דבר אברהם/ב/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לד.

הערות אחדות כענין עינוי הדין.

ועתה ארשום לכת"ר איזה דברים אשר נתעוררו לי לפום

רהיטא מדי עסקי בשי' ר"ת בתוס' סנהדרין (דף פ' ע"א ד"ה בשור) שעמדנו בהם שכתב דאסור לענות דינו של שור ומצוה לסוקלו, ואף כי לא עיינתי עדיין בהם דלא קאימנא השתא בהאי עניינא, בכ"ז לא אמנע מלהודיעם לכתר"ה ותן לחכם כו':

א

א) גרסינן בב"ק (דף צ' ע"ב) ת"ר שור תם שהמית והזיק

דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות הין חוזרין ודנין אותו ד"מ, וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי דיני ממונות, אמר רבא אשכחתינהו לרבנן דב רב דיתבי וקאמרי הא מני ר' שמעון התימני היא דאמר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אלמא בעינן אומדנא דבי דינא והא כיון דגמר דינא לקטלא לא משהינא לי' לאומדנא דבי דינא ולא מענינן לדיני', ואמינא להו אנא אפי"ת ר"ע הב"ע כשברת אי ברח כי לא דנוהו ד"נ היכי דיינינא לי' ד"מ בלא בעלים דקביל סהדי וברח סוף סוף מהיכא משתלם מרדא

הרמב"ם (פ"א מנזקי ממון הל' ז' ח') כתב ומועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ, ומהיכן משתלם מן השבת שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו, שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו, דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ, ע"כ. וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמי והיא עצמה שבוש דאיהו סבר שאין חוששין במיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית כו' ועוד דאמרינן בגמ' דקביל סהדי וברח ומה לנו אם ברת השור או לא ברת אלא ודאי כשברחו הבעלים כמו שאנו מפרשים והכל בענין אחד וחוששין לעינוי הדין עכ"ל. המבואר דלהלכה פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד היא אם חוששין בשור לעינוי הדין ולהרמב"ם אין חוששין. ועיי' במ"מ שביאר דברי הר"מ ז"ל דהא מילתא תליא בתרי אוקימתי דגמ', דלרבנן דבי רב דאוקמי לה כר"ש התימני אסור לענות דינו של שור ולאוקימתא דרבא כר"ע מותר לענות וזהו פירושו לרדיא שמשהין אותו לרדיא אפי' אחר גמ"ד בכדי לגבות היזקו, ואין דנין מיירי בברח השור דא"א ברדיא, ופסק רבינו כאוקימתא בתרייתא. והכ"מ כתב דמצינן למימר דהרמב"ם נמי סבר דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השבית ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב"ד שלא יכלו לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו עכ"ד. אבל דברים תמוהים הם דא"כ מאי האי דקאמר הש"ס והרמב"ם דנוהו ד"נ וברא אין דנין אותו ד"מ אפי' לא ברח נמי אין דנין אותו ד"מ דאסור לענות דיני' והכי הו"ל למימר לא השבית ברדיא אין דנין אותו ד"מ, והוא פלא, והעיקר כהמ"מ דהרמב"ם סבר כתירוצא בתרא דאין חוששין לעינוי השיר שכן הבין גם הראב"ד בכוונתו [וכן מ"ש הכ"מ אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השבית ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב"ד ולא יכול לסקלו עד אחר כחה ימים והשביח ברדייתו נמי תמוה טובא, דמשמע מדבריו דלא הוצרך לאונס ב"ד אלא לכמה ימים אבל ללילה שאחר יום שנגמר דינו לא הוצרך לאונס וז"א דכל מקום שעינוי הדין אסור חוששין גם לעינוי הדין דלילה שאחר גמ"ד ואם א"א לסקלו בו ביום אין גומרין דינו אלא למחר כמבואר בסנהדרין (דף ל"ה ע"א) וליגמרי' לדיני' בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו, ושלא בדיוק נאמרו דברים אלו], והנה יש לתמוה על הרמב"ם מנ"ל לפסוק כתירוצא בתרא דאין חוששין לעינוי השוד ולא כתירוצא קמא, ובפרט שהרמב"ם פסק כר"ש התימני כחו שהעיר בלח"מ. וביותר יש לתמוה מי דחקו להרמב"ם לנוד מפירש"י והראב"ד כפשוטו דגם תירוצא בתרא ס"ל דחוששין לעינוי השור ואין משהין אותו לרדיא וברח קאי על הבעלים ולמה יחדש דבר גדול כזה באין צורך בפשט הסוגיא. ונ"ל להראות מקור לדברי הרמב"ם דאין חוששין בשור לעינוי הדין וממילא הוכרח לפרש דלכה"פ תירוצא בתרא ס"ל הכי דאל"ה תקשי ברייתא דמשהין אותו לרדיא ובע"כ כשברח השור מיירי. דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) אר"א י' דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה. מה"ח אר"א בר פפא דא"ק לא תטה משפט אביונך בריבו משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שוה"נ, ופסקה הרמב"ם ז"ל (פי"א מסנהדרין ה"ד) וראיתי בס' ערוך לנר בסנהדרין שהקשה דלטעם הגמ' דאתה מטה משפט שוה"נ לא שייך להוציא שוה"נ אלא מאינך דיני דמתני' שהן מצד הטיי' לטובה אבל הא דאין גומרין דינו אלא ביום דוקא דלאו משום הטיי' הוא אלא מגזיה"כ דוהוקע אותם נגד השמש ניבעי גם בשור מכח כמיתת בעלים כך מיתת השור. ונ"ל לתרץ דלעיל מינה בסוגיין דסנהדרין (לד:) עלה דמתני' דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום אמרינן מה"מ אר"ש בר חייא א"ק והוקע אותם לה' נגד השמש, ולכאורה צריך ביאור דמזה לא שמענו אלא דהמיתה לא תהא אלא ביום אבל מנלן שאין גומרין דינו אלא ביום. אמנם פירושו פשוט דכיון דחזינן דאין ממיתין אותו אלא ביום ממילא אין גומרין דינו אלא ביום דאילו גמרו דינו בלילה הי' צריך להשהות אותו עד למחר דאין ממיתין בלילה ונמצא אתה מענה את דינו. וכיון שדין זה דגמ"ד בלילה תלוי רק בעינוי הדין ס"ל לר"א דאין עינוי הדין בשור ולכן שפיר גומרין דינו בלילה ומשהין סקילתו למחר. וכיון שהרמב"ם פסק כר"א הרי לנו מקור נאמן שאין חוששין בשור לעינוי הדין והוצרך לפרש תירוצא בתרא דרבא דלא כרש"י וראב"ד דאל"ה תקשה ברייתא להלכה. והטעם י"ל משום דעינוי הדין הוא משום צער ובשור לא שייך לשון צער. ותירוצא קמא אפשר דסבר דאין הטעם משים צער ושייך נמי בשור, או דאע"ג דבי' גופא לא שייך טעמא דצער מ"מ כיון דבבעלים מיהא אין מפנים דינם שוב אמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור:

ב

ב) אמנם גם לשיטת הסוברים דחוששין בשור לעינוי הדין

יש לתרץ קושיית הערוך לנר. דהנה לכאורה קשה טובא למה אין מענין דינו של שור, דבטעם דעינוי הדק באדם כתב הרמ"ה בחי' לסנהדרין (דף ל"ה) שהוא משום ואהבת לרעך כמוך וזה לא שייך כלל בשור, ואטו בעינן גם בשור בית הסקילה גבוה שתי קומות משום ברור לו מיתה יפה מצד ואהבת לרעך כמוך כמבואר בסנהדרין (מ"ה.). ואין לדחוק ולומר דמ"מ כיון דבבעלים אין מענין את הדין לאיזה טעם שיהי' ה"נ אין מענין דין השור מגזיה"כ דכמיתת בעלים כו' ואע"פ דלא שייך בי' ה"ט, דז"א דכיון דעיקר טעמא הוא משום ואהבת לרעך כמוך נמצא שאין זה כלל דין מיוחד במיתה אלא מ"ע כללית היא בפ"ע של ואהבץ לרעך המוטלת על ב"ד ואין זה שייך כלל לענין מיתת הבעלים אלא דמצות האהבה שעל ב"ד מצאה לה מקום גם במיתה, וכיון דעל השור לא שייך מצות ואהבת כו' ממילא מותר לענות את דינו. דהא רק כמיתת הבעלים כו' אמרינן ולא כאהבת הבעלים ועוד דבבעלים גופייהו כשלא הי' להם צער הי' מותר לענות את דינם לפ"ד הרמ"ה וא"כ שור דלית לי' צער שוה בזה לבעלים ומותר לענות דינו. לכן נ"ל לומר דבאיסור עינוי הדין איכא גם טעמא אחרינא, משום מצות ובערת הרע מקרבך, דכיון דנתחייב מיתה אסור לאשהויי מצות ובערת הרע מקרבך דהא ביני וביני נמצא הרע בקרבך ואינו מתבער מן העולם. [אח"ז ראיתי את ידי"נ הגאון הגדול מהורא"ב קאמאי נ"י האב"ד ור"מ דק"ק מיר ואמר נמי הכי והאריך בזה בדברי התוס' יבמות (דף ה':

ד"ה כולה)]. והא דאיצטריך הרמ"ה לטעמא דואהבת לרעך כמוך הוא משום דקאי על הא דאמרינן התם לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יו"ט מ"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד כו' וליגמרי' לדיני' בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא נמצא מענה את דינו, והלכך משהין את הגמ"ד פד חד בשבתא, והתם לא סגי בטעמא דובערת הרע מקרבך. דאי משום הא שפיר הי' מותר לגמור את דינו בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא דהא השתא נמי דאתה מונע עינוי הדין, אין הרע ממהר להתבער דלא קטלינן לי' אלא בחד בשבתא, ואדרבא אם יגמרו דינו בשבתא או במעלי שבחא ימהרו להרגו בחד בשבתא בבקר והשתא צריכין תחלה לגמור דינו בבקר ולהרגו אח"כ, ולכן הוצרך לטעם דואהבת לרעך כמוך. והשתא דבעינן הדין יש שני טעמים חדא דואהבת כו' ועוד משום ובערת הרע מקרבך י"ל דטעמא קמא לא שייך בשור אבל טעמא בתרא שייך גם בשור, דגם בשור אמרינן ובערת הרע מקרבך כמבואר בחולין (דף קל"ט ע"א) בעוף שהרג את הנפש ועוד שם (ק"מ.) וברש"י סנהדרין שם (ל"ו ע"ב) ובתוס' (פ' פ"א), ולכן אסור לענות גם דינו של שור מה"ט בתרא. ובזה מדוקדק לי לשון ר"ת שכ' דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו. [הן אמנם שהמ"מ (פ"י מנזקי ממון ה"ז) כתב דהרמב"ם סבר דקרא דובערת הרע מקרבך לא כתיב אלא באדם ולא בשור, אבל דבריו תמוהים טובא מחמת הסוגיות הנ"ל, ועיי' בחת"ס חאו"ח (סי' ק"פ) ועוד]. אלא דבזה תהא נ"מ בין שור לאדם בגוונא דכתיבנא דלא ימהר הרע להתבער מן העולם ביכו"כ אם מותר לגמור את דינו ולאשהויי מיתתו עד זמן שאפשר להמיתו, דזה נובע רק מחצות ואהבת כו'

ואינו שייך אלא באדם ולא בשור. והשתא מיושב שפיר דבב"ק דמיירי כשנגמר כבר דינו ואפשר לסקלו שפיר אמרינן דלא מענינן את דינו משום ובערת הרע, ומ"מ שפיר קאמר דגומרין דינו של שור בלילה ולא צריכין להמתין עד מחר בכדי שלא יהא עינוי הדין כמו בבעלים, דהתם ע"י מה שנמפין עם הגמ"ד עד למחר לא ימהר הרע להתבער וליכא טעמא דובערת הרע ורק באדם אסור משום ואהבת לרעך כמוך ובשור לא שייך זה ולכן גומרין דינו גם בלילה, וכמיתת בעלים כו' לא שייך בזה משום שאינו דין במיתה אלא מצות אהבה כמ"ש:

ולפ"ז יצא לן דבר חדש. דהנה מצות ובערת הרע מקרבך

אינה באה דוקא אחר גמ"ד שכבר נתחייב מיתה, אלא כל שנתברר כבר אצל ב"ד חיובו וכי הוא רע אע"פ שעדיין לא גמרו דינו לומר פלוני חייב חל עליהם מצות ובערת, אלא דאחר גמ"ד שנודע חיובו לכל ישראל שהוא הרע חלה המצוה על כולם וקודם גמ"ד דרק בד יודעים שהוא רע חלה המצוה רק עליהם, כמבואר בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך, ואמרינן לעיל (פ"ו:) שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים והיינו מובערת הרע מקרבך כמ"ש הרמ"ה שם [או מדר"נ], הרי דגם קודם גמ"ד יש חיוב זה כל שנתברר כבר שהוא רע. ולפמ"ש כל שנתברר שהוא רע יש למהר לגמור דינו בכדי למהר לסוקלו. ונהי דבאדם דצריך הלנת דין אדרבא אין למהר וצריך להדר בזכותו כ"ז שלא נגמר דינו אבל בשור שאין בו דין הלנה צריך למהר בגמר דינו אחר שנתברר לב"ד חיובו ואסור להשהותו. ולפ"ז הא דאמרינן בב"ק קדמו ודנוהו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו ד"מ דלא מענינן לדיני', לפמ"ש שהוא משום שמצוה למהר לבער את הרע אינו דוקא בשנגמר דינו למיתה אלא אפילו קודם גמ"ד ורק שנתברר כבר לב"ד חיובו ונודע להם שהוא הרע נמי אין דנין אותו ד"מ ולא משהין לי' תו אלא ממהרין לגמור דינו ולסוקלו משום ובערת הרע והוא דבר חדש:

ג

ג) ואכתי איכא למידק במאי דכתיבנא. דיסוד תירוצנו

לקושיית העל"נ הוא דמקרא דוהוקע לא שמעינן אלא דאין ממיתין בלילה והא דאין גמ"ד בלילה הוא משום עינוי הדין, אבל בתו"ח בחי' לסנהדרין ראיתי שכ' על הא דילפינן מקרא דוהוקע דאין גמ"ד בלילה משום דרישא דקרא קח את כל ראשי העם פירוש לשפוט כדאמר בסמוך ונגד השמש ארישא נמי קאי דמשפט ומיתה תרווייהו נגד השמש בעינן, ולפ"ז נפלו כל דברינו. דהשתא אין גמ"ד בלילה תלוי בפינוי הדין אלא גזה"כ הוא מצד המשפט עצמו שלא יהא בלילה והדרא קושית העל"נ לדוכתא אתאי גומרין דינו של שור בלילה. אבל דברי התו"ח דחוקים מאד, דאפי"ת דקח את כל ראשי העם היינו משפט מ"מ לא שמעינן מזה אלא תחילת דין דזה פסול בלילה גם בד"ח ומנין לגמ"ד, וכ"ת דמשמע דמן קיחה שהוא תחלת דין עד הוקעה ועד בכלל יהא הכל נגד השמש. ז"א דע"כ איכא לילה בינתים להלנת דין והוא דחוק, ועוד אמאי מייתי הש"ס רק סיפא דקרא והוקע ולא רישא כיון דעיקר הלימוד מרישא הוא. ומלבד זה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל מבואר דלא כהתו"מ, דר"ח כתב וז"ל ד"נ דנין ביום וגומרין ביום מנ"ל שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש ומנין להוקעה שהיא תליי' שנאמר והוקעתם לה' עכ"ל. הרי דבכדי ללמוד שאין גומרין בלילה צריכין למידע מה היא הוקעה ולדברי התו"ח אין צורך בזה דנגד השמש קאי גם אמשפט גופי', ומבואר יותר בחי' הרמ"ה וז"ל מה"מ אר"ש ב"ח דא"ק והוקע אותם כו' נגד השמש הוקפה היינו תליי' כדמפרש דין דסקילה גופה ודשאר מיתות נגד השמש בעינן עכ"ל, ואח"ז מביא הא דאר"ח מנין להוקעה שהיא תליי' ומבואר להדיא דלא כהתו"ח. ונ"מ לדינא בין פירושו של התו"ח ומאי דכתיבנא לענין זקן ממרא דמענין את דינו לרבנן דר"י (דף פ"ט.) דקיי"ל כוותייהו, דלפי פירושו של התו"ח אין גומרין דינו כלילה ולמאי דכתיבנא דהעיקר הוא משום עינוי הדין אינו שייך בזק"מ, וכן נ"מ לענין עברו וגמרו בלילה דלהתו"ח אין דיניהם דין וכמש"פ המחבר חו"מ (סי' ה') בד"מ בתחלת דין עי"ש בש"ך, ולפמ"ש שהוא משום עינוי יש להסתפק אם בטל בדיעבד דרק איסורא בעלמא הוא דעבדי, ועוד יש נ"מ טובא:

אמנם התו"ח הביא סעד לדבריו מדלא קתני במתני' דיני

ממונות דנין ביום וגומרין בלילה בין לזכות בין לחובה ד"נ דנין ביום וגומרין בלילה לזכות אבל לא לחובה כדקתני בכולהו בבי משמע דס"ל למתני' דבד"נ אין גומרין בלילה א לזכות משום דהא דמשפט נפשות נגד השמש בעינן בין לזכות בין לחובה משמע. והיא לכאורה ראי' אלימתא וקשיא להר"ח והרמ"ה דבזכות ל"ש טעמא דעינוי הדין ולמה לא יגמרו בלילה. ואין לומר דמשו"ה לא קתני גומרין לזכות דזה לאו דין הוא כלל דעד השתא נמי לא הי' חייב והוי רק מניעת החיוב ופשיטא דגומרין בלילה, שהרי אמרינן (ל"ג:) דאין מחזירין לחובה מקרא דצדיק אל תהרוג וא"כ גם לזכות צריכין גמ"ד לענין זה ואולי י"ל דאין דין ב"ד עליהם אלא כשיכולים לפטור ולחייב אבל כשאינם יכולים לדון אלא בצד אחד או חיוב או פטור לחוד אין עליהם שם ב"ד אז, וכיון שבלילה אינם יכולים לחייב להכי גם לזכות אינם יכולין. אלא דקשה ע"ז מהא דגומרין בד"נ בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, הרי דאע"ג דבאותו יום אינם יכולין לחייב משום הלנה מ"מ לזכות יכולין ולפי מה שראיתי בס' קהלת יעקב להררי"י אלגאזי ז"ל ח"ב בלשון חכמים אות פ' שהביא דבר נפלא מהרב המאירי ז"ל בשיטתו לסנהדרין, דהא דאמרינן בסנהדרין (דף י"ז ע"א) סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמיר הלנת דין למעבד לי' זכותא והני תו לא חזו לי' היינו שממהרים להורגו מיד פ"ד שאמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו דהיינו ממהרין אותו לפרוע שלא יחזור בו ולא בעינן בכה"ג הלנת דין א"ש, דלפ"ז גם באותו יום יש בכח ב"ד לחייבו אם יראו כולן לחובה משא"כ בלילה דלא מצו לחייב כלל. אבל כל הראשונים לא פירשו הכי אלא דפוטרים אותו ממש. וגם הסברא מצד עצמה דכל שאינם יכולים לחייב באותה שעה אין שם ב"ד עליהם קלושה היא. ע"כ נ"ל די"ל דאף דהא דאין גומרין ד"נ בלילה ילפינן לה מהוקע שהוא משום עינוי הדין כמש"ל, מ"מ לבתר דכתיב כבר קרא דוהוקע יש בו גם פסול לילה מצד הדין עצמו כמו בתחלת דין [חוץ מאיסור עינוי הדין] ואם עברו וגמרו בלילה אין דיניהם דין כמו תחלת דין, והלכך גם לזכות אין גומרין משום פסול לילה. דהנה לפמ"ש ליכא למישמע מקרא דוהוקע אלא גמ"ד ואכתי תחלת דין בד"נ שתהא ביום דוקא מנלן. וכ"ת דילפינן בק"ו מגמ"ד ומה גמ"ד דכשר בלילה בד"מ פסול בד"נ תחלת דין שפסול בלילה בד"מ אינו דין שפסול בד"נ, ז"א דהא דפסול גמ"ד בלילה בד"נ אינו משום חומרא דגמ"ד אלא משום עינוי הדין ובתחלת דין לא שייך האי טעמא. וצ"ל דילפינן תחלת דין בד"נ מד"מ. והנה אמרינן התם ר"מ דנין ביום וגומרין בלילה מה"מ אר"ח ב"פ דא"ק ושפטו העם בכל עת א"ה תחלת דין נמי כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו העם בכל, עת וכתיב והי' ביום הנחילו כו' יום לתחלת דין לילה לגמר דין. והשתא י"ל דלבתר דכתיב קרא דוהוקע דאין גמ"ד של ד"נ בלילה משום פינוי הדין ממילא אין ד"נ בכלל ושפטו העם בכל עת, וכיון דליכא עלייהו קרא להכשיר גמ"ד בלילה נשאר גמ"ד כתחלת דין ופסול בלילה מצד הדין עצמו ולא רק משום עינוי. ולפ"ז גם לזכות פסול ואם עברו ודנו אין דיניהם דין כתחלת דין [וידעתי שיש לומר דיו לנפשות כד"מ לתחלת דין ויש לדחוק]. אמנם בפשוטו י"ל דילפינן מוהוקע דכשם שהמיתה ביום כך הדין צריך להיות כיום, והוא דלא כמ"ש שהוא משום עינוי והדרא קושיית העל"נ לדוכתא:

ד

ד) ומסתפקנא בעברו וגמרו באותו יום לחובה אם הדין

בטל לגמרי או דאין הדין בטל אלא שצריכין להלינו דילמא חזו לי' זכותא ואם לא חזו לי' זכותא ממיתין אותו למחר. וצדדי הספק יפרדו לשנים, חדא דאפי'

תימא דענין ההלנה הוא תנאי בהדין גופי' דהיינו שאסור לחתוך הדין לפני הלנה מ"מ אפשר שהוא רק לכתחלה ולא בדיעבד ואין הדין בטל, ועוד דנראה יותר לומר שאין זה תנאי בהדין גופי' שאסור לגמור בלא הלנה תחלה אלא שהוא רק דין במיתה שאין להורגו קודם הלנה דילמא חזו לי' זכותא למחר, אבל את הדין הי' מותר לגמור דגם אחר גמ"ד מצו למיחזי לי' זכותא כ"ז שלא נהרג, אלא דממילא אסור לעשות גמ"ד באותו יום דכיון דלא יהרגוהו באותו יום עד אחר הלנה איכא עינוי הדין. [ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין זק"מ שאין חוששין בו לעינוי הדין, דאי אמרת שענין הלנה הוא תנאי בהדין אין גומרין דינו לחובה בו ביום, ואי אמרת שהוא רק מצד עינוי הדין גומרין בו ביום]. ולפ"ז אם עברו וגמרו לחובה בו ביום אע"פ שעברו על עינוי הדין אין הדין בטל ואם הלינוהו ולא מצאו לו זכות הורגין אותו למחר ע"פ הגמ"ד דאתמול, [לפום מאי דכתיבנן דבשביל שעברו על עינוי הדין אפשר דלא בטל דינם]. ואם נתפוס שאין הדין בטל אלא דצריך הלנה מסתפקנא על יסוד זה בהא דקיי"ל שהיוצא ליהרג ההורגו והחובל בו פטור ומבואר במכות (ה'.) שהוא תלוי בגמ"ד, אם עברו וגמרו דינו באותו יום שצריך הלנה ובינתיים חבלו בו או הרגוהו אם חייבים עליו או לא. אולם י"ל דענין ההלנה הוא גם תנאי בדין גופי', דדוקא קודם גמ"ד מצו למיחזי לי' זכותא אבל אחר גמ"ד תו לא חזו לי' זכותא, וכעין דאמרינן בראו כולן לחובה דתו לא חזו לי' זכותא ה"נ אחר גמ"ד שהמועטין בטלין לגבי הרוב והוי ככולן חזו לי' חובה, עיי' תוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל). ולפ"ז אפשר דבגמרו דינו לחובה באותו יום פוטרין אותו לגמרי כמו ראו כולן לחובה ומ"מ גם בראו כולן לחובה מתקשה אני אמאי פוטרין אותו לגמרי כיון שאינו פטור מצד עצמו אלא משום דהאי ב"ד לא חזו לי' תו זכותא וא"א להלנת דין ידינוהו בב"ד אחר, ומזה הי' נראה סמך לשי' המאירי שהזכרנו למעלה דאדרבא הורגין אותו מיד. וקרוב בעיני לומר דאה"נ דפוטרין אותו רק בב"ד זה אבל חוזרין ודנין אותו בב"ד אחר, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם (פ"ט מסנהדרין ה"א), אלא דאפשר דגם זה נקרא כבר צדיק אל תהרוג ואין מחזירין תו לחובה, וצע"ג:

ח

ח) ודע דמ"ש לעיל ליישב שי' הסוברים דיש עינוי הדין בשור שהוא

רק משום ובערת הרע מקרבך לא יתכן אלא לרש"י ולר"ת ולא להראב"ד, דבשמ"ק ב"ק שם מובא להדיא משם הראב"ד דמשו"ה לא מענינן אח דינו משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור אף לעינוי הדין, וצ"ע ליישב מה שהקשינו ע"ז. וכן על מ"ש להרמ"ה דמשו"ה הוצרך לטעמא דואהבת לרעך כמוך ולא סגי לי' בטעמא דובערת הרע משום דבההיא דקאי בי' הרמ"ה לא ימהר הרע להתבער ע"י איחור הגמ"ד, יש להעיר מערכין (דף ו' ע"ב) היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב כו' רשב"א אומר אף הוא אם חבל באחרים פטור שלא ניתן לחזרת עמידת ב"ד וכתב רבנו גרשום וז"ל שהואיל ונגמר דינו ליהרג אין חוזרין ומביאין אותו לפני ב"ד בשביל שחבל לפי שאין מענין את דינו אלא לאחר שנגמר דינו ליהרג [לאלתר] יהרג משום צער בעלי חיים עכ"ל, ולדברינו לימא משום ובערת הרע מקרבך:

שוב ראיתי שהערוך לנר עצמו בדף ל"ד התעורר כבר

דמקרא דוהוקע לא ידעינן אלא דהמיתה תהא ביום ומנ"ל לגמ"ד ור"ל שהוא משום עינוי הדין, ומסתפק אם עינוי הדין דאורייתא או דרבנן, ואילו ראה דברי הרמ"ה שהזכרנו לא הי' מסתפק בזה. וקושיית העל"נ שהזכרנו למעלה יש ליישב אליבא דכו"ע עפמ"ש רש"י שם לא תטה כו' חוץ מכ"ג ומסתברא דהיקש להכי אתי שהוא עיקר הדין ותחלתו יעו"ש, אלא דקשה קצת אמאי ילפינן להראב"ד גם לענין עינוי הדין:

ו

ו) עוד ק"ק לי בסוגיא דב"ק א"ה תם נדיינה ד"מ ברישא

ונשתלם מרידיא והדר נדייניה ד"נ אחר ר"א ברי' דר"כ זאת אומרת רידיא עליי' דמרא הוא, וק"ל אמאי סתם בתם דלעולם אין דנין אותן ד"מ והרי בשור שיש לו גיזה אפשר להשתלם מגיזתו וגיזה ודאי כגופו דמיא ולא עליי' דמרא היא. אמנם י"ל דזהו רק בגיזה שהיתה בו בשעת היזק אבל גיזה שהעלה אח"כ עליי' דמרא הוא ואין ניזק גובה ממנה לר' ישמעאל דאמר יושם השור, ועיי' בתוס' (ד"ה זאת אומרת) ועיי' במלחמות ר"פ דו"ה שכתב דהש"ס אזיל דר' ישמעאל היא. וק"ק לי דהא אוקמינן לה בתירוצא בתרא אפ"ת ר"ע אבל לא כן מבואר בשמ"ק ב"ק (דף מ"ז ע"א) וז"ל וכתב הר"ם מסרקסטה ז"ל כו' חרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעי' בשעה שהזיקה אבל אם טענה אח"כ ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפים אחר שהזיקה עכ"ל, הרי דממה שרבתה אחר היזקה גובה ניזק משום דמגופה קא ינקי ולא הוי כעליי' דמרא והא אליבא דר' ישמעאל היא דאילו לר"ע דאמר הוחלט השור ביכו"כ שייך שבחא דממילא לניזק ממה שעולה על חלקו היינו ממה שהוחלט לו בשעת ההיזק. וקצת תמיה לי למה הוצרך למימר דממה שרבתה גובה ניזק הא אנן קיי"ל כר"ע וממילא שבחה דידי'. ואולי קאמר לה לפום מאי דאוקי רבא מתני' כר"י כמ"ש התוס' (ד"ה ליתא), והוא דחוק דלאו אמתני' קאי. ועיי' שמ"ק לעיל מינה (ד"ה אבל) שכ' דשמעתתא דרבא כו"ע היא בין לר"י בין לר"ע יעו"ש ויש להאריך בכ"ז אלא שרשמתי לע"ע רק מקופיא אגב גררא:

יש לי עוד הרהורי דברים רבים בנוגע להענינים שבאו

בסימנים הקודמים, אבל כבר ארכו הדברים ועת גמור. והי' שלום וברכה למעכת"ה כנפשו ונפש ידידו עוז דוש"ת באה"ר מוקירו ומכבדו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף