כלי חמדה (לניאדו)/ויקרא/נח: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 11: שורה 11:


'''הביאור''' כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי ולא תכעסי את המלך ולתוכחת מגולה לאיימך בלבד, נמצא שבעצם וראשונה, ולהשתמש בהם ולרדות בם הוא בעבדים ושפחות ולך לאכול ולשתות ולשמוח נתלו לעיניך שם המגלבין, והפירוש הזה מוכרח מצד יתור הלשון, והוא כי המלך הזה נדרש ללא שאלת המטרונה, שהיא פחדה מן המגלבין, ודי שישיב לה אלו לעבדים ושפחות מאי אבל את לאכול ולשתות דברי מותר, אלא ודאי הכוונה כמו שאמרנו הוא בעצמו המכוון בנמשל שפחדו ישראל כיון ששמעו פ׳ נגעים והשיב משה ע"ה אלו לעובדי ע"ז בעצם וראשונה רעה תבא אליהם אבל אתם ניתנה לכם פרשת נגעים לאכול ולשתות המותר ולא האסור, וע"י זה ולשמוח וכו' מפחדכם מן הנגעים, הוא עצמו אומרו רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ להנצל מהמכאובים הרבים באמצעות המכאובים שבאו לרשע רבים, ישתדל לעשות חסד ויסובבנו כדי להנצל מן מכאובי הרשעים, והוא על דרך החרבתי גוים נשמו פינותם אמרתי לך תיראי תקחי מוסר. אמנם הרב בעל העקידה פי׳ המאמר באופן שני והוא כי הוא ז"ל ביאר כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת נקמה מהם, לא אשים עליך לאותה כוונה דהיינו להנקם ח"ו, אלא להנאתך כמו הרופא החותך סביבות כל הבשר המת באכזריות נמרץ והמכוון רחמים פשוטים לרפאות ככה אני ה' רופאך, ולכוונת זה אשימם בך, ככה ביאר ז"ל כוונת המאמר, אמר לה המלך אלו לעבדים ולשפחות, כלומר לעבדים ולשפחות דרך נקמה, אבל את כלומר הנגעים שאביא עליך הם כדי לרפאות ותאכלי ותשמחי, על דרך הרופא המקיז דם ומצטער החולה כדי להטיבו באחריתו שלא ימות אלא יאכל וישתה הוא עצמו, אומר אלו לעובדי ע"ז דרך מחלה ונקמה, אבל לישראל דרך רפואה כמו שנאמר בכי אני ה׳ רופאך. והוא עצמו כוונת הפסוק רבים מכאובים לרשע, שבאו עליו בדרך נקמה יחשב לו לחולי ומכאוב, אמנם והבוטח בה׳ לא יעריכנו לחולי אלא לחסד שיסבבנו בהדריכו בדרך נכונה והתרפא נפשו על ידה, נכון הוא. ועל זה נראה לי שאמר שלמה עליו השלום לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. אמר שאעפ"י שישראל בעת ההיא נמשלו לסוסים וכבהמות נדמו, והיינו לסוסתי כי הללו עובדי ע"ז וכו׳ והללו מגדלי בלורית, עכ"ז בערך רכבי פרעה הרשע דמיתיך כאלו את רעיתי כי בערכם לא לסוסי תחשבי כי אם לרעייתי, שנמצאו בהם שלא שינו שמם ולשונם וכו'. ז"ש ברכבי פרעה דמתיך רעייתי, שאף על פי שלא היית כדאית מהיות רעייתי ממש עכ"ז דמיתיך בדמיוני, והדמיון פועל להיותך רעייתי, והטעם מצד כי נאוו לחייך באכילת הפסח, שדבר גדול הוא שמסרת נפשך לזבוח ואכול תועבת מצרים לעיניהם ככל חוקותיו ודיניו, והיינו נאוו לחייך בתורים, בתורות שנעשו באותן הלחיים שהוא רמז אל האכילה, וצוארך בחרוזים היינו על שהיו קורין בגרון ואל יחשכו מאמור שהפסח הנלקח בעשור לחודש ישחט בי״ד בו ויאכל בליל ט"ו, וכמו שביארנו בפסוק אל כל עדת ישראל לאמר בעשור וכו'. לאמר לאחרים שיאמרו למצרים כך בעשור לחודש יקחו להם שה לבית אבות להקהה שיני המצריים, וזהו נאוו לחייך וכו'. המשל הוא שהלחיים יהיו נאים על ידי התורים, והצואר בחרוזים, והנמשל הוא האמור. ולראות הוא יתברך שנאים יסורים לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא, לז"א כי תורי זהב נעשה לך, והזהב מורה האדמימות אל תוקף יסורין כורדא סומקא עם מעט רחמים, דהיינו נקודות הכסף, כי ישראל לא יחזרו למוטב כי אם על ידי היסורים ופחדם, והראיה שעד שהמלך במסיבתו מהשלוה נמשך להם שנרדי נתן ריחו ועזב אותו הריח הטוב, ולזה אמרה כנסת ישראל שעם היות שהוא יתברך צרור המור, והמור צרור כאלו אינו אוהב אותנו, עכ"ז דודי לי כי יש לי צדיקים המניקים האומה מתורתם ומכושר מעשיהם, שאף על פי שאיני ראויה עם כל זה דודי לי בסיבת דוד כי בין שדי ילין וינוח שם. או אמר צרור המור על זולתה צרור כדי שלא יריחו ויהנו, אבל לי דודי הוא שבין שדי ילין, וכן מורה דפסיק טעמא בין צרור המור לדודי לי, ודכוותה אשכול הכופר בפסיק טעמא דלגוים כאשכול וכופר הוא, שהוא הכאפו"ר שהוא קר בטבע, אמנם לישראל בכרמי עין גדי שהם כרמים העושים פרי שבעה פעמים בשנה, הפך הכאפו"ר המונע התולדה, והוא משל ומליצה אל תולדות צדיקים, והם מעשים טובים שלגבו הגוים לא יסייעום אמנם לישראל בא ליטהר מסייעין אותו לעשות פירות, ופרי פירות ככרמי עין גדי, והיינו שפירוש הנך יפה הוא באמצעות סיוע, ז"ש הנך יפה בהיותך רעייתי וסיועי, אמנם אחר כך כשתתחזקי בעבודת ה' הנך יפה מעצמך בלי שום סיוע ממני, ולזה לא הזכיר שנית רעיתי כי עיניך יונים לרמוז אשר ייטיב כדרך החכם עיניו בראשו, באופן שע"י תורי זהב והם היסורין זכתה לכל זאת והודית כנסת ישראל לדברי דודה הוא יתברך, וזהו שאמרה הנך יפה דודי. ר"ל הנך יפה כשאתה דודי ומטיב לי במדה טובה, וגם כשאתה מביא עלי אף דהיא מדת פורענות אף הוא נעים גם כן ע"י האף וחרון, ערשנו רעננה במצות, ז"ש אף ערשנו רעננה. עלה בידינו שזאת היסורין תיישר את ישראל לעבודת הש"י, מסכים למה שביארנו שבאו הנגעים לזרז האנשים שישובו מדרכם הרעה וישובו וניחמו אל האלהים אם חטאו בגובה לב בהשפיל עצמו וכיוצא ללכת מנגד לכסילותם אשר עשה, הוא עצמו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. בויקרא רבה והביאו הילקוט בפסוק: ובתחבולות עשה מלחמה.  
'''הביאור''' כי הנה הנגעים נכתבו בלי ספק על שתי כוונות, האחת בהודיע הסבות המחייבות אותם על האופן שהזכרנו או זולתם, כמו שאחז"ל ולמדו מסמיכות הענין לנדה, כי הבועל נדות ילקה בצרעת, וכן מהמאכלות אסורות הנז"ל בפרשת שמיני כדי שיזדרז האדם ולא יכשל באחת מהם, כדי שלא ללקות בנגע צרעת אלא יתנהג בתורת ה' יתברך תמיד, והיה כעץ שתול על פלגי מי התורה והמצות, פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליי יאכל וישתה המותר לו וישמח, על זאת הכוונה נכתבו בעצם וראשונה, והשניות נכתבו שאם עבר אדם ונכשל וחלה, סדר לו הרפואה להתרפא לשוב וניחם ממעשיו המחייבים החולי המר ההוא. והנה חז"ל דקדקו בפסוק אומרו אדם כי יהיה וכו'. מאי כי יהיה אדם, אשר בעור בשרו נגע צרעת, אבל מאומרו כי יהיה רצה לגלות תועלת פרשת נגעים שהוא כדי שיפחד האדם תמיד מהנגעים ולא יכשל באחת מהם, וזהו שאמר אדם כי יהיה בלשון עתיד כדי לגלות שהתכלית הוא שלא יהיה לו נגעים, אלא מפחדו פן כי יהיה בעור בשרו וכו', ישוב אחור ארשת שפתיו כמו שביארנו. והה"ד נכונו ללצים שפטים. דפשטיה דקרא שהמשפטים והנקמות הנעשים בלצים נכונים הם ובאמת וישר עשויים, ושפטים לפי זה יהיה הנקמה הנעשית בלצים בפועל, ובעל המאמר לא רצה בזה הפירוש יען שסוף הפסוק לפי זה מיותר, דלמה לו ומהלומות לגיו כסילים, היינו הך. גם השינוי מהלומות ושפטים, לעומת זה פירשו נכונו ללצים מוכנים הם ללצים שפטים דינים, דהיינו הדינים עצמם הכתובים בדיני הצרעת הם מוכנים לבא על הלצים כדי שישובו וניחמו מעשות ליצנות מצד הדינים, כי מי פתי יראה דיני המצורע להיות בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע וטמא טמא יקרא ובדד ישב וכו', ולא ירתע לבו לאחור מפחד הדינים הנאמרים בענין, הן הם המזרזים לאותם לצים לבטל ליצנותם, ז"ש מוכנים ללצים שפטים דינים, והוא מתיחס למ"ש כי יהיה בעור בשרו כדפרשית. וזה כי ה׳ חפץ למען צדקו לצדק בריותיו עם בני ישראל ולהצילם מהחלאים הרעים כי ה׳ רופאם, לז"א בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור וכו'. שבין שסורחת עליו או ששוחקת מכה אותו כי איננו מדקדק בדבר, ברם הכא נכונו ללצים שפטים, כלומר אינו מכה בלצים אלא מתרה בהם ומכין להם הדינים כדי שישובו מליצנותם ונחם האלהים על כל הדינים ההם. ואמנם הביאו המשל על סוף הפסוק לע"ד דהיינו ומהלומות לגו כסילים, כי הוא משל למטרונה שנכנסה וכו', כוונו לומר שהמטרונה הזו מרדה במלך ויצאה חוץ לפלטין, ואח"כ נכנסה וראתה המגלבין ורצועות תלויים, ובודאי שמאת המלך היתה זאת בעצה נכונה להביא המגלבין לתוך פלטין לאיימה שלא תשוב לכסלה עוד לצאת מן הפלטין, כי ירדוה במקל ורצועה, ז"ש כיון דחמת מגלבין תמן דחלת. אמר לה המלך וכו'. כלומר אלו לעבדים ולשפחות בעצם וראשונה, אבל את לאכול ולשתות, כלומר אני תליתי המגלבין לנגד עיניך הוא כדי שתאכלי ותשתי ותשמחי ולא תכעסי את המלך ולתוכחת מגולה לאיימך בלבד, נמצא שבעצם וראשונה, ולהשתמש בהם ולרדות בם הוא בעבדים ושפחות ולך לאכול ולשתות ולשמוח נתלו לעיניך שם המגלבין, והפירוש הזה מוכרח מצד יתור הלשון, והוא כי המלך הזה נדרש ללא שאלת המטרונה, שהיא פחדה מן המגלבין, ודי שישיב לה אלו לעבדים ושפחות מאי אבל את לאכול ולשתות דברי מותר, אלא ודאי הכוונה כמו שאמרנו הוא בעצמו המכוון בנמשל שפחדו ישראל כיון ששמעו פ׳ נגעים והשיב משה ע"ה אלו לעובדי ע"ז בעצם וראשונה רעה תבא אליהם אבל אתם ניתנה לכם פרשת נגעים לאכול ולשתות המותר ולא האסור, וע"י זה ולשמוח וכו' מפחדכם מן הנגעים, הוא עצמו אומרו רבים מכאובים לרשע והבוטח בה׳ להנצל מהמכאובים הרבים באמצעות המכאובים שבאו לרשע רבים, ישתדל לעשות חסד ויסובבנו כדי להנצל מן מכאובי הרשעים, והוא על דרך החרבתי גוים נשמו פינותם אמרתי לך תיראי תקחי מוסר. אמנם הרב בעל העקידה פי׳ המאמר באופן שני והוא כי הוא ז"ל ביאר כל המחלה אשר שמתי במצרים לכוונת נקמה מהם, לא אשים עליך לאותה כוונה דהיינו להנקם ח"ו, אלא להנאתך כמו הרופא החותך סביבות כל הבשר המת באכזריות נמרץ והמכוון רחמים פשוטים לרפאות ככה אני ה' רופאך, ולכוונת זה אשימם בך, ככה ביאר ז"ל כוונת המאמר, אמר לה המלך אלו לעבדים ולשפחות, כלומר לעבדים ולשפחות דרך נקמה, אבל את כלומר הנגעים שאביא עליך הם כדי לרפאות ותאכלי ותשמחי, על דרך הרופא המקיז דם ומצטער החולה כדי להטיבו באחריתו שלא ימות אלא יאכל וישתה הוא עצמו, אומר אלו לעובדי ע"ז דרך מחלה ונקמה, אבל לישראל דרך רפואה כמו שנאמר בכי אני ה׳ רופאך. והוא עצמו כוונת הפסוק רבים מכאובים לרשע, שבאו עליו בדרך נקמה יחשב לו לחולי ומכאוב, אמנם והבוטח בה׳ לא יעריכנו לחולי אלא לחסד שיסבבנו בהדריכו בדרך נכונה והתרפא נפשו על ידה, נכון הוא. ועל זה נראה לי שאמר שלמה עליו השלום לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. אמר שאעפ"י שישראל בעת ההיא נמשלו לסוסים וכבהמות נדמו, והיינו לסוסתי כי הללו עובדי ע"ז וכו׳ והללו מגדלי בלורית, עכ"ז בערך רכבי פרעה הרשע דמיתיך כאלו את רעיתי כי בערכם לא לסוסי תחשבי כי אם לרעייתי, שנמצאו בהם שלא שינו שמם ולשונם וכו'. ז"ש ברכבי פרעה דמתיך רעייתי, שאף על פי שלא היית כדאית מהיות רעייתי ממש עכ"ז דמיתיך בדמיוני, והדמיון פועל להיותך רעייתי, והטעם מצד כי נאוו לחייך באכילת הפסח, שדבר גדול הוא שמסרת נפשך לזבוח ואכול תועבת מצרים לעיניהם ככל חוקותיו ודיניו, והיינו נאוו לחייך בתורים, בתורות שנעשו באותן הלחיים שהוא רמז אל האכילה, וצוארך בחרוזים היינו על שהיו קורין בגרון ואל יחשכו מאמור שהפסח הנלקח בעשור לחודש ישחט בי״ד בו ויאכל בליל ט"ו, וכמו שביארנו בפסוק אל כל עדת ישראל לאמר בעשור וכו'. לאמר לאחרים שיאמרו למצרים כך בעשור לחודש יקחו להם שה לבית אבות להקהה שיני המצריים, וזהו נאוו לחייך וכו'. המשל הוא שהלחיים יהיו נאים על ידי התורים, והצואר בחרוזים, והנמשל הוא האמור. ולראות הוא יתברך שנאים יסורים לישראל כורדא סומקא לסוסיא חיורא, לז"א כי תורי זהב נעשה לך, והזהב מורה האדמימות אל תוקף יסורין כורדא סומקא עם מעט רחמים, דהיינו נקודות הכסף, כי ישראל לא יחזרו למוטב כי אם על ידי היסורים ופחדם, והראיה שעד שהמלך במסיבתו מהשלוה נמשך להם שנרדי נתן ריחו ועזב אותו הריח הטוב, ולזה אמרה כנסת ישראל שעם היות שהוא יתברך צרור המור, והמור צרור כאלו אינו אוהב אותנו, עכ"ז דודי לי כי יש לי צדיקים המניקים האומה מתורתם ומכושר מעשיהם, שאף על פי שאיני ראויה עם כל זה דודי לי בסיבת דוד כי בין שדי ילין וינוח שם. או אמר צרור המור על זולתה צרור כדי שלא יריחו ויהנו, אבל לי דודי הוא שבין שדי ילין, וכן מורה דפסיק טעמא בין צרור המור לדודי לי, ודכוותה אשכול הכופר בפסיק טעמא דלגוים כאשכול וכופר הוא, שהוא הכאפו"ר שהוא קר בטבע, אמנם לישראל בכרמי עין גדי שהם כרמים העושים פרי שבעה פעמים בשנה, הפך הכאפו"ר המונע התולדה, והוא משל ומליצה אל תולדות צדיקים, והם מעשים טובים שלגבו הגוים לא יסייעום אמנם לישראל בא ליטהר מסייעין אותו לעשות פירות, ופרי פירות ככרמי עין גדי, והיינו שפירוש הנך יפה הוא באמצעות סיוע, ז"ש הנך יפה בהיותך רעייתי וסיועי, אמנם אחר כך כשתתחזקי בעבודת ה' הנך יפה מעצמך בלי שום סיוע ממני, ולזה לא הזכיר שנית רעיתי כי עיניך יונים לרמוז אשר ייטיב כדרך החכם עיניו בראשו, באופן שע"י תורי זהב והם היסורין זכתה לכל זאת והודית כנסת ישראל לדברי דודה הוא יתברך, וזהו שאמרה הנך יפה דודי. ר"ל הנך יפה כשאתה דודי ומטיב לי במדה טובה, וגם כשאתה מביא עלי אף דהיא מדת פורענות אף הוא נעים גם כן ע"י האף וחרון, ערשנו רעננה במצות, ז"ש אף ערשנו רעננה. עלה בידינו שזאת היסורין תיישר את ישראל לעבודת הש"י, מסכים למה שביארנו שבאו הנגעים לזרז האנשים שישובו מדרכם הרעה וישובו וניחמו אל האלהים אם חטאו בגובה לב בהשפיל עצמו וכיוצא ללכת מנגד לכסילותם אשר עשה, הוא עצמו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. בויקרא רבה והביאו הילקוט בפסוק: ובתחבולות עשה מלחמה.  
(ויקרא רבה כא, ה): <big>'''רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר ולמדתם אותם את בניכם. וידים שופכות דם נקי וקשרתם לאות על ידך. לב חורש מחשבות און, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה הוי רץ במילה שניתנה בין הירכים, יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאום ה׳. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את'''</big> עכ"ל.
'''ראוי''' לעורר ראשונה אמאי כפל בעבירות פעמים ואמר חבילות חבילות של עבירות, ובעשיית המצות אמר עשה כנגדו חבילות של מצות ולא אמר חבילות חבילות של מצות, והיינו יכולין לומר דבכלל אומרו עשה כנגדן בכלל זה לעשות חבילות כשיעור אותן החבילות, שכן מורה תיבת כנגדן, אלא שפשט המאמר אינו סובל הפי' הזה כמו שיבוא בעזרת הבורא. גם צריך לכוין אחת לאחת לאלה החלוקות איך הם מקבילות אשה אל אחותה. והנה חז"ל במאמר הזה רצו לתקן כפל הכתובים, כי למה באו כאחד שני כתובים דהיינו כתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ (משלי כד, ו). וכאן נאמר בתחבולות עשה מלחמה, גם השינוי שכאן נאמר ובתחבולות עשה מלחמה ושם נאמר כי בתחבולות תעשה, לעומת זה ראו כי הכתוב ההוא במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ולכך אמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, דרך עצה טובה קמ"ל. ולזה אמר תעשה ר"ל אם תרצה לא כן בכתוב הזה שבמלחמת מצוה הכתוב מדבר דהיינו מלחמת היצה"ר דמצוה וחובה עלינו ללחום אותה, עליה אמר עשה מלחמה בלשון צווי כי מצוה עלינו לעשותה, ולזה דרשו אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן, כלומר כנגדן ממש ממין העבירות שעשית צריך לעשות מצות מאותו המין של עבירות, וזו היא הבנת כנגדן. ואמר כי מצוה אחת מנצחת כמה עבירות אפילו עשית כמה חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות ומספיק ואין צריך חבילות חבילות בשל מצות רר בחבילות מצות תכריע לכמה חבילות של עבירות, רק שיהיו כנגדן, כלומר ממינן דמין במינו לא בטיל, והתחיל לבאר דאם חטא אדם בעינים רמות דהיינו לראות נשים האסורות ועריות צריך לתקן מראית העין במצות ולטוטפות בין עיניך שבאו ממש לקשור העינים לבל יסורו ממצות השם יתברך לראות נשים האסורות. ואם חוטא אדם בלשון שקר יתקן לדבר בדברי תורה שהן אמת דהיינו ולמדתם אותם את בניכם, ולפי שהמדבר לשון שקר צריך לשתף עמו חבר שומע שקריו, לכך דרשו שהנגדיי לתקן עיוות זה הוא ולמדתם אותם את בניכם, שישמעו בניכם אמת מפיכם כמו שנשמע הלשון שקר, ולזה לא אמרו לשון שקר ודברת בם בשבתך וכו', כי רצו לדמות התיקון מתדמה בכל חלקיו אל הקלקול, מה הקלקול לשון שקר עם זולתו ככה התיקון לשון אמת עם זולתו דהיינו בניו ולמדתם אותם את בניכם, ולעומת לב חורש מחשבות און אמר אשר אנכי מצוך היום על לבבך. כלומר על לבבך יהיה תמיד אשר אנכי מצוך היום, על לבבך להרהר במצות ולא במחשבות און. ולעומת רגלים ממהרות לרוץ לרעה, שהכוונה בו על ענין עריות אלא שדבר הכתוב בלשון נקיה, והוא ממש ע"ד ואץ ברגלים חוטא. שפירשוהו ז"ל על הבועל את אשתו סמוך לוסתה, ואחר באה אורח שלה שנקרא אץ ברגלים חוטא, לעומת זה אמר כי כנגד רגלים ממהרות לרוץ לרעה ולמלא תאות יצרו צריך לרוץ במילה שניתנה בין ברכים לתקן מה שעיוות במילתו בבעילה אסורה, שאם כוונת חז"ל היתה שאם רץ לרעה כמשמעו ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, היה להם לומר שהתיקון הוא שירוץ לטובה, מה שייך לומר הוי רץ במילה שניתנה בין ברכים, אלא ודאי כדפרשית, ותיבת במילה פי' כמו במצות מילה, וכאלו אמר למילה. והיה אפשר לפרש ולומר רץ במילה, כלומר כשאדם רץ הנה הוא רץ גם כן במילה שבין ברכיו ומצטער ויכפר על מה שהשחית במילתו כדפרשית ברגלים ממהרות לרוץ לרעה, הכלל הוא משחית נפשו באותו הדבר עצמו הוא יעשנה, ולעומת יפיח כזבים עד חמס צריך לתקן להעיד על אלהותו ית׳ כמו גבי קידוש יום שבת קודש שאמרו הפוסקים שצריך לומר ויכלו השמים מעומד מפני שהוא מעיד עדות בעצמו שהקב"ה ית' ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם השמים ממעל והארץ וכל אשר עליה, וכן להעיד תמיד על נפלאותיו שביציאת מצרים, לכך אמר ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל. כמו שאחז"ל ואתם עדי אני אל ואם לאו כב"יכול איני אל. כי בזה יתוקן עדות שקר בעדות אמת, שנעיד בפרט היות עדות נוגע ברומו של עולם איך ה׳ הוא האלהים אמת ומלך עולם. ולעומת משלח מדנים בין אחים שנמשך לו מצד היותו בטל ושב בין אחים ידבר ויתן דופי, לזה אמר שישתדל לעשות החכמה אחותו מצד השקידה יתחבר לו לחכמה, כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה עליו כך התורה יעסוק בה ובה יהגה יומם ולילה. וכדי שיהיה הענין יותר מכוון בעצם נוכל לבאר ולפרש משלח מדנים בין אחים המשל כפשוטו, והנמשל ירמוז אל דברי התורה כי הדברים שבתורה הם באמת אחים ולא יתפרדו, ועכ"ז כשלא ידקדק בהם האדם ובהבנתם על עומקם ולא ישמש כל צרכו, יהיה סבה שיתבלבלו לו הדברים בעיניו כאלו סותרים זה את זה מקוצר הבנת המשיג, וכמו שאחז"ל משרבו תלמידי שמאי שלא שמשו כל צרכם רבו מחלוקת בישראל. אשר ודאי לתקן זה צריך שישקוד על דלתות הלמוד יום יום כדי שיתבררו הדברים וירד לעומקן, ויהיו הדברים ברורים בשכלו כמו שאחז"ל גבי אמור לחכמה אחותי את. כשם שאחותו ברור לו שהיא אסורה לו ככה יהיו כל הדברים של חכמה מזורזים ומלובנים בעין שכלו, וברורים לו כשם שאחותו ברור שאסורה לו, כי אז יבדיל בין דבר לזולתו ויראה שהם אחים ואינם סותרים זה את זה, הכלל העולה שהחוטא בחבילות חבילות של עבירות, בעשותו כנגדן ומאותו המין חבילות של מצות יתוקן הכל תיקון גמור, כי בכלל עשותו הדברים נגדיים למה שקדם מעבירות, בכלל זה ההכנעה, כי שב וניחם אל האלהים ושב ורפא לו. ועל זה נ"ל שאמר הכתוב צדקת תמים תיישר דרכו וברשעתו יפול רשע. אמר כי אם התמים נפל ברשעה אחת, משתדל לעשות מצוה אחת נגדיית לאותה עבירה, לקיים מה שאחז"ל עשה כנגדן כמו שאמר לעיל, ז"ש צדקת תמים תיישר דרכו אשר הרשיע ועיוות, מכווין הוא לתקן אשר עוות כי ע"י זה נמצא מתחרט ותוהא על רשעותו הראשונה, ויתן הקדוש ברוך הוא תמורתו רשע התוהא על המצות כמשחז"ל, זכה חבירו נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ז"ש וברשעתו יפול רשע. כלומר וברשעתו של התמים יפול הרשע כי ראוי הוא שיזכה בחלק חבירו התמים מאחר שהתמים נתחרט מהרשע וישר בצדקתו את דרכו הרעה, ולזה נ"ל שאמר הכתוב עיניך לנוכח יביטו וכו'. אמר כי טוב לאדם שלא יחטא, והיינו כשעיניך לנוכח יביטו, כלומר הדברים הטובים ונכוחים לבד בהם יביטו, כי העבר עיניך מראות שוא, ואם באולי לא הביטו עיניך לנוכח אלא בדבר אסור ותרתה אחרי עיניך אשר אתה זונה אחריהם, הנה צריך לעשות כנגדן חבילות של מצות מעין המאורע, דהיינו לראות בתורת ה' תמימה, ז"ש ועפעפיך יישרו נגדך. כלומר יישרו העקוב למישור, וזהו נגדך כנגד מה שראית ברע, תבוא ראייה ותכפר על הראייה, והוא ממש על דרך מה שפירשו במאמר עשה כנגדן וכו'. או אמר נגדך כלומר הדברים הנגדיים אל עבודת ה׳ הם יישירום, ותלה הענין בעפעפים על דרך שנאמר לעפעפי תנומה. שצריך לנדד אפילו התנומה כדי לשקוד על עומקה של הלכה. או על דרך ועפעפינו יזלו מים, שבאמצעות עפעפיך שיזלו דמעות, ובאמצעות זה יישירו נגדך, על דרך מה שאמרו חז"ל פלגי מים ירדו עיני, על שעיני הנזכרים לא שמרו תורתך, ולזה יצטרך לכפר שפלגי מים ירדו. ובזה יתוקן ועל דרך זה בכל פרטי שאר האברים בפרט הלשון שהתיקון לרפואתו אם דבר לשון שקר או לשון הרע יתוקן כנזכר בדברי חז"ל כנז"ל בשקוד על לימוד, וכמו שנאמר מרפא לשון עץ חיים. כי בלי ספק הרפואה ומרפא ללשון אם דבר בו רע הוא העסק בעץ חיים למחזיקים בה דהיינו תורה, וסלף בה שבר ברוח, כלומר המסלף דברו בדברו בדברים ואמרים לא המה בלי ספק שהוא שבר גדול ברוח שלו, שפוגם נפשו ואין לו מרפא אלא עץ חיים, ודרך כלל נאמר בדברי תורה שהיא רפואה כוללת לרפאות כל חולי, כמו שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. כלומר לכל אבר מאיברי האדם אשר יחטא ואשם לאחת מהנה הוא חולה, והתורה מרפא לכל בשרו, וחז"ל פי' קרוב לזה, אם ת"ח הוא מרפא לשון עץ חיים, דהיינו שיעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא וסלף בה, ר"ל עיוות וחטא בה מאי תקנתיה שבר ברוח, כלומר ישפיל עצמו מגאותו וישבר רוחו הגסה, והיינו תיקונו, ומזה הענין היתה רפואת המצורע, שנאמר בו זאת תהיה תורת המצורע. ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה אומרו תהיה והוא מיותר, מספיק זאת תורת המצורע, וחז"ל דרשו תהיה כסדר הזה דהיינו צפורים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, שמעכבין זה את זה, והיינו תהיה בכל הפרטים הנזכרים בענין זה צריכין אל התקון. ועוד אומרו נגע הצרעת מן הצרוע, דאדרבא היל"ל נרפא הצרוע מן הצרעת, וכן הביא הראב"ע משם רבי יונה שהוא כמו הפוך עיין עליו. ועוד מאי נגע דקאמר נרפא נגע, נרפא הצרעת מן הצרוע מבעי ליה, וכן צורך הצפורים ועץ ארז שחיטה אחת וטיבול הנשארת בדם עם כל שאר תנאים ושילוח האחת הכל נתבאר בסדר הקודם כי שם ביתו, כי שם ביארנו עיין עליו.
'''הביאור''' כי הסבה המחייבת הצרעת נ"ל שתקרא הסבה נגע, כי הוא הגורם הצרעת, כי הצרעת הוראת מה שבקרבו מנגעי לבבו, כי נגעי העונות החקוקים על עצמותם הם יפוצו חוצה מראות נגעים בבשר. ובזה ידוקדק שברוב הפעמים כתיב צרעת הוא וקרינן היא, שהכוונה היא על הצרעת והוא על האדם אשר גורם במעשיו הצרעת, כי הוא נגע הצרעת, ועל זה נראה לי שאמר בסמוך ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית. מאי כנגע כי מלבד מה שאמרו חז"ל שאין ישראל רשאי לגזר אומר ולומר נגע נראה לי אלא כנגע, ובזה נבין אומרו והגיד לכהן כדי שהכהן יאמר טמא או טהור, כי על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, ז"ש לאמר, או אמר לאמר כנגע נראה לי, כי רוב העולם או כולו בלשון הרע כמו שאמרו חז"ל שאין אדם ניצול בכל יום מאבק לשון הרע, זהו שאמר לאמר כנגע נראה לי וכו'. כלומר להיותו מפטפט ומצפצף תמיד ואומר אמרים לא המה, לעומת זה כנגע נראה לי בבית, וכמו שהרחבנו הביאור בסדר הקודם, אמנם לפי כוונתינו יאמר לאמר כנגע וכו' כבר ביארנו היות המראות הנראות בבית מעין חטא בעל הבית וצרות עינו, כי חטאו הוא נגע של הצרעת כאמור, ז"ש כנגע, כלומר כעין נגע לבבי ופשעי מעינו ממש דוגמתו, ר"ל היה ראוי להיות לי ובי אלא שנראה בבית מרחמי ה׳ ככה נראה לי בבית, ובזה מובן אומרו לאמר כי הצרעת הבאה בבית מצד עצמו מורה אל ההתפעלות, שראוי להתפעל מהוראתו וממה שרוצה לאמר באין אומר ואין דברים, הרי הוא כאומר שכעין הנגע שלי, דהיינו העון ככה נראית בבית ואני הסבה בו, ז"ש לי דייקא נמצא הצרעת לחוד ונגע לחוד, שהנגע סבה והמצורע מסובב כאמור, לז"א זאת תהיה תורת המצורע, לומר שצריך שתהיה כך בהויה בתוך קירות לבבו, התורה הזאת בכל כוונותיה כדי שיועיל לו כי לא ציפורים מטהרים




אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/כלי_חמדה_(לניאדו)/ויקרא/נח"