דבר אברהם/ב/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לו.

בחוד ששידך אשה ומת עליו אביו אם מותר לישאנה

תוך שלשים. א) הנה דין וה מבואר להדיא בשו"ע יו"ד (סי' שצ"ב ס"ב) מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים כו' ואם לא קיים מצות פו"ר או שיש לו בנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר ז' ולא יבוא עלי' עד לאחר ל' יום אא"כ לא קיים מצות פו"ר שאז מותר לבוא עליה אחר ז' וכ' הרמ"א והוא הדין בשאר אבילות אפילו באבילות דאביו ואמו מותר לישא ולבוא עליה אחר ז' אם לא קיים פו"ר. והוא מש"ס מו"ק (דף כ"ג ע"א) ת"ר כל ל' יום לנשואין מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים כו' ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום ביטול פו"ר ותה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן, מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני ואעפ"כ לא בא עליה אלא לזמן מרובה מאי לזמן מרובה אר"פ לאחר שלשים יום, וכתב עלה הרא"ש וז"ל כתב הראב"ד דוקא מי שנשא אשה לפרנס בנים קטנים אבל מי שנושא אשה לבנים מפני פו"ר מותר לישא ומותר לבוא עליה לאלתר דאל"כ למה ישאנה לאלתר כו' וכן פר"ת כו' והא דתניא במס' שמחות בד"א בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחר ל' יום והכא שרינן לכנוס בתוך ל' צריך לומר דהאי לישא דקתני היינו נשואין גמורין בבעילה אבל בתוך ל' אסור לבעול, ואי תקשי לך לפר"ת וראב"ד דאמרו מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך ל' יום י"ל דמלתא דפסיקא נקט לתרווייהו נשואין לאחר ל' יום ולעולם מי שאין לו בנים. מותר לבעול משום פו"ר כי היכי דשרינן כניסת חופה תוך ל' יום דכניסת החופה היא השמחה עכ"ל, והובאו דברי ר"ת גם בתוס' יבמות (דף מ"ג ע"ב ד"ה שאני) דמי שאין לו בנים מותר לישא ולבעול תוך ל' דלא מקיימא מצות פו"ר אלא בבעילה עכ"ל. והרמב"ם (פ"ו מאבל הלכה ה') כתב בנישואין כיצד אסור לישא כל ל' יום כו' ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פו"ר ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים ה"ז אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים, אבל מי שלא קיים מצות פו"ר או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו ה"ז מותר לארשה ולכנוס מיד ואסור לו לבוא עליה פד ל' יום, וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד ל' יום, עכ"ל. ולא חילק באיסור הביאה תוך ל' בין יש לו בנים ובין אין לו בנים ודלא כר"ת וראב"ד שהתירו לבעול תוך ל' למי שאין לו בנים. והב"י הביא מתשובות הרא"ש וכלל כ"ז סי' י' [צ"ל ה'] שמדברי הרי"ף נראה שהוא סובר כדברי הראב"ד ור"ת, ומסיק ולענין הלכה כיון שהרי"ף ור"ת והראב"ד והרא"ש מסכימים לדעה אחת הכי נקטינן עכ"ל, וכן מצאתי גם ברמב"ן שכתב ואם הניחה לו בנים קטנים נושא מיד ולא יבוא עליה עד לאחר ל' ואם אין לו בנים נושא לאלתר ולא יבטל מפו"ר, וכ"כ הריטב"א בחי' לכתובות (דף ד.) ועוד מרבוותא בשמ"ק שם. המבואר דמי שאין לו בנים מותר לישא תוך ל' לדעת כל רבוותא הנ"ל. אך הר"י בתוס' יבמות וכתובות שם כתב דמי שאין לו בנים כלל אסור אפילו לכנוס תוך ל' כיון דאינו יכול לבעול עד לאחר ל' וכן משמע במס' שמחות דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת אחר ל' משמע דאסור אפילו לישא תוך ל' ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' מ"מ נקט אחר ל' משום אין לו בנים עכ"ל ודעת הרמב"ן בתה"א מובא בטוב"י דכולהו אסירי לישא תוך ל' ומסתייע נמי ממס' שמחות דקתני מותר לישא לאחר ל'. אולם לפנינו הגירסא במס' שמחות מותר לישא אחרת תוך ל' יום, ולפ"ז נפלה הוכחת הר"י והרמב"ן. ותמיהני על המפרשים והמגיהים למס' שמחות שלא העירו דכל הראשונים ז"ל גורסים לאחר ל'. אח"ז מצאתי שהעיר פ"ז הגאון מהר"ב פרענקיל ז"ל בהגהותיו ומדברי הרמב"ן בתה"א לא מוכח שהכריע כן להלכה ואדרבא בחידושיו לכתובות המיוחסים להרשב"א כתב דמסוגיא דמ"ק משמע דמי שאין לו בנים מותר לאחר ז' מיד ואח"כ הביא ההיא דמס' שמחות ונשאר בצ"ע. והר"י נמי שכתב להדיא דאינו כונס תוך ל' י"ל דזהו רק במתה אשתו אבל בשאר קרובים ואפילו באביו ואמו אפשר דמודה שכונס תוך ל', דכל טעמו הוא משום דכיון דאינו יכול לבעול פד לאחר ל' ולא

מקיים מצות פו"ר לכן אסור גם לכנוס ולפנינו נראה פנים לומר דבשאר קרובים חוץ ממתה אשתו מותר לבעול תוך ל' גם למקצת מן האוסרין במתה אשתו. עכ"פ הדבר ברור להלכה דנושא תוך ל' וכזה גם דעת הרמב"ם מסכמת לר"ת והראב"ד:

ב

ב) ולענין לבעול תוך ל' נמי פסק הב"י ובשו"ע כדעת

ר"ת דמותר, שכן היא גם דעת הרי"ף והרא"ש והראב"ן והריטב"א ועוד כמ"ש לעיל. אלא שהרמב"ם אוסר לבעול תוך ל', וכ"ה דעת הר"י והרמב"ן שאסרו אפילו הכניסה כמש"ל וכ"כ המאירי בחי' ליבמות שם וכ"כ הנימוק"י במו"ק ועוד מרבוותא בשמ"ק כתובות דלאלתר דקתני בברייתא דמו"ק היינן לאחר ל' יעו"ש. אמנם לענ"ד נראה די"ל דאף הרמב"ם וקצת מסיעתו לא אסרו אלא במתה אשתו ולא בשאר קרובים. שהרי מצד אבילות אינו אסור בתשה"מ אלא בתוך ז' אבל לאחר ז' מותר, ואפילו בנשואי אשה חדשה שאסור מצד שמחה כל ל' יום נמי י"ל שאין השמחה בביאה אלא בנשואין כמ"ש הרא"ש מו"ק בסוף דבריו והריטב"א בחי' שם וכ"כ הרמב"ן שם בתה"א ואין שום איסור בביאה, אלא דממילא אין לו בה ביאה של היתר דכיון דאסור לישא אשה חדשה תוך ל' אין כאן ביאה, אבל במתה אשתו מה שאסור לישא עד שיעברו עליו ג' רגלים אינו מצד תוספת אבילות אלא כדי שתשקע הראשונה מדעתו וכדר"נ שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר כמ"ש הרא"ש והרמב"ן וכל הראשונים ז"ל שם, ולכן במתה אשתו עיקר האיסור הוא להיפוך רק הביאה אלא דמשום לתא דביאה אסרו גם הנשואין לפני ג' רגלים דהכל יודעין כו', והלכך בהני דהתירו להן לישא תוך ל' יום מ"מ הביאה אסורה שהיא עיקר האיסור ומ"מ כיון שנשאה כבר לא אסרו הביאה פד ג' רגלים אלא עד ל' יום בכדי שתשקע מיהא קצת מדעתו, ואפשר שהוא על סמך מה שאמרו ביבמות (דף קרא ע"ב) עד תלתין יומין מוקים אינש אנפשי', אבל באבילות דשאר קרובים שאין האיסור מצד הביאה אלא מצד שמחת נשואין י"ל דכו"ע מודו דכל שהותרו לו הנשואין לאיזה טעם שהי' ממילא אין שום איסור עוד בביאה. ומצאתי בשמ"ק כתובות שם בשם הרא"ה שכ' שאין ללמוד מאבילות אשתו לשאר קרובים דבמתה אשתו החמירו יותר לענין נשואי אחרת יעו"ש. וכן נראה מב"י שהביא לסוף דברי הרמב"ם וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד ל' יום והקשה ע"ז דמשמע ודאי דלא מיירי בשהיא אבלה משאר קרובים דכיון דהאיש אינו אסור בתשה"מ אלא תוך ז' למה תיאסר האשה אחר ז' אלא באשה שהיתה אבילה על בעלה מיירי וקאמר דכשם שהאיש שמתה אשתו ולא קיים מצות פו"ר כו' אע"פ שמותר לו לכנוס מיד אסור לו לבוא עליה עד ל' יום כן האשה שמת בעלה ונשאת מיד לא תבעל עד ל' יום וכיון דקיי"ל דכל הנשים אסורות ליארס ולינשא עד ג' חדשים משום הבחנה כו' היכי משכחת לה אלמנה נישאת בתוך ל' והיאך התיר שתבעל לאחר ל' ואפשר לומר איבול על בעלה אסורה להבעל כל ל' יום עכ"ל, הרי דאבל על שאר קרובים חוץ מאשתו כשנשא בועל תוך ל' ורק במתה אשתו או מת בעלה אסורה הביאה תוך ל' משום דיעות שלא יתנו עיניהם בכוס אחר, דאל"כ שפיר מצי מיירי באבלה על שאר קרובים, ונשאת תוך ל' למי שאין לו בנים או בנים קטנים ואין לו מי שישמשנו ואפ"ה אסורה להבעל עד אחר ל'. אולם הב"ח דחה לדברי הב"י ופי' לדברי הרמב"ם באבילה על שאר קרובים, ואע"פ דנשואה וקימא מקמי אבילות אינה אסורה בתשמיש אלא תוך ז' כמו איש הכא דנישאת כשהיא אבילה החמירו גם האשה דאסורה ער ל' יום, והא וכן האשה שכ' הרמב"ם קאי אתחלת, דבריו שכ' לשם בנישואין כיצד אסור לישא אשה כל שלשים כ', והובאו דבריו גם בט"ז וש"ך, וכן פי' בלח"מ דמיירי באבילה על שאר קרובים והביאה תוך ל' באשה חדשה ואיש חדש אסורה משום שמחה יעו"ש, והוא דלא כדברינו אלא דגם אבל על שאר קרובים שנשא אשה חדשה אינו בועל תוך ל' לדעת הרמב"ם משום שמחה. וסמך לדבריהם דביאה זו תוך ל' אסורה משום שמחה ולא משום מדאשכחן דיעות להני דמותרין לכנוס שאסרו להן לבוא עליה רק תוך ל' ואילו משים דיעות זמנה ג' רגלים ואחרי שלא אסרו הביאה עד ג' רגלים הי' ראוי להתיר מצד זה גם תוך ל' דאבל אחר ז' מותר בתשמיש ומה עניינו של שלשים לכאן, אע"כ דבאשה חדשה הוי הביאה שמחה ואבל אסיר בשמחה כל ל', וא"כ ה"ה באשה אבלה על קרוביה. אבל דבריהם ז"ל תמוהים לי, דא"כ אמאי לא כתבה הרמב"ם בתחלה וכן האשה לא תנשא תוך ל', ואי דנטר לה לבסוף בכדי להשמיענו גם מאיסור הביאה היכא דעברה ונשאת או גם בנישאת בהיתר למי שיש לו בנים קטנים וכו' מ"מ הו"ל להשמיענו לכה"פ גם מאיסור הנישואין והכי הול"ל וכן האשה שהיתה אבלה לא תנשא ולא תבעל עד ל' יום ולמה שבק לנשואין כל עיקר לכן נראה יותר כדברי הב"י דבאבלה על בעלה עסקינן ולא על שאר קרובין, והשתא ניחא מאי דלא תני הרמב"ם איסור הנשואין באשה משום דאיסור נשואין באבלה על כל הקרובין תוך ל' שהוא משום שמחה פשיטא דאיש ואשה שרן בו ולא איצטריך כלל ללמדנו דאשה אבלה אסורה לינשא כאיש כמו שלא פרט את האשה בכל שאר דיני האבילות, ורק באבלה על בעלה שעברה ונשאת שאין עוד איסור בביאה מצד אבילות אלא משום דיעות כמש"ל איצטריך לאשמועינן דבאשה נמי איכא איסור ביאה זה בתוך ל' משום דיעות שלא תתן עיניה בכוס אחר, משום דהו"א דבאיש בלחוד הוא דאיכא טעמא דדיעות ולא כאשה קמ"ל דבאשה נמי איכא האי טעמא תוך ל'. אבל באבל על שאר קרובים שפיר י"ל גם להרמב"ם שאין איסור אלא בנשואין שהם עיקר השמחה ולא בביאה ואם עבר ונשא או נשא בהיתר כגון שאין לו בנים כו' בועל מיד לאחר ז'. אלא דק"ל על דרך זו, דכיון דאיסור הביאה תוך ל' הוא רק משום דיעות מנ"ל להרמב"ם באמת דגם באשה איכא חשש זה ושזמנה ל' יום, הרי עיקר דין דשלש רגלים נאמר רק באיש ולא באשה שמת בעלה וכתב המרדכי [מובא לעיל מינה בב"י] הטעם משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון, וא"כ מנלן דאית בה משום לתא דדיעות אפילו בתוך ל' אימא גם בתוך ל' בכל דהו ניחא לה. לכן נראה לומר דהני שהתירו להן לישא בתוך ל' כשמתו נשותיהן ואסרו לבעול עד ל' אין איסור הביאה משום דיעות כמו שרצינו לומר מתחלה, דא"כ הוי זמן חדש לדיעות וכמש"ל לדברי הב"ח דכיון דהפקיעו מהן זמן ג' רגלים הי' ראוי להתיר גם בתוך ל', אלא טעם האיסור הוא משים אבילות, אלא דאיסור ביאה וה הוא רק במתה אשתו ונשא אחרת, דאף דבשאר קרובים אין אבל אסור בתשה"מ אחר ז' מ"מ בנשא אשה תחת אשתו המתה שאני, דבשאר קרובים אין התשמיש מוכיח שכחת האבילות אבל בנשא אשה תחת אשתו הביאה מוכיחה שהתנחם על הראשונה ולא יתאבל עליה עוד ולכן החמירו חכמים לאסרה כל ימי האבילות והיינו ל' יום. וזה קרוב יותר לכוון בדברי הרא"ה בשמ"ק שהבאנו לעיל שאין ללמוד מאבילות אשתו לשאר קרובים דבאבילות אשתו החמירו יותר לענין נשואי אחרת, והוא טעם מוסבר. וכיון שהוא ענין חדש באבילות אשה בפרט והו"א דאשה אבלה על בעלה שאני ואינה בדין זה, לכן השמיענו הרמב"ם דגם אשה בכלל זה ולא תבעל פד ל'. וא"כ אין זה שייך אלא באבילות אשתו או אשה על בעלה אבל בשאר קרובים י"ל דאין איסור אלא בשמחת נשואין וכל שהותר לו לישא אפשר דבועל תוך ל' אפילו להרמב"ם וסיעתו משום דבביאה גופא אין שום איסור. [ולענין מה שהקשה הב"י היאך נישאת ואמאי תבעל מיד אחר ל' והא בעיא ג' חדשים להבחנה ונדחק לומר דה"ק מתורת איבול על בעלה אסורה תוך ל' ומותרת אחר ל', ראיתי דבר נכון בס' חדרי דפה ליו"ד שם דמיירי באופן דלית בה משום הבחנה בנון שילדה אחר מיתת בעלה ולד גמור דלית בה משום הבחנה אלא משום מינקת ומת הולד

תוך ל' דפקע גם איסור מינקת ושפיר נשאת בהיתר למי שאין לו בנים וכו']. עכ"פ איך שיהי' לדעת החולקין, הנה לדעת ר"ת וסייעתו מיהא דקיי"ל כוותייהו כמש"פ בשו"ע הדין פשוט בנ"ד דנושא ובועל תוך ל':

ג

ג) אלא דצריך המורה להתיישב בדבר, דכיון דהיתר

הנשואין תוך ל' למי שאין לו בנים היא רק משום מצות פו"ר אין זה שייך אלא כשהיא טהורה שיכול לבו עליה מיד או שתיטהר מיהא תוך ל', אבל כשהיא טמאה והוא עומד בימים האחרונים של ל' לאבילותו באופן שתיטהר רק אחר ל' של אבילותו אין להתיר את הנשואין, שהרי יכול הוא לישאנה אחר ל' וע"י הקדמת הנשואין לא מתקיימא מצות פו"ר ואינה גורמת להקדם המצוה דביכו"כ לא בא עליה עד לאחר ל' ובכה"ג לא הותרו לו גם הנשואין, כמבואר בתוס' יבמות שהזכרנו דלר"י דסבר דהינו בועל עד לאחר ל' אסור מה"ט אפילו לכנוס תוך ל', ומסברא זו הוכיחו ר"ת וסיעתו דמותר לבעול תוך ל' דאל"כ למה ישאנה לאלתר כמבואר ברא"ש מו"ק שהזכרנו ואף דהרמב"ם לית לי' להאי סברא שהרי פסק דאסור לבעול עד לאחר ל' ומ"מ מותר לכנוס משום דבכניסה לחוד כדי לקיים מצות פו"ר נמי קעביד מצוה רבה כמ"ש הכ"מ והב"ח, מ"מ ר"ת וסיעתו חולקין עליו בזה וכוותייהו נקטינן, ונהפכו בזה דברי קמחמירין לקולא ודברי המקילין לחומרא. וכ"ת דא"כ גם בטהורה לא יהא מותר לכנוס ולבוא עליה תוך ל' אלא בבעולה שיכולה להתעבר מיד ולא בבתולה שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואתר ביאה ראשונה צריך לפרוש ממנה ותספור ז' נקיים ונמצא דביאה של פו"ר תהא רק אחר ל' [כשאינו עומד בתחלת ל' לאבילותו], ז"א דמ"מ בשביל הקדמת הנשואין יקדים גם ביאה שניה שיקיים בה פו"ר ואם ישהה הנשואין ישהה גם ביאה שניה ונמצא דהקדמת הנשואין גורמת להקדים מצות פו"ר ומותר, משא"כ כשהיא טמאה עכשיו ותיטהר רק אתר ל' שאין שום יתרון להקדמת הנשואין בתוך ל' ואינה גורמת להקדם מצות פי"ר כלל. ולכן נראה לכאורה פשוט דצריך המורה לשאול תתלה אם היא טהורה ובכה"ג מותר לישא ואם היא טמאה ותיטהר רק אחר ל' אסור:

ד

ד) אמנם יש להעיר ע"ז ולומר דגם באינה ראוי' לביאה

תוך ל' מכל מקום מותר לישא. דבביצה ודף ל"ו ע"ב) תנן ואלו הן משום רשות כו' ולא מקדשין כו' ואמרינן עלה בגמרא והא מצוה קעביד לא צריכא דאית לי' אשה ובנים, ופירש"י הא מצוה קעביד ואמאי קרי לה רשות, וכתבו התוס' דמשמע מפירש"י דאפילו באין לו אשה ובנים אסור לקדש בשבת והש"ס פריך רק דהו"ל למחשבינהו בהדי אינך דסיפא דמשום מצוה, ור"ת פירש דהא מצוה קעביד ואמאי גזרו כו' ומשני לא צריכא דאית לי' אשה ובנים אבל אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש דמצוה קא עביד, והובאה דעתו להלכה ברמ"א או"ח (סי' של"ט ס"ד) דיש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים. ולפי מה שכתבנו דבאבילות שי' ר"ת דמי שאין לו אשה ובנים שמותר לישא תוך ל' משום מצוה לא הותרה לו הכניסה אלא כשראוי' לביאה תוך ל' ואל"ה אסור אפילו ליסא, ה"נ נראה לענין קידושין בשבת דאין להתיר למי שאין לו אשה ובנים משום מצוה אא"כ היא טהורה שיכול לבוא עליה באותה שבת אבל אם היא טמאה שאינו יכול לבוא עליה אלא עד אחר השבת אסור לקדש, שהרי יכול לקדשה אחר השבת ואין הקידושין שבשבת גורמין להקדם המצוה. אבל באמת מבואר התם בתוס' דגם כשאינו יכול לבוא עליה באותה שבת מותר לקדש לר"ת ומקרי מצוה קעביד. דהתוס' על שי' ר"ת מירושלמי פ"ק דיומא גבי כהן גדול מתקנין לו אשה אחרת ופריך והרי קונין לו קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש ולשני דשרי כיון דמצוה קעביד דהא כיון שחתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת ועוד קא עביד מצוה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, ואי אמרת דלר"ת נמי לא שרי לקדש בשבת אלא כשיכול לבוא עליה באותה שבת מאי מקשו עליו התוס' והרי ביוהכ"פ הוא אסור בתשה"מ ולכן לא. עביד מצוה בכניסה ואסור ושפיר פריך הירושלמי מקונין לו קנין בשבת, אע"כ דס"ל לר"ת דגם בכה"ג שרי לקדש בשבת וכניסה נמי מקרי מצוה כמ"ש הב"ח יו"ד (סי' שצ"ב) לענין אבילות לדעת הרמב"ם דמי שאין לו בנים מותר לכנוס מיד אע"פ שאסור לבוא עליה עד ל' משום דגם הכניסה לחוד לשם פו"ר הוי מצוה רבה, ולכן שפיר הקשו עליו התוס' מההיא דירושלמי. וכיון דאשכתן לר"ת בשבת דאע"ג דהותרו הקידושין רק משום מצוה דפו"ר מ"מ גס באינה ראוי' לביאה באותה שבת נמי מותר לקדש ולכנוס משום דהקידושין והכניסה לחופה עצמן נמי הוו מטה, ה"נ באבילות שהותרו הנישואין משום מצות פו"ר מותר לישא אע"פ שאינה ראוי' לביאה תוך ל':

אולם לפ"ז יקשה על ר"ת וסיעתו מנא להו באבילות

עיקר הדין דבאין לו בנים מותר לבוא עליה תוך ל' מסברא דנפשייהו שכ' הרא"ש דאי אמרת דאסור לבוא עליה למה הותר לישא תוך ל' כיון דלא מקיים בזה מצות פו"ר, והרי כיון דאשכחן גבי שבת דמותר לקדש ולכנוס משום מצות פו"ר אע"פ שאינה ראוי' עכשיו לביאה משום דהקידושין והכניסה לחודייהו נמי חשיבי מצוה להתיר בשבילן אימא דה"נ באבילות הותרו הנשואין אע"פ שהביאה אסורה. ולכאורה הי' אפשר לומר דהא דהתיר ר"ת באבילות לבוא עליה תוך ל' אינו מטעם זה שהביא הרא"ש משם הראב"ד דאל"כ למה ישאנה לאלתר, דהיינו שאם אסור לבוא עליה אין טעם להתיר את הנשואין דמאי תועלת יש לנשואין לחוד לקיום מצות פו"ר כשהוא אסור לבעול, דוה לא שייך לשי' ר"ת שהתירו לקדש ולכנוס בשבת גם במקום שאינה ראוי לביאה, אלא ס"ל דבאמת משום מצות נשואין לחוד נמי יש להתיר אע"פ שהוא אסור לבעול כדאשכחן בשבת, והא דהתיר לבוא עליה תוך ל' הוא רק מסברא דמה מצינו, דכשם שנדחה אבילות מחמת מצוה דנשואין ה"נ וק"ו שנדחה מפני ביאה שהיא עיקר המצוה ואל"ה הוי יציבא בארעא כו'. דהא עיקר השמחה היא כניסת החופה כמ"ש הרא"ש שם וכיון דהיא הותרה באבילות במקום מצוה אין טעם לאסור את הביאה יותר מן הנשואין. ולהראב"ד והרא"ש דס"ל מסברא שאם הביאה אסורה אין להתיר גם את הנשואין וכ"ה סברת הר"י בתוס' יבמות כמש"ל, צ"ל דאי ס"ל בקידושי שבת כר"ת דמותר במקום מצוה אין להתיר אלא כשהיא ראוי' לביאה באותה שבת. [או אפשר דס"ל דמותר לקדש גם כשאינה ראוי' לביאה ואסור לכנוס כה"ג, משום דקידושין הוו מצוה אפילו כשאינה ראוי' עכשיו לביאה בשביל שעי"ז קונה אותה ולא יקדמנו אחר והרי הם גורמין למצוה אבל נשואין בלבד כשאינה ראוי' עכשיו לביאה לא הוו מצוה כלל דהא קנוי' ועומדת לו. וממה שיבוא לפנינו באות ה' נראה דאינו כן]. ולפ"ז בנ"ד אם מותר לישא תוך ל' כשהיא טמאה תליא בפלוגתא דר"ת והראב"ד והרא"ש והר"י, דלר"ת מותר משום מצות נשואין לחוד ולהראב"ד והרא"ש והר"י דס"ל דאם אינו מותר לבעול אסור גם לישא ה"נ אסור לישא. [ולפמש"ל דאפשר דמחלקי בין קידושין לנשואין וקידושין בלבד הוו מצוה שיש להתיר בשבילה ולא נשואין, י"ל דבזמנינו שאין עושין קידושין בלא חופה מותר גם לכנוס אפי' לדידהו]. ולכאורה היה נראה לומר עוד יותר, דאפשר דגם הראב"ד ס"ל בטעם היתר הביאה תוך ל' כר"ת, והא דכתב הרא"ש הטעם דאל"כ למה ישאנה לאלתר אינו מדברי הראב"ד אלא מדנפשי' קאמר לה הרא"ש, וסעד לזה דכדברי הרא"ש משם הראב"ד בעיקר הדין נמצא באשכול הלכות מו"ק ואבלות (סי' מ"ט) ונראה דלראב"ד זה נתכוין הרא"ש והתם לא נאמר טעם זה של הרא"ש אלא דמחשובות הרא"ש (כלל רז סי' ה') משמע שכל זה מדכרי הראב"ד הוא שהביא שם משם הראב"ד כל הדברים שבהלכותיו וטעם הנ"ל וסיים ע"ז ע"כ ומשמע שכל זה מלשון הראב"ד הוא. עוד הי' אפשר לומר, דגם כוונת הרא"ש או הראב"ד במ"ש דאל"כ למה ישאנה לאלתר אינו

משום דכיון דאסור לבוא עליה אין טעם להתיר את הנשואין, אלא כוונתו נמי כמ"ש דכחו דאשכחן דהתירו לישא ה"נ יש להתיר את הביאה דאין טעם לאסור את הביאה יותר כיון דעיקר השמחה היא הנשואין ואי אמרת דביאה אסורה ואין אבילות נדחית מפניה ה"נ הי' ראוי שלא תדחה אבילות מפני נשואין דמאי אולמא דמצות נשואין מעיקר המצוה דפו"ר. ויש משמעות לזה מסוף דברי הרא"ש, שהק' לפר"ת וראב"ד מההיא דמס' שמחות דעל כל הני השנוין התם אמרו שמותר לישא רק אחר ל' ואפ"ת דהאי לישא נשואין גמורין קאמר בבעילה מ"מ יקשה לר"ת וראב"ד דלמי שאין לו בנים התירו גם לבעול תוך ל', ותירץ דמילתא דפסיקא נקט לתרווייהו נשואין לאחר ל' ולעולם מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך ל' משום פו"ר כי היכי דשרינן כניסת חופה תוך ל' יום דכניסת החופה היא השמחה, ומשמע חזה דעיקר הטעם להיתר הביאה הוא רק מתורת דמיון לנישואין ומשום דלא גרעה ביאה מנשואין ואין טעם לאוסרה יותר זהו נמי כוונתו במ"ש בתחלה דאל"כ למה ישאנה לאלתר, דאלת"ה אלא דההכרח הוא שהביאה מותרת משום דאל"כ אין טעם להתיר את הנשואין בלבד למ"ל למימר כי היכי דשרינן כו' ולמ"ל להזכיר דעיקר השמחה היא כניסת החופה. ולפ"ז גם להרא"ש וראב"ד י"ל בנ"ד דשרי לישא תוך ל' אע"פ שהיא טמאה. אך מלשון הרא"ש בתשובה הנ"ל לא משמע הכי קצת שכ' שאם לא יבוא עליה למה ישאנה לאלתר ולשון זה משמע יותר שמטעם זה אין להתיר את הנשואין כמו שכתבנו בתחלה, ויש לדחוק ואין להאריך בזה. אבל כל אלו דברים דחוקים הם והמחוור בכוונת הראב"ד והרא"ש כמו שתפסנו בתחלה שאם אסור לבעול אין טעם להתיר את הנשואין למי שאין לו בנים משום פו"ר, דכיון דאשכחן להר"י בתוס' יבמות וכתובות דמשום דסבר דאסור לבעול תוך ל' אסר להדיא מה"ט גם לכנוס בודאי נראה דהיינו נמי טעמא דהני רבוותא שהתירו לבעול מהוכחה דנשואין משום דאל"ה הי' אסור גם לישא. ולפ"ז בטמאה באמת אסור גם לישא לדידהו, [אם לא לפי הדרך האחת שכתבנו למעלה דאפשר דמחלקי בין נשואין לקידושין וקדושין לעולם הוו מצוה]. אולם לר"ת מיהא שאין טעמו מפורש בע"כ אנו מוכרחין לומר דאין לאסור את הנשואין במקום שהביאה אסורה, דה"נ התיר לכנוס בשבת גם כשאינה ראוי' לביאה באותה שבת, ומה שהתיר את הביאה תוך ל' הוא רק משום דלא גרעה מנשואין וכמ"ש. ולפ"ז בנ"ד כשהיא טמאה מ"מ מותר לישא תוך ל' לר"ת כמו בשבת:

איברא דאיכא למידחי דאין למילף היתר נישואין באבלות

תוך ל' כשאינה ראוי' לביאה מקידושי שבת כה"ג, דבלא"ה נמי לא דמיין קידושי שבת לאבילות ומצינו שהקילו בה יותר מאבילות. שהרי באבילות לא התירו אלא למי שאין לו בנים שלא קיים עדיין פו"ר אבל למי שיש לו בנים ואין לו אשה לא התירו בשביל מצות בבקר זרע את זרעך כו', (עיי' בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ח), ולענין שבת משמע דס"ל לר"ת דאפילו כשקיים פו"ר אלא שאין לו אשה נמי מקדשין משום דקעביד מצוה דבבקר זרע את זרעך כו'. דאע"ג דבלשון ר"ת בתוס' וכן בשו"ע שם נאמר רק מי שאין לו אשה ובנים נראה דאו או קאמר וביש לו בנים ואין לו אשה נמי שרי, כמ"ש הגרעק"א ז"ל בהגהותיו לאו"ח שם (סי' של"ט) ומוכיח לה מדהקשו התוס' על שי' ר"ת מירושלמי יומא ולא ניחא להו דמ"מ ביש לכהן גדול בנים מאי איכא למימר והיאך קונין לו לכהן גדול זה קנין בשבת, אע"כ דגם בכהאי גוונא התיר ר"ת לקדש בשבת ושפיר הקשו מירושלמי. ואי תקשי לך היא גופא, מנ"ל לר"ת באמת הכי דביש לו בנים לו אשה נמי חשיב מצוה קא עביד ומותר לקדש בשבת דילמא הא נמי דמיא לאבילות שלא התירו בה אלא כשלא קיים מצות פו"ר, אפ"ל דמלשון הש"ס מוכח הכי דמשני לא צריכא דאית לי' אשה ובנים ואי תימא דלא שרי אלא למי שאין לו בנים לא הו"ל להש"ס למימר דאית לי' אשה ובנים אלא הכי הו"ל למימר לא צריכא דאית לי' בנים, אלא ודאי משמע דדוקא בדאית לי' תרווייהו אשה ובנים הוא דאסור אבל בדלית לי' אפילו חד מינייהו שרי. עכ"פ הרינו רואים דקילא לר"ת ההיא דשבת מאבילות לענין יש לו בנים ואין לו אשה, וא"כ י"ל דלענין לכנוס כשאינו יכול לבעול נמי קילא דבשבת שרי ובאבילות אסור. ובטעמא דמילתא י"ל דשאני איסור דרבנן מגזירה דרבנן דבאבילות הנשואין הוא איסור דרבנן משום שמחה שאבל אסור בה וכשהתירו לו במקום מצוה התירו לעבור על איסור דרבנן ולכן י"ל דלא התירו אלא במקום מצוה רבה. משא"כ בקידושי שבת שאסורין רק משום גזירה דשמא יכתוב כמבואר התם בסוגיא דביצה ובמקום מצוה לא גזרו אפשר דהקילו טפי ולא גזרו גם במקום מצוה דבבקר זרע זרעך ובקידושין בלא ביאה, דאיסור דרבנן חמור מגזירה דרבנן, ודוק כי הוא חילוק מוטעם. אבל אין זה דיחוי, דביש לו בנים ואין לו אשה שפיר איכא לפלוגי בין קידושי שבת לאבילות משום דאשכחן הכי בש"ס כמש"ל דמלשון הש"ס מוכח דמותר לקדש בשבת באין לו אשה לחוד ובאבילות תנינן להדיא רק אין לו בנים, משא"כ לענין קידושין שאינן ראוין באותה שבת לביאה או נשואין דאבילות שאינן ראוין בתוך ל' לביאה דלא אשכחן בש"ס להדיא לא התירא בקידושי שבת ולא איסורא בנשואי אבילות אלא דר"ת מסברא דנפשי' ס"ל דמותר גם כה"ג לקדש בשבת אי אמרת דבאבילות כה"ג אסור לישא מנ"ל לר"ת מסברא דבשבת מותר לקדש אימא ה"נ אסור, אלא ודאי מדהתיר ר"ת לקדש כה"ג בשבת ש"מ דסברא אלימתא היא דקידושין נמי הוו מצוה ובאבילות נמי שרי:

ה

ה) אולם בעיקר הדין גם בקידושי שבת אם התיר ר"ת

אפי' כשאינה ראוי' לביאה באותה שבת עדיין לא ברירא לי. דמה שהוכחנו דע"כ התיר ר"ת גם כה"ג דאל"ה מאי הקשו עלי' התוס' מירושלמי דיומא ראי' קלושה היא, דאדרבא איכא למידק מזה לאידך גיסא דר"ת לא התיר אלא משום מצות פו"ר ממש וכשאפשר לבוא עלי' באותה שבת דוקא ואל"ה אסור ולהכי לא איכפת לי' לההיא דירושלמי דמה"ט באמת התם אסור, ואדרבא מכח זה יש לתמוה על התוס' דהקשו מירושלמי על ר"ת ולא תירצו בהכי ומנא פסיקא להו כ"כ דהתיר ר"ת גם כה"ג. ומה"ט לא ברירא לי גם חידושו של הגרעק"א ז"ל שהזכרנו דגם ביש לו בנים ואין לו אשה התיר ר"ת משים מצות בבקר זרע את זרעך דאל"כ מאי מקשו עליו התוס' דילמא פירכת הירושלמי היא רק על כהן גדול שיש לו בנים, דאדרבא י"ל דר"ת ז"ל ס"ל להיפוך [ולא נצטרך לומר דשניא קידושי שבת בזה מנשואי אבילות כמש"ל] ולכן לא הוקשה לי' מהירושלמי ומנא פסיקא להו להתוס' להיפוך בכדי להקשות עליו ועוד דעל עיקר הדבר דקידושין עצמן חשיבי מצוה אע"ג שאינן ראוין באותה שעה לביאה לכאורה קשה מהא דמו"ק (דף י"ח ע"ב) אמר שמואל מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר כו' לימא מסייע לי' אין נושאין נשים בחולו של מועד כו' הא לארס שרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא קעביד מצוה אלא אפילו לישא נמי דקא עביד מצוה אסור, הרי דלארס חשיב לא קעביד מצוה [לכה"פ היכא דלא אפשר עכשיו לנשואין וביאה] והיאך קרי ר"ת לקידושין בשבת מצוה אפי' כשאינה ראוי' עכשיו לביאה. ודוחק לומר מאי לא קעביד מצוה דקאמר שאינה מצוה כל כך כמו לישא, דלשון לא קעביד מצוה משמע דאינה מצוה כלל. מיהו איכא למידחי קצת ולומר דלעולם לדידן גם האירוסין הוי מצוה לפי שהן גורמין למצוה אח"כ, והא דאמרינן דלארס לאו מצוה קעביד היינו דוקא מקמי דידעינן הא דשמואל דחיישינן לשמא יקדמנו אחר והלכך לאו מצוה קעביד שהרי יכול לארס אחר המועד, ולהכי כדבעינן לסיועי לשמואל ממתני' דאין נושאין כו' שפיר דחינן דליכא מינה סייעתא לשמואל וממילא אי לאו דשמואל לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' לארם דלא קעביד מצוה, אבל לבתר דאחר שמואל דחיישינן שמא יקדמנו אחר שוב גם האירוסין הוי מצוה שהרי הן גורמין למצוה אח"כ דאה לא יארסנה עכשיו אפשר שיקדמנו

אחר ולא יוכל לקיים המצוה גם אח"כ. אבל גם זה אינו נוח כ"כ, דבשביל חששא דשמא יקדמנו אחר ליכא למיחשב אירוסין למצוה דאי נמי יקדמנו אחר בידו לקיים המצוה ע"י אשה אחרת וכמה נשי איכא בשוקא, כמבואר בתוס' יבמות וברא"ש שם בההיא דמשודכת שמת אתיה שהתיר ר"ת לישאנה בתוך ל' משום מצוה דידי' דלא התיר אלא במשודכת שלא ישא אחרת וממילא ישהה מצותו אבל באינה משודכת אע"פ שהוא חפץ בה יותר מבאחרת נוטין התוס' לומר דלא ישאנה לפי שיכול לקיים המצוה ע"י אחרת, ובשו"ע שם הביא נמי להאי דינא רק בשידך. ודוחק לומר דגם בשבת לא התיר ר"ת כה"ג אלא במשודכת, ובשו"ע הל' שבת שם נמי נקט סתמא ולא הזכיר שתהא משודכת אע"ג דמסופק הרמ"א אי רשאי גם לכנוס והוי רק קידושין גרידא יעו"ש. ואפילו לאותו הצד שנסתפקו התוס' יבמות לומר דשמא אפילו אם לא היתה משודכת הי' מתיר ר"ת מאחר שחפץ בה יותר מבאחרת, מ"מ אכתי לא נעלה ארוכה למה שהקשו התוס' מירושלמי שיהא מותר לכהן גדול לקנות קנין ביוה"כ באותה אשה שמתקינין לו בשביל שמתה אשתו, דהתם לא שייך לומר שהכהן גדול חפץ בה יותר מבאחרת ויכול לקיים המלוה אח"כ ע"י אחרת, או דאכתי בלא חפץ בה יותר מבאחרת מאי איכא למימר, ובלא"ה נמי רחוק לומר דחיישינן התם שמא יקדים אחר לכהן גדול, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשו התוס' על שי' ר"ת מההיא דירושלמי הרי התם ליכא מצוה בקנין זה שאינה ראוי' לביאה באותו יום. האומנם דמההיא דמו"ק יש ליישב, דאי אמרת למידק מינה דאין מצוה אלא בנישואין שראוין לביאה יקשה נמי על שי' הרמב"ם דסבר דאבל שאין לו בנים נושא תוך ל' ואינו בועל אלא לאחר ל' וטעמו משום דגם באינה עומדת עכשיו לביאה הוי הנשואין מצוה רבה כמש"ל משם הכ"מ והב"ח, וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס היא דאירוסין לא הוי מצוה כ"כ כמו נשואין לביאה אבל מצוה מיהא הוי ומכש"כ נשואין אף שאינן ראוין עכשיו לביאה וראוין אח"כ, או דאירוסין לא קעביד מצוה כלל משום דעדיין חסרה נשואין ואינה ראוי' לביאה לפני הנשואין אבל נשואין אע"ג שאינה ראוי' לביאה עכשיו תוך ל' הוי מצוה רבה משום דראוי' כבר לביאה מיד אחר ל' ואינה חסרה עוד מעשה ומחוסר זמן לאו כלום הוא, ולארס לחוד נמי התיר באבל משום שמא יקדמנו אחר כמבואר בנו"כ, וא"כ לר"ת נמי ניחא דבההיא דירושלמי נמי איכא מצוה דהא כונסה בנשואין כדאמרינן בש"ס דילן (יומא י"ג.) והא כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, ובנשואין גמורין הוי מצוה אע"ג דאינה ראוי' לביאה באותו היום. אבל מ"מ קמייתא מיהא קשה מנ"ל לר"ת הא דהותרו כהאי גוונא קידושין ונשואין בשבת ומניין פשיטא להו כ"כ לתוס' עד שהקשו בשביל זה על ר"ת מההיא דירושלמי:

ו

ו) ע"כ הי' נ"ל דלעולם י"ל דגם בקידושי שבת לא התיר

ר"ת למי שאין לו בנים אלא כשהיא ראוי' לביאה באותה שבת ויקיים ע"י הקידושין מצות פו"ר באותה שבת או שהקידושין יגרמו לכה"פ הקדם קיום המצוה ואם לא יקדשה בשבת יאחר עי"ז מלקיים את המצוה, אבל כשהיא טמאה שאינו יכול לבוא עליה באותה שבת ויכול לקדשה גם אחר שבת או שימצא אשה אחרת ואין הקדם הקידושין בשבת גורם להקדמת קיום המצוה לא התיר. ולפ"ז קידושי כהן גדול ביוהכ"פ באשה שמתקינין לו אין להתיר בשביל שמתה אשתו משום מצות פו"ר או בבקר זרע כו' לפי שאסור ביוהכ"פ בתשמיש ואין הקדם הקידושין גורם להקדמת קיום מצוה זו וכן י"ל דגם לענין יש לו בנים ואין לו אשה דמיין קידושי שבת לאבילות לגמרי, דכשם שאבל אינו נושא אא"כ לא קיים פו"ר אבל יש לו בנים ואין לו אשה אינו נושא משום מצות בבקר זרע את זרעך כו' ה"נ לא הותרו קידושין בשבת אלא למי שלא קיים פו"ר ולא למי שאין לו אשה ודלא כהגרע"ק ז"ל, ומה שכ' ר"ת בתוס' והעתיק הרמ"א בשו"ע לשונו שאם אין לו אשה ובנים מותר לקדש לאו או או קתני אלא בדלית לי' תרווייהו דוקא עסקינן והעיקר הוא רק משום מצות פו"ר כחו באבילות ולא מצות בבקר זרע זרעך כו', ובאמת בספר הישר לר"ת (סו"ס תרכ"ב) הזכיר רק אין לו בנים ולא הזכיר כלל אין לו אשה. ומהא דקאמר הש"ס ביצה לא צריכא דאית לי' אשה ובנים לא מוכת דאי לית לי' אשה ואית לי' בנים נמי שרי מדלא קאמר רק לא צריכא דאית לי' בנים, [כמו שרצינו לומר לעיל], משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דבלית לי' בנים לחוד שרי אע"ג דאית לי' אשה וזה אינו דבאית לי' אשה אע"ג דלית לי' בנים אסור דיכול לקיים המצוה ע"י האשה שיש לו. ומה שהוכיח הגרעק"א ז"ל דבאין לו אשה ויש לו לו בנים נמי שרי ממה שהק' התוס' על ר"ת מירושלמי דפריך על כהן גדול היאך קונה קנין בשבת אע"ג דמתה אשתו ומצוה לישא אחרת ולא ניחא להו לתרוצי דהירושלמי פריך רק על כהן גדול שיש לו בנים דאסור גם לר"ת, וכן מה שהוכחנו דמותר לקדש לר"ת גם כשהיא טמאה ואין הקדם הקידושין גורם להקדמת קיום המצוה מדלא תירצו דהתם בכהן גדול ליכא מצוה לפי שאסור בתשה"מ, נראה לענ"ד דאינה הוכחה כלל ואדרבא מתמיה הוא כמש"ל דמנין פשיטא להו להתוס' כ"כ בכדי להקשות על ר"ת, אלא י"ל דכוונה אחרת בדבריהם. דמה שכתבו דכיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אחרת אין כוונתם למצות פו"ר או למצות בבקר זרע את זרעך כו' כמו שהבין הגרעק"א ז"ל, אלא אפשר דכוונתם היא דמ"ע מיוחדת על הכהן גדול שתהא לו אשה תמיד כדכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואמרינן בתו"כ מלמד שהוא מצווה על הבתולה, והיינו דמ"ע מיוחדת עליו שיקח אשה בתולה ולא יעמוד לעולם בלא אשה, וכ"כ הרמב"ן להדיא בפירושו עה"ת וז"ל והוא אשה בבתוליה יקח פי' אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה, ואחרי כן הזהיר בלאו על האלמנה והפסולות. ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה לצוות עליו שיקחנה וזה שאמרו רבותינו מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה וכך שנו בתורת כהנים כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה עכ"ל, וכ"נ מפשטיות לשון הרמב"ם (פי"ז מאי"ב הי"ג) מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, וכ"נ מספר המצות (מצוה ל"ח), עיי"ש בס' זהר הרקיע להרשב"ץ ובקנאת סופרים, ובמצוה זו הוא מחויב בין כשאין לו בנים ובין כשיש לו בנים, ונפלה ראיית הגרעק"א ז"ל וסרה גם קושייתנו ממה שאינה עומדת ביוהכ"פ לביאה דאין זה ענין כלל למצות פו"ר ומצוה אחרת היא. ואף דלענין ביתו ביוהכ"פ כניסה בעינן כמבואר בש"ס ובמ"ע שתהי' לו אשה תמיד קיחה כתיב וקיחה היינו קידושין ושוב אין הכניסה מצוה מצד זה, הא מסקינן ביבמות (דף נ"ט ע"א) דקיחה זו היינו נשואין, דאיבעיא לן כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נישואין אזלינן או בתר אירוסין אזלינן כו' והוא אשה בבתוליה יקח מאי קיחה דקידושין בעינן או קיחה דנישואין בעינן כו' שאני התם דכתיב יקח אשה כו', ומה ראית הא אשתני גופה והא לא אשתני גופה, הרי דהמסקנא היא דקיחה דנישואין בעינן וכ"כ הרמב"ן בחי' שם. [ועפ"ז מדוקדק לי לשון התוס' שחזרו ופירשו המצוה שעל הכהן גדול לישא אחרת בשביל שמתה אשתו, ואם היתה כוונתם למצות פו"ר למ"ל להאריך ולפרש כיון שמתה אשתו מצוה לו לישא אשה אחרת הר בהכי הוא דקא עסקו לר"ת דמצוה קא עביד והכי הו"ל למימר בקצרה ולשני דשרי דמצוה קא עביד, ולפי דברינו מדוקדק יפה דכוונתם למצוה שעל כהן גדול בפרט שזה תלוי רק במתה אשתו אם יש לו בנים ואם אין לו. ומ"מ אין להוכיח מזה גם להיפוך דאסור לקדש בשבת כשאינו יכול לבוא עליה בו ביום מדהוצרכו התוס' למצות זו שעל כהן גדול בפרט ולא סגי להו במצות פו"ר דלכו"ע, די"ל דאי משום מצות פו"ר לא הוו מקשו מידי דאפשר דהירושלמי פריך רבנן על כהן גדול שיש לו בנים]:

והשתא דאין ראי' גם בקדושי שבת דסבר ר"ת דמותר

לקדש גם כשאינו מקדים עי"ז קיום מצות פו"ר, א"כ באבילות הדרינן לפשוטן של דברים דלא הותר לשי' ר"ת וסייעתו לישא תוך ל' משום פו"ר אלא משום דגם הביאה מותרת כדמשמע מלשון הרא"ש וכמ"ש הר"י בתוס' להדיא, ואחרי

דקיי"ל כר"ת וסייעתו א"כ בנ"ד כשהיא טמאה ותיטהר רק אחר ל' אסור לישא:

ומדברי הרשב"א ביצה נמי נראה דלא כרעק"א ז"ל דגם

ביש לו בנים ואין לו אשה התיר ר"ת, אלא דרק באין לו בנים בלחוד הוא דהתיר. דהרשב"א הכריע שם כשי' ר"ת וכתב עלה וז"ל וביומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו גרסינן בירושלמי ר"ג בעא קומי ר' מינא ולא נמצא כקונה קנין בשבת א"ל משום שבות שהתירו במקדש, א"ר מונא הדא אמרה הלין דכונסין ארמלין צריכי לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ע"כ ומניה משמע דאין נושאין לא היא דהתם אפשר בשיש להם אשה ובנים עכ"ל, ואי אמרת כרעק"א ז"ל דבאין לו אשה לחוד נמי התיר ר"ת א"כ לא תירץ הרשב"א אלא מהלין דכונסין ארמלין אבל מההיא דכהן גדול אכתי קשיא דהא אין לו אשה, אלא ודאי דלא התיר ר"ת אלא באין לו בנים וניחא נמי מכהן גדול דקושית הירושלמי היא על כהן גדול שיש לו בנים. ואי משום מצוה דוכפר בעדו ובעד ביתו, י"ל דסבר הרשב"א שהוא רק דין בכפרה ולא מצוה מיוחדת על כהן גדול, ועוד דאפשר להתקיים ע"י סגן. ואי תקשי דלפמ"ש דמ"ע על כהן גדול שתהי' לו אשה תמיד אכתי לא תירץ הרשב"א מידי דהא גם ביש לו בנים עדיין מ"ע זו עליו, י"ל דס"ל להרשב"א שאינה מ"ע ומה שאמרו בתו"כ מלמד שהוא מצווה על הבתולה היינו רק לענין שיעבור על הבעולה בלאו הבמ"ע. איברא דאיכא למידחי דאין סתירה מהרשב"א לדברי הגרעק"א לפמ"ש המג"א (סי' של"ט סק"ה) דמכהן גדול לא קשה משום דאפשר בענין אחר [היינו שיקדש מאתמול ויגרש על תנאי כדאמרינן בש"ם דילן], אבל ז"א חדא דהשתא מיהא דלא תיקן מאתמול איכא מצוה ומותר, [והמג"א לא כתב לה אלא לענין הוכחת הסמ"ק מש"ס דילן ולא מירושלמי יעו"ש], ועוד דלפ"ז לא הקשה הרשב"א מכהן גדול מידי ולא יסוב ע"ז תירוצו ועיקר קושיתו היא רק מהלין דכונסין ארמלין וא"כ לאיזה צורך הביא רישא דירושלמי מכהן גדול, אלא ודאי דגם מזה הקשה ותירץ דמיירי ביש לו בנים ומוכח דלא כרעק"א:

ז

ז) ועדיין יש לי לפקפק בזה. דהנה הרמ"א באו"ח (סי' של"ט) כתב ויש מתירין לקדש היכא דאין לו אשה ובנים ואפשר דהוא הדין הכניסה לחופה שרי, אולם הב"י כתב וז"ל וכתבו עוד בשם סמ"ק שאסור לכנוס בי"ט וכ"כ הכלבו בהלכות י"ט ומשמע מדבריהם דאפילו לר"ת קאמרי דאסור לכנוס וכן משמע מדברי הר"ן שם עכ"ל, וכך הביא המג"א (סק"ה) משם הסמ"ק בסתימות דכניסה לחופה לכ"ע אסור, ולפ"ז כשהתיר ר"ת קידושין בשבת לעולם כשאינה ראוי' לביאה באותה שבת התיר דהא כניסה אסורה, וא"כ גבי אבילות נמי לר"ת נימא הכי דמותר לכונסה תוך ל' אע"ג שתיטהר רק אחר ל'. ואין לומר דאף דאסרו לכנוס בשבת מ"מ לא התירו לר"ת לקדש אלא כשראוי' להבעל באותה שבת ומשכחת לה כשקדמה חופה לקידושין דמיד שקידשה נעשית נשואה לפ"מ שהביא המל"מ (פ"י מאישות ה"ב) משם הרמב"ן והריטב"א קידושין (דף י') ודלא כהב"ש (סי' ס"ד סק"ו) ושוב מותר לבעול בשבת גם להסמ"ק ודעימי', דז"א מטעמי טובא, חדא דאין הדבר מוסכם דחופה כה"ג מהניא אפי' להרמב"ן והריטב"א, עיי' שעה"מ קונטרס חופת חתנים סעיף ה', ועוד דר"ת בעובדא דהוה התיר הקידושין כמ"ש בס' הישר (סי' תרכ"ב) ואין לומר שהי' המעשה בחופה קודם קידושין דמילתא דתמיהא היא ולא יזכיר מזה, והעיקר דמאן דאסר לר"ת חופה יותר מקידושין הוא משום דגומרת ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' וא"כ קידושין דלאחר חופה בודאי נמי אסורין לדעתם דהם נמי גומרין הקנין:

אך על עיקר דברי הב"י שתפס דסמ"ק וכלבו והר"ן ס"ל דר"ת לא התיר בשבת אלא לקדש ולא לכנוס יש לדקדק. דראיתי בפרישה שכ' וז"ל מה שכתב ב"י וכתבו עוד בשם סמ"ק שאסור לכנוס ביו"ט ק"ק פשיטא דהא אסור לערב שמחה בשמחה ולכאורה הי' נראה מדכתב אסור לכנוס ביו"ט ולא כתב אפילו בי"ט דגם הסמ"ק לא אסר לכנוס אלא מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה. ומה"ט ג"כ לא כתבו הכלבו ג"כ כ"א בהלכות יו"ט ע"ש. וכן משמע קצת בש"ע סעי' ב' שכתב רמ"א ז"ל וי"א דמותר לקדש ואפשר דה"ה להכניסה לחופה שרי וק' הא סמ"ק וכלבו כתבו דאפילו לר"ת אסור להכניסה לחופה וכאשר כתבתי דהר לא כתבו אלא בי"ט א"ש דרמ"א אשבת קאי ושם אין שייך טעו דאין מערבין שמחה בשמחה עכ"ל. ולפ"ז לא אשכחן כלל לר"ת דאסור לכנוס. [ומ"ש הב"י דכן משמע מר"ן יבואר להלן דאדרבא משם משמע להיפוך]. איברא דאין דברי הפרישה נראין כלל, דבסמ"ק מבואר להדיא דלאו משום אין מערבין שמחה בשמחה אסור אלא משום שבות דאין מקדשין, דהמג"א (סק"ה) הביא משם הסמ"ק דכניסה לחופה לכ"ע אסור דהרי לא התירו לכ"ג לכנוס ביוהכ"פ משום כפרה וה"ה משום פו"ר. ומ"ש דמה"ט לא כתבו הכלבו ג"כ כ"א בהלכות י"ט דברים מתמיהים הם, שהרי הכלבו מביא שם גם עיקר הדין של כל השבותין השנויין במתני' דביצה ומביא פלוגתא דרש"י ור"ת וע"ז מסיים דנראה דלכנוס אסור, ועוד דאי כוונתו לטעמא דאין מערבין שמחה בשמחה מאי שייך ע"ז לשון נראה ומאי מספקא לי' בהא, ועוד דדין דאין נושאין נשים במועד מובא אצלו במקומו בהלכות חולו של מועד. ומ"ש דמטעם זה כתב הרמ"א ואפשר דה"ה להכניסה שרי, הנה לפי האמור זה אינו, ולהלן נראה פנים מסבירות ליישב דברי הרמ"א. אמנם מה שהק' על הסמ"ק והכלבו כיון דביו"ט קיימי פשיטא דהא אסור לערב שמחה בשמחה ואמאי איצטריכו לאיסור שבות דמתני' לכאורה קושיא אלימתא היא, וצ"ל דנקטו זה משום דנ"מ לשבת ודחוק הוא. ונ"ל דלאו קושיא היא דהרי משכחת לה שמותר לישא במועד כגון מחזיר גרושתו כדתנן במו"ק (ח':) אין נושאין נשים במועד כו' אבל מחזיר הוא את גרושתו, וא"כ נ"מ גם לענין י"ט בהאי שבות דאסור לכנוס גם גרושתו, יפשיט הוא. ועיי' בטו"א תגיגה (דף ח':) ובתוס' כתובות (דף מ"ז. ד"ה דמכר). ולפ"ז מבואר דהסמ"ק והכלבו אסרו משום שבות דאין מקדשין וכתבוהו ביו"ט וה"ה לשבת. אבל אין הכרח כ"כ לומר שכתבו כן לדעת ר"ת אלא אפשר דמנפשייהו אמרי לה ור"ת באמת לא ס"ל הכי כדמשמע מדבריו באבילות וכמ"ש. אמנם מ"ש הב"י דכן משמע מדברי הר"ן הא ודאי תמיה לי טובא ואדרבא מדבריו מוכח להיפוך דר"ת התיר גם לכנוס. דז"ל הר"ן לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ובגמרא פריך אמאי קרי להו רשות דהא מצוה קא עביד ופירש"י כו' אבל ר"ת ז"ל פי' כו' ומ"מ כתב ר"ת ז"ל בתשובה שאין מקדשין אשה בשבת אלא מדוחק גדול ואפי' קדש מבעו"י אסור לכנסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה ותדע לך דהכי תנן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ובירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס מבעו"י עכ"ל. והב"י נראה שתפס דמה דסיים הר"ן ואפי' קדש מבעו"י אסור לכנסה לחופה בשבת קאי על דברי ר"ת וא"כ מבואר דמודה ר"ת דכניסה אסורה, אבל באמת אינו כן והיא מילתא באפה נפשה ללמד עיקר הדין דכניסה נמי אסרו כמי קידושין והיינו לרש"י אפי' בדלית לי' אשה ובנים ולר"ת באית לי' אשה ובנים, ומשום דהו"א דלא אסרו אלא קידושין כדקתני במתני' אין מקדשין השמיענו הר"ן דכניסה נמי בכלל האיסור, ומסייע לה מאין מיבמין דאין שם אלא ביאה והאיסור הוא משום כניסה לרשותו. וכן מבואר בחי' הרשב"א לביצה ז"ל ומ"מ כתב ר"ת בתשובה דהלכה אין מקדשין את האשה בשבת אלא מדוחק גדול ומשם ריב"א ז"ל אמרו כי גם בנשואין לבד אסורין שאפי' קדש מבעו"י אסור לכנוס לחופה בשבת שהרי הוא כקונה קנין גמור בשבת ליורשה ולטמא ולהפר נדרי' ותדע דהא תנן אין מיבמין ואע"פ שאין שם אלא ביאה עכ"ל, הנה יראה הרואה דלשון הריב"א והר"ן אחד הוא ובריב"א מפורש לו גם הנשואין אסורין והיינו דדין הנשואין כדין הקידושין אבל לא דחמיר מיני' וכן היא גם כוונת הר"ן ומוכר הוא ממקומו דלהר"ן שרי לר"ת גם כניסה לחופה במקום מצוה, דכיון דהר"ן מדחי יבום לכניסה לחופה כמו שנסתייע מאין מיבמין א"כ מבואר בש"ס לפי פי' ר"ת דבמקום מצוה שרי גם לכנוס, דהא פרכינן נמי עלה דלא מייבמין והא מצוה קעביד לא צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם, ולפי פי' ר"ת היינו דאי ליכא גדול שרי ומוכח דבמקום מצוה כניסה לחופה נמי שרי דהא לדברי הר"ן דמי יבום לכניסה לחופה. ובאמת נראה דמזה תשובה נצחת לדברי הסמ"ק וכלבו, ומה"ט כתב הרמ"א דאפשר דה"ה להכניסה לחופה שרי. ולחומר הנושא יש ליישב קצת בדוחק דעת הסמ"ק והכלבו עפ"מ שהקשה הטו"א (חגיגה ח':) אמתני' דלא מיבמין וקתני סיפא כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת כו' אמאי חשיב ללא מיבמין בי"ט משום שבות תיפוק לי' דמה"ת אסור דאין נושאין נשים ואין מיבמין במועד מפני ששמחה היא לו, עיי"ש מה שתירץ לזה, ואולי מחמת קושיא זו לא פירשו הסמ"ק וכלבו ללא מיבמין בביאת יבמין שנעשית נשואה אלא במאמר יבמין כתקנת חכמים דמצות יבמה מקדש ואח"כ בועל (יבמות דף נ"ב.), וכיון דהוי רק קידושין פריך ע"ז הש"ס והא מצוה קעביד אבל בביאת יבמין אה"נ דאסור אף במקום מצוה אבל דוחק הוא, חדא דכבר תירץ הטו"א לקושייתו בדרכים אחרים ועוד דלשון מיבמין משמע אביאת יבמין. ואפשר לומר עוד דהש"ס פריך רק על לא חולצין ולא על לא מיבמין, וגם זה דחוק. מיהו הרמ"א מספקא לי' בהיתר הכניסה, אי משום דר"ת עצמו לא התיר לכנוס אי משום דחשש לדעת הסמ"ק והכלבו אליבא דנפשייהו, ומ"מ מותר לקדש, ונראה דגם באינה ראוה לביאה מותר, אבל אפשר דלא הכריע כל עיקר כר"ת. אח"ז מצאתי בתשובות הרמ"א (ס' קכ"ה) שישב על מדוכה זו והאריך להתיר גם כרסה בשבת בשעת הדחק כר"ת, וכבר עמד שם על סברתנו שאם הכניסה אסורה מה מועילין הקידושין לענין פו"ר בלא כניסה לחופה, ומזה אתה למד לנ"ד כשהיא טמאה בין לענין שבת ובין לענין אבילות. ואף דיש לחלק קצת בין מה שהונח מתחלת הדין ובין מה שבא במקרה, דעל עיקר הדין אם התירו תמיד רק לקדש ולא לכנוס יש לתמוה למה התירו ומאי מצוה איכא, אבל לבתר דהתירו אי איתרמי שהיא טמאה נמי מותר, הנה דברים דחוקים הם וגם הרמ"א עצמו שם כתב האי סברא לענין כהן גדול ביוה"כ דמשו"ה לא הותר לו לכנוס משום דאסור בתשה"מ יעו"ש הרי דאין לחלק בהכי:

ומצאתי להגאון מהרש"ק ז"ל בספרו טו"ט ודעת מהדו"ג ח"ב (סי' רמ"ה) שכ' לחדש דעכשיו אין מתירין לאבל לישא תוך ל' אפילו כשלא קיים פו"ר לפי שהדור פרוץ ואין מי שיכוין לשם מצוה לקיים פו"ר רק להנאתן. אבל לדעתי דברים מתמיהים הם כמבואר למעיין, אלא שבזמן שהדור ן אין אנו צריכין לאסור מטעמו דיש טעמים יותר גדולים שלו להתיר לישא תוך ל' וראוי לאחר ולא להקדים וד"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף