יבין שמועה (על התורה)/ריא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

יבין שמועה (על התורה) ריא

סימן ריא

ריא

ואמנם במה שאמר במדרש שהי' משה סבר שהוא נעשה כה"ג יש לנו אריכות דברים בעזה"י ואכתוב אותם הנה בס"ד. הנה במ"ר פ' ואתחנן איתא בזה"ל בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם ולא הועיל כלום כיצד אברהם קרא לו הקב"ה ואמר לו הנני מה הנני לכהונה הנני למלכות וזכה לכהונה וזכה למלכות ואף משה ביקש לעשות כן שנאמר ויאמר משה משה ויאמר הנני לכהונה הנני למלכות ואמר לו הקב"ה אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד. ויאמר אל תקרב הלום אין לך עסק לכהונה שנאמר בה הזר הקרב יומת אין לך עסק במלכות שנא' בו כי הבאתני עד הלום. אברהם אמר ה' אלקים מה תתן לי אמר לפניו רבש"ע אם מתבקש לי שיהיו לי בנים תן לי בדין ובאם לאו ברחמים תן לי ואמר לו הקב"ה חייך בדין הוא מתבקש לך ואף משה כך אמר ה' אלקים אתה החילות אם מתבקש לי בדין שאכנס לארץ ישראל אכנוס ואם לאו ברחמים אכנוס ואמר לו הקב"ה אל תתהדר לפני מלך כי לא תעבור את הירדן הזה עכ"ל המדרש. ועכ"פ מבואר במדרש הנ"ל דמשה שאל גם על הכהונה והקב"ה אמר לו אין לך עסק לכהונה וא"כ תיכף ידע משה שאין לו עסק לכהונה (ומה ששימש משה בשבעת ימי המלואים יבוא לקמן בדברינו בעזה"י) ודלא כדעת המדרש בפי' זו שהבאתי לעיל בסמוך דאמר דמשה הי' סבר שיהי' נעשה כה"ג. ודעת המדרש בפי' זו נראה דהוא כדעת עולא בזבחים דף ק"ב ע"א דאמר בקש משה מלכות ולא נתנה לו דכתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות. וא"כ לא דיבר כלל מענין הכהונה ושפיר י"ל דמשה הי' סבר שהוא יהי' כה"ג:

וחל עלינו להבין במאי פליגי דלמר ביקש משה גם על הכהונה ולמר לא ביקש רק על המלכות וגם יש להבין במ"ש דמשה רצה לדמות עצמו לאברהם בשני ענינים דבשלמא במה שאמר הנני לכהונה ולמלכות שפיר שייך לומר שדימה עצמו לאברהם אבל במה שאמר ה' אלקים והתפלל בנוסח התחלה שהתפלל אברהם בזה לא יתכן לכאורה לומר שדימה עצמו לאברהם אלא שלמד ממנו נוסח התפלה וכמו שאנחנו כולנו מתפללין בנוסח התפלה אשר קבלנו מאנשי כנה"ג וגם נבאר מארז"ל במס' ע"ז דף ל"ד ע"א ר' עקיבא איקלע לגינזוק בעו מיני' במה שימש משה כל ז' ימי המלואים לא הוי בידי' אתי שאל בי מדרשא אמרו לו ששמש בחלק לבן ר' כהנא מתני בחלק לבן שאין בו אמרא וגם בזה יש להבין במאי פליגי. ועוד ראיתי במפרשי התורה שהביאו מדרש תמוה מאוד וז"ל שבשעה שנאמר למשה לא תעבור את הירדן הזה אמר יחי ראובן ואל ימות והמדרש הזה אומר דרשוני. ועוד איתא בילקוט פ' ואתחנן בפסוק אז יבדיל משה אמר ר' לוי כיון שאמר לו הקב"ה הפרש ערי מקלט אמר לו משה למה אמר לי' אם יהיה אדם הורג בשגגה יהי' בורח לשם אמר משה שירה יש לי לומר על הדבר הזה שאף לי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי כו' והוא תמוה דמשמע דבשוגג הרג את המצרי ושוגג מאן דכר שמי'. ועוד שירה זו מה טיבה ושמחה מה זו עושה וכי משום שהרג נפש בשגגה אומר שירה ואילו הי' נגלה לערי מקלט הי' מקום לומר דשר השירה הזאת שנתכפר לו בגלות אך הרי באמת לא נגלה לשם:

וכדי לבאר הני ארבעה מאמרים התמוהים לקדם עוד מאמר א' התמוה לכאורה טובא וזה תוארו במדרש פטירת משה בשעה שאמר משה אעברה נא ואראה אמר הקב"ה למשה משה אתמול הרגת את המצרי ועכשיו אתה מבקש לכנוס לארץ ישראל אמר לו רבש"ע והלא את הרגת את הבכורים אמר לו ולא כתבתי בתורתי אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא עכ"ל והוא תמוה טובא חדא היך תלוי' הדעת המצרי בביאת משה לארץ ישראל והלא אחרי שהרג את המצרי זכה משה לכל הכבוד הזה ומשה עלה אל אלקים ואם לךא עכבוהו הריגת המצרי לעלות אל אלהים איך יעכבוהו מלעלות לא"י ועוד דאי נחליט דבכח החטא הזה לעכבו שלא יבוא לא"י א"כ מה זה שטען משה והלא אתה הרגת את הבכורים הלא אל אמונה ואין עול וטעמו מבואר שהי' במדה כנגד מדה וכה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו' וגם כי ח"ו עלתה על דעת משה משה דכיון כשהשי"ת הרג את הבכורים הותרה הרצועה ח"ו והלא כתיב לא תרצח. וגם בתשובה השי"ת יש להבין דהוי לי' להשיב דבדין הרגם ועוד דהרי מדכתיב אני אמית ואחי' ולא כתיב אחי' ואמית דרשו רז"ל בפדר"א והובא בילקוט דקאי על תחית המתים והרי פשיטא דבכורי מצרים לא יקומו בתחה"מ וגם יש לדקדק במה שאמר ולא כתבתי בתורה כו' ומה נ"מ אם כתבו בתורה אם לאו וגם יל"ד במה שהביא סיפא דקרא מחצתי ואני ארפא הוא מיותר לגמרי:

וליישב כל זה נקדים דברי רז"ל בסנהדרין דף נ"ח אמר ר' חנינא ב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה וכתב הרמב"ם בפ"י מה' מלכים דאינו חייב רק מיתה בידי שמים לכן אלו ראה שעתיד איש לצאת ממנו לא הי' הרגו אבל כיון שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו לא הי' הרגו אבל כיון שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו וגם הוא חייב מיתה בידי שמים לכן הרגו בדין ועיין מהרש"א בח"א שם שהביא דברי הרא"מ הללו בשינוי לשון. ולפ"ז לכאורה יש לתמוה טובא במדרש הנ"ל דאמר הקב"ה למשה אתמול הרגת את המצרי כו' והלא כדין הרגו ולא עשה בזה שום עול כיון שהי' חיוב מיתה לשמים. ומיהו בזה י"ל דהנה איתא בילקוט כיון שאמר הקב"ה לדוד דמים רבים פכת לא תבנה את הבי' באותה שעה ירא דוד ואמר הרי נפסלתי לבנותו. ואמר לו הקב"ה חייך הרי הן אותן דמים עלי כקרבנות אמר דוד א"כ למה איני בונה אמר לי' הקב"ה אם אתה בונה אותו לא יחרב אמר לי' דוד אדרבה אבניהו ולא יוחרב אמר ליה הקב"ה במה אשכך את חמתי שנאמר כילה ה' את חמתו ויצת אש בציון ותמה בשבט ישראל בסי' קכ"ב דא"כ היך השיבו הקב"ה בתחלה דמים רבים שפכת כו' כיון דעיקר הטעם הוא משום שלא ישלטו השונאים במעשי ידיו ותירץ הוא ז"ל דבאמת זה היתה כונת הקב"ה כשאמר דמים רבים שפכת והרי הם אלי כקרבנות לכן אם אתה תבנה את הבית לא יוחרב אלא דדוד לא הבין זאת עד שפירשה הקב"ה בעצמו עכ"ד ז"ל וש"י:

והנה בס' מגלה עמוקות אופן כ' כתב הטעם שלא בא משה לארץ ישראל עפ"י מ"ש רז"ל בסוטה דף ג' מהו דכתיב לישרים נאוה תהלה אל תקרה נאוה אלא נוה זה דוד ומשה שלא שלטו שונאיהם במעשי' ידיהם. ונמצא אלו בא משה לא"י לא הי' יכולים השונאים לשלוט בבהמ"ק והי' מוכרח לשפוך חמתו על ישראל וז"ש רז"ל דאמר הקב"ה אם אתה תעבור ישר' יאבדו עכ"ל ול"ז י"ל דמ"ש הקב"ה למשה אתמול הרגת את המצרי הוא ג"כ באותה כוונה שאמר לדוד דמים רבים שפכת כו' וכלומר כיון שקנאת את קנאתי והרגת את המצרי והוא נחשב אצלי כקרבן א"כ אם תבוא לא"י לא יוחרב המקדש ובמה אעשפך את חמתי:

והנה כבר נודע מחלוקות הראשונים אי היו לישראל קודם מתן תורה דין ישראל או הי' להם דין בן נח וכתב הפרשת דרכים להוכיח דבע"כ ר' חסדא דאמר בסנהדרין דף כ"ח ב"נ שהכה את ישראל לחייב מיתה בידי שמים סובר דהי' להם קודם מ"ת דין ישראל ולכן שפיר ילךיף מהאי דמשה אבל אי היו להם דין ב"נ א"כ ליתא להאי טעמא. והעולה עכ"םפ מדברינו דאם הי' להם דין ישראל א"כ הי' חייב מיתה בייד שמים אבל אי הי' להם דין ב"נ א"כ אדרבה חוב הוא לו שהרג את המצרי ולו אין משפט מות:

ולכאורה הי' נראה להוכיח דבע"כ הי' להם קודם מתן תורה דין בני נח דהנה ידוע מארז"ל במדרש דבשעת קריעת ים סוף קטרג השר של ים ואמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז והללו עע"ז כו' והשיבו לו השי"ת הלא ישראל לא עבדו אלא מתוך השעבוד שמא אתה דן על האונס כרצון כו' ואי נימא דהי' להם דין ישראל א"כ אין זה תירץ שהי' אנוסים דהא בישראל דינו שיהרג ואל יעבור אך באמת אין מכאן ראי' דאע"פ דנימא דהי' להם דין ישראל עכ"פ שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב השי"ת על מה שטען מה נשתנו אלו מאלו ולזה שפיר השיב דהרי עכ"פ הרצון חמור מאונס וכן מדייק באמרו שמא אתה דן על האונס כרצון וכלומר דאטו אונס ורצון שוים הם. וזה פשוט. ואדרבה נלפענ"ד מכאן ראי' להיפך דבע"כ הי' להם דין ישראל דהנה בהריגת בכורות נתקשה במדרש למה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו וכמ"ש אני ה' ולא מלאך ולא השליח. וראיתי בס' מטה אהרן שכתב בזה דדבר שהקב"ה עוטשה עפ"י שורת הדין יכול לעשות ע"י שליח אבל בדבר שעושה ברחמיו המרובים נגד שורת הדין אינו עושה אלא ע"י עצמו וכיון שישראל עבדו אז ע"ז לכן המכות בכורות שהיתה גמר הגאולה הצריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו ועיי"ש שהאריך. והרי עכ"פ במדרש הנ"ל מבואר דישראל לא עבדו ע"ז אלא מתוך האונס וא"כ אי נימא דהי' להם דין ב"נ קשה והרי בבן נח הדין דיעבור ואל יהרג וא"כ לא הרשיעו במאי שעבדו ע"ז וקשה קושי' המדרש למה לא היתה מכות בכורות ע"י שליח אלא ודאי שהי' להם דין ישראל וא"כ אין להם התנצלות במה שהיה אנוסים כי בישראל הדין דיהרג ואל יעבור והוצרך להיות מכות בכורות ע"י הקב"ה ולא ע"י שליח:

ובזה נבוא לבאר המדרש פטירת משה שהבאתי לעיל רק נקדים מה דהקשה במדרש בפסוק אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא מי שאמר את הגדול יאמר את הקטן כלומר כיון שאמר אני אמית ואחי' למה ליה למימר מחצתי ואני ארפא וגם בפרקי דר"א והובא בילקוט נראה דהורגש בקושי' זו וכתב וז"ל מחצתי את ירושלים ביום אפי וברחמים גדולים ארפא להם לכך נאמר מחצתי ואני ארפא ע"כל וכוונתו באמרו לכך נאמרו כו' משום דהוי קשי' לי קושי' המדרש מי שאמר את הגדול יאמר הקטן לכן מפרש מחצתי על חורבן ירושלים ואני ארפא על הגאולה:

ובזה יובן המדרש הנ"ל דבאמת מה שאמר הקב"ה למשה אתמול הרגת את המצרי ועכשיו אתה מבקש לכנוס לא"י היתה כוונתו כמו שכתבתי לעיל דכיון דיש בידך זכות רב כזה א"כ אם תכנוס לארץ ישראל לא יוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי אך משה לרוב ענוותנותו לא נטל גדולה לעצמו וסבר דהדברים כפשטן דכיון שיש בידו חטא זה לא יזכה לבוא לא"י (ולקמן בדברינו יבוא בעזה"י איך הי' בכח חטא זה לעכב ביאתו לא"י) ומזה הבין משה דהי' להם קודם מ"ת דין בני נח וא"כ ב"נ שהכה ב"נ אינו חייב מיתה והיתה הריגת המצרי שלא כדין דאי הי' להם דין ישראל הרי כדין עשה משה שהרגו דב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה על כן טען ואמר והלא אתה הרגת את הבכורות כלומר אתה בעצמך ולא ע"י שליח ואי הי' לנו דין ב"נ א"כ לא הי' בהם חטא במה שעבדו ע"ז מתוך אונבס דבב"נ דינו שיעבור ואל יהרג וכיון דלא הי' בהם חטא הי' ראוי לגאולה ולמה הרגת בעצמך ולא ע"י שליח אלא בע"כ מוכח דהי' להם דין ישראל ושפיר הוצרכת להרוג בעצמך וא"כ כדין עשיתי שהרגתי את המצרי ואז גילה לו השי"ת את כוונתו ואמר הלא כתבתי בתורה אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא וקשה קושית המדרש מי שאמר את הגדול יאמר את הקטן ובע"כ צ"ל דמ"ש מחצתי ואני ארפא קאי על ירושלים מחצתי את ירושלים ביום אפי כו' וכמ"ש בפדר"א וא"כ אם אתה תבוא לא"י לא ניוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי:

ובזה יובן ג"כ מ"ש במדרש בשעה שנאמר למשה אל תעבור את הירדן הזה אמר יחי ראובן ואל ימות דהנה אמרו רז"ל בפסוק וישב ראובן מהיכן שב משקו ומתעניתו ואמנם כבר נודע דתשובה לא מהני אלא בישראל וכמ"ש רז"ל מגיד דבריו ליעקב אין דברים אלא תשובה דכתיב קחו עמכם דברים וכבר בארתי מזה באריכות בחלק ראשון מספרי סמא דחיי' דרוש פ' וא"כ אי הי' להם דין ישראל נתקבלה תשובת ראובן אבל אי הי' להם דין ב"נ לא נתקבלה תשובתו ובזה אתי שפיר דכיון דאמר הקב"ה למשה לא תעבור את הירדן הזה ומטעם הנ"ל דבזכות הריגת המצרי אם יבוא לא"י לא יוחרב המקדש והבין משה שהי' להם קודם מתן תורה דין ישראל אמר יחי ראובן כי נתקבלה תשובתו:

והעולה עכ"פ מדברינו אלה דאי הי' להם דין ישראל אז לצדקה יחשב למשה על שהרג את המצרי אבל אם הי' להם דין בן נח אזי שלא כדין הרג את המצרי. והנה במס' ברכות דף ל"ב ע"א אמרינן כל ההורג את הנפש לא ישא כפיו וכתבו הטור והמחבר בסי' קנ"ח דאפילו בשוגג לא ישא את כפיו ואמנם מדעת הרמב"ם בפט"ו מהל' תפילה ה"ג משמע לכאורה דדוקא במזיד לא ישא את כפיו דהרי כתב שם וז"ל העבודה כיצד כהן שהרג את הנפש אפילו עשה תשובה לא ישא כפיו כו' וכהן שעבד עכו"ם בין באונס ובין בשגגה עכ"פ נושא כפיו אבל בעובד עכו"ם אף באונס אינו נושא כפיו עכ"פ לא נפסל מן הכהונה דנשיאת כפים משום חומרא בעלמא או משום דאין קטיגור נעשה סניגור וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ל"ה ע"ב בד"ה שנאמר וכן בהרמב"ם פ"ט מה' ביאת מקדש הט"ו שהביא שם ח"י דברי' הפסולים בעבודה לא מנה בהן ההורג נפש ובע"כ דבהרג נפש גם בזדון כשר לעבודה וכ"מ בבכורות ס"פ מומין אלו במשנה אלו כשרים באדם כו' עיי"ש ועיין בתוי"ט שם ועיין יומא דף פ"ה סוף ע"א דדרשינן מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי ועפרש"י שם ואמנם נראה דאע"ג דגם בהורג בזדון כשר לעבודה אעפ"כ גם בהורג בשגגה אין למנותו להיות כה"ג דהא קיי"ל כר"י בס"פ הגולין דאע"פ שנתכפר בגלות אינו חוזר לשררה שהי' בו לעולם אלא הרי הוא יורד מגדלותו כל ימיו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' רוצח הי"ד וא"כ מכ"ש דלכתחלה אין למנותו וגדולה מזו נראה דאף רבי מאיר דס"ל בס"פ הגולין דחוזר לשררה שהי' בו בתחילה גם הוא מודה דאין למנותו לכתחילה להיות כה"ג:

והנה אי נימא דלקושטא דמלתא הי' להם קודם מ"ת דין ב"נ עכ"פ הי' משה שוגג בדבר כי הוא סובר שיש להם דין ישראל וב"נ שהכה את ישראל חייב מיתה ועכ"פ מוכח דרב דאמר בזבחים דף ק"א ע"ב משה רבינו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי'. ובע"כ י"ל דבאמת היה להם דין ישראל אבל אי היה להם דין ב"נ א"כ ניהי דבאמת לא נחשב אלא לשוגג עכ"פ ודאי דלכתחילה אין למנותו כה"ג ובע"כ דרב ס"ל דהי' להם דין ישראל דבלא"ה פליגי בזה אמוראי כמבואר בפרשת דרכים וא"כ מאן דסובר שיש להם דין ב"נ באמת חולק על רב. וגם בלא"ה אמרינן שם על דברי רב תנאים הי' דחכמים אומרים לא נתכהו אלא בז' ימי המלואים ויש אומרים לא פסקה כהונה אלא מזרעו ורב דאמר כי"א ואף אי נימא דמחלוקת זה תליא ג"כ אי הי' להם דין ישראל אז י"ל כרב דמשה שמש כל ארבעים שנה בכה"ג אבל מ"ד דהי' להם דין ב"נ סובר דלא שמש רק ז' ימי המלואים וא"כ יש לומר דבאמת לא היה' כהן גדול דהא אמרי' דבז' ימי המלואים שמש בחלק לבן וא"כ לא שמש רכלל בבגדי כהונה גדולי' ועמ"ש התוספת בע"ז דף ל"ד ע"א בד"ה במאי שמש:

ומעתה י"ל בפשיטת דזה המחלוקת שבין המ"ר בפ' ואתחנן ובין המ"ר בפ' זו ושם בזבחים שהבאתי בתחילץת הדרוש תלי' ג"כ במחלוקת זה דלדעת המ"ר בפ' ואתחנן דהשי"ת אמר למשה אין לך עסק לכהונה שנאמר בו הזר הקרב יומת סובר דבאמת לא שמש משה רק כל ז' ימי המלואים וצ"ל דאיסור זרות לא התחיל עד אחר שהוקם המשכן שנאמרה פרשת כהנים אבל קודם שהוקם המשכן שהיתה העבודה בבכורות עדיין לא הי' איסור זרות ועכ"פ דבע"כ לא שמש כל ארבעים שנה וכ"ש דלא היה כה"ג דהרי זר היה אגב בגדי כהונה. ולש"ס דידן דס"ל דאל תקרב הלום לא קאי רק על מלכות סובר דמשה שמש כל ארבעים שנה בכה"ג וא"כ בע"כ דמ"ש השי"ת אל תקרב הלום לא קאי רק על מלכות:

ונ"ל עוד דתלי' ג"כ במחלוקת אחרת שהובא במ"ר פ' שמיני וז"ל משה סירב בשליחות ז' פעמים שכל ז' ימי השנה הי' הקב"ה מעתה למשה שילך בשליחתו ובשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח א"ל הקב"ה חייך הנני פורע לך אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל ז' ימי אדר הי' משה מבקש תפלה ותחנונים לכנוס לארץ ישראל ובשביעי אמר לו עלה תבעו וגו' ור' חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים הי' משה משמש בכה"ג וסבר שלו היא ובסוף אמר לא שלך היא של אהרן אחיך עכ"ל. והנה לכאורה נראה דפלוגתא תלי' בפלוגתא דחכמים וי"א בזבחים דף ק"א ע"ב שהבאתי לעיל דמ"ד דנפרע בז' ימי אדר סובר דמשה שמש כל מ' שנה בכה"ג וא"כ לא אמר לו הקב"ה לא שלך היא ומ"ד דנפרע בשמיני של מלואים ס"ל כמ"ד דלא שמש רק בז' ימי המלואים אך ע"ז יש להשיב דאף למ"ד ששמש כל ארבעים שנה אכתי כיון דהכהונה נתנה לאהרן ולבניו אחריו ולמשה לא ניתנה רק בימי חייו ולא לזרעו אחריו וכדאמרינן בקש המלוכה לזרעו אחריו וכדאמרינן בקש המלוכה לזרעו אחריו ועיין במ"ר בפ' שמות ושם תמצא דיעה זו ואמנם נראה דבהא פליגי דר' לוי סובר כמ"ד במדרש דמשה אמר להקב"ה הנני לכהונה דהקב"ה אמר לו אין לך עסק לכהונה ור' חלבו סובר כש"ס דידן משה לא אמר רק הנני למלכות וא"כ לא דיבר כלל מענין הכהונה ושפיר מסתברא דבכל ז' ימי המלואים סבר דשלו היא:

ובזה יש להבין הא דנחלקו בע"ז דף ל"ד דאמרי בבי מדרשי בחלק לבן ור' כהנא מתני בחלק לבן שאין בו אמרא דהנה התוספת כתבו שם דהא דלא הי' בו אמרא הוא משום שלא יאמרו אח"כ כששמש אהרן שנמצא בו מום במשה ולכן עשאוהו בלא אמרא שידעו הכל שהוא דבר שאינו מתקיים. ולפ"ז י"ל דבי מדרשא סברי דמשה לא אמר הנני לכהונה וכדעת ר' חלבו דאמר כל ז' ימים הי' משה סבר דהכהונה שלו היא וא"כ לא הי' יכול לומר שעשאו בלא אמרא לומר שהוא דבר שאינו מתקיים דהרי אדרבה הוא הי' סובר שהוא המתקיים אבל ר' כהנא סובר כמ"ד דאמר לי' הקב"ה למשה אין לך עסק לכהונה שנאמר בו הזר הקרב יומת וא"כ ידע משה שלא תתקיים בידו הכהונה ולכן עשאו בלא אמרא וכמ"ש התוספת והא דהשתמש בחלוק נ"ל משום דאמרינן בערכין דף ט"ו ע"א דהכתונת מכפר על שפיכת דמים ולכך לבש חלוק דהיינו לכפר על החטא הריגת מצרי דשמא הי' להם דין ב"נ וא"כ הרגו שלא כדין:

ועכ"פ העלינו דאי הי' להם קודם מ"ת דין ישראל כדין הרג משה את המצרי ואדרבה לצדקה יחשב לו אבל אם הי' להם דין ב"נ אף דמשה טעה וסבר שהי' להם דין ישראל מ"מ כבר נפסל מלהתמנות כה"ג. ומעתה נבאר בעז"ה המ"ר בפ' ואתחנן דאמר אברהם אמר ה' אלקים וגו' שהבאתי בפתח דברינו. דהנה כבר בארתי לעיל בפרשת לך לך במחודש ל"א דאברהם אבינו דהי' מסופק אי מגיע לו מןו הדין או רק עפ"י הרחמים היינו משום דהוי נבוך בזה אי הי' להם דין ישראל או דין ב"נ ועיי"ש שבארתי דברי בעזה"י ומעתה י"ל דגם משה הי' מסופק בזה גופא וג"כ ע"פ הדרך שכתבתי לעיל שם ע"פ מ"ש בפרשת דרכים דהמצוה אשר האדם מצווה עלי' אין לו לתבוע שכר רק מצד הרחמים וכדכתיב ולך ה' החסד אבהל אם יעשה אדם איזה מצוה אשר לא נצטווה עליה אזי יש לו לתבוע שכר מצד הדין. ואמר משה אם בדין הוא מתבקש לי שאכנוס לארץ ישראל דהיינו שיש לנטו דין ישראל ואח"כ המצרי הי' חייב מיתה לשמים ולא הייתי מחויב להרגו והרגתיו וא"כ יש לי לתבוע מצד הדין אכנוס בדין. ובאם לאו כלומר שיש לנו דין ב"נ והרגתי את המצרי שלא כדין תן לי ברחמים כלומר בשכר מעשים טובים שיש לי ואף דמי קדמוני אמר ה' עכ"פ תן לי ברחמים וכמו שכתבתי לעיל שם בשם רז"ל בפסוק וחנותי את אשר אחון ע"ש וא"כ שפיר קאמר המדרש דמשה דימה עצמו לאברהם ורוצה לומר דמשה אמר דעכ"פ מגיע לון מצד מעשיו הטובים והשי"ת השיבו לו רב לך כלומר הרבה זכות יש לך וכמ"ש רש"י וא"כ אי אפשר שתבוא לארץ ישראל כי אם תכנוס לא"י לא יוחרב המקדש ובמה אשכך חמתי:

ועתה נבאר בעזה"י דברי הילקוט בפסוק אז יבדיל משה דאמר משה שירה יש לי לומר על הדבר הזה ונקדם דרז"ל במכות דף ז' ע"ב ת"ר בשגגה פרט למזיד מזיד בר קטלא הוא אלא פרט לאומר מותר א"ל אביי אי אומר מותר אנוס הוא א"ל שאני אומר אומר מותר קרוב למזיד הוא ופירש"י אנוס הוא והיך קראוהו מזיד עכ"ל ומשמע מפירושו דודאי לא הוי קשי' לי' לאביי בגוף הקרא דלמה לי למעט אומר מותר כיון דהוא אונס ופשיטא דפטור משום דאף דהוא אונס אפ"ה איצטריך קרא למעט דסד"א דגולה כיון שבא תקלה ע"י כי לא יאונה לצדיק כל עון ולכן פירש דעיקר הקושי' הוא על לשון הברייתא וכן מצינו בתוספת בדף ז' ע"א בד"ה ר' חסדא דהוקשא על ר"ח דס"ל אומר מותר אונס הוא היך יפרש הברייתא דלעיל פרט למזיד ואוקימנא באומר מותר ותירצו דסבירא לי' דמ"מ קרי לי' מזיד משום דבמזיד הרג שיודע בטוב שהוא הרגו. הרי דהוי ניחא להתוספת דאיצטריך קרא למעט אומר מותר אף למ"ד אומר מותר אנוס הוא משום דהוי סד"א דמ"מ חיי בגלות וכמ"ש לעיל ורק נתקשו בלשון הברייתא וזה פשוט וברור. והנה לםי מה שבארנו דמשה סבר שהי' להם דין ישראל ולכך הרג את המצרי א"כ אף דנימא דלקושטא דמילתא הי' להם דין ב"נ עכ"פ הוא נפטר מן הגלות משום דהוי אומר מותר:

והן אמת דאע"ג דעכ"פ לכ"ע אומר מותר פטור מ"מ איכא נ"מ בין מ"ד אומר מותר אונס ובין מ"ד קרוב למזיד דלמ"ד אנוס הוא אין צריך כפרה ולמ"ד קרוב למזיד הוא לא נפטור בגלות וא"כ לכאורה דינו של משה בהריגת מצרי תלי' במחלוקת זה דלר"ח ואביי דס"ל אומר מותר אנוס הוא א"צ כפרה אבל לרבא לא סגי ליה בגלות אך באמת נראה דאף לרבא דס"ל דאומר מותר קרוב למזיד הוא מודה בהאי אומר מותר דמשה דאנוס הוא דהנה טעמא דרבא דס"ל קרוב למזיד הוא. היינו משום דהוי לי' ללמוד וזה לא שייך אלא לאחר מתן תורה אבל משה שהרג את המצרי קודם מתן תורה ומה גם שטעה בדבר מצוה כי לדעתו מצוה נמי איכא אם כן גם לרבא חשיב אונס ואין צריך שום כפרה:

ובזה כנים דברי הילקוט דהנה כבר כתבנו דאחר הריגת המצרי הי' משה כבוך בדעת אי הי' להם דין ישראל או דין ב"נ ואי דינם כבן נח אי נימא דגם אומר מותר חייב גלות א"כ גם משה הי' חייב גלות ולכן כיון ששמע דהקב"ה אמר לו אם יהי' אדם הורג נפש בשגגה יהי' בורח לשם ומזה הבין בשגגה פרט לאומר מותר דפטור לגמרי אמר שירה יש לי לומר שירה אך לכאורה דברינו דלעיל דכתבנו דלמ"ד דהי' להם דין ב"נ הי' משה נפסל מלהיות כה"ג משום דהרג נפש בשוגג אך באמת כל דברינו שרירן וקיימין דהנה נכונים דברינו אלה במ"ש ר' לוי דמשה אמר שירה יש לי לומר דוקא לאביי דאמר אומר מותר אונס הוא א"כ שפיר שמח עצמו כששמע בשגגה פרט לאומר מותר אבל לרבא דס"ל דכל אומר מותר קרוב למזיד הוא ולא נפטר בגלות א"כ אכתי מהאי קרא דממעטינן מיני' אומר מותר הקרוב למזיד דלא נפטר בגלות ליכא למייתי ראי' מיני' שאומר מותר כמשה שהי' קרוב לאונס שאין בו דין גלות ואכתי שמחה מה זו עושה ובע"כ דר' לוי כאביי ור"ח ס"ל דאמר אומר מותר קרו' לאונס הוא ובזה נכונים דברינו דלעיל דשפיר כתבנו דלמ"ד דהי' להם קודם מ"ת דין ב"נ סובר דמש"ה נפסל להיות כה"ג משום דאפשר דהאי מ"ד סובר לדינ' דאומ' מותר קרוב למזיד הוא והכי נקטינן וא"כ הא דאומר מותר אינו גולה היינו משום דלא נפטר בגלות וא"כ באומר מותר כמשה דהי' אונס לא שמעינן דנפטר מגלות ואתי הכל על נכון בס"ד כנ"ל בדרך דרוש:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף