דבר אברהם/ב/לג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן לג.
א
א) וע"ד הקושיא השני' של הרה"ג מהרר"ש גאץ נ"י בע"ז
(דף ל"ד ע"ב) אר"ח א"ר המקדש בפרש של שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת אב"א סברא ואב"א קרא אב"א סברא גבי עגלי ע"ז ניחא לי' בנפחי' אבל גבי שוה"נ לא ניחא לי' בנפחי' אב"א קרא כתיב הכא ולא יאכל את בשרו בשר אסור הא פרשו מותרת, והקשה הרה"ג הנ"ל לדעת ר"ת דאין שוה"נ נאסר מחיים מהו ענין לאסור את הפרש. הנה הא ודאי לאו קושיא היא כלל, דמיירי לענין פרש שהי' בתוך מעיה בשעת סקילה כמו בעגלי ע"ז בשעת זביחה, וכחו שאמרה גם כת"ר אלא שמוסיף אני לומר דאין כאן שום דוחק בדבר שהרי להסוברים דנאסר משעת גמ"ד ע"כ נמי צ"ל דהיינו דוקא בפרש שהי' בשעת גמ"ד בתוך מעיה אבל פרש שלאחר גמ"ד לא, כדאמרינן בסנהדרין (דף פ') לענין ולדה אם משנגמר דינה עיברה וילדה דמותר למ"ד זוז"ג מותר אפילו אי עובר ירך אמו, דכיון דלא הי' בשעת גמ"ד שוב אינו נאסר מחמת עצמו אלא מצד שבא מאיה"נ וכיון דזוז"ג מותר חשיב כלא בא מאיה"נ ואין מקום לאוסרו, וא"כ האי פרש נמי דלא אתי מגרמת השור אלא מעלמא [מן המאכל] בודאי מותר כל שלא הי' בשעת גמ"ד אפי"ת דפרש בכלל בהמה הוא, דהא מעצמו לא נאסר ומאיה"נ נמי לא בא אולם לכאורה לר"ת צ"ל דאותו הפרש הי' בין בגמ"ד בין בשעת סקילה, דאלו הטילתו אחר גמ"ד ולא הי' במעיה בשעת סקילה עדין לא נאסרה גם הבהמה מחיים לר"ת ואמאי יאסר פרשה יותר מהיא עצמה ואם לא הי' בשעת גמ"ד מאיזה טעם יאסר ע"י הסקילה לחוד, ומ"מ אין בזה שום דוחק דהא אין משהין אותו אלא מיד אחר גמ"ד סוקלין אותו כמ"ש ר"ת בתוס' סנהדרין שם דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו, וכן מבואר להדיא בב"ק (דף צ"א פ"א) כיון דגמר דינא לא משהינא לי' כו' ולא מענינן לדיני', ולהלן נאריך בזה בס"ד. אמנם נראה דאינו כן אלא דאי אמרינן דפרש שוה"נ כגופו הרי הוא נאסר בשפת סקילה אע"פ שלא הי' בשעת גמ"ד, וכן עיברה אחר גמ"ד ולא ילדה אלא נסקלה עם עוברה בודאי עוברה נמי אסור למ"ד עובר ירך אמו [כפירושו בכל מקום דהיינו שהוא אבר מהבהמה ולא לפי פי' ר"ת בסוגיין (בד"ה עובר) שחל עליו הגמ"ד דלפי"ז אינו ענין ליאסר בסקילת אמו כיון שאינו חלק מגופה וגמ"ד לא הי' עליו], אפי' למ"ד
זוז"ג מותר דלא חשיב בא מאיה"נ. דהא ודאי אם נתפטמה הבהמה אח גמ"ד והשמינה ונסקלה שבחה ושומנה נמי אסור, דכיון דגוף אחד הוא לא בעינן גמ"ד על השבת, וה"נ אי עובר ירך אמו הרי זה כנתפטמה והשמינה וכן פרשה אלו הוי כגופה. ולא ראיתי לע"ע מי שנתעורר לזה, אבל כן נראה פשוט בעיני. ונראה לי להביא קצת ראי' לזה, דאל"כ לשי' ר"ת שלא נאסר מחיים וגיזתו מותרת כמ"ש בתוס' שם הרי מצינו גיזת שוה"נ מותרת אחר סקילה כשהעלה גיזה אחר גמ"ד, וזה לא שמענו. וכ"ת אה"נ א"כ אמאי אמרינן בב"ק (דף מ"א ע"ב) ובעל השור נקי ר"א אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך והרי נ"מ לאישתהי והפלה גיזה ור"פ דס"ל הוחלט השור שבח מזיק מעצמו נוטל שבח כמבואר בב"ק (דף ל"ד ע"א). אולם אין ראי' מזה, דהא בכל אופן הרי משכחת לה לר"ת שקדם וגזזו קודם סקילה דהגיזה מותרת לשיטתו, וצ"ע וכ"ת דגם להחולקין על ר"ת נמי קשה דמשכחת לה כשעיברה אחר גמ"ד וילדה דלר"פ דהוחלט השור שייך חצי הולד לניזק, ז"א דהא ר"א ס"ל זוז"ג אסור, [יעוי' פסחים (כ"ו.) וע"ז (מ"ט.), ועיי' בכורות (ז'.) ובתוס' שם ועיי' חולין (ע"ט.) וצע"ק], וא"כ אסור העובר משום שבא מאיה"נ. ויש להביא ראי' מסנהדרין (דף ט"ו ע"ב) הזאב והארי כר אמר ר"ל והוא שהמיתו כו' חנן ר"א אומר כל הקודם להורגן זכה בשלמא לר"י למאי זכה זכה לעורן אלא לר"ל למאי זכה כיון שהמיתוהו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו, ונראה פשוט דגמר דינם הוא רק בשעה שהמיתו ולא כל הזמן שאחר שהמיתו, ואי אמרת דגיזה שהעלה אחר גמ"ד ונסקל עמה מותרת הרי משכחת לה דהעלו גיזה אחר שהמיתו וזכה לגיזתן, אע"כ דכל שנסקל עם הגיזה הרי זו אסורה ואע"פ שלא היה בשעת גמ"ד. ובדוחק יש לדחות דהכא דליכא גמ"ד ממש אלא דמה שאמרו כל הקודם להורגן זכה משווי להו לגמ"ד אפשר דכל שעתא ושעתא שאחר שהמיתו שהם בדין כל הקודם להורגן זכה חשיב כעמר דינן באותה שעה ולא משכחת בהו העלאת גיזה אחר גמ"ד. ואי תקשי לך דלכו"ע נימא זכה בפרשן למסקנא דסוגיין דפרש שוה"נ מותרת, צ"ל דפרש לא חשיב וכדאמרינן בעלמא גללים אפקורי מפקר להו, ועוד י"ל דכל שבשוה"נ אינו נאסר לא נפיק כלל מרשות הבעלים לר"ל דס"ל דיש להן תרבות ואין ההורגן זוכה בזה. ולפ"ז הא דאמרינן בכריתות (כ"ד.) שוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו היינו חוץ מפרשו, והא דגללים אפקורי מפקר להו היינו דוקא למי שטרח בשבילו כדפירש"י בב"מ (כ"ז.). וצע"ק דלפ"ז כל שומרי בע"ח יהיו ש"ש, אם לא שאין השומר רוצה בגללים או שאינן שוין פרוטה או שהתנה בפירוש להיות כש"ת או שהתנה המפקיד שהגללים שלו וזה דוחק] ואל תשיבני מהא דערכין (דף זק ע"ב) האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שהרגה אסורה בהנאה כד זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה, ומבואר דבשערה ופרשה לא שייך חלות איסור מצד הסקילה אלא משעת גמ"ד והיכא דלא הוה לשיר בשעת גמ"ד לא יאסר ע"י הסקילה, דז"א דה"נ בג"ד לא אמרינן שהסקילה עצמה אוסרתה אפי' לשי' ר"ת אלא דעכשיו בשעת סקילה נגמר איסורה מצד הגמ"ד, דכך הי' הגמ"ד שכל שהוא מחובר לגופה יהא אסור משעת מיתה, כמ"ש התוס' סנהדרין שם שהקשו מכאן על שי' ר"ת דמשמע הכא דמגמ"ד נאסרה ותירצו דיש לפרש גמר דינה כלומר מחיים חל עליה איסור שאסורה אפי' שחטה, וביאר דבריהם הוא דמחיים כך נגמר דינה שכל שמחובר לגופה יאסר בשעת מיתה, והלכך אנן הכי קאמרינן דכך הי' הגמ"ד שכל שיהא מחובר לגופה בשעת סקילה או מיתה יאסר והלכך נתפטמה נמי אע"פ שנתוסף בה שומן שלא הי' בשעת גמ"ד מ"מ נאסר כיון שהי' בשעת סקילה וה"ה נמי העלתה גיזה אחר גמ"ד. אולם יש להסתפק ולומר דזהו רק לשי' ר"ת דאינו נאסר מגמ"ד אלא שהגמ"ד אוסרו לאחר מיתה ובזה אפשר לומר דכך הי' הגמ"ד שכל שיהא מחובר בשעת מיתה יאסר, וכן ההכרח מה שהכרחנו מנתפטמה שהפיטום אסור ומה שנסתייענו מסנהדרין דהעלה גיזה אחר גמ"ד אסור משום שהוא מחובר עמו בשעת סקילה הוא רק לר"ת דסבר דלא נאסר מחיים ואין לאסור את אלו בשביל שבאו מאיה"נ ובע"כ לומר דנאסרו משום שמחוברין בשעת סקילה אע"פ שלא היו בשעת גמ"ד דע"ז נמי קאי הגמ"ד לכל מה שיהא מחובר בשעת מיתה משא"כ להחולקים על ר"ת וסוברים דנאסר מגמ"ד ממש דלדידהו לא מצינו כלל שהסקילה או המיתה מחדשים בו שום דבר ואין הגמ"ד נמשך כלל אל הסקילה אפשר דלא שייך כלל לומר שהגמ"ד הי' שכל שיהא מחובר בשעת מיתה יהא אסור אלא דהגמ"ד אוסר רק מה שמחובר בה באותה שעה וכמ"ש רש"י בערכין שם דכל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה, ואין ראי' לדידהו מנתפטמה ומההיא דסנהדרין דאליבייהו אפשר לומר דהני דלא הוו בשעת גמ"ד לאו פ"י גמ"ד נאסרין מפני שמתחלה כך הי' גמ"ד שיאסר כל המחובר בה אלא משום שבאים מאיה"נ הוא דנאסרין, וכן מוכרח מסוגיא דסנהדרין, דהא לדידהו שהגמ"ד אושר מחיים בע"כ אי תימא דכך הי' הגמר דין דכל שיהא גופה יאסר לא בעינן שיהא גופה בשפת סקילה דוקא אלא דכל שיהא גופה בכל חשך הזמן שאחר גמר דין יהא אסור, דהא לדידהו אין הסקילה גורמת כלום ולא שייך להגביל בה, וא"כ אמאי עיברה וילדה אחר שנגמר דינה מותר למ"ד זוז"ג מותר הא למ"ד עובר ירך אמו [להמפרשים כפשוטו בכ"מ ולא כר"ת הכא בתוס'] כבר נאסר כשהי' גופה מצד הגמ"ד וזה לא שייך כלל לזוז"ג, אע"כ דלדידהו אין הגמ"ד אוסר אלא מה שמחובר בהדה בשעת גמ"ד ומה שהשביחה אח"כ אינו נאסר אלא משום שבא מאיה"נ והלכך אי זוז"ג מותר אין עוברה נאסר, וא"כ פרש נמי דאתי מעלמא ולא מגוף השור ואינו נאסר מצד בא מאיה"נ כל שלא הי' בשעת גמ"ד מותר אפי' לההו"א דפרשו כגופי' דמי:
כ
כ) ולכאורה עלה על דעתי לומר דגם לשי' ר"ת אותו
הפרש שהי' בשעת גמ"ד נאסר מחיים, דהא לר"ת נמי אפי' לא נתקיימה בו סקילה אלא שמת מעצמו נמי נאסר כיון שאינו כבר בע"ח, וא"כ האי פרש דאינו בע"ח ואינו מחוסר סקילה יאסר מיד. אבל מדברי ר"ת עצמו מבואר להיפוך, דהא כתב דמחיים הוא מותר בגזיזה והא גיזה נמי מכי גזזה הרי היא כמתה ומ"מ מותרת. הן אמנם דיש לדחות דאותה גיזה שהיתה בו בשפת גמ"ד נאסרה מיד אחר גזיזתה ולא התיר ר"ח אלא גיזה שעלתה בו אחר גמ"ד דמצד גמ"ד לא נאסרה ועיקר איסורה הוא רק מצד הבהמה בשביל שבאה מאיה"נ והלכך כל שהבהמה מותרת ממילא אין איסור על הגזיזה, ואף שצידדנו למעלה דלר"ת גיזה שאחר גמ"ד נמי נאסרת בשעת סקילה וא"כ אין חילוק בין גיזה דשעת גמ"ד לגיזה דאחר גמ"ד, י"ל דזהו רק כשנסקלה כל הבהמה לפי שמתחלה כך הי' הגמ"ד שיאסר גם כל מה שיהא מחובר לגופה בשעת סקילה משא"כ כשהבהמה לא נסקלה עדיין, וגיזה דשעת גמ"ד שאני דעלה גופה חל כבר הגמ"ד באותה שעה גם בפ"ע אבל בפשוטו נראה דנם גיזה דשעת גמ"ד התיר ר"ת כל שגזזה מחיים, אע"ג דעובר כה"ג אם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה אסור כמבואר בסוגיין והטעם נראה משום דבאמת על הגיזה בפ"ע לא שייך גמ"ד דהא אינה בסקילה כדאמרינן בערכין ודבר דלא שייך בי' סקילה לא יפול עליו ענין הגמ"ד לסקילה והלכך גיזה דשעת גמ"ד נמי לא חל עלה בפ"ע גמ"ד, אלא דמ"מ כשנסקלה יחד עם הבהמה אסורה דכך הי' הגמ"ד שיסקלוה כולה עם כל המחובר לה, ולכן כי גזזה קודם סקילת הבהמה וא"א אפשר לסוקלה עוד לא עם הבהמה ולא בפ"ע ממילא אין ע"ז גמ"ד כלל, ונמצא דהיתר הגיזה הוא משום דהוי כקודם גמ"ד כשאנו דנין עלה בפ"ע. ואין זה שייך אלא בגיזה דלאו בת סקילה היא וא"א הי' לגמ"ד לחול עלה בפ"ע, משא"כ עיברה עד שלא נגמר דינה דשייך בעובר סקילה בפ"ע כדיולד שפיר חל הגמ"דלסקילה גם על העובר בפ"ע ולכן אסור כהבהמה עצמה. ולפ"ז נראה גם לר"ת בעיברה ואח"כ נגמר דינה והפילה ולד מת שהוא אסור מיד בהנאה דהא חל עליו הגמ"ד בפ"ע
לסקילה אילו הי' נולד חי וממילא כשמת הוי כשוה"נ שמת אחר גמ"ד משא"כ בגיזה דלא חל עלה גמ"ד כמ"ש. וכ"ת דלפמ"ש דעל הגזה בפ"ע לא חל גמ"ד א"כ גם להחולקים על ר"ת וס"ל דנאסר מחיים לא תהא גיזתו אסורה אלא זו דאחר גמ"ד שצמחה מאיה"נ אבל אותה גיזה שהיתה בו בשעת גמ"ד תהא מותרת כשגזזה מחיים דהא מאיה"נ לא באה וגמ"ד נמי לא חל עלה כמ"ש ובערכין משמע דגיזתה נאסרת בשעת גמ"ד כמ"ש רש"י, דלדידהו ע"כ באותה גיזה דשעת גמ"ד עסקינן התם דאילו גיזה שאחר גמ"ד בלא"ה נמי אסורה בשביל שבאה מאיה"נ, ז"א דדוקא לר"ת שלא נאסרה מיד בגמ"ד י"ל דמותרת בגזיזתה משא"כ להחולקים עליו וס"ל דבשעת גמ"ד נאסר מיד לא שייך לומר דתשתרי גיזה בגזיזתה דכיון דעל הגיזה חל מיהא גמ"ד לענין שיסקל הכל כמו שהוא עם הבהמה ונאסרה מיד שוב לא תשתרי עוד. וא"כ פרשו נמי לר"ת הי' מותר מחיים כגיזה, וע"כ צ"ל כמ"ש שלא הי' נאסר לר"ת לההו"א אלא פרש שבתוך מעיה בשעת סקילה:
עוד נ"ל דעיקר הסברא שרצינו לומר דפרש וגיזה הוי כמתה
ויחול עלייהו מיד איסור שוה"נ אינה נכונה. דהנה לכאורה שי' ר"ת ז"ל תמיהא טובא מגוף הסוגיא דסנהדרין, דאמרינן אם משנגמר דינה עיברה וילדה ולדה אסור למ"ד זוז"ג אסור, ולשי' ר"ת דלא נאסרה האם מחיים אמאי יאסר הולד והיכן הוא גורם דאיסורא. וע"כ צ"ל דביאור הדבר הוא כך, דר"ת כתב דאף דאינו נאסר מחיים מ"מ מחיים חל עליו האיסור משעת גמ"ד לכשישחט יעו"ש, והלכך למ"ד זוז"ג אסור ה"נ יחול על הולד אותו איסור ממש שרובץ על האם דהיינו שיחול על הולד איסור שכשישחט או ימות יאסר. והשתא אי אמרת דגיזה נמי גזיזתה זו היא מיתתה א"כ אמאי מותרת לר"ת אפי' גיזה שעלתה אחר גמ"ד הרי חל עלה איסור הבהמה עצמה שתיאסר לכי תמות והא גיזה מתה היא, אע"כ דזה לא שייך אלא על בע"ח ולא בגיזה וק"ו פרש דמעיקרא נמי כמת דמי:
ג
ג) ויש לי מקום עיון בפשוטה של סוגיין דע"ו, במאי דאמרינן
אב"א סברא גבי עגלי ע"ז ניחא לי' בנפחי' אבל גבי שוה"נ לא ניחא לי' בנפחי', מאי פירושא דניחא לי' בנפחי' של עגלי ע"ז, אי דמשום דניחא לי' בנפחי' בסל הפרש לגבי הבהמה וחשיב כגופה וממילא נאסר כאבר ממנה, או דילמא דבשביל ניחותא דבעלים לא נעשה כלל הפרש כגופה אלא דכיון דניחא לי' בנפחא דפרש הרי הוא מחשיבו לתקרובות ונעשה הפרש בפ"ע תקרובת פ"ז ואסור. ולכאורה הי' נראה כדרך האחרון דאפילו היכא דניחא לי' נמי לא בטל הפרש להבהמה ולא נעשה כאבר מגופה, וקצת ראי' לזה מב"ק (דף מ"ז.) תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא, הרי דאע"ג דניחא לי' שתהא הביצה בגופה מ"מ לא נעשית כגופה. ואף דמביצה עצמה יש לדחות לפמ"ש התוס' (ד"ה מ"ט) דמיירי בביצה גמורה שאינה מעורה עוד ואפשר דלא ניחא לי' עוד שתהא בגופה, מ"מ מפירשא מיהא מוכח הכי דמשמע מלשון הש"ס דמפירשא בודאי לא גבי ניזק אע"ג דניחא לי' שתהא בגופה, [כמו שיבואר להלן ר"ג דסתם פרש מקרי ניחא לי' ורק בשוה"נ לא ניחא לי']. אמנם גם זה יש לדחות דאפשר דהכוונה היא על פרש כזה שהוא כביצה גמורה שאין לו צורך עוד בגוף ואינו מועיל לו ולא ניחא לי' שיהא בגופה. אבל מעובר מיהא יש להוכיח כן, דאמרינן התם פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא וכתבו התוס' דמזה מוכח דסבר רבא עובר ירך אמו, ואי תימא דכל דניחא לי' פרש נמי נפשה כגופה מאי סייעתא היא דעובר ירך אמו דילמא אינו כירך אמו כביצה ופרש אלא משום דניחא לי' נעשה כגופה. ומזה נראה דע"י מה דניחא לי' בנפחי' לא נעשה הפרש כגופה אלא נפשה תקרובת בפ"ע. אבל לפ"ז תמוה מאי דאחר אבל גבי שוה"נ לא ניחא ל' בנפחי' ומשמע דאי ניחא לי הי' נאסר, והרי שוה"נ איסורו מאליו הוא ולא ע"י הבעלים ומאי שייטא היא לדון בי' אי ניחא להו לבעלים או לא, אטו יכולין בעלים להטיל איסור שוה"נ על מה אינו גופו. והי' אפשר לפרש אבל גבי שוה"נ לא ניחא לי' בנפחי' היינו דלא שייך בי' כלל ענין ניחא לי' בנפחי' דאינו יכול לאסור מעצמו מה שאינו מגוף השור, אבל בתמורה (דף ל':) פירש לה רבנו גרשום שוה"נ לא ניחא לי' בנפחי' שהרי עומד למות, ואי אמרת דהפי' הוא כמ"ש דלא שייך כאן ענין ניחא לי' בנפחי' ואפי' ניחא לי' אינו מועיל כלום לא הי' לו לפרש למה לא ניחא לי' משום דהולך למות, אפי' אינו הולך למות וניחא לי' מאי הוי. ומזה נראה דעתו דהפירוש הוא כדרך הראשון דמשום דניחא לי' בטל לגבי הבהמה והו כגופה וממילא נאסר בתקרובות בכלל הבהמה כאבר מגופה, והלכך גבי שוה"נ נמי אלו הוה ניחא לי' היה חשוב כגופו של שור והי' נאסר. וכ"נ מירושלמי דמכילתין ר"י בעי מצא בה טבעת [אי נימא דאסורה] א"ר יוסי טבעת בעינה היא פירשה גופה היא. ומדברי רבנו גרשום מבואר דכל שאינו הולך למות ניחא לי' לעולם בפרש שבתוכו, ולפ"ז קשה מה שהקשינו מביצה ועובר ופירשא דניחא לי' ואמאי לא הוו כגופה לגבות מהן. ואין לומר דביצה ועובר שהן דברים בפ"ע שאני והויין כטבעת דירושלמי, דנראה דטעמא דטבעת נמי משום דלא ניחא לי' וזהו החילוק שבין טבעת לפירשה. אמנם מביצה לק"מ דמיירי בביצה גמורה דלא ניחא לי', [ובשמ"ק שם (ד"ה אבל) כתב שאינה צריכה לו כלל מכיון שנגמרה אלא הרי הוא כאבן בתוך גופה], ומעובר נמי ל"ק דאף דניחא לי' שיהא במעי הבהמה שאני הוא מפרש, דבפרש ניחא לי' שיהא הפרש בתוך מעיה לצורך הבהמה ולכן בטיל לגופה אבל בעובר להיפוך הוא דמאי דניחא לי' שיהא בתוך מעיה הוא לצורך העובר ולא לצורך הבהמה ולא שייך למימר דלפיכך יבטל להבהמה, והוא פשוט. ואל תשיבני מההיא דתמורה א"ד ולד מוקצה ונעבד אסור מ"ט דניחא לי' בניפחי', הרי דגם עובר חשיב כבטיל מה"ט להבהמה, דשאני התם שאין ניחותא דידי' לצורך העובר אלא לצורך העבודה וההקצאה והתם שפיר הוי ניחא בנפחא שע"י העובר לצורך הבהמה שתראה שמינה שפיר בטיל להבהמה, משא"כ בדידן בנזקין שאנו דנין דניחא לי' שיהא בתוך מעיה לצורך העובר עצמו שפיר לא בטיל להבהמה. אלא דקשיא רק מפירשא דמשמע מלשון הש"ס שאינו גובה ממנו, וע"ז כבר כתבנו דאפשר דהכוונה היא לפרש כזה דדמי לביצה שאין בו צורך. ואולי י"ל עוד דלהכי דקדק רש"י ז"ל שם לומר פירשה דבר המופרש ממנה, ואפשר דר"ל שאין בפירשא מובן פרש דמזה באמת גובה אלא המובן הוא דבר המופרש ממנה כטבעת ואבן שבגופה, אבל מן הפרש אה"נ דגובה ניזק. ואולי י"ל דגביית נזקין שאני ולא ראיתי לע"ע מקור מפורש אם ניזק גובה מן הפרש, וצריך עיין לעיין בזה:
אולם מדברי הריטב"א בחי' לע"ז נראה דתפס כפירושו
האחרון דהפרש בפ"ע נעשה תקרובות, דז"ל משום דניחא לי' בנפחי' פי' ודעתו להתפיס אסור ולעשות תקרובת אף מפרשה, ואמרו בירושלמי ומה בין זה לטבעת הנמצא במעי בהמה של ע"ז והשיבו זו גופה כלומר שמתנבל בגופה וזו אינה גופה עכ"ל, ולפ"ז קשה מה זה מנין לאסור פרש של שוה"נ כמו שהקשרנו. ואולי יפרש כמש"ל שוה"נ לא ניחא בנפחי' דהיינו דלא שיך בי' ענין ניחא לי' ודלא כרבנו גרשום. אולם אם נפרש הכי לדברי הריטב"א תמיה לי טובא דהא בעינן כעין עבודת פנים ופרש בפני עצמו אינו כעין עבודת פנים. ואפי' תוקמה בשדרכה בכך ובכה"ג ס"ל לרב גופי' מרא דשמעתתא להלן (דף נ':) גבי ע"ז שעובדין אותה במקל דלא בעינן כעין פנים ממש ואפי' לענין לאסור התקרובות כמו שפי' הריטב"א עצמו שם, מ"מ הא בעינן כעין זביחה או זריקה המשתברת והכא לא עביד כפרש כלום, יעו"ש בסוגיא דדף נ' ובחי' הריטב"א, ועיי' כרמב"ם (פ"ג מעכו"ם ה"ד) ובהשגות. ואין לומר דעגלי ע"ז לא מיירי בתקרובות אלא בע"ז שעבד להם ובדניחא לי' בנפחי' עובר הוא גם להפרש, [והפגלים גופייהו כשלא עשה בהם מעשה באמת אינם נאסרים ורק הפרש נאסר, או דעביד בהו מעשה ונאסרו גם הם], שהרי הריטב"א פי' להדיא עגלי ע"ז של תקרובות וכן מבואר בשמעתין לעיל מינה ארשב"ל מפני מה אסרו גבינת בית אונייקי מפני שרוב עגלים
של אותה עיר נשחטין לעבודת כוכבים, והאי קיבה פירשה בעלמא היא, ואמרינן בתר מימרא דרב אמר רבא תרווייהו תננהי כו ומדקא"ל מפני אותה בקיבת עגלי עבודת כוכבים וקמהדר לי' א"כ למה לא אסרוה בהנאה מכלל דעבודת כוכבים אסור פרשייהו, וכן אמרינן בירושלמי דפרקין השוחט בהמה לעכו"ם אפי' פירשה אסור. אע"כ שאין הפרש נאסר משום תקרובות בפ"ע אלא דמשום דניחא לי' הרי הוא בטל לגוף הבהמה ובבהמה עצמה כבר עשה כעין עבודת פנים, וצריך לדחוק בלשון הריטב"א דכוונתו נמי הכי. [ולפ"ז יראה לענין ח"ש לעיל דעובר לא בטיל להבהמה מטעמא דניחא לי' שיהא במעי' והקשינו מתמורה מולד מוקצה ונעבד, דמלבד שחילקנו למעלה בדרך פשוטה י"ל דהתם עובד לעובר עצמו וכן מקנה את העובר עצמו ולא בעינן כלל שיבטל להבהמה ויש לפרש כן גם לשון ניחא לי' בניפחי' דהיינו דלפיכך עובד הוא לו, משא"כ בפרש דתקרובות ע"כ אינו נעשה תקרובות בפ"ע כמש"ל אלא דבטל להבהמה. אך בשמ"ק תמורה שם הגירסא וכי הא דאמר רב אחדבוי כו' בפרש עגלי פ"ז כו', ולפמ"ש אינו לדמיון זה דברב אחדבוי אתינן לביטול הפרש להבהמה והכא לא צריכינן לזה אלא דלעובר עצמו הוא עובד. ואין לומר דאם עובד לעובר עצמו צריך לעשות בו מעשה ואל"ה בע"ח אינם נאסרין ובעובר א"א לעשות מעשה, דהא לענין למזבח מיירי התם]:
ד
ד) עוד חוכך אני בפשוטה של סוגיין דאמרינן אב"א קרא
כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה כו', ומשמע דהשתא דאייתי קרא לא בעינן תו לסברא דניחא לי' בנפחי' אלא אפי' אי לא ניחא לי' נמי פרשו אסור, ואמאי הא מהאי קרא ליכא למילף אלא שיעורא דמה שהוא חרם גס מאומה ממנו אסור אבל האי פרש אי לא ניחא לי' לא בטיל לגוף הבהמה או שאינו עושהו לתקרובות בפ"ע ולמה יאסר בשביל שמונח במעי' של בהמת ע"ז. ואי לומר דמ"מ מרבינן לי' מקרא דכל שיוצא מע"ז אסור ואע"פ שהוא עצמו לא נאסר ביחוד, אכתי קשה לי מח"ש הכ"מ (פ"ז מעכו"ם ה"ג) דכ' הרמב"ם בהמה שהקריבוה כולה לעבודת כוכבים אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה, וכ' פ"ו הכ"מ ומ"ש שהקריבוה כולה נראה דהיינו לומר שאם הקריבוה לעבודת כוכבים ופירשו ואמרו חוץ מפרשה או מעצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה אותם דברים ששיירו לא נאסרו עכ"ל, ואי אמרת דגם בלא ניחא לי' נתרבה לאיסור מהאי קרא מאי מהני מה שפירשו ואמרו חוץ מפרשה וקרניה וטלפיה ולא נעשו ע"ז מתחלה מ"מ ליתסרי מקרא דמאומה. וכן במשתחוה לחצי דלעת דלא נאסר החצי השני אלא מספיקא דיד אמאי לא יהא בכלל מאומה ומ"ש פרש המונח בגופה מחצי דלעת המעורה בו, ואמאי אמרינן בירושלמי דמצא בה טבעת מותרת. **(הגה"ה. ובדברי הכ"מ אלו שאם התנה ואמר חוץ מעורה אין העור נאסר יש לי מקום ספקץ דהרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ז) ס"ל דאיבעיא דר' ירמיה בחולין (דף קכ"ח) המשתחוה לחצי דלעת מהו שתפשה יד לחברתה לאו לענין טומאה בלבד איתמר אלא גם לענין איסור ע"ז ועלתה בתיקו, והרמב"ם פירש דהחצי שלא נעבד נעשה יד להנעבד כמבואר בדבריו שם ואסור מספק, ולפ"ז עורה נמי דעדיף מיד דהוי שומר הי' נאסר מטעם זה אפילו אי לא הוה בכלל גופה, ובפשוטו נראה דאין השומר נאסר משום שהוא רוצה לעבדו מחמת שהוא שומר אלא מדינא נאסר דכיון דברצונו מיהא שיהא שופר ויד מכיון שנאסר עיקר הדבר נאסרו ממילא גם הם, ולפ"ז לא יועיל כלל מה שיפרש שאינו אוסר את השומר כיון דרצונו מיהא שיהא שומר, אי אפשר דשומר ויד אינן נאסרין מאליהן אלא דלפי שהן שומר ויד אמרינן דרוצה לעבדן וסתמן כפירושן ואם מפרש בהדיא שאינו עובדן אינן נאסרין, וצ"ע:)** ואולי פירושא הוא דלעולם גם לאב"א דקרא צריכין גם לסברא דניחא לי' בנפחי' ותרווייהו איצטריכו, דאי לאו סברא לא הי' נכלל בכלל התקרובות ולא חל עליו האיסור מעולם ולא הוה ידעינן לאסרו מקרא דמאומה שהוא בא רק ללמד שיעור על הנאסר כמ"ש, ואי לאו קרא הו"א דאע"ג דפרש בכלל גופה הוא מ"מ אינו חשוב וע"ז בא קרא דמאומה דאף שאינו חשוב אסור בע"ז דרחמנא אחשבה, עיי' שבת (דף צ' ע"א) במשנה. אבל דוחק הוא ועוד דבסוגיא דחמורה מבואר דלאב"א קרא לא בעינן סברא ועיקר הסברא במחלוקת היא שנויה, דאמרינם התם אמר רבא כו' ולד מוקצה ונעבד מותר מ"ט לאימיה אקציה לאימיה עלתי לה איכא דאמרי ולד מוקצה ונעבד אסור מ"ט דניחא לי' בניפחי', ורבא גופא אית לי' ההיא דפרש של עגלי ע"ז אסור דהא בסוגיין דע"ז אמר עלה תרווייהו תננהי, וא"כ לל"ק בתמורה דלית לי' סברא דניחא לי' בניפחי' אמאי פרש עגלי ע"ז אסור אי אמרת דמקרא לחוד בלאו סברא דניחא לי' לא ידעינן לה, אע"כ דמקרא לחוד ידעינן ולל"ק ס"ל כאב"א דקרא. ובשמ"ק שם בתר ההיא דרבא גריס וכי הא דאר"א בר אמי א"ר המקדש בפרש שוה"נ כו' אב"א קרא ואב"א סברא, והיינו דלישנא קמא דרבא סבר כאב"א קרא ולית לי' סברא דניחא לי' ומשו"ה ולד מוקצה ונעבד מותר דקרא דלא ידבק לא שייך ע"ז, ולישנא בתרא ס"ל כאב"א סברא דניחא לי' ביפחי' וזה שייך גם. בולד מוקצה ונעבד ולכן אסור. ועד"ז יש ליישב קצת מה שהקשינו למעלה מהרמב"ם והכ"מ דאי ידעינן מקרא גם בלא ניחא לי' א"כ גם אלו שלא נכללו בהתקרובות יאסרו מקרא דמאומה, דלפמ"ש לישנא בתרא דרבא ס"ל בטעמא דפרש כאב"א דסברא ואפשר דס"ל דקרא לא מהני לאסור בלא ניחא לי' כמש"ל, וידוע שהרמב"ם פוסק בכ"מ כלישנא בתרא ומשו"ה מהני פירש חוץ מפרשה ועצמותיה כו' שלא יהא בכלל התקרובות דלא ניחא לי' בהכי ומקרא דמאומה לא יאסר. והוא רק לסגנון הפלפול. ואינני יודע לע"ע לכוון את השמועה על בוריה:
ה) וע"פ מה שנתבאר איכא למידק מסוגיין על דברי הרמב"ן
ז"ל בס' המצות. דהנה הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) כתב עבודת כוכבים ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל תוך ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכתב עוד שם (ה"ט) עבר ומכר עבודת כוכבים או אחד ממשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורין בהנאה כו' שנאמר והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מביא מעבודת כוכבים ומכל משמשיה ותקרובתה הרי הוא כמוה, וכ"ה בס' המצות (ל"ת כ"ה) כפי שביאר הרמב"ן ז"ל דבריו. אבל הרמב"ן ז"ל בהשגות לס' המצות (ל"ת קצ"ד) חלק עליו דאיסור הנאה דתקרובות הוא מויאכלו זבחי מתים ומשמשים מלא תחמוד כסף וזהב עליהם ומסיים וז"ל אבל ע"ז בעצמה יש לה לאו אחר לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמו ששנינו כו' ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל תוך ביתך [כוונתו ז"ל למכות (דף כ"ב פ"א) דאיתא ללשון זה], והנה הוא לוקה שמונים מאלו השני לאוין, אבל משמשין נראין הדברים שאינן בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך שאלו היה כן ילקה עליהם שלש משום לא תחמוד כו' ומשום ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם ומשום לא ידבק בידך מאומה מן החרם, אלא ע"ז בלבד היא שנקראת חרם דכתיב כי חרם הוא ולא משמשיה ותקרובת שלה עכ"ל. ולפ"מ שנתבאר דעגלי ע"ז דשמעתין בתקרובת מיירי קשה על הרמב"ן, דהא אמרינן עלה אב"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה ולדברי הרמב"ן לא נאמר האי קרא אלא על ע"ז עצמה ולא על תקרובות ומשמשין. ואין לומר דלהרמב"ן ז"ל נוקי מימרא דרב דעגלי ע"ז בע"ז עצמה ורק על זה הוא דקאמרינן אב"א סברא אב"א קרא, והא דמבואר בשמעתין דגם פרש תקרובת אסור כדאמרינן מפני מה אסרו גבינות בית אונייקי כו' ודאמר רבא תרווייהו תננהי כו' הוא רק מסברא דניחא לי' ולאו מקרא דולא ידבק דלא קאי כלל אתקרובות, ז"א דהא רבא ס"ל נמי פרש תקרובת אסור
כדאמר תרווייהו תננהי כו' ובתמורה לית לי' לחד לישנא סברא דניחא לי' בניפחי' וע"כ דגם פרש תקרובת יש לאסור מקרא דולא ידבק:
איברא דמסוגיא דע"ז איכא לתרוצי דהרמב"ן ז"ל הקשה
לעצמו ממתני' דשבת (דף צ' ע"א) ר"י אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהוא שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי דגם על משמשין קאי האי קרא, ותירץ וז"ל רצו משמשי ע"ז בכאן כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה והתקרובת והנויין והמשמשין והביא ראי' ממה שנאמר באיסורה מאומה לומר דרחמנא אחשבה מדכתיב מאומה שכל הנאסרין שוין בדין הזה ואין הכוונה שיהיו המשמשים בכלל לאוין אלה יתחייב מכולן מלקיות עכ"ל. הנה תפס דאף דהלאו נאמר רק על ע"ז עצמה מ"מ לענין איסור משהו שבו ילפינן גם משמשין ותקרובת מע"ז עצמה, [ועיי' במגלת אסתר שהק' עליו דמנלן איסור משהו במשמשין ותקרובת אי קאי קרא רק על ע"ז עצמה], וה"נ איכא למימר בסוגיין דהביא קרא דקאי על ע"ז עצמה שבה נאסר הפרש בשבילו לפי דלענין דינא ילפינן גם משמשין ותקרובת מינה. ואין לפקפק דמדחזינן דהרמב"ן בתירוצו הוצרך להוציא לשון משמשי ע"ז ממשמעו בכ"מ ולומר שבכאן רנו כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה כו' משמע דאי מיירי רק במשמשין לא ניחא לי' שיביא האי קרא אף שבדין מאומה שוין הן לע"ז עצמה, וא"כ בסוגיין דמיירי רק מתקרובת היכי מייתי להאי קרא, דז"א מטעמי טובא, חדא דאין זה מכריח כלל, דכיון דלענין דינא דנפיק מהאי קרא שוין תשמישין ותקרובת לע"ז עצמה שפיר מצי מייתי קרא גם על תקרובת ומשמשין לחוד, ובאמת צריך ביאור למה הוצרך הרמב"ן ז"ל להוציא לשון משמשין דמתני' דשבת מפשוטו, ונראה דהוקשה לו כיון דלדבריו עיקר קרא דולא ידבק נאמר רק על ע"ז עצמה אלא דלענין דינא דנפיק מיני' ילפינן משמשין ותקרובת מינה א"כ אמאי דלג ר"י על ע"ז עצמה דבי' קאי עיקר קרא והזכיר רק משמשין דילפי מינה עדיפא. הו"ל להזכיר גם ע"ז עצמה שהמוציא ממנה משהו חייב מקרא דולא ידבק, ומדלא הזכיר ע"ז עצמה ש"מ דעל משמשין נמי קאי קרא ואין עדיפות להזכיר ע"ז עצמה, ומשו"ה הוצרך לומר דאה"נ דבמאי, דאמר ר"י משמשי ע"ז כולל גם ע"ז עצמה וכל תשמישיה הנאסרין, וא"כ לסוגיין אין זה שייך כלל ועוד דשפיר מצינן למימר דרב כולל בדבריו בין פרש של ע"ז עצמה בין של תקרובת. ומכש"כ לפמ"ש לעיל י"ל דרב מיירי רק בפרש של ע"ז עצמה, ומה דמוכח מסוגיין דגם פרש של תקרובת אסור הוא משום דלענין דינא ילפינן תקרובת מע"ז עצמה. אולם מסוגיא דתמורה קשה דהתם אמרינן אב"א קרא גבי עבודת כוכבים כתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, [ולא מקרא דולא ידבק וכבר עמדו ע"ז בגליון משינוי הלימודים], ובע"ז (דף נ"ד ע"ב) מבואר דכל מה שנתמעט מהוא חרם אין בו דין כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, וא"כ לדברי הרמב"ן דהוא חרם ולא משמשין ותקרובת א"כ אין בהם דין דכל שאתה מהיה ממני ומנלן דפרש תקרובת אסור. ונהי דמימרא דרב איכא למימר דקאי על פרש ע"ז עצמה הא מ"מ קשה דבסוגיא דע"ז מבואר דממתני' דהתם מוכח דפרש תקרובת נמי אסור כמש"ל ומנלן הא והרי ליכא למילף מוהיית חרם להרמב"ן. ונהי דלרב גופי' ל"ק ממתני' די"ל דאית לי' תרווייהו סברא וקרא ובע"ז עצמה אסור גם מקרא ובתקרובת רק מסברא דניחא לי', הא מ"מ קשה לרבא דלחד לישנא לית לי' סברא דניחא לי'. ודוחק לומר דרבא יליף מקרא דלא ידבק זה שייך גם בתקרובת כמ"ש הרמב"ן, דנראה דלפי הגירסא דתמורה ליכא למילף מקרא דולא ידבק אלא מקרא דוהיית חרם, ומכש"כ לפי גירסת השמ"ק בתמורה כמ"ש לעיל:
והעולה על כולנה קשה דדברי הרמב"ן ז"ל סותרין לש"ס
ערוך בע"ז שם (נ"ד:) כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפי' חליפי חלופין נמי אסורין, מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין א"ק והי"ת תרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך א"ק הוא [פירש"י כי חרם הוא] הוא, ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי לי' למעוטין ערלה וכלאי הכרם כו' ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דהו"ל עבו"כ ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שכהב"כ אין מלמדין, ולדברי הרמב"ן דמשמשין ותקרובת אינן בכלל חרם קשה דאכתי אצטריך הואל הוציא משמשי ותקרובת, ולמה חליפין או חליפי חליפין לא נתמעטו מהוא ומשמשין ותקרובת נתמעטו. וידעתי שיש ליישב ע"פ דוחק בלשון הרמב"ן אבל אין רוחי נוחה מזה:
ו
ו) והנ"ל לתרץ כל הנ"ל ומזה יתבאר דהרמב"ם אזיל בזה
לטעמי'. ולפי שיחד עם זה יתורץ בחדא מחתא גם דברי הרשב"א בקידושין התמוהים מאד אקדים תחלה דברי הרשב"א אלו ואעתיק לכת"ר את אשר רשום אצלי ע"ז מכבר במק"א:
כתב הרשב"א בחי' לקידושין (דף נ"ו ע"ב) המקדש בערלה
כו' וא"ת והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור לי כו' ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל. ותמהו עליו רבים דהא קיי"ל דאפר אשירה אסור כמבואר שלהי חמורה וכן עיר הנדחת נמי אפרה אסור כדמוכח בחולין (דף פ"ט ע"א) מכסין בעפר עה"נ קס"ד באפר שריפתה והא איה"נ הוא א"ז לא נצרכה אלא לעפר עפרה, ופירש"י בעפר עה"נ קס"ד באפר שריפתה והא איה"נ נינהו דכתיב לא ידבק וגו', והיא פליאה עצומה על דברי הרשב"א. וראיתי בס' יד דוד למרן הגאון רד"פ מקארלין שליט"א (ח"ב פ"א ה"א) שתי' דהרשב"א סובר דכיון דקתני באשרה סתמא משמע אף באשרה שמשמשת לע"ז ולא שהיא עצמה ע"ז וא"כ יש לה תקנה בביטול אם נימא דמשמשי ע"ז אף דישראל יש להן ביטול, ואף להסברא דמשמשי ע"ז דישראל דינם כע"ז ואין להם ביטול סובר הרשב"א ז"ל דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת הוא רק כשעבד אותה ישראל אבל אם רק קנה אותה ישראל מה"ת יש לה ביטול אלא דחכמים קנסוהו שלא תתבטל וסתמא לא קנסוהו לאסור גם האפר אחר שנתבטלה, והסוגיא דחולין מיישב נמי אליבא דהרשב"א דגם בההו"א לא מיירי הש"ס מאפר שריפתה אלא מעפרה התלוש וע"ז פריך שפיר דאסור דהא קודם שריפה הוא אבל אפר שריפתה אה"נ דמותר להרשב"א, עכת"ד. [ועיי' בחי' הרשב"א גיטין (כ"א:
ד"ה יצא) דמשמע קצת דפי' כן הסוגיא בחולין]:
ולענ"ד מ"ש הגאון נר"ו דלהרשב"א אפר שריפת עה"נ
מותר מלתא דתמיהא היא. דהנה אפר אשרה בודאי אסור כמבואר שלהי תמורה, וכתבו התוס' שם משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכ"ה ברש"י ביצה (דף ל"ט ע"א) לענין גחלת ועיי' בשמ"ק שם, ועיין במכות (דף כ"ב ע"א). וכן מתבאר ממשנה ע"ז (דף מ"ג ע"ב) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומבואר התם (דף מ"ח ע"ב) דר"י ורבנן פליגי בזוז"ג דר"י סבר זוז"ג מותר ורבנן סברי זוז"ג אסור. ונחזי אנן לענין מאי הביאו רבנן קרא דולא ידבק כו' אי למידן מינה דזוז"ג אסור א"כ לא יהא אסור אלא בע"ז ולא בשאר איסורין ובסוגיא דהתם (מ"ט.) בעינן למימר דרבנן סברי בכל איסורין זוז"ג אסור יעוש"ה, וכיון דבכל שאר איסורין נמי דינא הכי למ"ל להביא קרא דולא ידבק, וע"כ דהביאו קרא ללמוד מיני' עיקר האיסור דאף לאחר שחיקה ובידור שנעשית מצותן אסור בהנאה, הרי דאפר אשרה אסור מהאי קרא. ואף דיש לחלק דלא דמי לאפר דאחר שחיקה נשתיירו מיני' קטנים בעין, עיי' בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה), מ"מ לענין נעשית מצותו אין נ"מ בינייהו דעיקר היתר האפר בכ"מ הוא מפני שנעשית מצותו
כמבואר בתוס' תמורה שם וכיון דחזינן דלאחר שתיקה שנעשית מצותו אסור מהאי קרא ממילא ה"ה אפר. ויותר מזה מבואר בתוס' חולין (דף פ"ח ע"ב ד"ה שחיקת) משם ר"ת דשחיקה זו אחר שריפה היא, והרשב"א בחי' שם הביא תירוץ הראשון שבתוס' ותירוץ זה של ר"ת ואין הכרע להיכן דעתו נוטה, אבל בתוה"ב (בית א' שער ה') הביא רק דעת ר"ת הרי דתפס כוותי' וכיון שכן דכל איסור הנאה שבאפר אשרה מקרא דולא ידבק ידעינן לה א"כ היאך אפשר לומר דסבר דאפר שריפת עה"נ מותר והרי האי קרא דולא ידבק לאו בע"ז כתיב אלא בעיר הנדחת אלא דידעינן נמי אשרה מיני' משום דאיקרי נמי חרם דכתיב כי חרם הוא כמבואר במכות שם, ועיי' ביראים (סי' ע"ד), והיאך יעלה על הדעת לומר דעה"נ עצמה דבה כתיב קרא ולא ידבק אפרה מותר ואשרה אפרה אסור, אתמהה:
ז
ז) ואף שהדברים ברורים בעיני דאפר שריפת עה"נ אסור
לכו"ע ודלא כדברי הגאון הנ"ל נר"ו, בכ"ז מפני חביבותי' דכת"ר ומרצוני לפלפל אתו בדברי תורה לא אמנע מלהעתיק לו בזה עוד איזה דברים מהערוכים אצלי במק"א ממה שעלה לכאורה על דעתי לקיים דברי הגאון נר"ו, אף שאינם נוגעים לדברי הרמב"ן שאנו עומדין בהם:
דלכאורה איכא למידחק ולומר דהרשב"א פליג על התוס'
תמורה וס"ל דמקרא דולא ידבק ליכא למילף כלל איסור אפר, משום דעיקר החידוש שבקרא הוא דכתיב בו מאומה דהיינו שכל הנאה כל דהו אסורה מן החרם ולפיכך ליכא למילף מינה אלא דכל שעדיין שם חרם עליו והוא עומד באיסורו מצד עצמו אסור ליהנות ממנו אפילו הנאה כל דהו, משא"כ אפר שאנו באים להתירו מטעם נעשית מצותו שנהפך כבר להיות היתר ואין עוד עליו שם חרם כלל ליכא למילף מקרא לחדש עליו איסור, כלומר שעדיין הוא עומד באיסורו וחרם מקרי, דהכתוב לא בא לרבות ולחדש חרם אלא לאסור הנאת כל דהו מן החרם שהוא עומד באיסורו, כעין שכתבנו למעלה (אות ד'). ולפיכך באפר עה"נ שפיר י"ל דאפרה מותר לפי שכבר נעשית מצותו ופקע מיני' שם חרם. ובאפר אשרה דאסור יסבור דלאו מהאי קרא דולא ידבק נלמד אלא מוהיית חרם כמוהו דכתיב גבי ע"ז גופי' דמיני' ילפינן חליפי ע"ו דכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, וסבר הרשב"א דאפר נמי מה שאתה מהיה ממנו מקרי, דה"נ אמרינן בסוגיין דתמורה דפרש עגלי ע"ז אסור מהאי קרא, ועיי' בהגר"א יו"ד (סי' קמ"ב סק"א) דמדבריו נמי משמע הכי קצת. [איברא דבסוגיין דע"ז ילפינן מולא ידבק וכבר עמדו ע"ז בגליון והזכרנו למעלה]. והא דאמרינן במכות (כ"ב.) אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתי' מהכא ולא ידבק בידך וגו', י"ל דלא דמי לאפר אלא שנהנה מגופי', עיי' תוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה) ולהלן שם (דף ע"ה ע"א ד"ה וגרפו). והא דהביאו רבנן במתני' דע"ז קרא דולא ידבק אזבל לאו לענין איסור האפר הוא אלא לאיסור הנאת כל דהו, דהתוס' שם תמהו דהכא חיישי רבנן לזבל ואלו גבי חמץ בפ' כל שעה אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח, ותירצו בחד לישנא דגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל גבי עבו"כ כתיב לו ידבק בידך מאומה מן. החרם ואפילו כל דהו ולפ"ז לאו לענין עיקר האיסור של אפר הביאו רבנן קרא אלא לאסור הנאת כל דהו. והלכך בע"ז דידעינן כבר מוהיית חרם כמוהו דאפרו אסור ממילא גם הנאת כל דהו מאפר זה אסור מקרא דולא ידבק משא"כ בעיר הנדחת דלא ידעינן כלל שהאפר נשאר באיסורו ליכא למילף איסור הנאת כל דהו אלא מגוף שללה ולא לחדש איסור על האפר שיעמוד באיסורו ויקרא חרם. [ולפ"ז יש ליישב קצת הסתירה שבין הסוגיות דע"ז ודתמורה דבע"ז הביא הש"ס קרא דולא ידבק ובתמורה והיית חרם כמוהו, דלפי הנ"ל י"ל דתרווייהו צריכי, דמקרא דוהיית ידעינן עיקר האיסור ואכתי הוי רק הנאת כל דהו וזה ידעינן מקרא דולא ידבק, ושתי הסוגיות כל אחת משלמת לחברתה, ומעתה יתורץ מה שפקפקנו למעלה (אות ד') בפירוש השמועה ודו"ק]. או די"ל שהזכירו רבנן כאן עיקר הלאו שבהנאת ע"ז כדרך חז"ל בכ"מ, וכ"מ מדברי הרמב"ן שאנו עומדין בהם יעו"ש. ואין לומר דבלאו קרא דולא ידבק ליכא למילף דאפר ע"ז אסור מקרא דוהיית חרם כמוהו משום דכל הנאת האפר אפילו כשהוא צבור ואינו זרוי ברוח רק הנאת כל דהו מקרי כמבואר ברשב"א גופי' בקידושין שם דהוי שלא כדרך הנאתן, דז"א חדא דלבתר דכתיב כבר קרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא ממילא יש לכלול גם אפר בוהיית חרם כמוהו, ועוד דגם בלאו סיוע דקרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא נמי יש לאסור אפר מוהיית חרם כמוהו משום דהנאת אפר לא מקרי כלל הנאת כל דהו, דדוקא היכא דאיסור האפר נובע מאיסור ההנאה שבגוף הדבר לפני שריפתו מקרי הנאתו שלא כדרכה וכל דהו, כלומר שאין זו הנאה מגוף הדבר כדרך שנהנין מאותו הדבר, אבל במקום שהאפר הוא איסור בפ"ע בודאי מקרי ההנאה שנהנין ממנו כדרכה, והדמיון לזה הוא מי שאסר עליו עצים בקונם ונהנה מאפרן מקרי הנאה זו הנאת עצים שלא כדרכן שאין דרך ליהנות מן העצים ע"י אפרן אלא מגופן, אבל מי שאסר עליו מתחלה צבור אפר ונהנה ממנו בודאי מקרי הנאת אפר כדרכו, לפי שאין אנו מייחסים את ההנאה אל העצים אלא להאפר עצמו ולגבי האפר הנאה כדרכה היא שאין בו הנאה אחרת, וא"כ כשאנו אוסרין את האפר כחליפין מטעם כל שאתה מהיה ממנו כו' הוא אסור מצד עצמו ושפיר מקרי הנאתו כדרכה כל שנהנה ממנו כדרך שבנ"א נהנין מאפר ואין זו הנאת כל דהו, אלא כשהוא שוחקו וזורהו לרוח ונעשה זבל הוי הנאת כל דהו אפילו לגבי האפר עצמו, לפי שאין זו דרך עיקר ההנאה גם מאפר, והנאת כל דהו זו מאפר שלא כדרכו הוא דילפינן מולא ידבק בידך מאומה, והוא דבר נכון:
ולפ"ז יתחדש לן דלמ"ד חליפי חליפין מותרין ה"נ חליפי אפר
מותרין, דמבואר בסוגיין דע"ז דחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמוהו כו' וחליפי חליפין מותרין מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין, וכיון דאמרינן השתא דהאפר עצמו רק מוהיית חרם כמוהו נאסר כחליפין א"כ חליפי אפר נדונין כחליפי חליפין ומותרין. וכן נ"ל פשוט דלפי סוגיא דתמורה דפרש ילפינן מוהיית חרם כמוהו חליפי פרש מותרין למ"ד חליפי חליפין מותרין. אמנם נראה לכאורה דביכו"כ חליפי אפר מותרין לכו"ע אפילו אי ילפינן לה מולא ידבק כו', דדוקא חליפי הע"ז עצמה אסורין ולא מה דילפינן מולא ידבק. ואדרבא להאי גיסא נראה דחומרא יתירא תצא לן אם נימא דאפר איתרבי מוהיית כחליפין, דלפ"ז למ"ד חליפי חליפין אסורין גם חליפי אפר אסורין. ולענין חליפי פרש אפילו אי נילף לה מולא ידבק כסוגיא דע"ז ואפילו אי מוהיית גם למ"ד חליפי חליפין מותרין מ"מ חליפי פרש אסורין למאי דאמרינן אב"א סברא ניחא לי' בניפחי', ותליא בתרי לישני דרבא אי אמרינן להא סברא או לא. וצ"ע לע"ע בכ"ז:
ח
ח) אבל כ"ז רחוק ואינו מעלה ארוכה להרשב"א לפי הבנת
הגאון יד דוד. חדא דיש לפקפק אם אפר אשרה נאסר מכל שאתה מהיה ממנו, דאפשר דזה שייך רק בחליפין שהוא מכוון להוות ממנה משא"כ באפר דאינו בא להוות ממנה אלא אדרבא בא לאבדה [בע"ז של ישראל, יעוי' פרישה יו"ד (רי"ס קמ"ב), ובשל עכו"ם נמי אפשר דמתאבדת מיהא מיקרי ולא מתהוה] ואין זה קרוי שאתה תהיה ממנו. ועוד דבתוספתא קידושין שם מבואר דעיר הנדחת נמי תופסת את דמיה כע"ז עצמה וע"כ הוא מקרא דוהיית חרם כמוהו, וא"כ כי היכי דמתרבי אפר ע"ז מוהיית חרם כמוהו איתרבי נמי אפר עה"נ ואיזה מקום יש להרשב"א ז"ל לחלק ביניהם ולתת ריוח בין הדבקים. וכן תירוצו של הגאון יד דוד על אשרה נמי דחוק מאד כמבואר למעיין. ועוד דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושין (דף ב' ע"א ד"ה בדינר) שכ' וז"ל והאי שוה דינר דקתני איכא למימר דדוקא דקתני מטלטלי אבל נתן לה קרקע בקידושיה אינה מקודשת וכן במחובר לקרקע כו' אלא דקשיא לי הא דתניא בתוספתא דמכילתין פרק ד' באשירה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת
ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שתל שם ע"ו עליו אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דעיר הנדחת דקתני בתוספתא היינו בעיר ממש שהיא קרקע או מחובר מקל והוא תמוה שהקרקע עצמה והמחובר אליה אינן נאסרין בהנאה ועושין אותה גנות ופרדסין וכדאמרינן בחולין (פ"ט) מכסין בעפר עה"נ ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה, אע"כ דכוונת הרשב"א היא על אפר שריפתה שאח"כ הוא נפשה תל עולם ומחובר לקרקע, וא"כ יצא מפורש מדברי הרשב"א דאפר עה"נ אסור לעולם:
ט
ט) אמנם קושיא בתרייתא זו איכא למידחי, דבעיר הנדחת
איכא שני דיני שריפה, א) שריפת שללה שע"ז נאמר תקבוץ ואח"כ ושרפת ובזה בעינן שיהא ראוי לקביצה מיד ולא מחוסר תלישה וכל המחובר לקרקע אינו בכלל זה, ב) שריפת גוף העיר שפ"ז לא נאמרה קביצה כלל אלא נשרפת במקומה כמו שהיא כדכתיב ושרפת את העיר ובזה כל המחובר בכלל, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מע"ז ה"ו) ושורפין את כל שללה עם המדינה באש. ולפ"ז י"ל דכוונת הרשב"א ז"ל על בתיה דהוו מחובר ומ"מ נאסרין, אבל אפר שריפתה אימא אה"נ דמותר. ואף דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא אם הוי כמחובר אפי' בבתים **(הגה"ה. אגב אורחא אעיד במאי דפשיטא לן בכ"מ דבהקדש מטלטלין נקנין בכסף מקרא דונתן הכסף וקם לו, וקשה לי טובא דהרי האי קרא בקרקע ובבתים הוא דכתיב שנקנים בכסף גם בהדיוט וא"כ מנלן גם בהקדש דמטלטלין נקנין בכסף. והי' אפשר לדחוק דהא דמייתי הש"ס קרא דונתן וקם לו הוא רק לומר שנזכר בכלל קנין כסף בהקדש וממילא אין חילוק כין קרקע למטלטלין, דדוקא בהדיוט יש נ"מ לר"ל בין קרקע למטלטלין מדכתיב או קנה מיד עמיתך אבל בהקדש דלא כתיב האי קרא ממילא אין נ"מ. אבל אכתי מה נעשה לשיטת רש"י (ב"מ מ"ו ע"ב) שכ' דר"י דאמר ד"ת מפות קונות יליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, והשתא מאי אולמא למילף מהקדש הא בהדיוט נמי כתיב כסף בקרקע וצע"ג:)**, מ"מ שפיר קרי להו הרשב"א לענין קידושין מחובר משום דפסול המחובר לקידושין בעינן למילף בהיקשא דויצאה והיתה מגט ובגט גם חלוש ולבסוף חברו פסול כמ"ש הח"מ (סי' קכ"ד סק"ט) והוא משום שאינו בנתינה. [איברא דלפ"מ שהביא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) מירושלמי דפסול המחובר הוא מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כו' הביאו גם הב"ש שם ס"ק י"ב יש לפקפק בזה ואכ"מ]:
אח"ז האיר ה' עיני וראיתי בשעה"מ (פ"ג מאישות ה"ג)
שהביא לתשובת הרשב"א (סי' אלף רל"ג, ובשעה"מ נסמן בטעות רל"ו) שהשואל רצה לדחות ראיית הרשב"א מתוספתא דמקדשין בקרקע ובמחובר די"ל דמאי דתני בתוספתא בעה"נ הכוונה היא על בתיה, והרשב"א שקיל וטרי בזה יעו"ש בארוכה, ועפמ"ש יש לפלפל הרבה בדבריו ואכמ"ל:
י
י) עכ"פ מן האמור נתבאר דא"א לפרש דברי הרשב"א
כהגאון יד דוד דאפר עה"נ מותר ותירוצו באשרה נמי דחוק וא"כ דברי הרשב"א תמוהין שאמר שאלו מן הנשרפין ואפרן מותר הא אשרה ועה"נ אפרן אסור:
ע"כ נראה לענ"ד ברור דהרשב"א נמי ס"ל כרש"י דאפר
שריפת עה"נ אסור וס"ל נמי דבאשרה שגופה ע"ז מיירי התוספתא ואל"ה לא הוה מקשי מינה. מידי כיון דאיכא לאוקמי בגופה ע"ז שאפרה אסור לכו"ע, ומה שכתב דבהני דתוספתא אפרן מותר ברור הדבר דכוונתו אסיפא דתוספתא כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן, וכן משמע מדקדוק לשונו שהרי לא הביא כל התוספתא בלשונה אלא בדילוג וא"כ אמאי לא דלג גם על דברים אלו כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן ולאיזה צורך הביאן, אע"כ דרק מזה בא להסתייע ולכן הביאן. וס"ל להרשב"א דחליפי ע"ז ועה"נ אפרן מותר, דאע"ג דמרבינן להו מוהיית חרם כמוהו מ"מ לאו כמוהו ממש הן לאסור גם אפרן אלא איסור בלבד הוא דילפינן מהכא, דה"נ למ"ד. חליפי חליפין מותרין ע"כ אין החליפין כמוהו ממש שהרי הוא עצמו עושה חליפין וחליפיו אינם עושין חליפין. ועי' בתוס' חולין (דף ק"מ פ"א ד"ה לצפרים) דחליפי ע"ז אינם אסורין למזבח כע"ז, עצמה וכ"כ הרשב"א שם בחי'. ואף דיש לדחות דמזה ליכא לסיועי דכמוהו לאו דוקא ממש, די"ל דלעולם לכל מה שנוגע לאיסור הנאה איתקש לכמוהו ממש ושאני לגבי מזבח שאינו שייך כלל לאיסור הנאה שבהן וממקום אחר נלמד איסורו, מ"מ מדחזינן להר"ן בחי' שם שדחה לדברי התוס' מה"ט דכמוהו משמע קצת דהתוס' והרשב"א ס"ל דכמוהו לאו דוקא ממש הוא, ואין הסברא של חילוק איסור מזבח מהנאה לענין כמוהו ברורה כ"כ דהא הר"ן מרכיב להו בהדי הדדי ואפשר דמצות שריפה ואיבוד נמי ליכא עלייהו כמוהו אלא איסור הנאה בלבד הוא דרביץ עלייהו, משום דלא הוקשו לכמוהו אלא לענין חרם דהיינו איסור הנאה ולא לשאר דינין שבע"ז עצמה. ועיי' בתוס' קידושין (דף נ"ח ע"א ד"ה ושני) שכתבו דמכמוהו ידעינן שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת. אמנם דברי התוס' צ"ע מסוגיא דע"ז ואכ"מ. והא דקאמר הרשב"א שאלו מן הנשרפין י"ל דכוונתו דעיקר אשרה ועה"נ מן הנשרפין הן ומצד זה הי' ראוי להיות גם אפרן מותר אלא דבגופייהו אתרבי אפרן לאיסורא א"כ בחליפיהן דלא אתרבי אפרן לא יהו חמורין מן הנשרפין. ולשון זה הן יקשה על אשרה גם לפי הבנת היד דוד, דהא לא מצד זה אפרן חותר לדידי'. ואולם אפשר שהן בכלל נשרפין ממש וצ"ע. ועוד י"ל דמשו"ה אפר חליפי ע"ז מותר דקרא דוהיית חרם כמוהו אינו מרבה אלא לענין דכתיב בע"ז גופה ולא למה שנלמד מעה"נ דהיינו איסור האפר שנלמד מולא ידבק בידך דכתיב בעה"נ, וממילא גם חליפי עה"נ דלמדין מע"ז אינן חמורין מחליפי ע"ז עצמן לענין אפרן. ולפ"מ שצידדנו למעלה (אות ז') די"ל דאפר אשרה אתרבי מוהיית חרם כמוהו ודינו כחליפין א"ש בפשיטות דלמ"ד חליפי חליפין מותרין אפר חליפי ע"ז נמי מותר דהא הוי חליפי חליפין. והטוש"ע יו"ד (סי' קמ"ה ס"ט) פסקו כמ"ד מותרין משום דבסוגיא דע"ז מסקינן חליפי חליפין אסורין סבר שני כתובין הב"כ מלמדין ומ"ד מותרין סכר אין מלמדין ואנן קיי"ל דאין מלמדין, עיי' בב"י ובש"ך שה. ואפילו לסוגיא דקידושין (דף נ"ח ע"א) יעו"ש בתוס' וריטב"א ובאחרונים, הרי אמרינן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א) דר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבים ועיי"ש בהגר"א ז"ל, וי"ל דהרשב"א נמי תפס להלכה כמ"ד מותרין מה"ט ולכן אפר חליפי ע"ז מותר ושפיר הקשה מתוספתא דאוקמה כהלכתא ולא ניחא לי' לאוקמה כיחידאה כר"י דחליפי חליפין אסורין:
יא
יא) אמנם נ"ל לומר עוד טעם יותר מרווח להרשב"א
ז"ל לאפר חליפין שיהא מותר ולא נילף לאיסורא מולא ידבק בידך מאומה, ובזה הגענו אל החוף שאליו חתרנו ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שבזה הרשב"א והו ז"ל תמים ילכו. ונשוב אל הסוגיא בע"ז דמ"ד חליפי חליפין א"ק והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה כו' ואידך א"ק הוא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי לי' למעוטי ערלה וכה"כ כו' ואידך כו'. והנה לפי פשוטו מתבאר דמ"ד מותרין סבר דהוא חרם ממעט רק חליפי חליפין שלא יהו חרם אבל חליפין הראשונים לא מימעטי מהוא למידרש הוא ולא חליפיו, לפי שא"א למידרש הכי דא"כ והיית חרם כמוהו לרבות חליפיו מאי עבדת לי', וע"כ צ"ל דהוא לאו דוקא וה"ה חליפיו אלא שבא למעט רק חליפי חליפין. אמנם י"ל דהרמב"ן והרשב"א דחיקא להו לפרש הכי. דאי הוא דוקא הוא ולא אחר גם חליפיו
נתמעטו ואי הוא לאו דוקא חליפי חליפין נמי יהו אסורין, והלכך מפרשי בדרך אחרת כמו שיבואר:
דהנה יש לחקור למ"ד חליפי חליפין אסורין משום כל
שאתה תהיה ממנו אם איסור החליפין השניים נובע מהע"ז עצמה, ר"ל דאינהו נמי נדונין כחליפיו הראשונים משום דקרינן גם בהו כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמה, דאינהו נמי מהע"ז גופה נתהוו ע"י שנתגלגלו ממנו דרך חליפיו אלא שבאו ע"י אמצעי ואי לאו גוף הע"ז לא בא גם האמצעי, או דילמא דמצד כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמה אין לאסור אלא חליפין הראשונים דרק אינהו בלחודייהו ממנו נתהוו, אבל חליפין השניים לא חקרי נתהוו ממנו אלא מחליפיו הוא דנתהוו, אלא דמ"מ גם חליפין השניים אסורין משום דכיון דחליפין הראשונים נאסרו כמוה דפ"ז עצמה חל גם עליהן דין כל שאתה מהיה מהן הרי הוא כמוהן כמו שהדין בדבר שאתה מהיה מהע"ז עצמה וממילא חליפין השניים שנתהוו מן הראשונים נעשין כמוהן של ראשונים ואסירי, וכן שלישיים ורביעיים עד סוף כל החליפין כאו"א נעשה כמוהן של החליפין האחרונים שלפניו שהן אביהם ומהם נתהוו. ואם נניח כדרך האחרונה זו נבנה על יסוד זה עליי' דמחלוקת דמ"ד חליפי חליפין אסורין ומ"ד מותרין הוי בחליפין הראשונים גופייהו ומזה הנ"מ לחליפי חליפין. דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר דחרם הוא כולל כל מילי דע"ז ואביזריה דכולהו מקרי חרם ולאו דוקא הוא עצמו ממש, ולא בא הוא למעט אלא מידי דלאו מענין ע"ז הן כגון ערלה וכה"כ שאין שמם חרם, ולפיכך חליפיו נמי מיקרי חרם כדכתיב והיית חרם כמוהו דהיינו שגם על חליפיו שאתה מהיה ממנו חל שם חרם, וממילא כיון שחל על חליפין הראשונים שם חרם יש בהם דין כל שאתה מהיה ממנו [שהוא רק בדבר דשם חרם עליו] ואוסרין את השניים ונעשו גם הם חרם וחוזרין ואוסרין וכן לעולם. וח"ד מותרין סבר הוא ממש דוקא דרק הוא עצמו מקרי חרם ולא מילי אחריני ואפילו מענין ע"ז ולא חליפיו ואפי' הראשונים, אלא דעל חליפיו הראשונים חל רק איסור הנאה מקרא דכל שאתה מהיה ממנו אבל שם חרם לא הוטל עליהם דהוא חרם ואין אחר חרם, וכיון שכן רק הוא עצמו תופס את דמיו שהוא חרם ואין חליפיו תופסין דמיהם, לפי שאין דין תפיסת דמים אלא במה שהוא חרם וחליפיו אין שם חרם עליהם. והא דמרבינן חליפין מוהיית חרם כמוהו לאו לענין שיעשו כמוהו ממש להיות קרוין גם חרם דהא חרם הוא כתיב ולא אחר חרם אלא לענין איסור הנאה בלחוד הוא דנתרבו. ומאי דקאמר הש"ס הוא ולא חליפי חליפין אין הכוונה דרק חליפי חליפין נתמעטו מהוא ולא חליפין הראשונים, אלא דכיון דכתיב הוא למימרא דחליפיו לא נעשה שמם חרם ממילא חליפי חליפין מותרין דכיון דהראשונים לא נעשו חרם אין בהם דין כל שאתה מהיה ממנו וממילא השניים מותרין:
ולפ"ז יוצא דדין אפר חליפין תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין,
דלמ"ד אסורין וסבר דחליפין נמי חקרי חרם הרי הן בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דמיני' ילפינן דכל שהוא חרם אפרו אסור ולכן גם אפר חליפין אסור, ולמ"ד חליפי חליפין מותרין שאין גם על חליפין הראשונים שם חרם אינם בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן מותר. והשתא שפיר תפס הרשב"א דאפר חליפין מותר די"ל דס"ל להלכה כמ"ד חליפי חליפין מותרין משום דרבנן בירושלמי הכי ס"ל ולא ניחא לי' לאוקמי לתוספתא כיחידאה דלא כהלכתא וכמש"ל:
והשתא מיושב שפיר דברי הרמב"ן ולא תקשי עלי' מאי
דקאמר הוא חרם ולא משמשין ותקרובת דלפי המבואר היינו ממש כבסוגיין ודבר זה תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין, דלמ"ד אסורין דכל מידי דע"ז מיקרי חרם ה"ה תקרובת ומשמשין נמי מקרי חרם וממילא נכלל בהלאוין דולא תביא תועבה אל תוך ביתך דכתיב בתרי' כי' חרם הוא ובולא ידבק בידך מאומה מן החרם כשי' הרמב"ם, ומ"ד חליפי חליפין מותרין דלא מיקרי חרם אלא ע"ז עצמה ולא חליפין ה"ה תקרובת ומשמשין לא מיקרי חרם דכתיב חרם הוא דוקא ע"ז עצמה ממש וממילא אינם בכלל הלאוין דלא תביא תועבה אל תוך ביתך ובולא ידבק בידך כשי' הרמב"ן. וי"ל דהרמב"ן תפס להלכה כמ"ד חליפי חליפין מותרין וכמש"פ בטוש"ע מטעמי דכתיבנא לעיל, משום דקיי"ל בכהב"כ אין מלמדין ומשום דבירושלמי ס"ל לרבנן דמותרין, וא"כ שפיר כתב דרק ע"ז עצמה נקראת חרם דכתיב חרם הוא ולא משמשין ותקרובת והיינו ממש כמבואר בש"ס. אבל הרמב"ם אדל לשיטתו דפסק (פ"ח מעכו"ם ה"א) כמ"ד חליפי חליפין אסורין (וכתב הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' קמ"ה ס"ט) משום דמהפך הגירסא בירושלמי דרבנן אוסרין ור"י בר"י מתיר ופסק כרביה], וא"כ כל חילי דע"ז מיקרי חרם וממילא גם תקרובת ומשמשין בכלל הלאוין דלא תביא תועבה ובולא ידבק בידך. ולפ"ז יצא לן ובר חדש דמה שפסק הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ט) דגם תקרובת ומשמשין תופסין את דמיהן הוא רק לשיטתו דחליפי חליפין אסורין וכל מילי דע"ז מיקרי חרם, אבל למ"ד חליפי חליפין מותרין ה"י תקרובת ומשמשין אין תופסין דמיהן. והלכך יש לתמוה ע"ז שהטור (סי' קמ"ד) כתב כשם שאליל ותקרובתה אסורין כך דמיהן אסורין, ובסי' קמ"ה מביא שתי הדעות בחליפי חליפין והב"י תפס שפסק כמ"ד מותרין, וא"כ לא הי' לו לפסוק שדמי תקרובת אסורין. וראה זה פלא דבשו"ע (סי' קמ"ד) כתב רק שדמי האליל אסורין ודלג על תקרובת. ולפמ"ש י"ל דהטור באחת לא הכריע בסי' קמ"ה אי חליפי חליפין מותרין או אסורין ומספקא לי' לחוש לפסק הרמב"ם ולכן כלל בסי' קמ"ד נם תקרובת בכלל התופסין דמיהן והוא מספיקא לחוש לדעת הרמב"ם, אבל הב"י שתפס דהטור פסיקא לי' דחליפי חליפין מותרין ובשו"ע נמי פסק בסתמא דמותרין והביא דעת הרמב"ם רק בשם יש אוסרין לפיכך לא מנה בסי' קמ"ד תקרובת בכלל התופסין את דמיהן. אבל דבר חדש הוא וצ"ע. והשתא מיושב בפשיטות סוגיין דפרש, דאפשר דרב סבר חליפי חליפין אסורין וממילא גם תקרובת מקרי חרם וקאי עלה קרא דולא ידבק והיית חרם. והשתא גם ממשנה דשבת יש ליישב דר' והודה סבר כר' ישמעאל בר"י דחליפי חליפין אסורין, ולא נצטרך לדחוק דכולל במשמשין גם ע"ז גופה. והרמב"ן ז"ל לא ניחא לי' בהא ותירצה גם להלכתא. וכמובן אין אני קובע מסמרות בפירושי החדש בסוגיא דחליפי חליפין שמסתעפים ממנו הרבה חידושים להלכה, אבל לחידודא דשמעתתא יפה הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |