מגיד משנה/מכירה/ד

מגיד משנה ‏ מכירה ד

פרק רביעי

א

כליו של אדם כל מקום וכו'. מימרא מפורשת בהמוכר את הספינה:

לפיכך אין כליו של אדם וכו'. פירוש לפי שאין רשות להניחו שם וגם זה הוא מבואר שם אלא אם כן אמר ליה המקנה לך וקנה בכלי זה מפורש שם דכיון שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו יקנה לו כליו:

וכן אם קנה תחלה הכלי וכו'. נראה לי שיצא לרב דין זה מאותה שאמרו כגון שהיה בעלה מוכר קלתות דגרסינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא ואמר רב הונא תניתוה זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א"ל רב נחמן מאי טעמא קא פשטה ליה (מיהא) [מהא] דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא חד אמר הוא שהיתה קלתה תלויה בה ומשום הכי מגורשת ואוקמתות אחרות וחד אמר כגון שהיתה בעלה מוכר קלתות ופירוש רבנו שזה הבעל מוכר קלתות ומכר לאשתה קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וה"ה לכל כיוצא בזה ואף על גב דההיא אוקמתא לא קיימא לגבי גט דקיימא לן כרבי יוחנן דבכל גונא אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו כמו שיתבאר פרק ה' מהלכות גירושין נפקא מינה לגונא אחרינא ורש"י ז"ל פירש בגיטין מוכר קלתות לכך אינו מקפיד על מקומה שיש לו בית לכך עד כאן לשונו ואולי ממקום אחר יצא לו לרב ז"ל אחר כך מצאתי כן לרב רבינו אבן מגש ז"ל וממקום שהבאתי:

ב

כשם שאין כליו של לוקח וכו'. מפורש באותה סוגיא בפרק הספינה דאמרינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן בכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקמתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכלהו וכן כתב הרב אבן מגש ז"ל דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה:

ג

מסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים וכו'. זה מימרא דאביי ורבא שם מיהו כתב הרשב"א ז"ל ריש פרק הספינה גבי מסירה שקונה בחצר שאינה של שניהם דדוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים הא מדעת בעלים לא קנה דאלו פקדון היא ביד בעל חצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה וכו' כמו שיתבאר למטה בפרק זה אלא דוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי היא להם כרשות הרבים אלו דבריו ז"ל:

ד

דבר הנקנה במשיכה וכו' כיון שהוציא מקצת החפץ וכו'. בהשגות אמר אברהם נראה לי שאין זה הדין בחפץ דהא קיימא לן בספינה כשמואל דאמר עד שימשוך את כלה אבל בהמה ודאי סגי ביד ורגל כתנא קמא עד כאן ובודאי אף דעת רבינו כן כשמואל כמו שנתבאר למעלה פרק ג' אלא שהוא סובר דה"מ כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה ואין חלוק בין ספינה לשאר חפצים אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו כיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה ברשות הרבים מי מהניא וכו' ופרכינן מאי עד שימשכנה מרשות הרבים לסמטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר רבנו דבמקצתה סגי אפילו לשמואל וצריך עיון. אחר כן מצאתי לרמב"ן ז"ל בכתובות פרק אלו נערות שכתב כדברי רבנו ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי:

ה

טעון של פירות שהיה מונח וכו'. זה משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' ואמרינן פסק עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהם ואוקימנא לה במתכלי דתומי פי' חבילות שומין שאינן בכלי הא אם היו בכליו של מוכר לא וכמו שנתבאר דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה:

וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים וכו'. זה פשוט לדעת המחבר שהגבהה קונה בכל מקום ואם כן האי מדד דקאמר בגמרא דלא קנה בשלא מדד הלוקח הוא וכן דעת התוספות:

ו

היה המוכר מודד לתוך וכו'. זה מפורש שם דאוקימנא ברייתא דקתני היה מדה של אחד מהם והיינו לוקח קנה לוקח דוקא בסימטא אבל לא ברשות הרבים שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים כמו שנתבאר:

היו הפירות ברשות וכו'. זה מבואר באותה סוגיא שם:

היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו. פי' ברשות אדם אחד שיהיו מופקדין אצלו פירות אלו והוא מפורש בברייתא שם ויש שגורסין ברשות המופקדין עד שיקבל הלה פירוש הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתן ללוקח ובודאי דסגי בכך:

ז

היו הפירות בסימטא וכו' ואפילו היו ברשות לוקח וכו' ואם אמר לו. דין זה ודאי אמת הוא דבכי האי גוונא ודאי פשיטא דיכול לחזור בו אלא שאר המפרשים הוסיפו עליו ואמרו ופרשו מימרא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא או בחצר של שניהם ואין צריך לומר ברשותו ואז כליו קנה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשאמר ליה כור בשלשים לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם מדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא זו שיטת רש"י והרשב"א ז"ל והרב רבינו יונה ז"ל וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות, ובהלכות נר' כדברי המחבר שכתוב שם על מימרא זו ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו של מוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן דאין כליו של לוקח קונה לו ברשות הרבים ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו של מוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ע"כ נוטין דבריו לדברי המחבר אלא דאפשר דטרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וצריך עיון והשיטה האחרת עקרית:

ח

וכן המוכר יין או שמן לחבירו וכו'. זו משנה שם ומוקמינן לה בגמרא במדה דסרסור ובסימטא או ברשות לוקח כדאיתא בהלכות והטעם שזה הסרסור משאיל המדה להם עד שלא נתמלאת היא מושאלת למוכר משנתמלאת מושאלת ללוקח:

ט

וכן פירות צבורין וכו'. ברייתא שם:

י

היתה המדה של אחד מהם וכו'. ברייתא שם ומה שכתב והיו בה רשמין הכין אוקימנא לה בגמרא הכא גבי הא דרב ושמואל דלעיל ופי' בשמכר לו כל שנת ושנת שאם לא כן הרי הוא ככור בשלשים שלא קנה ראשון ראשון. ובהשגות של אחד מהן אמר אברהם של לוקח וזה כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דדוקא בכור בשלשים שלא גמרה מלאכת המדידה:

יא

זה כלל גדול יהיה בידך וכו' אם לא פסק הדמים וכו'. זה מפורש בברייתא שם דבעינן פסיקת דמים קודם קנייה דסמכא דעתיה דמוכר

יב

ומה שכתב שאם היו דמיו פסוקין וכו'. פשוט הוא ויצא לו מעובדא דהנהו קארי דאיקיצי דמיהו הרי זה קנה ומהא דנוטל כלי מן האומן וכן כתב הרב ן' מגש ז"ל ודעת הרב אלפסי ז"ל דבעינן קצובין מפני המוכר וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכדברי הרשב"א שאכתוב למטה:

יג

לפיכך המושך חמריו ופועליו וכו'. הברייתא השנויה שם כך היא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולין לחזור בהן פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק [שניהם] יכולין לחזור בהם וכתב בהלכות ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנהו בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח עד כאן והמחבר מפרשה כך רישא שניהם יכולין לחזור בהם והא דמשמע שאם פסק ואחר כך מדד קנה דוקא בשמדד לוקח או מוכר לתוך רשותו או כליו של לוקח אבל לתוך כליו של מוכר והמודד מוכר אפילו פסק ואחר כך מדד לא קנה דקיימא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה פרקן והרי הם מונחים ברשות לוקח בלא הפסק כליו של מוכר בזה פסק ואחר כך מדד קנה לוקח אף על פי שהמודד מוכר שהרי רשותו קונה לו ללוקח מדד עד שלא פסק פירוש ולא פסק לבסוף קודם פסק יכולין לחזור בהן שאין רשותו של לוקח קונה לו אלא לאחר פסק ועיקר הדברים דכל קנייה בעינן אחר פסוק דמים ואם היא קנייה שכלתה לה כגון משיכה או הגבהה אף על פי שפסק לבסוף לא עשה כלום ואם מדין רשותו כיון שהוא ברשותו אחר פסק קנה ומה שכתב המחבר בפרקן פסק ואחר כך מדד יש מפרשים דלא בעי' מדידה בסוף אלא בפסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופרשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין שניהם יכולין לחזור בהם:

יד

הנוטל כלי מן האומן וכו'. מימרא דשמואל בהמוכר את הספינה. ומה שכתב דמיו קצובין יש מפרשים כגון כלים קטנים הנמכרין לעולם באיסר ששער שלהן ידוע זה לשון רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל כתב דמיו קצובין מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה וכו' הא לאו הכי לא קנה אף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכא דעתייהו דילמא אין המוכר מתרצה בכך וכו' עד כאן ודברי המחבר שכתב למעלה נוטין לדברי רש"י ז"ל:

ויהיה אותו וכו'. זה מבואר בנדרים בפ"ד דנדרים. ומ"ש עד שיפסוק דמים כלומר עם זה הלוקח ושיתרצו שניהם בדמים ומכל מקום אפילו כשהחפץ חביב על הלוקח אם בא לחזור לוקח חוזר כיון דלא פסק דמים לא העמידוהו חכמים ברשותו אלא לענין אונסין אבל לענין חזרה ודאי יכול לחזור בו וכן כתב הרב אבן מגש ז"ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וזה פשוט:

טו

אחד המושך וכו'. זה פשוט בכמה מקומות ומתבאר במציעא גבי מציאה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף