הוא מקור התענוג הפשוט אזי מחמת שנכלל הצירוף בבחי' אחדות פשוט שבפנימיות הכתר גם מחמת גילוי בחי' תענוג עליון דעתיקא, אזי מתבטל שם הדין לגמרי ונהפך לחסד ורחמים. כמו מן נגע לענג ומן פשע לשפע. ומערש דוי לבחי' עשר ויו"ד. שיומשך ויושפע עליו מהע"ס עליונות כל טוב ברו"ג. וע"ז כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב'). פי' עמו זהו כ"ע, דעת"י וא"א הם פרצוף א' ובחי' פנימיות הכתר דהיינו עתיקא בחי' אחרונה שבמאציל נק' עמו. וע"ז כתיב עמך מקור חיים, וכתיב כי עמך הסליחה. כי עם ה' החסד. ונהורא עמי' שרי'. שכל הבחי' היותר גבוהות. מקו"ח. סליחה. חסד. ואור. הכל הוא עמו. פי' בבחי' פנימיות הכתר שנק' עמך, פי' עמך היינו שבחי' זו היא עמך ממש. קדמון כקדמותו. כי הע"ס דאצי' וגם בחי' שרש הנאצלים זהו מה שנאצל ונתחדש כו'. אבל בחי' פנימיות הכתר שנק' עתיק הרי זה בחי' אחרונה שבמאציל, ולכן נק' עתיק יומין לשון ישן, היינו לאפוקי מחידוש כ"א מאז ומקדם. גם נק' עמך טפל ובטל לגבי עצמותו. לפי שזהו רק בחי' אחרונה זיו והארה בעלמא. וכביטול זיו השמש לגבי השמש כו'. וזהו המשל ופחד עמו, שבבחי' פנימיות הכתר הנק' עמו שם הוא הממשלה על הב' קוין דחו"ג דאצי' אעפ"י שמצד עצמם הם שני הפכיים אש ומים, אך ע"י הגילוי מבחי' כתר עליון עושה שלום ביניהם שמתחברים והיו לאחדים, שהדין גופא נהפך לחסד. וזהו מלפני אדון חולי ארץ ההופכי הצור אגם מים (תהלים קי"ד ח'). פי' ארץ היא מדת מל' שבניינה מהגבורות ונק' שם אד', ואדון הוא כ"ע, ולפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא ע"כ נק' אדון חולי ארץ. וע״י התגלות הכ"ע במל' אזי מהפך צור וחלמיש שהם גבורות ודינים תקיפין דמל' לחסדים שנק' מים כו'. ונמצא שפי' הת"י בצהר אבן טוב. עולה בקנה א׳ עם פירוש הבעש"ט לעשות מצרה צהר ורצה כו'. כי האבנים טובות מהם עושים הכתר והעטרה כנ"ל. וע"י הכתר הוא עיקר התהפכות הצירופים מדין לחסד כו':
ד'. ובגמרא סנהדרין (דק"ח ע"ב) ע"פ צהר תעשה לתיבה. פירשו צהר לשון צהרים. וכן הביא באו"ת בשם הבעש"ט צהר כו', שיהי' התיבה מצהיר כו', וצהרים הוא תגבורת האור. כי כל בוקר נק' אור כמ"ש הבוקר אור. אך צהרים שהוא חצות יום אזי עיקר תגבורת האור ביתר שאת. והענין יובן ע"פ מ"ש באד"ר (קנ"ט א') ע"פ ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד' י"ח). בפלגותא דשערי אזיל חד אורחא, הה"ד ואורח צדיקים כו' יעו"ש. והנה ענין חד אורחא שבפלגותא דשערי זהו לבנונית הגלגלתא ששם מאיר בחי' עתיק עצמו בלי העלם ולבוש כמו בשער רישי' כו'. וזהו ואורח צדיקים שהוא אורח לגילוי בחי' צדיק יסוד דעת"י. כאור נוגה (שארז"ל (ב"ר פי"א) כאור ז' הימים). זהו חסד דעת"י. הולך ואור חו"ב דע"י, עד נכון היום כתר דעת"י שהוא עיקר בחי' רדל"א כו'. ופי' נכון היום היינו חצות יום. שאזי עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ כוונת הגמ' בפי' צהר לשון צהרים שהוא בחי' הולך ואור עד נכון היום רדל"א. וזהו ואל אמה תכלינה מלמעלה. שבחי' רדל"א הוא ודאי עיקר בחי' אחדות פשוט חד ולא בחושבן. ומבחי' זו הוא ודאי עיקר מיתוק הדינים ביתר שאת כו', והנה כתיב והוציא כאור צדקיך. ומשפטיך כצהרים (תלים סי' ל"ז ו'). והענין כידוע דחו"ג נק' אור וחשך כמ"ש באברהם מדת חסד, וישכם אברהם בבוקר. וביצחק מדת גבורה כתיב ויצא יצחק כו' לפנות ערב. והנה כשמהפכים מדת גבורה ודין לחסד אזי נעשה תגבורת החסד. כי החסד שמלובש וגנוז בדין הוא חסד יותר מן חסד שבחסד. כידוע ממשל האב המכה בנו שהוא מחמת תגבורת האהבה עד שמתלבש בלבוש אכזריות, וכמ"ש (תלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת כו'. דבחי' רב טובך הוא צפון וגנוז בבחי' צפון שמאל שהוא דין. ולע"ל כשיתגלה החסד שהי' מלובש בהדין בכל משך זמן הגלות. אזי יהי' התגלות בחי' רב טובך (זח"ג קע"ג ע"ב) וכמשנ"ת במ"א בפי' ושמחתים מיגונם דוקא. ולכן גבורה גימט' ג' פעמים חסד שהו"ע תגבורת החסדים. וזהו ומשפטיך כצהרים שע"י התהפכות הדין לחסד אזי יהי' תגבורת החסדים ביתר שאת שנק' צהרים, שאז הוא עיקר תגבורת האור. וזהו ג"כ ענין צהר ל' צהרים. שכשמהפכים הצירוף מצרה לצהר או רצה כנ"ל אזי הוא צהרים תגבורת האור והחסדים:
ובספר אור המאיר פ' בשלח כ' וז"ל: שמעתי בשם הבעש"ט נ"ע שפי' צהר תעשה לתיבה. לעשות צהר מן התיבה של תורה ותפלה, לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו עכ"ל. והיינו כי אור שבעת הימים כו' היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו בתורה. וגנזו לצדיקים לע"ל (זח"א נ"ט א' וברבות שם) ופי' הבעש"ט ז"ל: לצדיקים שעתידים לבוא בכל דור כו'. ופי' זה של צהר הוא מכוון עם פי' הת"י צהר אבן טוב. ופי' הגמ' צהרים. והיינו כי אור ז' הימים הוא מבחי' ז"ת דעתיק ובלקו"ת פ' צו בד"ה והי' אור הלבנה. פי' ג"ר דעתיק. ולכן ע"י התפלה ברעו"ד שממשיכים גילוי מבחי' פנימי' כ"ע ובחי' צהרים שהו"ע כאור נוגה כו' עד נכון היום, שהוא בחי' רדל"א שזהו עיקר בחי' אור ז' הימים. עי"ז מתגלה בתיבות התורה ותפלה האור שנברא ביום ראשון כו':
ועפ"י חסידות פי' צהר תעשה לתיבה. כי תפלה היא במל' בחי' סיהרא מארת חסר. והתפלה היא למלאות חסרונה. והענין כי מל' מקור בי"ע זהו מדת לילה ששם העלם והסתר אוא"ס ב"ה. ואצי' נק' מדת יום ששם גילוי אא"ס, איהו וגרמוהי חד בהון. וע"ז הו"ע התפלה להמשיך גילוי מדת יום, דהיינו גילוי יחודו ית' שבאצי' גם בבי"ע. וזהו צהר תעשה לתיבה. שהתפלה שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע ברצון ותשוקה ליכלל וליבטל ביחודו ית' לא תהי' רק בחי' רצוא והעלאה לבד. שא"כ ההסתר וההעלם של העולמות נשאר כמקדם. כ"א שעיקר הרצוא וההעלאה שבתפלה יהי' בשביל השוב להמשיך גילוי אוא"ס בעולמות מלמעלמ"ט. וזהו צהר תעשה לתיבה. וכמארז"ל להיות מאיר כצהרים, היינו להמשיך גילוי מדת יום דאצי' במדת לילה דבי"ע. וע"ד שארז"ל בילקוט סי' תתס"ג ע"פ והי' אם שמוע כו' אשר אנכי מצוה אתכם היום. שתהיו מאירים כיום: