עריכת הדף "
העמק דבר/שמות/יג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== טז == '''והיה לאות על ידכה וגו׳ כי בחוזק יד וגו׳.''' עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל א׳ מישראל. ואמר שהתפלין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים. ככה יש בהם מעין כח התורה שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה כאשר כבר ידעו מזה ע״פ שאמר משה בביאור אלהי אברהם וכמש״כ כבר. אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפלין שהוא מעין זכות עמל תורה. ובאו שתי מצות תפלין ש״י וש״ר. כמו תורה שבכתב ובע״פ. תורה שבכתב כולה שמותיו של הקדוש ב״ה והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. כך הנושא תפלין ש״ר נאמר בו וראו כל עמי הארץ וגו׳ כדאי׳ פ׳ הרואה (ברכות דף נ״ז) רא״א זה תפלין ש״ר. וכמו תורה שבע״פ שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר כדאיתא במסכת מו״ק. כך תפלין ש״י הוא מכוסה{{תוספת|ב|והנה נמשל כח הגנה של תורה על ישראל לחרב. כדכתיב חגור חרבך על ירך וגו׳ ואיתא בשבת ד״ס דפשטא דקרא בד״ת כתיב. וכן פי׳ בב״ר פכ״א עה״פ וחרב פיפיות בידם. ויש להבין הא דנמשל ביחוד לחרב ולא לכלי זיין אחר. כדי להעמידנו על כח שני חלקי תורה שדברנו. דכמו בחרב יש תיק וסייף. והתיק הוא התכשיט לגבור ואפי׳ כשהסייף שבו אינו חד ונשחז כ״כ. אבל כ״ז אינו להועיל אלא בשעת השלום. והחרב אינו אלא לתכשיט ולהטיל אימה על אשר סביביו. ובזה האופן אינו צריך להרבות חילו לעזר לו וא״צ ג״כ לעזר כל המונו. משא״כ בשעת מלחמה אין בתיק תועלת כ״א לשמור את הסייף המושחז הרבה. וגם הכרח להרבות חיל לתפוס חרב וקשת וגם להעיר את ההמון להתעסק בפרנסת תופשי מלחמה. ונמצאו כולם או רובם עסוקים במלחמה. אלו יוצאי מלחמה ואלו יושבים על הכלים. וגם המה אע״ג שאינם מזוינים כ״כ מ״מ חגורים חרב קטן לשמירה כ״ש ולאות מלחמה. כן המה שני חלקי תורה שהיא חרב של ישראל. תורה שבכתב היא התיק המפואר. והמסתכל בשמותיו הרמוזים בדיוקי תורה שבכתב. הוא פרוש ומובדל משארי ב״א. ועליו נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך. אפילו לא הגיע לשנן כח תורה שבע״פ בהלכות. וכך הי׳ כ״ז שבית הראשון הי׳ קיים והי׳ שלום על ישראל וכח היהדות. אז היו הכהנים הלוים שרי האומה בקיום כח היהדות אחר שניטל זה הכח הנעלה מן הבכורים עפ״י חטא העגל. והיו הכהנים פרושים ומשוקעים בקדושה ובדעת אלהים כידוע מעלת כה״ג בב״ר. ואחריו נמשכו שארי כהנים. ואז לא הי׳ כח תורה שבע״פ משונן כ״כ. ועסק עבודת ה׳ לא התערב אפי׳ עם תלמידים רבים מכש״כ עם כל המון ישראל. עד שהגיע שעת החרבן ומלחמה על כח היהדות וקיום עין האומה אז נדרש לשרי ישראל המתחזקים על קיום האומה להשחיז את הסייף היינו כח תורה שבע״פ ופלפולה. וכח תורה שבכתב בא לשמור את התלמוד המשונן. וההכרח להרבות תלמידים וזכות ת״ת דרבים וגם להעיר את המון ישראל להיות מקיימי התורה ע״י פרנסת תופשי תורה. ונמצא כולם או רובם עסוקים במלחמתה ש״ת. אלו עמלי תורה משיבי מלחמתה שערה ואלו יושבים על הכלים ומספיקים אותם וגם כל איש אע״ג שאינו מזוין בתורה. חגור חרב של תפלין לשמירה כ״ש ולאות על ידו. וכ״ז ראה יאשיהו המלך כדכתיב בס׳ דהי״ב ויאמר יאשיהו ללוים המבינים לכל ישראל תנו את ארון הקודש בבית שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה׳ אלהיכם ואת עמו ישראל. ופירשו חז״ל ביומא פ״ה שצוה לגנוז את הארון. ועדיין לא נתפרש מה זה שאמר אין לכם משא בכתף. וכי בשעה שעמד הארון במקומו היה ללוים משא בכתף. [וכבר העירו בזה בירושלמי שקלים פ״ו ודרשו אמר להם אם גולה הוא עמכם לבבל שוב אינו חוזר למקומו. פי׳ שלא יהיה לכם משא בכתף אם לא תעשו כן] ותו ק׳ דבר המלך עתה עבדו וגו׳ איזה עבודה הגיע עתה להם יותר מאשר עד כה. אלא אמר להם שלא יתנהגו עוד כמו עד כה שהיו פרושים ומובדלים מב״א ומשוקעים באלקות. וא״כ עבודת ה׳ שעליהם לא היתה מעורבת עם עבודת ישראל יחד. והיו נקראים בעלי מרכבה לשכינה. ובלשון מליצת המקרא משא בכתף. דשם הוא משכן הדעת. וכמש״כ בס׳ במדבר ז׳ ט׳ עה״פ כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. אבל לא כן עתה שהוא שעת המלחמה ועליכם לראות שלא תאבד עין ישראל. והוא ע״י שתעבדו את ה׳ ואת עמו ביחד. היינו ללמדם מלחמתה ש״ת ברבוי תלמידים ולהבינה וממילא יהיו כל ישראל עסוקים בתמכין דאורייתא. ודבר זה מכריח להסיר משא בכתף ולהיות מעורב עם עבודת הרבים. וע״ע ס״פ פקודי. וכך נעשה ע״פ דבר המלך. ומש״ה כתיב בעת החורבן החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה. ודרשו בספרי פ׳ האזינו עושי מלחמתה ש״ת. וכן ישעיה הנביא שהיה ג״כ בעת מלחמת סנחריב הזהיר ג״כ הרבה פעמים על מלחמתה ש״ת. ואמר בסי׳ ל׳ ונתן ה׳ לכם לחם צר ומים לחץ. ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה כי תאמינו וכי תשמאילו. הכונה שבימיו היו שלשה כתות בישראל. כת המתנהגים בקדושה ודבקות והמה מרכבה לשכינה. וגדוליהם נכנפים בחדרם ואין עסקם עם בני אדם שלא יהיו מפריעים את דביקותם בה׳. המה מכונים בשם מיימינים. וכת המתנהגים בחכמת הטבע ורחוקים ממחשבה רוחנית. מכונים בשם משמאילים וגדוליהם אינם נכנפים כלל. אבל אין התלמידים נדרשים לראות פני רבם שהרי יכולים להגיע לתלמודם ע״י שבט סופר יותר משישמעו באזנם. משא״כ למוד התורה באשר דבר ה׳ הוא הסגולה שיביטו התלמידים בפני הרב כדאיתא שלהי מס׳ הוריות וע׳ מש״כ ס״פ תשא. וזה היה דרך כת השלישית בישראל וע״ז הזהיר הנביא בשם ה׳ ונתן ה׳ לכם לחם צר ומים לחץ. היינו פת במלח ומים במשורה כדרכה ש״ת. ולא יכנף עוד מוריך. לא יהיה כדרך כת ראשונה. והיו עיניך רואות את מוריך. ולא כדרך כת השניה. ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה. שתשכילו ותבינו כי אך זה הדרך אגוני ומצלי בעת מלחמה על ישראל. הוא הדרך המיוחדת לקיום האומה. כי תאמינו וכי תשמאילו. בין זה הכת בין זה הכת כולם ישכילו כי אך זה הדרך עמלה ש״ת הוא העיקר. וכמו שהצליחו בימי ישעיה ויחזקיהו וחובל עולו של סנחריב מפני שמן התורה שהיה בימיהם. וכן בתחלת בית שני שנדרשו להגנה רבה. הזהיר מלאכי הנביא זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וביארנו יפה ריש פ׳ דברים. אשר הזהיר להגדיל תורה ולהאדירה. ואם שביארנו שם מטעם אחר לשמירת ההוראה בישראל בכ״ז ג״ז אמת באשר היו נדרשים למלחמתה ש״ת להגין עליהם וכן נמשכו אנשי כנה״ג והזהירו להרבות תלמידים. וזה עמד להם בכל משך בית שני. ובגזרת מלכות יון. שלא עמדה להם לקיום האומה כ״א אותו הכת פרושים ועמלי תורה. לא כת האיסיים שהתנהגו בקדושה יתירה ובדלים מן ההמון. והיו מרכבה לשכינה. ולא כת המתפלספים אשר אח״כ יצאו מהם הצדוקים. אלא רק אותו כת הפרושים שהגדילו פלפולא ש״ת עם תלמידים כמש״כ להלן ל״ט ל״ז שזה ראה זכריה הנביא. וע״ז החילוק שבין בית ראשון לב״ש. אמרו בברכות די״ח ב׳ והוא הכה את שני אריאל מואב. שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג. א״ד דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל וא״ד דתנא ספרא דבי רב ביומא דסיתוא. פי׳ במקדש ראשון שהיה הקדושה רבה היה בניהו גדול מהם עד שברוב שלהבת יה תבר גזיזי דברדא ונחת וטבל. ובמקדש שני שהיו עוסקים בפלפולא ש״ת היה בניהו גדול מהם עד דתנא ספרא דב״ר כו׳: והנה אמרו ביבמות דפ״ו אמר ר״ח בתחלה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים שנאמר ושוטרים הלוים לפניכם עכשיו אין מעמידים שוטרים אלא מישראל שנאמר ושוטרים הרבים בראשיכם. והמקרא הלז אע״ג שאינו בכתובים היה מקובל אצלם. ויש להבין שנוי לשון דבלוים כתיב לפניכם. וברבים כתיב בראשיכם. אבל ההבדל הוא דבשעה ששר הצבא אינו גבור כ״כ שהוא בעצמו ילך בחרבו כאחד מאנשי החיל אלא מורה דרך להם מיקרי הולך לפניהם. משא״כ כשהוא בעצמו גבור חיל וחרבו בידו בראש אנשי חילו מיקרי הולך בראשם. והא דכתיב במיכה ב׳ ויעבור מלכם לפניהם וה׳ בראשם. היינו בשעה שהמלחמה הוא נסיי ממש. הלא ה׳ לבדו איש מלחמה כ״י. והנה בשעת שלום יש יחס לשרי החיל. ויחוסו מכשרתו לכך ואז אפילו אינו גבור כ״כ נעשה שר הולך לפני החיל. אבל בעת ירידת האומה והסכנה רבוצה אז בוחרים לשרים גבורי החיל שיכולים לעמוד בפרץ בגבורתם. ואינם מביטים על יחוסו שתהא מכשרתו אלא גבורתו הקודמת מכשרתו להיות מנהיג את הצבא ועליו להכשיר עצמו בדברים הנדרשים להנהגה. כך בזמן שישראל ישבו בשלוה על הארץ היו מנהיגי רוח היהדות הלוים מצד יחוסם שהם לוים. ואע״ג שהיו גם חכמי הדור דבל״ז כתיב בהושע ד׳ כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ולא חל עליהם רוח ממרום. מכ״מ אם רק היו ת״ח הי׳ יחוסם מכשירם לגדולתם אבל לא עמדו בראשם כ״א לפני ישראל. שהרי לא עצרו כח לעמוד בפרץ כ״כ. אבל משעה שגלה ישראל והסכנה מרחפת על כח היהדות אז ראו להעמיד בראש רק גבורי תורה והמה הולכים בראש עדת ישראל ועל גדולי תורה להכשיר עצמם במדות ישרות שיש בהם צורך להנהגת ישראל. וזכות התורה תהא מסייעתם להכשירם להנות עצה ותושיה:}}. והנה בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״ר ולזכרון בין עיניך ובפ׳ שניה כתיב ולטוטפת ב״ע. עוד בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״י על ידך בכ״ף פשוטה ובפ״ש כתיב על ידכה. דמשמעו יד כהה. ואטר מניח על שמאל שלו דוקא. היינו משום דבפ״ר מפרש שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין קבלת עול מ״ש והשתעבדות הלב והמוח להשגחתו ית׳. וזהו לזכרון בין עיניך היינו שיהיה לזכרון על כל האמור בתכלית יציאת מצרים ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דתחלה יש לשעבד הלב ואח״כ המוח. היינו תחלה הרצון ואח״כ השכל. כדאיתא בירושלמי ברכות ספ״א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו העין רואה והלב חומד. ואע״ג שהע׳ין רואה תחלה מכ״מ ראיה ראשונה היא יכולה להיות פתאומית וא״א להיות נזהר בה. אלא אזהרה היא שלא יהא הלב חומד ויוסיף להביט בעבירה. אלא יסיר עיניו מראות ברע מש״ה יש לשעבד תחלה הלב. ולפי זה הטעם היה ראוי להיות הדין דאפילו אטר יד יניח תפלין ש״י נגד הלב. אבל בא פרשה שניה וביאר הכתוב שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין מלחמה והגנה שבא ע״י שני כחות התורה שבכתב ושבע״פ. מש״ה כתיב בתפילין ש״ר לטוטפות. דמשמעו תכשיט והיינו כמו תורה שבכתב דכתיב ביה וראו כל עמי הארץ וגו׳. ה״נ נאמר בתפלין ש״ר וכדאי׳ בפ׳ הרואה כמש״כ לעיל. ותפלין ש״י הוא כמו כח תורה שבע״פ כמש״כ. ולפי זה הטעם הקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסייף מונח בו אבל בלי סייף כלל אינו לתועלת כלל אפילו להתקשט בו. משא״כ תכלית הסייף אפילו בלי תיק תכליתו שוה אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק. כך תכלית תורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבע״פ ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה. אבל בל״ז אינו מועיל כלל. משא״כ תכלית תורה שבע״פ אפילו אינו מביט בתורה שבכתב מועיל הרבה למלחמתן של ישראל אלא שאינו לתפארת. מש״ה ציותה התורה להקדים תפלין ש״י לש״ר ללמדנו דעת דא״א לתורה שבכתב בלי תורה שבע״פ כלל. ולפ״ז הטעם שנמשל לחרב. ראוי לאטר יד ימינו להניח תפלין ש״י על שמאל שלו כמו שהגבור כשהוא אטר אוחז החרב על שמאל שלו. מש״ה כתיב בפ׳ שניה ידכה יד כהה דידי׳. ולמדנו מפרשיות של תפלין שהן ארבע. שהעיקר הטעם הוא השני יותר מטעם הראשון שהרי לשון לטוטפות בתפלין ש״ר כתיב שלש פעמים בתורה. משא״כ לזכרון כתיב רק בפ׳ קדש. ותדע עוד. דלפי טעם הזכרון והשתעבדות היה ראוי גם לאטר יד להניח תפלין ש״י על שמאל דכל אדם כדי שיהא מונח נגד לבו. ובא הטעם השני והכריע טעם הראשון. והדעת נותנת ע״ז שכך ראוי להיות שהרי הידיעה שהתפלין הוא חרב לה׳ ולישראל הוא בעצמו מביא השתעבדות למלכות שמים. שהרי אפילו חרב הגשמי שביד הגבור אינה מסוגלת לשמרו כ״כ מכל פגע ואסון אם לא כשהיא באה מכח המלוכה. וא״כ מוכרח הוא ג״כ לזכור השתעבדות למלכות. וכש״כ חרב הרוחני שאינו בא אלא מכח עבודת מלכות שמים ית׳. הדבר מובן אשר בלי השתעבדות לעול מ״ש. אין התפלין אלא מזכיר עון. להתפש בם ח״ו. ולא נדרש לכתוב בתורה שהתפלין בא לזכירה מיוחדת בלב ובמוח אלא בשעה שהאדם מישראל שפוי מכל צרה ואינו נדרש לשום הגנה. ואז מ״מ בא כח התפלין להזכירו שממשלת קונו וּמִשׂרָתוֹ עליו. וכדאיתא בברכות רפ״ד דבעידנא דבדחי טובא אז התפלין להזכיר שיהי׳ ברעדת עומ״ש. אבל מעט מעט אנשים המה מישראל דבדחי טובא. וכדאיתא בב״ר פצ״ז כשם שהפרנסה בכל יום כך גאולה בכל יום. והיינו גאולה מכל צרה כפרש״י מגילה די״ח ב׳ בפי׳ ברכת גואל ישראל. וכ״ז בא ע״י תפלין וממילא בא הבטחון הזה לעורר על השעבוד וכי כך הוא חובתנו. וכך יפה לנו לטוב לנו כל הימים:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף