דבר אברהם/ב/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לב.

ב"ה יום א' פ' לחדש שבט שנת עתר"ב. סמאלעוויטש.

כבוד ידידי הרה"ג החו"ב בח"ת סוע"ה עיניו

כיונים על אפיקי ים התלמוד כש"ת מוהר"ר מרדכי קריצעווסקי נ"י ולכא"ל שלום ורוב ברכה:

אחד"ש ידידי מעכת"ה באהבה. אחרי התראותנו בהחפזה

בבית גיסי הגאון נ"י שהפסיקונו אז האורחים שבאו אלי, שבתי לביתי ושמתי לב לדברי כתר"ה ואת אשר עלה ברעיוני הנני לערוך בזה לפניו:

א

א) הקשה כתר"ה בשם הרב הגביר הנכבד הגדול בתו"י

מוהרר"ש גאץ נ"י בשבועות (דף ל"ב ע"ב) אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב כו' ש"מ משביע ערי קרקע חייב דלמא דתפישא מטלטלי, ופירש"י ש"מ משביע עדי קרקע כו' ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע, והקשה הרה"ג הנ"ל למה לי' לרש"י ז"ל לבוא עלה מכח כתובה דיקא ומשום שאינה נגבית אלא מן הקרקע, הרי שטרות דעלמא נמי אע"ג דנגבין גם ממטלטלין מיקרו נמי שעבוד קרקעות, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בתשובותיו (סי' קנ"ג). והרגיש כת"ר דקושיא קלישתא היא, די"ל דאה"נ אלו הוה גביא גם ממטלטלין נמי הוה קשה אלא דכיון דבכתובה קא איירינן כתב רש"י לקושטא דמילתא ביתר חומר דאינה נגבית אלא מן הקרקע, אלא דכת"ר חיזקה מרש"י כתובות (דף פ"ז ע"ב) סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ופירש"י כל שטרות שעבוד קרקעות הן ואין נשבעין על הקרקעות, ולמה שינה רש"י כאן לפרש משום כתובה דוקא. וכת"ר תירץ דמרא דשמעתתא דשבועות מאן ניהו רב פפא ולעיל מינה (דף ל"א ע"א) אמרינן אינה נוהגת אלא בראוין להעיד כו' לאפוקי מאי אמר רב פפא לאפוקי מלך וראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסליהו, הרי דר"פ ס"ל דבשבועת העדות אזלינן בתר דאורייתא, [ויעוי' בתוס' שם (ד"ה ורבנן) דאזלינן בתר תרווייהו לחייבו], ורב פפא ס"ל נמי שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' קידושין (דף י"ג ע"ב ד"ה אר"פ), ונמצא דלדידי' מדאורייתא תביעת שטרות לאו תביעת קרקע היא דהא אין שעבוד כלל על הקרקעות וא"כ משביע עלי' עדים השתא נמי חייבין, דמדרבנן לחוד הוו שע"ק ולר"פ דאזיל בתר דאורייתא חייבין, וא"כ מצד כל שטרוח דעלמא לא מצי הש"ס מידי ש"מ משביע עדי קרקע חייב דהא מדאורייתא לאו עדי קרקע נינהו, ולכן פירש"י דפרכת הש"ס היא רק מצד כתובה דאינה נגבית אלא מן הקרקע ולכן גם לר"פ הוו עדי קרקע. אלו דברי כתר"ה:

ב

ב) ואני בקטנטרס אפתח שפתי ליישוב הקושיא אבוא לחזקה

תחלה ולתקוע לה יחד במקום נאמן. דהנה על רש"י ז"ל בודאי נק"מ כמש"ל. דכיון דבכתובה קא איירינן להכי נקט רש"י לקושטא דמלתא דמשו"ה הוו עדי קרקע משום דאינה נגבית אלא מן הקרקע ולמ"ל לאהדורי בתר שטרות דעלמא כיון דכתובה אלימא מינייהו לענין זה. ומה שחיזק כתר"ה הקושיא מדגבי פוגמת אתי רש"י עלה רק מצד שטרות דעלמא יש ליישב בפשיטות. דבהא דנחלקו ר"מ ורבנן אי מטלטלי משתעבדי לכתובה כתבו רוב הראשונים ז"ל דהיינו אפילו מיני' וס"ל לרבנן דמחיים לא גביא ממטלטלי אבל דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ז מאישות הל' ה') לפי הגירסא שלפנינו היא דדוקא אלמנה לא גביא ממטלטלי אבל גרושה גביא, שכן כתב וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, יעו"ש במ"מ. ובחי' הרשב"א קידושין (דף ס"ה ע"ב) הביא משם הראב"ד דלא איפלגו ר"מ ורבנן אלא לאחר מיתה אבל מיני' גביא נמי ממטלטלין אפילו לרבנן. ובס' בית מאיר חאה"ע (סי' ק' סק"א) כתב דכ"ה גם שי' רש"י ז"ל כדמשמע בכתובות (דף ס"ז ע"א) אמר רבא מריש הו"א הני ארנקי דמחוזא אשה גובה פרנא מהם מ"ט אסמכתייהו עלייהו כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי וכי משכחי ארעא זבני בהו אמינא אסמכתייהו אארעא הוא, ופירש"י פרנא לזה שמעתי כתובה מנכסי יתומים ולא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, ומדפירש רק לענין יתמי ש"מ דסבר דמיני' ממטלטלי נמי גביא לכו"ע. וראיתי בס' אילת אהבים לכתובות להגרא"ל צונ"ץ ז"ל שעמד על דברי רש"י אלו וכתב דכוונתו לנדוניא ונדוניא יש לה דין חוב לגבות מיני' ממטלטלין ולכן פירש"י ביתמי דוקא. אבל דבריו תמוהים בעיני, דא"כ למ"ל לרש"י לאוקמי בנדוניא וביתמי דוקא לימא בכתובה ממש ואפילו מיני', אע"כ דס"ל דמיני' כחובה נמי גביא ממטלטלין וע"כ רק ביתמי איירי. ולפ"ז בההיא דפוגמת דמיירי בחיי הבעל לא שניא כתובה לענין גביית מטלטלין משטרות דעלמא, ולכן כתב רש"י דמשו"ה הוי שע"ק דכל שטרות שע"ק נינהו, משא"כ בסוגיין דשבועות דמיירי לענין גביי' מיתמי דלא גביא ממטלטלין כלל לא אצטריך לן לבוא עלה מכח שטרות דעלמא דכתובה זו גריעא מינייהו דלא גביא אלא מקרקעי, ואין מקום לקושיא כלל על רש"י ז"ל. אלא דד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א ויש לי מקום גדול לקושיא זו על מ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין (דף ס"ה:) וז"ל ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפי' מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה כו' והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עדי קרקע חייב דסהדי כתובה עדי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים עכ"ל, ובזה תגדל התמיה והקושיא הנ"ל נצבת כמו נד דאפילו אי גביא נמי ממטלטלין מ"מ לא גריעא משטרות דעלמא דגבו נמי ממטלטלין ומ"מ הוו שע"ק ומאי סייעתא היא דאין כתיבה נגבית ממטלטלין:

ג

ג) ודרך אגב אעיר שדברי הריטב"א אלו בל"ז נמי תמוהין

טובא ומרפסן איגרא, דהיאך מסתייע מהכא דמחיים נמי לא משתעבדי מטלטלין בכתובה הרי לא עסקינן בסוגיין אלא בעדי מיתה דאתיא למיגבי מיתמי ומנ"ל להריטב"א למילף מזה למחיים. ומצאתי שכבר עמד ע"ז בס' אבני מלואים (סי' ק' סק"א), ותי' עפימ"ש התוס' יבמות (דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך) דהא דע"א נאמן במיתה הוא רק מדרבנן ורש"י שבת (דף קמ"ה ע"ב) כתב דהוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני', וא"כ לעולם מחזקינן לי' עדיין בחי ואין האחין יורדין לנחלה על פיו, והא דגובה כתובתה מתנאי כתובה קאתינן עלה שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מאי דכתוב ליכי וכיון שמותרת לינשא נוטלת כתובתה והרי היא כגרושה שנוטלת כתובה שלא בפניו, וא"כ מוכח דגם מחיים אינה גובה ממטלטלין דאל"ה הי' לה לגבות מהן גם בעד מיתה דדינה לענין כתובה כגרושה. אבל אין דברים אלי נראים לי כלל, חדא שהם תמוהים מצד עצמם דהוי כתרתי דסתרי שתהא מותרת לינשא ותטול כתובה כמו שהוא חי, וכבר עמד עליו הרב המגיה

יעו"ש. וכן ק"ק ע"ז מתוס' שבועות (ל"א. ד"ה ורבנן) וז"ל ורבנן הוא דפסלוהו ואע"ג דאמר לקמן הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן בתר תרווייהו אזלינן לחייבו כו', ואי אמרת דאינה נוטלת כתובתה אלא מצד תנאי כתובה ומשום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ גם מדאורייתא יש כאן חיוב ממון מצד תנאו ואמאי קרו לה התוס' דרבנן, אע"כ דנוטלת כתובתה רק מצד דמדרבנן מהימנינן לעד שהוא מת ונוטלת כאלמנה בחזקת שהוא מת ומדאורייתא לא שקלא מידי, דאפילו כי אפקעו רבנן לקידושין מיני' אין לה כתובה דאגלאי מלתא שלא היתה אשתו ולא נתחייב כלל בכתובתה. וכ"ת דא"כ מדרבנן נמי למה נוטלת כתובה כיון דאפקעו לקידושין מיני' ואינה אשתו, ז"א דמדרבנן ודאי חשבינן לי' כמת ולא הוצרכו להפקעת הקידושין אלא לענין איסורא שלא לעקור דבר מה"ת דעל סמך הפקעת קידושין אין כאן עקירת דבר מה"ת ויכולין לחושבו כמת, אבל לענין ממון לא דנוהו כלל כקידושין מופקעין אלא חשבינן לי' כמת והפקר ב"ד הפקר. ועוד דבר מן כל דין אין דבריו מעלים ארוכה להריטב"א צ"ל לשיטתו, דבחי' הריטב"א ליבמות שם מבואר להדיא דס"ל דעד מיתה נאמן מדאורייתא דאנן סהדי דדייקא ומינסבא וכולנו כעדים וכסברת התוס' שם בתחלת דבריהם שדחאה הר"י, וא"כ להריטב"א גופי' ליכא לתרוצי כהאב"מ:

ד

ד) ולא אמנע מלרשום בזה לכת"ר פרפרת חדא דטבא רק

לפלפולא ליישוב דברי הריטב"א. דהנה כבר הזכרנו שדעת הרמב"ם ז"ל לפי גירסתנו דדוקא אלמנה לא גביא ממטלטלי אבל מיני' ממטלטלי נמי גביא, ולפ"ז לא איפלגו ר"מ ורבנן אלא מיתמי. ויש לחקור לר"מ דס"ל דגביא ממטלטלי דיתמי אי גביא נמי ממטלטלי דלקוחות או לא. והנה ביבמות (דף צ"ט ע"א) גרסינן יש מוכר את אביו להגבות אמו כתובתה כיצד ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה נמצא זה מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה מאי קמ"ל כולה ר"מ היא ועבדא מטלטלי ומטלטלי משתעבדי לכתובה. והקשו התוס' דהכא מטלטלי דמתנה נינהו ואמאי גביא מינייהו אפילו לר"מ הרי מתנה אלימא מיתמי, ותירצו דהכא במתנת שכ"מ מיירי דגרועה מירושה, [ביבמות הגירסא בתוס' דגרועה כירושה, אבל בכתובות (דף פ"א ע"ב ד"ה ר"מ) הגירסא דגרועה מירושה, וכן צ"ל כמבואר למעיין בדבריהם]. איברא דהתוס' קיימי התם לשי' ר"ת דממטלטלי דיתמי ר"מ נמי מודה דלא גביא ולכן הוקשה להם ממטלטלי דמתנה בק"ו, אבל למאן דסבר דגביא ממטלטלי דיתמי אפשר דה"ה דגביא נמי ממטלטלי דלקוחות. אמנם מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דלר"מ גביא ממטלטלי דיתמי ומ"מ מלקוחות לא ניחא להו למימר כלל דגביא והלכך אוקמוה לההיא דיבמות כהתוס' במתנת שכ"מ דהויא כירושה, יעוי' בחי' הרמב"ן קדושין (ס"ה:) ועוד רבוותא. אך לשי' הרמב"ם הי' נראה לי להוכיח דלר"מ גביא נמי ממטלטלין דלקוחות, דאי לא גביא מלקוחות בע"כ צריכין אנו לאוקמי כתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ שהיא כירושה דאי במתנת בריא ה"ל כלוקח, ולהרמב"ם א"א לאוקמי בהכי כמו שיבואר. דכתב (פ"ח מזכייה ה"ח) מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה כו' לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה. ועיי' בקצוה"ח (סי' רנ"ב סק"א) מה שהביא מתשובות הב"ח יעו"ש. והשתא לדברי הרמב"ם נחזי אנן, מי שנתן מטלטלין במתנת שכ"מ אם נתחייבו המטלטלין לכתובת האשה עם גמר מיתה או לא. ונראה דלדידי' דמחיים גביא ממטלטלין ורק מיתמי לא גביא נתחייבו מטלטלין הללו עם גמר מיתה, דהא המקבל מתנת שכ"מ עדיין לא זכה בהן בההיא שעתא עד לאחר מיתה, ויורשים נמי אע"ג דבכ"מ עם גמיר מיתה הם יורשים אותו מ"מ הכא לא זכו בהן משום דאידחו מקמי מתנת שכ"מ המפקעת ירושתם, כמבואר בתשו' הרשב"א ח"ג (סי' קכ"ה) מובאה בקצוה"ח שם, וכיון דבההיא שעתא ליכא על מטלטלין הללו לא רשות היורשים ולא רשות המקבל מתנה בודאי נידונים כמיני' דגביא ממטלטלין ונתחייבו המטלטלין לכתובתה וקדמה לזכיית המקבל מתנת שכ"מ כמ"ש הרמב"ם במזונות. וא"כ א"א לומר בסוגיין דיבמות דהא דכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ הוא, דא"כ אמאי מוקמינן לה כר"מ הא לרבנן נמי גביא מהן כיון דמודו דמיני' גביא ממטלטלין ועם גמר מיתה נמי כמיני' דמי. וע"כ צ"ל דמיירי דכתב כל נכסיו לבנה במתנת בריא דזכה בהן מיד ולהכי לרבנן לא גביא, ומוכח מינה דלר"מ ממטלטלין דלקוחות נמי גביא:

אמנם י"ל דאכתי גם להרמב"ם לא מוכח הכי. דהרשב"א

קידושין לבתר דהביא דעת הראב"ד דמיני' גביא ממטלטלין הקשה עליו מסוגיא דהתם דאמרינן שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה כו' ור"מ היא דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה, ואי אמרת דמחיים מודו רבנן למה לי לאפוקי בר מהלכתא ולאוקמי' כר"מ לוקמה מחיים ואפי' לרבנן ודינא דחלוקה קמ"ל כמשנת שנים אוחזין. ונראה לענ"ד ליישב דאפ"ל דס"ל נמי להראב"ד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה כלל אפי' מחיים משום סברת הרשב"א ואינך רבוותא דלא אסמכא דעתה עלייהו אחרי שאין זמן קצוב לכתובתה, והא דמחיים גבינן מיני' כתובתה אפי' מן גלימא דעל כתפי' אין זה מתורת שעבוד דרביץ על המטלטלין אלא מתורת כפיי' בלחוד, דאף דהמטלטלין לא נשתעבדו מ"מ שעבוד הגוף מיהא איכא וחיובא רביץ עלי' דגברא לפרוע לה כתובתה וכופין על פריעת בע"ח כמבואר בכתובות (דף פ"ו ע"א) וכשם שכופין ע"י גופו ה"נ כופין אותו ע"י ממונו, וכמ"ש הראשונים ז"ל בגביית מלוה מה"ת למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שהוא מתורת כפיי' לפריעת בע"ח, עיי' ריטב"א קידושין (י"ג:) ועוד. ולפי"ז י"ל דבההיא דחבילה לא שייך דין כפיי', דהתם ליכא חיובא כלל אגברא לפרוע לה כתובתה שהרי היא עצמה מודה ואומרת שאינו בעלה ואינו חייב לה כלל כתובה אלא דמן החבילה לחודא היא גובה, ממ"נ כפירש"י דאמרה חבילה שלי, וכמבואר בריטב"א דמנכסים אחרים לא גביא כתובתה מה"ט דהודחה שאינה אשתו ורק מן החבילה גופה גובה ממ"נ ועיי' בחי' הרמב"ן וכיון דליכא עלי' דין כפיי' שוב אינה גובה ממטלטלין כלל ואפי' מן החבילה דהא תורת שעבוד ליכא עלייהו גם להראב"ד, ולהכי איצטריך לן לאוקמי כר"מ דמטלטלין משתעבדי מתורת שעבוד גמור. והוא דבר נכון ב"ה לענ"ד. והשתא גם להרמב"ם ז"ל י"ל הכי, דלעולם מחיים נמי אין תורת שעבוד על המטלטלין וגרושה גביא מיני' ממטלטלין רק מתורת כפיי', וא"כ אין זה שייך אלא מחיים ממש משא"כ עם גמר מיתה דאע"ג דעדיין לא באו המטלטלין לא לרשות יורשים ולא לרשות מקבל מתנת שכ"מ מכל מקום לא שייך למידן ההיא שעתא כמיני', חדא דלא שייך אז ענין הכפיי' דליכא למי לכוף וממילא חיילא אח"כ מתנת שכ"מ, ועוד דאפילו אי הוה שייך כפיי' נמי לא תעכב מלחול מתנת שכ"מ דכיון דשעבוד מיהא ליכא על המטלטלין לא נתחייבו הן עצמן לכתובתה כל זמן שלא הוגבו וחיילא עלייהו המתנה. ולפי"ז שפיר איכא לאוקמי ההיא דיבמות דכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ אבל מלקוחות אה"נ דלא גביא גם לר"מ, ומ"מ אצטריך לן לאוקמי דוקא כר"מ דלרבנן ממתנת שכ"מ נמי לא גביא כמ"ש:

ומעתה נהדר לדברי הריטב"א במה שהוכיח מסוגיין

דשבועות דמיני' נמי גביא ממטלטלין. דהריטב"א הרי לא נחית בגביית מטלטלין מחיים לטעמא דכפיי' וכל עיקר הוא שקיל וטרי אי איכא עלייהו תורת שעבוד ממש, ובזה י"ל דכוונתו להוכיח מסוגיין דלא נחית עלייהו תורת שעבוד על הדרך שכתבנו, דאי תימא דמשתעבדי ממש מחיים א"כ מאי פריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב והרי איכא לאוקמי בשכתב נכסיו במתנת שכ"מ דחלה רק לאחר מיתה ובכה"ג

גובה גם ממטלטלין משום דדינה בההיא שעתא דעם גמר מיתה כמיני' וממילא לא חיילא עלייהו אח"כ מתנת שכ"מ, כמו שנתבאר למעלה להרמב"ם ז"ל אילו הוה אמרינן דמחיים איכא על מטלטלין שעבוד ממש ולא רק תורת כפיי', אע"כ דגם מחיים ליכא עלייהו תורת שעבוד כלל וכ"ת דר"פ כללא רבא קאמר דהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ואתה בא לאוקמי' רק בכתב נכסיו במתנת שכ"מ, הנה ממה שלפנינו (אות י') יבואר דע"כ לאו כללא רבא הוא דלעולם עד מיתה חייב כל דלא אמר לדידה ולא אמר להו לב"ד, ואדרבא לעולם הוא פטור ורק בתנאי ידוע הוא חייב, ובמסקנא נמי אוקמינן לה רק בדתפישא מטלטלי, וא"כ לא דחיקא לן כ"כ לאוקמי גם בכתב נכסיו במתנת שכ"מ. וכל זה הוא כאמור רק לפלפולא ולקושטא דמילתא רחוק הוא דכל כי האי הו"ל להריטב"א ז"ל לפרושי:

ואגב אעיר על מה שתפסו הב"ח והקצוה"ח בדברי הרמב"ם

דחיוב המזונות חל קודם מתנת שכ"מ וחולק הוא על הרי"ף שכתב דבהדי הדדי קאתו, דגם ברמב"ם (פי"ח מאישות הי"ג) מבואר להדיא כרי"ף דבהדי הדדי קאתו יעו"ש, וצע"ק דנראין דבריו כסותרים זא"ז במקצת, ואכמ"ל:

ה

ה) ועתה אפנה לתירוצו של כתר"ה, דנראה לענ"ד דליישוב

דברי רש"י ז"ל אינו עולה יפה. דמלבד שאינו מוסכם לכו"ע דרב פפא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואיכא דאמרי לה להיפוך דסבר ש"ד ודעת רש"י ז"ל לא ברירא בזה ומדבריו בקידושין נוטה יותר לומר דסבר ש"ד מלבד זה נ"ל דלרש"י ז"ל לא שייך לומר כדברי כת"ר דכיון דשעבודא לאו דאורייתא הלכך גם עכשיו לבתר דתקינו רבנן שעבוד לא הויא תביעת קרקע אלא מדרבנן ולא מה"ת ודמי למשחק בקוביא דמדאורייתא מחזא חזי. דנראה לענ"ד דדוקא לשי' הראשונים דפירושא דשעבודא לאו דאורייתא הוא דמה"ת אין דין חלות שעבוד כלל דלא אשכחן אלא קנין גמור או לא כלום אבל שעבוד שהוא כעין קנין למחצה לא אשכחן מה"ת כלל ורק רבנן הוא דתקינו קנין כזה למחצה, דוקא לשי' זו יש מקום לומר כדברי כת"ר דגם לבתר דתקינו רבנן דין שעבוד אין הנכסים משועבדים אלא מדרבנן אבל מדאורייתא השתא נמי אינם משועבדים כלל ולא הויא תביעת קרקע מה"ת, אבל שי' רש"י ז"ל אינה כן דבהדיא כתב בקידושין שם דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא היינו דוקא במלוה ע"פ אבל בשטר מודה דש"ד, ועיי' בחי' הרשב"א שם דר"ל בשיעבדו בפירוש, וא"כ נראה דחכמים לא חידשו עיקר קנין השעבוד ומה"ת נמי יש קנין כזה אלא דמדאורייתא בעינן שישעבד בפירוש ורבנן תקנו דלעולם יהא שעבוד, וא"כ עכשיו דתקנו חכמים שעבוד לא גרע מפירש וממילא, הויא תביעת קרקע גם מה"ת, ולא דמי כלל למשחק בקוביא דמדאורייתא השתא נמי בר הגדה הוא וחיילא עלי' שבועה. אך לפי"מ דשדינן הקושיא מגברא אגברא ואקשינן לה לעיל על דברי הריטב"א יש מקום לדברי כת"ר, דכבר מצינו להריטב"א ז"ל בקידושין שם (י"ג:) שתפס דהעיקר דר"פ ס"ל של"ד ומאן דסבר של"ד היינו אפילו בשטר משום דמה"ת אין עיקר ענין השעבוד דאין קנין למחצה, ושוב י"ל כדברי כת"ר דמה"ת אין כאן תביעת קרקע כלל. אבל באמת אכתי גם להריטב"א ז"ל לא מיחוור לי כ"כ, דמה בכך דמדאורייתא אין כאן תביעת קרקע הא מ"מ לבתר דתקינו רבנן שעבוד הרי זה תובע קרקע שע"פ תק"ח ואין חייבין ע"ז בשבועת העדות. וכ"ת משחק בקוביא נמי לבתר דפסלוהו רבנן אינו מפסידו ממון בכפירתו ומ"מ אמרינן בי' מדאורייתא מחזא חזי, הנה באמת כבר עמד ע"ז הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל תמי' לי מ"מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע בכפירתו, ומתוך הדחק י"ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפיס ואפילו בעדים לא מפקינן מיני' עכ"ל, וא"כ אדרבא משם ראי' קצת להיפוך איברא דיש לחלק דשאני משחק בקוביא דכיון דפסלוהו רבנן ולא יקבלו עדותו אין עליו חיוב הגדה או דמי כמו שאין ב"ד בעולם שיגיד עדותו לפניהם שאז אין דין שבועת העדות משא"כ בנ"ד, אבל אין הדברים מתקבלים על דעתי דמ"מ לבתר תק"ח הרי זה תובע קרקע ועל התביעה גופה לא שייך כלל לחלק בין דרבנן לדאורייתא:

וראיתי בקצוה"ח (סי' ל"ט סק"א) שהביא בשם אחיו מהר"י

שהקשה לדעת הרשב"א דמה"ת מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי א"כ מאי פריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב הא כתובה מה"ת ומה"ת מטלטלי נמי משתעבדי וא"כ חייב לר"פ דאמר מדאורייתא מחזא חזי. ולדידי לק"מ דלבתר דהפקיעו רבנן החיוב מעל מטלטלי דיתמי הרי זה תובע רק קרקע וגם מה"ת הוי כתביעת קרקע, דמה שהפקיעו חכמים אינו יכול לתבוע עוד [ולפי"מ שנכתוב להלן (אות ט') ביישוב קושייתנו בלא"ה נמי לק"מ]. גם מאי דתלי קושייתו במה שכתובה מה"ת אבל אי כתובה דרבנן ניחא לי' דאין זה תביעת ממון מה"ת לא נראה לי כלל, דכיון דרבנן חייבוהו בכתובה הרי זה תביעת ממון מה"ת דמ"ל אם הוא עצמו מתחייב בשטר מרצונו ומ"ל אם מתחייב ע"י תק"ח, וכ"כ להדיא הריטב"א בחי' בסוגיין וז"ל ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירחו כו' ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממין חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט עכ"ל. ובזה נדחה נמי תירוצו של הקצוה"ח לקושיית אחיו דלשי' התוס' דעד מיתה אינו נאמן אלא מדרבנן אשתכח דאין חיוב לא מדרבנן ולא מדאורייתא דמדאורייתא אינו נאמן ומדרבנן ה"ז תביעת קרקע אלא דבזה יש להתעקש עוד ואין להאריך בו דהפשוט הוא כמ"ש דלבתר דהפקיעו חכמים חיוב ממטלטלי דיתמי הוי תביעת קרקע גם מה"ת. עוד כתב הקצוה"ח שהוסיף אחיו לסתור תירוצו ולהקשות לשי' הסוברים דע"א במיתה נאמן מה"ת, ותירץ לו דדוקא להתירה לעלמא נאמן מה"ח אבל לענין ממון אינו נאמן והא דנוטלת כתובה הוא רק מתנאי כתובה דכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך וזה הדרש אינו אלא מתק"ח, וגם זה אינו כמ"ש משם הריטב"א דלבתר דתקנו חכמים כפירת ממון גמור היא גם מה"ת וק"ו כשהוא כותב לה:

עוד קשה על דברי כת"ר דכיון דאזיל גם בשעבוד בתר

דאורייתא א"כ מאי מהני מה דכתובה לא גביא אלא מן הקרקע הא מ"מ מדאורייתא אין הקרקע משועבדת ושוב לא הוי תביעת קרקע מה"ת לפי דברי כת"ר ומאי פריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב. ויש לי דרך דחוקה ליישב דבריו מצד זה אלא שלא נוחה לי ולכן לא ארשמה בזה:

ו

ו) ובדברי הרשב"א במשחק בקוביא יש לי מקום עיון.

דלפי דבריו דמה דמשחק בקוביא חייב לר"פ הוא משום דמהניא תפיסה וגם זר נקרא הפסד ממון צ"ל דר"פ וראב"י פליגי בהא גופא אי מהני תפיסה או לא או אי מקרי זה הפסד ממון או לא, א"כ מאי האי דקאמר הש"ס מדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו והרי לא תלי כלל בזה, דבאמת אי הוו פסלי לי' רבנן גם לענין תפיסה לא הוה מהני מאי דמדאורייתא מחזא חזי ולהיפוך לענין תפיסה גם רבנן לא פסלוהו כלל ועיקר הטעם חסר מן הספר איברא די"ל דהיינו נמי טעמא דמהני תפיסה משום דמדאורייתא מחזא חזי כו' ולהכי נקט הש"ס האי לישנא למימרא דמהני תפיסה, אבל דחוק הוא בעיני. וביותר הוא דחוק דנראה מלשון הרשב"א דלאו אליבא דר"פ בלחוד הוא דקאמר דמהני תפיסה אלא דתפס הכי לדינא, וראיתי בס' אור שמח להגאון מוהרמש"ך נ"י (הל' עדות פי"א) שהבין ג"כ הכי בכוונת הרשב"א והביא ראי' לזה מרב אחא משבחא מובא ברא"ש פ' גט פשוט יעו"ש, ואנן קיי"ל כראב"י דמשחק בקוביא נמי פטור כמש"פ הרמב"ם (פ"י משבועות ה"א) וא"כ צ"ל דראב"י פליג אר"פ רק בזה דסבר דהפסד תפיסה לא מקרי כפירח ממון ור"פ סבר דמקרי כפירת ממון, א"כ אין טעם החיוב מאי דמדאורייתא חזי:

ולכאורה הי' נ"ל דבר חדש, בהקדם דקדוק גדול בדברי

רש"י ז"ל במשחק בקוביא שכ' ורב אחא סבר

הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לי' לא קרינא בי' והוא עד, והיא דרשה חדשה ובכולי' פרקין אמרינן בכגון זה אם לא יגיד שאם מגיד זה מתחייב זה חמון. ע"כ הי' נ"ל לומר דבר חדש, דלחיוב שבועת העדות בעינן תרתי, א) שתועיל עדות העדים לחייב את זה ממון, ב) שיהא עליהם שם עדים, לאפוקי פסולין אפילו היתה עדותן מועלת שאין שם עד עליהם. קמייתא ילפינן מאם לא יגיד שאם מגיד זה מתחייב זה כמבואר בפרקין ובתרייתא ילפינן מוהוא עד שיהא עליו שם עד. וחילא דידי מתו"כ (סו"פ ויקרא) אמר לשנים משביעני עליכם כו' והן שיודעין לו עדות עד מפי עד או שהי' אחד מהן קרוב או פסול יכול יהו חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד בזמן שהן כשרין לעדות לא בזמן שהן פסולין מן העדות, אלמא דחוץ ממה שלא היתה עדותן מועלת ונתמעטו מאם לא יגיד יצאו אלו שאם יגידו לא יתחייב זה ממון נתמעטו נמי מוהוא עד שאין עליהם תורת עדות כלל. והא דאצטריך התו"כ לדרשא זו ולא סגי לי' בדרשא דאם לא יגיד, י"ל כמ"ש הראשונים ז"ל (שנביאם לקמן) אמתני' דדף ל"ה בקבלו עליהם קא"פ שעדותן מועלת ואין חסרון מצד זה ומ"מ נתמעטו מוהוא עד שאין עליהם שם עדים מן הדין. ואף דבש"ס דילן (דף ל"ה ע"א) תנינן אמר לשנים כו' והן יודעין לו עדות עד מפי עד או שהי' אחד מהן קרוב או פסול יכול יהו חייבין ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו בראוין להגדה הכתוב מדבר, ש דמיירי בלא קבלוהו עלייהו, או דאפילו אי מיירי בקבלוהו אפשר דסמיך אוהוא עד והיינו בראוין להגדה מצד עצמן הכתוב מדבר. תדע דהראשונים ז"ל הקשו אמתני' דהתם למ"ל למיתני עד מפי עד ונמצא אחד מהן קא"פ והא כבר קתני רישא בראוין להעיד ואלו אינן ראויין להעיד ותירצו דאתי למעוטי אפי' קבלוהו עלייהו, וז"ל הריטב"א וי"ל שלא נצרכה משום זו אלא לשקבל עליו בע"ד עד מפי עד או קא"פ ואשמעינן דאע"ג דאיכא כפירת חמון אפ"ה פטורין דכי כתיב בי' והוא עד או ראה בראוין להעיד מחייב ממון מכח עדותן משמע ק פי' בירושלמי והוא עד להוציא אחד שא"ל הרי את מקובל עלינו כב' עדים עכ"ל, הרי דאתי עלה מקרא דוהוא עד ומערב לה עם הירושלמי אע"ג דבש"ס דילן מייתי לה מאם לא יגיד, ונראה כמ"ש דמאם לא יגיד לא ידעינן בקבלוהו והא דאמרינן בראוין להגדה הכתוב מדבר סמיך אוהוא עד. ואף שאין זו ראי' גמורה זכר לדבר מיהא הוי. וראיתי שהגר"א ז"ל הגיה בתו"כ ע"פ ש"ם דילן, אבל מירושלמי נראה דגמר מוהוא עד ובש"ס דילן נמי י"ל דסמיך אוהוא עד, דבאחת מאם לא יגיד לא מוכח מידי לקבלוהו ואין הכרח לשינוי הגירסא בתו"כ. ולפי"מ שנכתוב להלן (אות ) בס"ד י"ל דש"ס דילן והחו"כ פליגי במלתא אחריתא אבל בדרשא דוהוא עד כו"ע מודו יעו"ש:

ואם כנים אנחנו בזה מתבארים דברי הרשב"א היטב, דר"פ

וראב"י תרווייהו ס"ל דבפסולי עדות דדבריהם מהניא תפיסה ומקרי כפירת חמון, אלא דזה מהני רק לענין שיהא נקרא כפירת ממון אבל לענין שיהא עליו שם עד לא סגי בזה וכל שאין מוציאין ממון על פיו ה"ז נקרא עד פסול, וא"כ משחק בקוביא אע"פ שיש כאן כפירת ממון משום דמהניא תפיסה מ"מ יש בו חסרון מתנאי השני שאין שם עד עליו דהא פסלוהו רבנן שלא להוציא ממון על פיו, וס"ל לראב"י דכיון דרבנן פסלוהו אין עליו שם עד, וע"ז קאמר ר"פ כיון דמדאורייתא מחזא חזי אפילו להוציא ממון ורבנן הוא דפסלוהו יש עליו מה"ת שם עד וחייב בשבועת העדות. והשתא דברי רש"י ז"ל מדוקדקים שכ' בראב"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן לי' לא קרינא בי' והוא עד ואינה דרשא חדשה אלא נובעת מתו"כ וירושלמי כמ"ש:

אלא דקשיא לי תו ארש"י מדאמרינן ביומא (דף ע"ד ע"א)

וכ"ת כיון דאית לי' היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות כו' ראב"י אמר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל, ופירש"י דלא מהניא הגדה דידי' כיון דלא מקבלינן לה מדרבנן, הרי דממעטינן לי' פלא יניד ולמה פירש בסוגיין מוהוא עד. איברא די"ל דרש"י ז"ל נקט הכא רק רישא דקרא והוא עד וכוונתו נמי לסיפי' אם לא יגיד, אבל דחוק הוא. ואולי י"ל דהכא פי' כפשוטו דראב"י סבר דאינו ראוי מדרבנן מקרי נמי אינו ראוי מדאורייתא ולא קא חיילא עלי' שבועה ולפיכך יש למעטו מוהוא עד, והתם ביומא דפרכינן מינה לר"ל דעל אינו ראוי מדרבנן חיילא שבועה ולא סגי בטעמא דוהוא עד דמדאורייתא שם פד עליו אצטריך לן לשנויי חלא יגיד. אולם להרשב"א ז"ל נראה מסוגיא דיומא דראב"י סבר דלא מהניא תפיסה או דתפיסה לא חשיבא ככפירת ממון דאל"ה מאי משני א"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא, ודוחק לומר דבזה נמי הסוגיות חלוקות. ואולי יפרש הרשב"א והאי לאו בר הגדה הוא דלא כפירש"י משום דלא מהניא הגדה דידי' אלא משום שאין עליו חיוב הגדה כיון דלא יוציאו ממון על פיו, והרשב"א לטעמי' דכ' בחי' לב"ק (דף נ"ו ע"א) דכל שאין עליו חיוב הגדה אינו חייב בשבועת העדות יעו"ש. אמנם לפ"ז תסתער על הרשב"א קושיא עצומה, דא"כ מ"ט דר"פ דמחייב למשחק בקוביא והרי עכשיו דפסלוהו רבנן אין עליו חיוב הגדה, ודוחק לומר דחייב בהגדה בכדי שתועיל תפיסה, ומכש"כ לפי"מ שראיתי בס' אור שמח (פי"א מעדות) דהא דמהני תפיסה הוא משום דגזל מדבריהם אינה יוצאה בדיינים וכההיא דשבועות (דף מ"א ע"א) במחויב שבועה דרבנן, [לדידי לא נ"ל דברים אלו ויש לי להאריך בזה אלא שאכ"מ], ובודאי אינו חייב להעיד בכדי שיגזול זה ולא יוכלו להוציא מידו בדיינין. ורחוק לומר דסבר ר"פ כיון דמדאורייתא הי' חייב בהגדה סגי, דמה בכך מ"מ עכשיו הרי אינו מחויב בהגדה אמנם ממ"ש הרשב"א אח"כ נראה דחשבו לר"פ כמחויב בהגדה מדאורייתא יעו"ש, וצע"ג:

ז

ז) ועפ"י דרכנו הנ"ל דבעינן שיהא עליו שם עד הי' אפשר

ליישב מה שהוקשה לי קצת במתניתין, שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובין בכשרין ולא בפסולין, ומשמע דכללא רבא הוא דלעולם אינה נוהגת בנשים וקרובים ופסולים, ואמאי הרי משכחת לה שבועת העדות גבייהו בעדות מיתה דנשים וקרובין ועד מפי עד ולדעת הנימוק"י גם פסולי עבירה חוץ מרשע דחמס נאמנין. ולפמ"ש ניחא דשאני הני דאע"ג דהימנוהון רבנן בעדות מיתה ואיכא כפירת ממון מכל מקום אין שם עד עליהן ואינן בשבועת העדות, דנאמנות לחוד יהבו להו רבנן אבל עד לא מיקרו ושניין מעד אחד כשר דשם עב עליו. אח"ז מצאתי שכבר עמד המל"מ בפר"ד בדרך מצותיך ת"ד סי' קכ"ג על מ"ש החינוך שאין שבועת העדות נוהגת בנקבות וכתב אף בטומאה ומיתה דמהני עדות אשה אפשר דאינה בשבוה"ע דדוקא ע"א דבעלמא בר הגדה הוא ומצטרף עם אחר חייב אבל אשה שאינה בתורת עדות בשום מקום אף בטומאה ומיתה אינה חייבת קרבן והכי דייקא לישנא דמתניתין דריש פ' שבועת העדות. אבל לענ"ד לא נראה כן מכמה טעמים. חדא דמדברי הרשב"א שאנו עסוקין בהם מוכח ההיפוך, דאל"כ למ"ל לדחוקי נפשי' ולחדש דבפסולי עדות דדבריהם מהניא תפיסה לימא בפשוטו דפליגי במשחק בקוביא בעדות מיתה דמתחייבין ממין על פיו והחסרון הוא רק שאין שם עד עליו ובזה פליגי ר"פ וראב"י אם לא חזי מדרבנן מקרי לא חזי מדאורייתא, אע"כ דבעדות מיתה כיון דמהניא עדותו מקרי לענין זה עד וה"נ נשים וקרובים ופסולים. וכ"ת דע"כ לאו בעדות מיתה פליגי, דאל"כ היאך קאמר ר"פ מדאורייתא מחזא חזי ולפיכך חייב והרי מדאורייתא אין ע"א נאמן כלל במיפה ורק מדרבנן הוא דנאמן כדס"ל להרשב"א בחי' ליבמות (דף פ"ז ע"ב ד"ה הא אישתק) יעו"ש, [ועיי' בקצוה"ת (סי' ל"ט סק"א) שכתב להיפוך יתמיהני מזה], וא"כ ממ"נ לא ליחייב, ז"א דמני לאוקמי בשנים משחקים בקוביא דהני מדאורייתא כבר מהימני. וידעתי שיש לדחוק דאי בעדות. מיתה לא שייך למעטינהו מלשון ראוין להעיד דהני במיתה ראוין להעיד נינהו אבל לא

נראה בעיני. ועוד דכל הראשונים הקשו במתני' ל"ל למיתני נשים וקרובים ופסולים הא תנא סיפא בראוין להעיד והכל בכלל, ואי אמרת דגם בעדות מיתה ליתנייהו בשבוה"ע אין זו קושיא כלל דאתי לאפוקי כל הני שאין שם. עד עליהן ואפי' בראוין להעיד כגון עדות מיתה, אע"כ דתפסו דבעדות מיתה גם אינהו חייבין. ובירושלמי דפרקין גרסינן בכשרין ולא בפסולין, מנין אם לא יגיד ונשא עונו את שמגיד וחבירו משלם ממון יצא פסול שמגיד ואין חבירו משלם ממון, מפי ב"ד להוציא עד אחד, בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים יהא חייב ות"ל והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו את שכשר להעיד עדות תורה יצא אחד שאינו כשר להעיד, ולפי דברינו הנ"ל הוא מתבאר דבפסולין ולא קבלינהו עלייהו אפשר נמי למעט מוהוא עד אלא דסגי בדרשא דאם לא יגיד, אבל בקבלוהו עלייהו לא סגי בדרשא דאם לא יגיד דהא מתחייב כבר ממון על פיו וממעטינן לי' מוהוא עד, והוא כהתו"כ, והיינו דע"א אין שם עד עליו, ומ"מ בעדות מיתה דנאמן וחייב צ"ל דשם עד עליו כיון דנאמן, וא"כ ה"ה קרובים ופסולים [וגם נשים אם לא נחלק לפי שפסולין לעולם]. איברא דבירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"ט) איתא בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל ראה או ידע את שכשר להעיד עדות תורה כו', ולפ"ז הי' נראה לכאורה דאין הדרשא מוהוא עד שיהא שם עד עליו כמ"ש אלא מראה או ידע דהיינו שיהא ראוי לחייב ממון משעת ראיי' ודיעה לאפוקי קבלוהו אח"כ שבשעת ראיי' לא היה ראוי לחייב ממון, אבל כל הראשונים בסוגיין דדף ל"ה הביאו להירושלמי כגירסא שבשבועות. ומ"מ מכל הנ"ל דנשים וקרובין ופסולין חייבין בעדות מיתה לא נדתה עיקר חידושנו דבעינן שם עד די"ל דבעדות מיתה כיון דמהניא עדותן שם עד עליהן משא"כ בשאר עדות ממון דלא מהניא עדות הפסולין איכא חסרון גם משם עד. ומכש"כ שאין סתירה לזה מדברי הרשב"א מדלא קאמר דפלוגתא דמשחק בקוביא בעדות מיתה היא, דמלבד די"ל כנ"ל דבעדות מיתה שם עד עליו וכן בע"כ לאו בהכי קמיפלגי דהא קיימי אמתני' ומתני' איירי רק בעדות ממון דעלמא דאלו בעדות מיתה גם נשים וקרובים ופסולים [להנימוק"י] חייבין לפום מאי דקיימינן השתא וה"ה משחק בקוביא, מלבד זה י"ל דאפי"ת דכל הני בעדות מיתה נמי פטורין משום שאין שם עד עליהם אפילו היכא דמיהמני משחק בקוביא שאני, דהא ביומא פרכינן מזה עלי' דר"ל דאינו ראוי מדרבנן חיילא עלי' שבועה ומשנינן משום שאין עדותו מועלת כמש"ל, א"כ בעדות מיתה דעדותו מועלת יהא חייב לכו"ע דהא מדאורייתא שם עד עליו וחיילא עלי' שבועה. [וכגון שהיו שנים כמש"ל להרשב"א. ולפמ"ש לעיל דלהרשב"א נפרש ההיא דיומא שאינו חייב בהגדה בלא"ה לק"מ, ויש להאריך בזה]. ובזה נדחה נמי מה שראיתי בחי' הרי"מ לחו"מ (סי' כ"ח) שרצה ליישב קושיית הרשב"א דמיירי שקבלו עליהם משחק בקוביא דהשתא איכא כבר תועלת בעדותו, וכן בהי' להנתבע מיגו ולשי' הרא"ש בתשובותיו (כלל ס"ו ס"ח) לא אמרינן מיגו אפי' במקום עדים פסולים ועוד בגווני אחריני שיש תועלת בעדותו ומ"מ אם הוא פסול אינו חייב בקשה"ע ובזה פליגי ראב"י ור"פ בחזי מדאורייתא ולא חזי מדרבנן, ולפמ"ש דחוי הוא דאכתי מה נעני לסוגיא דיומא דגם לראב"י אם יש תועלת בעדותו חייב ועיקר הפטור הוא רק משום שאינו בר הגדה כלל וא"כ הדר קשה קושיית הרשב"א מ"ט דר"פ. ולפמ"ש לעיל דלהרשב"א יש לפרש ההיא דיומא לאו בר הגדה הוא כלל לפי שאינו מחויב בהגדה יש לקיים קצת דבריו, ואין להאריך בזה. ולפ"ז שפיר יש ליישב דברי הרשב"א כמ"ש דמאי דמהניא עדות משחק בקוביא לענין תפיסה לא משווי לי' שם עד כיון דאינו נאמן להוציא ממון על פיו וכמ"ש:

אח"ז ראיתי בט"ב מהדו"ק חאה"ע (סו"ס ל"ג) שכ' ג"כ

דנשים וקרובים אף דנאמנים בעדות חיתה מ"מ אינם בקשה"ע שאין תורת עדים עליהן ושאני מע"א כשר ולא הזכיר מהמל"מ שהבאנו. אך הוא ז"ל בקע לו על יסוד זה נתיב לעצמו להוכיח מזה דע"א נאמן מה"ת ואל"ה לא הי' חייב בשה"ע ונשים וקרובים נאמנים רק מדרבנן ולהכי פטורין כדמשמע ממתני'. אבל התוס' ורוב הראשונים הרי ס"ל דגם ע"א רק מדרבנן הוא דנאמן. ומן התימה שלא הזכיר הנו"ב מדברי התוס' (דף ל"א ע"א ד"ה ורבנן) שכתבו להדיא דגם בנאמן מדרבנן חייב בשבה"ע. אך מדברי החינוך שהביא המל"מ מוכת להדיא דנשים אינם בשבה"ע לעולם. ואין לומר דכוונת החינוך דמה"ת לא משכחת לה גבייהו חיוב קשה"ע וסבר דע"א במיתה נאמן רק מדרבנן, דהא אכתי איתנייהו מה"ת בעדות טימאה וכ"מ שהאמינה תורה ע"א כו', וזוהי תשובה גם לדברי הנו"ב שהוכיח ממתני' מדקתני שאינם בשה"ע לעולם דנשים נאמנות רק מדרבנן, וצ"ע. אח"ז ראיתי שהעיר כן בעצמו. ועדיין צריך אני לישב על מדוכה זו ואכ"מ:

ח

ח) הדרן לדידן דבתשובות רעק"א שם תירץ לקושייתו על

רש"י משום דרמב"ח בכתובות שם דסבר למימר דשבועה דפוגמת הוי דאורייתא ולא חש לתשובת רבא דהוי שע"ק ע"כ סבר דשע"ק אינו כקרקע ונשבעין עליו ואיכא למימר דר"פ נמי הכי ס"ל והביא סמך לזה משבועות (דף ל"ז ע"ב), אלא דזהו רק בשיכול לגבות גם ממטלטלין אבל בכתובה שאינה נגבת אלא מן הקרקע אינהו נמי מודו דהוי כקרקע הנה מלבד דלענ"ד שינויא דחיקא הוא דכיון דסבר ר"פ שע"ק אינו כקרקע מנ"ל להש"ס למיפרך בפשיטות ש"מ משביע עדי קרקע חייב משום דכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע דילמא ס"ל לר"פ דגם בכה"ג שע"ק אינו כקרקע שהרי יכולין לסלקה בזוזי, מלבד זה לא יספיק תירוצו אלא ארש"י אבל למ"ש דגם על הריטב"א יש להקשות כן וביתר תומר לא יתכנו דבריו דבאמת חידוש גדול הוא לומר דרמב"ח ס"ל דנשבעין על שע"ק דהלכה רווחת היא שאין נשבעין, ואי דלא חש רמב"ח לתשובת רבא ה"נ לא חש לתשובה שני' דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת, אלא דהגרע"א ז"ל נסמך על הר"ן כתובות שם שכ' הכי די"ל דרמב"ח ס"ל נשבעין על כפירת שע"ק וכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין לאו דוקא אלא מי שבא להעמיד הדבר בחזקתו הראשונה הוא נשבע וכאן האשה באה להעמיד חזקתה יעו"ש, אבל מחי' הריטב"א שם נראה שמיאן בזה וכתב דרמב"ח אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהוא כעין תורה ומשום דטעו בו בא רבא הכא ופי' שא"א לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא דע"כ דרבנן כעין דאורייתא היא כו' ויש כיוצא בזו בתלמוד עכ"ל, א"כ לדידי' אין מקום ויסוד כלל לומר דר"פ סבר נשבעין על כפירת שע"ק נגד ההלכה הרווחת דאין נשבעין:

ט

ט) אמנם הקושיא מתורצת בפשיטות דע"כ אנו צריכין לבוא

עלה מכח כתובה דאינה נגבת אלא מן הקרקע ואל"ה לק"מ מצד שטרות דעלמא, דהתוס' ב"מ (דף ד' ע"ב) כתבו דבלית לי' קרקע לא הוי שע"ק ונשבעין, וא"כ מצד שטרות דעלמא ליכא למיפרך מידי ש"מ משביע עדי קרקע חייב דאיכא לאוקמי בדליכא קרקע, וע"כ דפריך רק מכח כתובה דלא גביא ממטלטלי כלל ואי ליכא קרקע ממילא פטור העד דלא מפסיד לה מידי דבלא"ה לא היתה גובה כלום, ותו לא מידי:

ענף ב

י

י) ומדי דברי ארשום לכתר"ה איזה דברים שנתעוררו לי

בסוגיין דרך עיוני. לפי ההו"א דלא הוה מוקמינן לה בדתפישא מטלטלי ופריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב ומשמע דאי משביע עדי קרקע חייב הוה ניחא כבר ואמאי הרי אין אלמנה גובה כתובתה מיתומים אלא בשבועה ולימא לה מי יימר דמשתבעת, כדאמרינן לעיל חינה בסוגיין בשכנגדו חשוד על השבועה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת, ואפי' למ"ש האב"מ שהזכרנו לעיל (אות ג') דדינה כגרושה מחיים מ"מ שלא בפניו מיהא הוי ומחויבת ג"כ שבועה. ואף שנמנעו מלהשביעה מ"מ חוץ לב"ד משביעין אותה ובכל אופן מדירין אותה ואכתי לימא

מי יימר דנדרת, ומכש"כ לפי דרכו של האב"מ דדינה כגרושה ומשביעין אותה גם בב"ד, יעויי' באה"ע (סי' צ"ו). ולפמ"ש הרשב"א דכל דמהני תפיסה חשוב כממון וחייב העד א"ש, דה"נ אם תפסה בלא שבועה לא מפקינן מינה כמ"ש הרי"ף בסוגיא דפוגמת ונפסק בשו"ע אה"ע ושם סי"א). אולם לפ"ז יקשה על הרשב"א מהא דשכנגדו חשוד דא"ל מי יימר דמשתבעת והרי אכתי מהני תפיסה גם בלא שבועה, יעוי' בחו"מ (סי' פ"ז ס"י). איברא דהרשב"א הקשה התם לעצמו מהא דמי יימר דמשתבעת כדמסיים ועדיין אינו מתיישב כו', אבל המעיין יראה דלאו מכת דמהני תפיסה בשכנגדו חשוד פריך. ואפשר דעדיפא מינה פריך ולא אצטריך לזה. וראיתי להאחרונים ז"ל שהעירו עוד על סברת הרשב"א ממתני' (דף ל"ג ע"ב), משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו כו' שהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין משום דקלבד"מ ואין כאן ממון, ולפמ"ש רש"י בב"מ (צ"א.) דבקלבד"מ מהני תפיסה ליחייבו לסברת הרשב"א. ולפום רהיטא עלה ברעיוני דמאי דמהני תפיסה לא עדיף מגורם לממון, דכיון דחיובי לא מחייבינן ותפיסה נמי עדיין אין כאן אלא שיכול לתפוס אם יזדמן לידו אין זה אלא כגורם לממון, ולדידן דקיי"ל כרבנן דראב"ש דמשביע ע"א פטור דגול"מ לאו כממון דמי ה"נ פטורין, והרשב"א ז"ל לא אמר לה אלא בתפוס ועומד דהשתא הוי ממון גמור ולא גול"מ ובכה"ג הוא דמשכחת לה עדות משחק בקוביא, ומיושב כל הקושיות הנ"ל על הרשב"א והדרא קושייתנו לדוכתא לההו"א דאכתי לא ידעינן דמיירי בדתפישא אמאי חייב עד מיתה לימא לה מי יימר דמשתבעת או דנדרת. אולם אין לשון הרשב"א סובל זה ומדבריו משמע דאפילו באינו תפוס ועומד נמי חייב כיון דמהניא תפיסה אח"כ, וכ"נ ממה שהק' מהא דמי יימר דמשתבעת יעו"ש, וגם יקשה איך יפרנס ההיא דיומא האי לאו בר הגדה הוא כלל כמש"ל [וזה יש ליישב קצת]. וכן יש להעיר ממ"ש הכ"מ דכל היכא דמהני תפיסה עדים זוממין חייבין ע"ז, ויש לחלק בין הנושאים ולענין קושייתם מהדליק גדישי בשבת י"ל בפשיטות, דאף דמהני תפיסה ויש כאן כפירת ממון פטורין לפי שאין העדים מחויבים בהגדה בכדי שילך זה ויתפוס והרשב"א לטעמי' דכל שאין חיוב הגדה אין דין שבוה"ע כמש"ל, ומשחק בקוביא דחייב לר"פ שאני משום דמדאורייתא יש עליו חיוב הגדה כנראה מדברי הרשב"א וכמש"ל (אות ו'). אולם בעיקר הדבר נראה דלמסקנא שהשיב הרשב"א לעצמו מחשוד חזר בו מתירוצו דתפיסה וס"ל דזה לא חשיב כפירת ממון כמבואר למעיין ושוב קושייתנו במקומה עומדת. [ונראה דמעיקר הדין דבפסולי עדות דדבריהם מהני תפיסה נמי הדר בי' למסקנא, דכל יסודו הוא רק מההיא סוגיא מכח קושייתו כמו שכתב ומההיא שמעינן לההיא ולמסקנתו אין ראי' מזה, ודלא כמ"ש לעיל ותפסו כן האחרונים דהרשב"א ס"ל הכי בהחלט]. ועוד דאפילו לפי סברת הרשב"א דהא דמהני תפיסה חשיב כבר כפירת שן אכתי יש לפקפק אי דמי נ"ד לזה, דהתם בנידון של הרשב"א הוא תופס ופטור מכלום משא"כ במחויב שבועה דרבנן דאי תפיס ולא משתבע משמתינן לי' ואכתי לימא מי יימר דמקבלת שמתא. ולכאורה הי' אפשר בדחוק ליישוב קושייתנו דגם לההו"א הוה מוקמינן בדתפישא אלא דלמסקנא אוקמינן דתפישא מטלטלין ולההו"א דתפישא מקרקעי ובכה"ג הוי כפירת ממון גמורה. וכ"ת במסקנתו שחזר בו הרשב"א מסברא דתפיסה ונשאר בצ"ע אמאי לא מוקי לה הרשב"א דפליגי במשחק בקוביא בתפוס ועומד, י"ל דסוגיא דיומא דחיקתי' דא"כ למה פטור לראב"י אליבא דר"ל דעל אינו ראוי מדרבנן קא חיילא שבועה דהשתא הגדתו מועלת ממש ודו"ק. אבל ז"א חדא דנראה פשוט דבקרקע לא שייכא תפיסה, ועוד דבר"ן בסוגיא דפוגמת מבואר בשם הרמב"ן דדוקא אי תפסה מעות לא מינה אבל תפסה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנין לה מפקינן מינה ולא גביא אלא בשבועה, ומשמע דזהו גם לבתר תקנת הגאונים דגביא ממטלטלין ואפ"ה לא מהניא בהו תפיסה, דהא בשו"ע נמי העתיק הלשון שתפסה מעות וכתב הט"ז שהוא ע"פ דברי הר"ן הרי דגם השתא נמי לא מהניא תפיסה במטלטלין משום דגופייהו לא מקנין לה. וא"כ ה"ה בקרקע לדינא דגמ' לא מהניא תפיסה מה"ט, ועיי' בס' בית מאיר שם. וכ"ת דמיירי בייחד לה קרקע לכתובתה, א"כ מעיקרא ליתא כלל לקושיית הש"ס ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דכיון דע"כ בייחד מיירי ה"נ אפשר לייחד גם מטלטלין. לכן צ"ל דמיירי שפטרה משבועה וכתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי. אבל אכתי נאחזנו בסבך פלוגתא דרבוותא אי מועיל פטור דידי' לגבי יורשים או לא והובאו שתי הדעות בשו"ע אה"ע (סי' צ"ת ס"ז). [אמנם למ"ש האב"מ דדינה כמיני' ניחא, אבל כבר כתבנו דדברים דחוים הם]. ולמאי דמבואר התם ברמ"א בשם הריב"ש שאם מחה או אינה יכולה לישבע יורשיה או היא נוטלים כתובתה כך בלא שבועה גם מן היורשים אתי שפיר. אך גם בזה אכתי לא יונח לן דמ"מ ידירוה. ובמתה נמי ליכא לאוקמי דמ"מ חייבין יורשיה בשבועת היורשים שלא פקדתנו כו', ואי פטר גם את יורשיה שוב נאחזנו בפלוגתא אי מהני פטורו לגבי יורשיו, ועוד דאי מתה הרי לא בא העד להתירה אלא לכתובה לחוד ואין ע"א נאמן, ועוד יש לפקפק ע"ז טובא ואין להאריך ובר חן כל דין הנה המעיין בריב"ש (סי' קס"ט) יראה דלאו אליבא דכו"ע קאמר לה אלא הכרעת עצמו היא וא"כ אכתי יקשה על החולקין יעו"ש והי' אפשר לומר שהיורשים עצמם פטרוה משבועה, אבל גם בזה יש מקום להסתפק קצת. דנראה לכאורה פשוט שאם פטרוה היורשים בחיי הבעל אינה כלום כיון דעדיין לא היו הנכסים ברשותם ולא חל עליהם חיוב תשלומי כתובתה, ואם פטרוה לאחר מיתתו יש להסתפק קצת לפי"מ שהבאנו למעלה (אות ז') מירושלמי סנהדרין בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב ת"ל ראה או ידע את שכשר להעיד עדות תורה כו' וכתבנו דלפ"ז נראה דבעינן שיהא עד המחייב ממון משעת ראיי' וידיעה אפשר דה"נ בשעת מיתה קודם שפטרוה לא הי' עד המחייב ממון ודאי דאכתי מחויבת שבועה ומי יימר כו', וכן יש להסתפק בע"א שראה ואח"כ נעשו שניהם חשודים דעכשיו הוא מחייב ממון בהגדתו אבל בשעת ראיי' לא הי' יכול לחייב ממון אלא שבועה לחוד, או דהכא שאני דהתם בא השינוי בנאמנות העד גופי' אבל הכא נאמנותו היא כשעת ראיי' ורק המעשה נשתנה ובשעת ראיי' נמי הי' ראוי לחייב ממון אם ישתנה המעשה דהיינו שיעשו חשודים. ומכש"כ בעד מיתה י"ל דגם בשעת ראייתו הי' יכול לחייב ממון היינו כתובתה והשבועה היא ענין צדדי, משא"כ בע"א בממון דקודם שקבלוהו לא הי' מחייב כלום, והכי מסתברא. ועוד אפשר לאוקמי דלעולם פטרוה אחר מיתתו, היינו אחר זמן מיתה לפי הגדת העד, והוא ראהו אחר זמן זה מת ולא רק בשעת מיתה דיש בעדותו להתירה והיתה ראייתו אחר שפטרוה וראוי הי' אז לחייב ממון בכל אופן ויש לפלפל עוד בכ"ז וכן יש לאוקמי באופנים אחרים שהיא פטורה משבועה, אבל כל או דברים רחוקים הם ומן התימה שלא עמדו על קושייתנו כלל. וכן יש להתעורר לפ"ז דהרמב"ם (פ"י משבועות הי"א) פסק סתמא האשה שהשביעה ע"א שיעיד ה במיתת בעלה וכפר חייב בשבוה"ע שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובה, ואילו אין דין זה אלא כשהיא פטורה מן השבועה הו"ל לפרושי ואף שדרכו ז"ל רק להעתיק כלשון הש"ס, בכ"ז לא מיחוור לי שיסתום עיקר כזה ושלא נתעורר חד מקמאי ובתראי לפרש את הסתום בש"ס ובר"מ:

יא

יא) לכן סבור הייתי לומר דאפשר דענין מי יימר דמשתבעת

לא שייך אלא בההיא דחשוד ולא בעד מיתה ודכוותי'. דהנה כמו"כ יש לחקור גם בשני עדים שמשביעם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני תשומת יד שחייבין אם הוא רק כשטען הלוה פרעתי באותו זמן והן יודעין שלא פרע שאז נתחייב לשלם, ואם היו רק עדי הלואה אינן חייבין אלא כשטוען הלוה לא לויתי וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ולכן כשיעידוהו שלוה יתחייב לשלם ודאי, אבל אם לא ידוע מה טוען הלוה אין העדים חייבין דאפילו לכי יעידו שלוה יכול לפטור א"ע ולומר פרעתי ונמצא שאין בעדותן בכדי חיוב ממון דמי יימר שלא יטעון פרעתי, או דילמא גם בכה"ג חייבין לפי

שעדות ההלואה הויא עדות המחייבת ודאי דהיינו שע"י ההלואה הוטל על הלוה חיוב לשלם וזה מיקרי כבר עדות המחייבת ממון ומה שהלוה יכול לפטור עצמו ע"י טענת פרעון אינו מגרע כח העדות כיון דחיוב תשלומין מיהא הטילו עליו. ואל תשיבני ממשביע עדי קנס דפטורין לפי שהנתבע מצי למיפטר ע"י הודאה ולאו ממונא קא כפר לי', דשאני התם שחיוב הקנס בא בגמר דין וכל שהודה קודם גמר דין אין זה נחשב כאלו הוטל החיוב ונעשה פרעון אלא שנעקר החיוב מתחלתו ולא הוטל עליו מעולם ונמצא שלא הי' בעדותו מעולם שום חיוב, משא"כ בעדי הלואה שהוטל עליו ע"י עדותן חיוב ודאי והפרעון בא רק לקיום החיוב שהוטל עליו. ונראה לכאורה יותר כדרך האחרון דזה מיקרי עדות המחייבת ושניא היא מההיא דחשוד, דהתם מיירי בע"א שבאמת אין בעדותו בכדי לחייב ממון ורק שבועה בלחוד הוא דמחייב וזה אינו בשבוה"ע וכל עיקר אתה בא לחייבו בשבוה"ע ולדונו כמחייב ממון משום שהחשוד שא"י לישבע יצטרך לשלם ע"ז שפיר אמרינן דאכתי אינו ברור שישלם החשוד דשכנגדו צריך לישבע תחלה ומי יימר דמשתבע וכל דלא משתבע נמצא שלא הי' כח בעדותו אלא לחיוב שבועה ולא לממון, משא"כ בשני עדי הלואה שע"י עדותם הטילו חיוב פרעון ודאי לא שייך לומר מי יימר דלא יטעון פרעתי דאפילו יטעון אינו מגרע כח העדות במה שהטילו עליו חיוב פרעון. דאל"כ בטלת כמעט שבועת העדות בכ"מ שיכול לטעון פרעתי והחזרתי, ואפילו במחייבים ממש לשלם כשאינו יכול לטעון פרעתי למה לא יאמרו לו העדים מי יימר שיהי' לו במה לשלם ושלא יבריח נכסיו, אלא ודאי דבהטלת חיוב ע"י עדותן סגי ואם לא ימצא ממה לגבות לא איכפת לן. קצורן של דברים דהתם בחשוד ענין המי יימר מבטל עיקר העדות ועוקרה שלא תהא עדות של ממון והכא אין המי יימר עוקר חיוב הממון של גוף העדות אלא שאומר שקיים את החיוב שהוטל עליו ע"פ העדות. ולפ"ז בע"א במיתה שהוא כשנים לחייב לה כתובה ודאי והשבועה באה רק בכדי לסלק טענת פרעון דילמא צררי אתפסה אין המי יימר דמשתבעת מגרע כח העדות כלל דמ"מ עדותו הטילה בודאי חיוב פרעון הכתובה. והוא לכאורה דבר נכון אלא לפי שכמדומני ראיתי באיזה מקום דעדי הלואה פטורין משום שיכול לטעון פרעתי עדיין צריך להתיישב בדבר ותן לחכם כו':

יב

יב) עוד לא ברירא לי קצת בסוגיין להראשונים דסברי דע"א

במיתה נאמן מה"ת משום חזקה דדייקא ומינסבא וכולנו עדים א"כ באמת אין הגדת העד מצד עצמה מועלת אלא משום דדייקא ומינסבא ואנן סהדי ודמי כקבלו עליי' אחד כשנים וקא"פ דפטורין כיון שהגדתם מצד עצמה לא היתה מועלת אי לאו דקיבלו שיהיו נאמנין. דבשלמא אי נאמן מדרבנן הרי האמינוהו כאן כשנים ונמצא דהגדתו עצמה מועלת והכשירא דרבנן לא דמי לקיבלוהו מעצמן, אבל למאי דסבר דנאמן מה"ת משום דאנן סהדי דדייקא ומינסבא הרי אין הגדתו מועלת מדינא בפני עצמה ודמי לקבלוהו שאחר קבלתן נמי הגדתו מחייבת. ולמאן דמפרש דמשו"ה נאמן מה"ת משום מילתא דעבידא לגלויי ניחא אבל למ"ד משום חזקה דדייקא ואנן סהדי קשה קצת. וצריך לחלק דהכא מ"מ אחרי שיש חזקה ע"י הגדתו ניתרת ונוטלת כתובה דהיינו שהחיוב בא מצד שאנו תופסין שהגדתו אמת שמת, משא"כ בקיבלוהו גם אחר קבלה אין אנו מחייבין בשביל שהגדתו אמת והמעשה הוא כמו שמעיד אלא בשביל שהתחייב הבע"ד ואע"פ שאין המעשה אמת ודחי כאלו התנה והתחייב לשלם אם ירדו גשמים שאין זה נוגע לאמיתת החיוב, אבל עדיין אינו מחוור לי כל צרכו. ולפמ"ש הנו"ב שהזכרנו לעיל (אות ז') דמה"ת לא נאמן אלא עד כשר אבל פסולין נאמנין רק מדרבנן שבזה כבר נאמן העד מצד הגדתו כמש"ל, הי' אפשר לכאורה לומר דגם עד כשר לא גרע בזה מפסול והשתא דהימנוהו רבנן לפסולין יש בעדות הכשר תרתי, נאמנות דאורייתא בשביל חזקה כו' ונאמנות דרבנן מצד גוף ההגדה, וא"כ שפיר חייב בשבוה"ע מצד הנאמנות דרבנן שבגוף הגדתו, אבל ז"א דדבר פשוט הוא דדוקא בפסול שאינו נאמן מה"ת הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין לרש"י וממילא הגדת עצמו גורמת, משא"כ בעד כשר שנאמן מה"ת לא הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין וממילא נשאר נאמנותו רק מצד חזקה ואנן סהדי:

וראיתי דבר חידוש בס' דברי משפט להגאון מהר"ח

אויערבאך ז"ל (סי' כ"ח). דהשבות יעקב כתב שאם קבלו עליהן בע"ד קא"פ חייבין להעיד וישנן בכלל נשיאת עון אם לא יגיד, והביא ראי' מדלא קאמר הש"ס אינן ראוין להעיד לאפוקי קיבלו עליהם קא"פ, ובתומים השיג עליו מהראשונים בשם הירושלמי דקיבלו עליהן קא"פ אינן בקשה"ע ואינן בכלל נשיאת עון. וחידש כס' הנ"ל לחלק דהתם מיירי רק בקבלו עליהם בלא קנין דיכולין לחזור אח"כ ולכן אינן חייבין בק"ש דדמי למשביע עדי קנס דפטורין דאף דלאחר שהגידו בב"ד אינו יכול לפטור א"פ מ"מ כיון דבשעה שתובע את העדים יכול להודות וליפטר אינן בק"ש וה"ה קיבלו עליהם קא"פ בלא קנין כיון דיכולין היו לחזור מהקבלה, משא"כ אם קיבלו עליהם בקנין שאינן יכולין לחזור מהקבלה בשעת התביעה לעדים שפיר חייבין בק"ש וישנן בכלל נשיאת עון דעכשיו יש תועלת בעדותן ולפ"ז ניחא בעד חיתה דלא שייך לדונו כקיבלוהו. אבל אין דבריו נראין כלל דאי בלא קנו ויכולין לחזור מיירי לא איצטריך קרא למעוטי דבודאי פטורין שהרי גם הגדתן לא היתה מועלת כלום דגם אחר הגדה יכולין לחזור בהן עד גמ"ד כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' כ"ב), אע"כ דאיצטריך לקרא גם באופן שהיתה הגדתן מועלת וכגון שקנו מידן ואפ"ה פטורין לפי שאין הגדתן מחייבת אלא התחייבות של הבע"ד עצמו כמ"ש:

ולפמ"ש לעיל ע"פ הירושלמי סנהדרין דקיבלו עליהן ע"א

וקא"פ נתמעטו מראה או ידע דהיינו שיהא ראוי לחייב משעת ראיי' וידיעה לאפוקי קבלוהו שבשעת ראיי' לא היו ראוין עדיין לחייב ממין, י"ל שאם קיבלו עליהם הבע"ד תחלה לדון ע"פ עדות קא"פ ואח"כ באה ראייתן של עדים ישנן בקשה"ע דהשתא משעת ראיי' היו ראוין לחייב ממון. ולפ"ז ניחא בפשיטות בעד מיתה דמשעת ראיי' הי' ראוי לחייב ממון אי משום דהימנוהו רבנן אי משום חזקה ואנן סהדי ולפ"ז בשניהם חשודים דע"א חייב יש להסתפק שמא הוא רק כשהיו חשודין גם בשעת ראיי' אבל נעשו חשודין אח"כ פטור דבשעת ראיי' לא הי' ראוי לחייב ממון:

ענף ג.

יב

יב) עוד ראיתי דבר חידוש. דבסוגיא דמשחק בקוביא מבואר

דמלך אינו מעיד מה"ת והוא משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כדפירש"י ועוד ראשונים, אבל ביומא (דף ע"ד.) ראיתי ברבנו חננאל דבר חדש דמלך אינו מעיד כדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט ואין עד נעשה דיין, והוא פלאי דמלבד שהטעם עצמו אינו מובן אמאי סניא לי' טעמא דשום תשים עליך מלך, ועוד דטעם דידי' לא שייך אלא במלכי בית דוד ולא במלכי ישראל שאינן דנין. וכ"ת דמלכי ישראל אה"נ חייבין בשה"ע, אמאי והרי לא מעידין ולא מעידין להם, ועוד דתנן בהוריות (דף ח' ע"ב) ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול שמלך לא דן ולא דנין אותו כו' הרי דבמלכי ישראל מיירי שאין. דנין ואפ"ה פטורין מה"ט שאין מעידין. איברא דבר"ח שם נראה דלא גריס בדברי ר"ע לא דן ולא דנין אותו [שזהו באמת שלא מעיקר הטעם ובמתני' הוגה ע"פ הירושלמי לא מעיד ולא מעידין אותו, עיי' בס' באר שבע] דז"ל ר"ע אומר נשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול שהמלך לא מעיד ולא מעידין לו כדמפרש בסנהדרין עכ"ל, אבל מ"מ ליכא למימר דבמלכי ב"ד מיירי ולא מעיד משום דאין עד נעשה דיין דהא קתני נמי ואין מעידין לו וזהו במלכי ישראל, ועוד דמסיים הר"ח כדמפרש בסנהדרין ושם מיירי במלכי ישראל ואילו טעם דאין עד נעשה דיין לא מפרש התם כלל. עוד יש תמיה עצומה

בדבריו דבהא דמשני התם הש"ס ביומא שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל כתב הר"ח וז"ל ושנינן שני עדות דכתיב בה אם לא יגיד ונשא עונו מי שמגיד והגדתו מתקיימת הוא מוזהר בשמיעת קול אלה יצא מלך וגם זה משחק בקוביא שאפילו מגידים אין עדותן מתקיימת לפיכך פטורין משבוה"ע עכ"ל, והוא פלא למה הזכיר בהתירוץ גם מלך הרי ממלך לא פריך הש"ס מידי אלא ממשחק בקוביא הוא דפריך וכבר כתב במלך טעם אחר, ודבריו קשין להולמן מכל צד:

ומצאתי לי פיתחא זעירא כמחט סדקית למצוא פתרון

החדה בחלקה, ונקדים לזה דברי הרמב"ם ז"ל שגדלה בהם המבוכה בענין זה:

יד

יד) דהנה הרמב"ם (פ"ג ממלכים ה"ז) כתב מלכי ישראל

גזרו חכמים שלא א ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת. והקשה בס' תוס' יוה"כ ליומא שם אמאי כלל בתוך הגזרה גם לא מעיד והרי דאורייתא הוא שתהא אימתו עליך כדמוכח בסוגיין וכ"כ הרמב"ם (פ"א מעדות) לענין כ"ג וחכם דפטורין מלהעיד, ותי' דחלוקה דלא מעיד אגב גררא דאינך נקט. ואני תמה למ"ל למיפרך על הרמב"ם הרי בש"ס סנהדרין (דף י"ט ע"ב) נמי מבואר הכי באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, ותירוצו דחוק מאד וגם לא יתכן להרמב"ם שהרי נשנה הדבר אצלו (פי"א מעדות ה"ט מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהן מפני שהן אלמים בעלי זרוע, והתם בפסולי עדות דדבריהם קא עסיק והעיקר הוא מה שאינו מעיד ולא מה שאין מעידין עליו ואפ"ה נקט לה משום גזירה. עוד כתב הרמב"ם (פ"י משבועת ה"א) היו עדיו או אחד מהם פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ותמה עליו בס' הנ"ל ועוד הרבה מהאחרונים ז"ל שהרי פסק (פ"י משגגות ה"ז) להיפוך המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות. ובכ"מ כתב דהכא בשגגות מיירי במלכי ב"ד כדאמרינן בפ' כ"ג ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד כתיב בהו דינו לבקר משפט, ותמה ע"ז בס' הנ"ל דהתם בפ' כ"ג מיירי רק לענין דן ודנין אותו שמלכי ב"ד לא היו לענין זה בגזירה דאותה שעה אבל מה שאינו מעיד דאורייתא הוא שתהא אימתו עליך ואין חילוק בזה בין מלכי ישראל למלכי ב"ד, והוא פלא. ויותר מזה תמוה דא"כ כל עיקר מה שהמלך אינו בשבוה"ע הוא רק במלכי ישראל משום דגזרו שהמלך לא יעיד ממעשה דינאי ואין זה אלא מדבריהם אבל מה"ת שוין הן בזה מלכי ישראל למלכי ב"ד, וא"כ מ"ט דרב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא חייב דמדאורייתא מחזא חזי הא מלכי ישראל נמי מדאורייתא מחזו חזו כמלכי ב"ד ויהו חייבין. עוד יש שם מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם והראב"ד פ"י משגגות, שהראב"ד השיג עליו וכתב א"א אין המלך חייב בשמיעת קול ולא המשיח בטומאת מקדש וקדשיו עכ"ל, וכתב הכ"מ דטעמו של הראב"ד הוא מדתנן בפ"ב דהוריות על ב"ד וכהן משיח אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא כיוצא בהן דברי ר"י הגלילי ר"ע אמר הנשיא חייב בכולם חוץ משמיעת קול שהמלך לא דן בו' וסובר דהלכה כר"ע. וטעמו של הרמב"ם הוא מדתנן בההוא פירקא בתר הכי על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא חייבים אלא שאין כ"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר"ש ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ר"א אומר הנשיא מביא שעיר, ושתי משניות אלו סותרות זא"ז, דברישא קתני שאין כהן משיח חייב על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ובסיפא קתני שהוא חייב עליהם, ולפיכך פירש דברישא תני דפטור מפר ובסיפא קתני שחייב כהדיוט בקרבן עולה ויורד. וסובר רבינו שאין הלכה כר"ע דמשמע דיחידאה הוא, וכ"ת היאך אפשר דפליגי עלי' והא טעמא קאמר שהמלך לא דן כו' י"ל דאמרינן בפ' כ"ג ל"ש אלא מלכי ישראל כו'. וקשה על הראב"ד למה לא כתב ולא המשיח בשמיעת קול ובשבועת ביטוי. עכת"ד הכ"מ יעוש"ה. והלח"מ כתב דהראב"ד חייב למשיח בשמיעת קול ובטוי כר"ש, ותמה דבגמ' מבואר דר"ש לא חייבו אלא בדלות ולא בדלי דלות ולמה לא הזכיר הראב"ד חילוק זה שבברייתא מדברי ר"ש, עיי"ש שהרבה לתמוה עוד גם על הכ"מ. ואני תמה עוד על הכ"מ שכ' דמשו"ה פליגי רבנן עלי' דר"ע בנשיא בשמיעת הקול משום דמלכי ב"ד שאני דמעידין א"כ מ"ט דר"ע, ואי משום דמלכי ב"ד נמי אין מעידין משום שום תשים עליך מלך כקושיית התוס' יוה"כ א"כ מ"ט דהני דפליגי עלי':

טו

טו) והנלע"ד לבור לי דרך אחרת דלא כהכ"מ, דטעמו

של הראב"ד דפטר נשיא אינו משום שפסק כר"ע, ובמה שפטר משיח מטומאת מקדש וקדשיו אינו משום שפסק כר"ש ודלא כהלח"מ. והרמב"ם נמי לא מפרש כהכ"מ דמשנה ראשונה מיירי לענין פר ומשנה שאחריה לענין קרבן עו"י, אלא דתרתי בבי מיירי בחד גוונא לענין קרבן עו"י, וכ"כ בתוספות הרא"ש במשנה ראשונה דלענין קרבן עו"י מיירי יעו"ש. אלא דרישא דמתניתין ר"י הגלילי ור"ע היא אלא דרע"ק פליג רק אנשיא, וסיפא דמתניתין דקתני שהנשיא והמשיח חייבין אע"ג דסיים בה דברי ר"ש לאו כולה ר"ש היא [דלפי"ז יקשה על הרמב"ם למה פסק כוותי' דיחידאה ולא כריה"ג ור"ע במשיח מיהא דהוו רבים לגבי ר"ש] אלא סתמא דמתני' היא ור"ש אמילתא אחריתא קאי ופליג את"ק דידי'. דבירושלמי דפרקין גרסינן אמתניתין בתרייתא כיני מתניתא אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל והנשיא על שמיעת קול דברי ר"ש, והיינו דמשנה בתרייתא סתמא היא וצריך לשנות בסיפא דידה אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל והנשיא על שמיעת הקול דברי ר"ש, דר"ש פליג את"ק בשמיעת הקול דנשיא. והשתא פסק הראב"ד כסתמא דמשנה בתרייתא שהנשיא וכהן משיח חייבין בקרבן עו"י בכולן, אלא שפטר את המשיח מטומאת מקדש וקדשיו כירושלמי שדברי הכל היא, ופטר את המלך משמיעת קול דריה"ג ור"ע ור"ש הכי ס"ל וסתמא דש"ס בשבועות סבר דמלך לכו"ע אינו בשבועת העדות. והשתא מה שחייב את המשיח בשמיעת הקול ובביטוי אינו משום שפסק כר"ש כהלח"מ אלא כסתמא דמתני' שהוא ת"ק דר"ש, וסרה תמיהת הלח"מ למה אינו מחלק כר"ש דברייתא בין דלות ובין דלי דלות, משום דלא פסק כלל כר"ש ות"ק ולא מחלק בין דלות לדלי דלות. והרמב"ם נמי ס"ל כהירושלמי דמאי דקתני בבתרייתא דברי ר"ש לאו אכולה קאי אלא על מה שפטר משיח מטומאת מקדש וקדשיו או גם נשיא בשמיעת הקול, ולכן פסק כסתמא בתרייתא דנשיא ומשיח חייבין בכולן באין יוצא. אלא דבמאי דאיתמר בירושלמי שאין כ"ג חייב על טמו"ק דברי הכל לא פסק כוותי' דהירושלמי וס"ל דגם בבא זו לאו דברי הכל אלא דר"ש היא, דהכי משמע בש"ס דילן (דף ט' ע"ב) אלא שאין כ"ג חייב כו' אמר חזקיה מ"ט דר"ש כו' הרי דגם בבא זו דאין כ"ג חייב על טמו"ק רק מדברי ר"ש היא ולאו דברי הכל, ולכן פסק גם בזה כת"ק דר"ש דמשיח חייב גם על טמו"ק. ובזה דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל מתבארים בפשיטות ובדרך מחוורת בעז"ה וממוצא דברינו להלן יבואר עוד מקור נאמן למה שפסק הרמב"ם בנשיא דלא כר"ע:

טז

טז) ועתה נשוב ליישוב פסקי הרמב"ם שהזכרנו. דלפי

המבואר פסק הרמב"ם כסתמא דמתני' בתרייתא דמלך חייב על שמיעת הקול, וקשה הא ר"ע טעמא קאמר דמלך אינו מעיד וממילא א"א שיחויב בשמיעת קול, ואפי' מלכי ב"ד נמי אינן מעידין משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך שהרי אפילו כ"ג נמי אינו מחויב להעיד אלא למלך, ובמאי פליגי בזה ר"ע ות"ק דסיפא. והנלע"ד דהנה יש לחקור אי בעינן לחיוב שבוה"ע שיהא העד מחויב בהגדה דוקא או דסגי במה שהיתה עדותו מתקבלת ומחייבת ממון ואע"פ שאינו

מחויב להגיד, ונ"מ לעד שאינו מחויב להגיד כגון כ"ג שאינו מחויב להעיד להדיוט וכן חכם גדול שאינו לפי כבודו ואם מחלו על כבודם והעידו עדותן מחייבת ממון אם השביען וכפרו אם חייבים בשבוה"ע או לא מי ניחא כיון דפטורין מהגדה אינן בדין שבוה"ע או דילמא כיון דמ"מ אם העידו הי' זה מתחייב ממון ישנן בשבוה"ע, והנה בב"ק (דף נ"ה ע"ב) תניא אר"י ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בדיני שמים כו' והיודע פדות לחבירו ואינו מעיד לו, ופרכינן עלה במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד, וכתבו התוס' פשיטא אם לא יגיד וכו' וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון עכ"ל, והרשב"א כתב וז"ל ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב כו' י"ל דקרא ה"ק כשעובר בדבר שאם לא הי' מגיד נושא עון כו' חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנ"ל דה"ק קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאת חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאת חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מיחייב וקרובים שאינן מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא פנו אמן עכ"ל. המבואר מדבריו דכל שאינו מחויב בהגדה אינו בשבועת העדות ומגופה של שבועת העדות הוא מוכיח לה דאל"ה לא הי' כח בחבירו להשביעו, ולפי"ז הדיוט שהשביע כהן גדול או ת"ח שאינו לפי כבודו וכפר לשי' הרשב"א פטור דהא אינו מחויב בהגדה ולכן אין כח ביד חבירו להשביעו ומדברי התוס' שתירצו דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה הי' נראה לכאורה דס"ל נמי כהרשב"א דכל שאינו מחויב בהגדה אינו בשבוה"ע, דהא ה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד ונשא עונו אז יביא קרבן שבועה ומי שאינו מחויב בהגדה לא הי' נושא עון אם לא הגיד אמנם י"ל דאינו מוכרח, ואין כוונתם דאם לא יגיד הוא כתנאי בשבוה"ע וקאי אדלעיל מיני' שיהא העד המושבע דוקא בר נשיאת פון כשלא יגיד, אלא מילתא באפי נפשה היא אם לא יגיד גם בלא שבועה נושא עונו, אלא מדכתב הכא גבי שבוה"ע ידעינן דאין שבוה"ע אלא בדבר שאם מגיד זה מתחייב זה ממון, וממה שלא תירצו כהרשב"א נראה קצת דלא ס"ל הכי. ונכנסתי בדוחק זה לפי שראיתי בס' שער משפט (סי' כ"ח) שתפס לדבר פשוט דהתוס' פליגי על הרשב"א, ואף שאין אני רואה שום הכרח לוה אמרתי להראות פנים שיש לקיים דבריו שאין ראי' מדברי התוס' לכה"פ להיפוך מדבריו. עכ"פ איך שיהי' בכוונת התוס' מ"מ מגוף הסוגיא אין הכרח לסברת הרשב"א כנ"ל. **(הגה"ה. לכאורה הסוגיא צריכה ביאור, מאי פרכינן אילימא בתרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא שמו והרי מזה לא ידעינן אלא דעובר באיסור ומנלן דחייב מדיני שמים בתשלומין דילמא איסורא בלחוד הוא דרביץ עלי' ולא חיוב תשלומין. ונראה דפירושו הוא, דזה ודאי שאם רצה העד לשלם להתובע מה שהוא תובע מהנתבע ושלא להעיד לו אינו בנשיאת עון דאם לא יגיד, ולכן כשלא העיד ויש בנשיאת עון יכול הוא לתקן האיסור פ"י שישלם להתובע דעי"ז נמצא שלא הפסיד כלום בבבישת עדותו וממילא נפטר שוב מאם לא יגיד, והיינו נמי פירושא דתוספתא בהני ד' דברים שחייב בדיני שמים, בלומר שיש עליו איסור בשביל שגרם היזק לחבירו וכשישלם יתקן האיסור, ולכן פריך הש"ס שפיר אילימא בתרי פסיקא דאורייתא הוא פי' שיש עליו איסור דאורייתא ויכול לתקנו ע"י תשלומין. ולפ"ז נראה שצדק המהרש"ל ז"ל ביש"ש טובא חו"מ (סי' כ"ח סק"כ) דבהני ד' דברים אע"ג דחייב בד"ש לא מהניא תפיסה, ולא דמי למ"ש רש"י ככ"מ (דף צ"א.) דבקלב"מ דחייב בד"ש מהני תפיסה, דעתם חל עליו חיוב תשלומין ממש אלא דב"ד אינם יכולים לחייבו שתים אכל בד"ש יש עליו חיוב תשלומין ממש, משא"כ הכא דכר"ש נמי אין כליו חיוב תשלומין ואיסורא בלחוד הוא דרביץ עלי' אלא שיכול לתקן האיסור מרצונו פ"י תשלומין ומאי שייפא דתפיסה לכאן כשה אינו רוצה לתקן האיסור:)** ומדברי הרמב"ם (פ"י משבועות ה"א) משמע דלא כהרשב"א אלא דהכל תלוי במה שהיתה עדותן מחייבת ממון או לא ולא בחיוב ההגדה, שכתב היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב כו פטורין משה"ע שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ואילו הרשב"א גם בקרובין שלא היו מחייבין ממון בעדותן נראה דלא הוה פני לי' בהאי טעמא למיפטרינהו משבוה"ע ודייק בלשונו לומר שאינן חייבין מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו, ומבואר דעיקר הטעם הוא במה שאין חייבין להעידו אלא דמשו"ה פטורין מלהעידו מפני שאין בעדותן כלום ומזה נראה דפלוגתא הפוכה היא בין הרמב"ם והרשב"א, דלהרמב"ם תלוי רק במה שעדותן מחייבת ולא בחיוב ההגדה ולהרשב"א תלוי רק בחיוב ההגדה ובאמת דברי הרשב"א ז"ל תמוהין במה שהוצרך בקרובים לטעם שאינן חייבין להעיד לו ולא סגי לי' במה שלא היתה עדותן מחייבת, וממה שלפנינו יבואר דאזלי בזה לטעמייהו. ויותר מזה אני אומר דגוף סברת הרשב"א שהוכיח מעיקר שבוה"ע חיוב ההגדה אינה אלא לטעמי' אבל לדעת הרמב"ם לא מוכח מידי דבאמת אין זו לכאורה שום הוכחה, דדילמא לעולם אינו מחויב להגיד ומ"מ אם כפר גזה"כ היא שחייב ק"ש ואטו למידרש טעמא דקרא קא אתינן, ועוד דאי פטיר הקרובים הוא רק משום שפטורין להעיד והלכך אינו יכול להשביעו בעל כרחו א"כ כשנשבעו מעצמן היו חייבין. אמנם הרשב"א דל אזיל בזה לטעמי'. דבירושלמי שבועות (פ"ד ה"ב) איתא ר' ירמיה בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב, נשמעינה מן הדא הואיל ולא למדו מפ"ו משבועת העדות אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובין חייבין אף כאן כן, אמר ר"י קרובין שכאן למידין מקרובין שלהלן, ופירשו המפרשים דר"י בתמיה קאמר וסלקא שמעתתא דקרוב מפי עצמו פטור אבל הרשב"א ז"ל בחי' לשבועות (דף ל"ה ע"א) הביא לירושלמי זה דקרובין מפי עצמן חייבין, ונראה דלא מפרש דר"י בתמיה קאמר אלא דסלקא הכי במסקנא. והשתא נתגלה לנו אור חדש לשי' הרשב"א דיש קשה"ע אפי' כשלא הי' מחייב ממון אלו העיד [ומסתמא רק בעדות ממון דהא ילפינן אואין כו' וזה יהי' גם במפי עצמו וצע"ק], והלכך הוקשה לו כיון דשבוה"ע בעיקרה נוהגת גם כשלא הי' מחייב ממון בפדותו א"כ במושבע מפי התובע נמי אמאי אין קרובין בכלל והיאך ואמאי דרשינן אם לא יגיד שאם מגיד זה מתחייב זה ממון, והונח לו דבעצם הדין של קשה"ע באמת לא בעינן כלל שיצא חייב ממון ע"י עדותו והא דבמושבע מפי תובע אין קרובים בכלל הוא משום דבאמת שבועה זו של תובע משונה משאר שבועות שהעד עצמו לא נשבע כלל ומאי שייטא היא דתובע להשביעו ואיזה כח יש לו עליו, אלא שהענין הוא דמשום שמחויב העד להעיד לו לכן יש לו כח להשביעו לזכותו, והלכך בקרובים שאינו מחויב להעיד לו ממילא אין לו כח להשביעו, ונמצא דמה דקרובים פטורים אינו משום דעיקר דין קשה"ע אינו נוהג במקום שאין עדותו מועלת אלא שאין כאן שבועה מעיקרה כלל במציאות שהוא לא נשבע והתובע אין לו זכות וכח להשביעו, ולכן כשנשבע מעצמו שיש כאן שבועה באמת חייב בק"ש. ולפ"ז שפיר מוכח מגופה של שבוה"ע ער התובע שמחויב להעיד לו. אח"ז ראיתי בס' שער משפט שרמז דהרשב"א אזיל לטעמי' ונראה שנתכוון למה שכתבנו והנאני וא"כ ש זה אלא לשיטתו של הרשב"א ז"ל אבל להרמב"ם דפליג ע"ז וס"ל דקרוב גם מפי עצמו פטור כמו שיוצא מדבריו בכמה מקומות בפ"ט ופ"י משבועות יעו"ש אין שום הוכחה מזה לחיוב ההגדה ושהכל תלוי בחיוב ההגדה, אלא אדרבא עיקר שבועת

העדות תלוי רק אם היו מחייבין ממון כשהעידו וכמו שנתבאר מדבריו רפ"י כמש"ל. [ומדברי הרשב"א אלו יש לי מקום עיון בש"ך (סי' כ"ח סק"ג) ועיי"ש בתומים ואכ"מ]:

ולפ"ז יוצא לן דכהן גדול בעדות הדיוט וכן חכם גדול שאינו

לפי כבודו שפטורין להעיד ואם העידו עדותן מתקיימת תליא בפלוגתא, דהרמב"ם והרשב"א, דלהרשב"א אינן בשבועת העדות ולהרמב"ם ישנן בשבוה"ע, והלכך מאי דתנן בהוריות דכ"ג ישנו בשמיעת קול אין זה דוקא בעדותו של מלך שמחויב להעיד לו אלא בעדות הדיוט נמי דינא הכי:

יז

יז) והשתא נחזי אנן לשי' הרמב"ם מה דינו של מלך.

והנה בדין התורה שהמלך אינו מעיד משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך הדבר ברור דלא סגי בהאי טעמא אלא לפוטרו מהגדה, אבל אם מחל על כבודו והעיד אע"פ שאין כבודו מחול והדיינים עברו על עשה דשום תשים בעדות ממון מ"מ היתה עדותו מקובלת ומחייבין על פיו, ולשי' הרמב"ם דהכל תלוי במה שהיתה עדותו מחייבת ממון אילו הי' מעיד ואע"פ שאינו מחויב בהגדה לא סגי בהאי טעמא לפטור מלך משבוה"ע. אולם במלך ממלכי ישראל מבואר ברמב"ם שאפילו העיד אין עדותו מתקבלת ואין מחייבין על פיו והוי כעד פסול, שהרי מנהו בפי"א מעדות בין הפסולים מדבריהם וכן בפ"י משבועות כלל את הפסולים והמלך ביחד וסיים על כולם שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון הרי דגם מלך אינו מחייב בעדותו ממון. ולמדה הרמב"ם ז"ל מסוגיא דסנהדרין דבאותה שפה דינאי המלך אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והוקשה לו כקושיית תוס' יוה"כ אמאי אמרו באותה שעה לא מעיד והרי דאורייתא הוא שום תשים עליך, והונח לו דמדאורייתא אינו אלא פטור מהגדה אבל קפץ והעיר עדותו מתקבלת ועמדו וגזרו שלא תתקבל עדותו כלל ועשאוהו כפסולי עדית, וסרה מעליו בפשיטות קושיית התוס' יוה"כ אמאי נקט גם לא מעיד מגזירת חכמים והרי מה"ת הוא דלפמ"ש חידוש גדול חידשו באותה שפה לפוסלו, וזה ברור בעז"ה. [ואף דלבתר דגזרו לא דנין אותו אשתכח דממילא פסול לעדות מה"ת משום דהוי עדות שאא"י להזימה, מ"ח נ"מ לעדות דלא בעינן בה יכול להזימה כגון עד טומאה ומיתה ואיסורי, ונראה פשוט דלכל העדיות פסלוהו]. וכ"ז לא שייך אלא במלכי ישראל משא"כ במלכי ב"ד שלא גזרו עליהם לפסול עדותן ונשארו רק כדין תורה שתהא אימתו עליך אין בהם אלא פטור ההגדה אבל בדיעבד אם העידו עדותן מתקבלת ומחייבין ממון על פיהם. ולפ"ז יוצא לן לשי' הרמב"ם דמלכי ב"ד ישנן בשבוה"ע, ומלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת גם בדיעבד מדרבנן אבל מדאורייתא מחזא חזיא עדותן להתקבל בדיעבד תליא בפלוגתא דר"פ וראב"י במשחק בקוביא, דלראב"י דפסולי עדות מדבריהם אינם בשבוה"ע ה"נ מלכי ישראל, ולר"פ דאמר מדאורייתא מחזא חזי גם מלכי ישראל ישנן בשבוה"ע, ולהרמב"ם שפסק כראב"י אינן בשבוה"ע. והשתא מיושבים פסקי הרמב"ם היטב כמ"ש הכ"מ, דבשגגות דחייב את המלך בקרבן שבוה"ע מיירי במלכי ב"ד ובהלכות שבועות שפטר את המלך שבוה"ע מיירי במלכי ישראל, שכן דייק לומר או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד היינו מלך כזה שאינו ראוי להעיד וסיים שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון והיינו במלכי ישראל דוקא. ולפ"ז נתבארו בעז"ה כל פסקי הרמב"ם כהוגן ומחוורים די צרכם, אלא שנשאר לן לבאר דא"כ היאך אמר ר"פ בראוין להעיד לאפוקי מלך באיזה מלך מיירי, אי במלכי ב"ד הא ישנן בשבוה"ע לפי שעדותן מתקבלת ואי במלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת מדרבנן אכתי לר"פ יהו חייבין דהא סבר במשחק בקוביא דחייב דמדאוריתא מחזא חזי ומ"ש מלך ישראל דאיהו נמי מדאורייתא מחזא חזי. ונראה לומר דהנה אכתי פש גבן לברורי טעם פלוגתתן דר"ע ות"ק דמשנה בתרייתא במלך, דלפמ"ש משנה בתרייתא דחייבה מלך בשמיעת הקול מיירי במלכי ב"ד שעדותן מתקבלת וא"כ מ"ט דר"ע דפטר. ואין לומר דר"ע לא פטר אלא במלכי ישראל שפסלו עדותן אבל מלכי ב"ד חייבין, חדא דא"כ היינו ת"ק דסיפא דאיהו נמי מודה במלכי ישראל שאינן בשבוה"ע לדידן דקיי"ל כראב"י, ועוד דלר"פ דאמר דכל דמדאורייתא חזי חייב בשבוה"ע אין טעם לפטור מלך ישראל יותר ממלך מב"ד. לכן נראה דר"ע ות"ק דסיפא פליגי בהא, דת"ק סבר דפטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע אלא דכל שאם העיד בדיעבד עדותו מחייבת חייב בשבוה"ע ולכן מלכי ב"ד ולר"פ גם מלכי ישראל חייבין, ור"ע ס"ל דגם פטור ההגדה פוטר משבוה"ע כשי' הרשב"א ולכן מלך בין ממלכי ישראל ובין ממלכי ב"ד אינן בשבוה"ע דמדאורייתא נמי פטורין מלהעיד משום שום תשים עליך מלך והשתא נאמר דר"פ דאמר לאפוקי מלך ובפי דלא ליהוי חזי מדאורייתא מוקי למתני' דשבועות כר"ע דהכל תלוי בחיוב ההגדה ומלך דפטור מהגדה מה"ת אינו בשבוה"ע ואין חילוק כלל בין מלך ישראל למלך ממלכי ב"ד, אבל להרמב"ם דפסק כסתמא בתרייתא דכל שעדותו מתקבלת חייב בשבוה"ע שפיר חילק בין מלך ישראל למלך מב"ד. והא דאמרינן התם בסוגיא דשבועות ח"ד משחק בקוביא כ"ש מלך היינו נמי לדברי ר"פ שיש בו פטור דאורייתא אבל לדידן במלכי ישראל אין בהם כ"ש דאינהו נמי מדרבנן בלחוד הוא דפסולין, והעיקר בא הש"ס בהכ"ש לומר כשיש פסול דאורייתא לכל חד וחד כדאית לי' לר"פ בפטור ההגדה ולת"ק בפסול עדותו ותפסו מלך כדברי ר"פ, אבל לדידן אה"נ דליכא כ"ש במלך אלא בפסולי אחריני והעיקר בא הש"ס לומר דמ"ד משחק בקוביא לא פליג אמלך אלא להיפוך דמ"ד מלך משחק בקוביא לא, דאין לומר דר"פ סובר נמי דפסול המלך הוא רק מדרבנן משום גזירה דאותה שעה דא"כ במאי פליגי וידוע הי' להש"ס דפליגי ולא דאמר מר חדא ומר חדא, ולפ"ז מצאנו עוד מקור למה שפסק הרמב"ם במלך דלא כר"ע משום דסתמא דש"ס מסייע להכי. דביומא שם פריך הש"ס עלי' דר"ל דעל חצי שיעור דאית לי' היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אחר למעוטי מלך ראב"י אחר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה, וראיתי בחי' הרש"ש שהמ"א הניח בצע"ג דמאי פריך הש"ס דילמא ס"ל לר"ל כר"פ. ולמ"ש א"ש דלר"פ צריך לאוקמי מתניתין כר"ע והוא לבר מהלכתא דהלכה כת"ק דמה שאינו חייב בהגדה אינו פוטר משבוה"ע וא"כ לא משכחת לה גם במלך לא חזי מדאורייתא. אמנם לפי האמור זכינו לומר עוד יותר דלא דחה כלל הרמב"ם ז"ל לדברי ר"ע במלך מהלכה. דדוקא לר"פ דסבר דבעינן שיהא פסול דאורייתא ואין חילוק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד פ"כ צ"ל דר"פ ות"ק דסיפא פליגי כמש"ל, אבל להרמב"ם דפסק כראב"י דגם פסולין מדבריהם פטורין משבוה"ע י"ל דר"ע ות"ק דסיפא לא פליגי אלא באינך מילי אבל במלך לא פליגי כלל, וכו"ע ס"ל דבעינן שלא תהא עדותו מתקבלת אבל פטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע, ור"פ מיירי במלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת וח"ק דסיפא מיירי במלכי ב"ד שעדותן מתקבלת בדיעבד:

יח

יח) והשתא אשכחנא במקצת פתרא לדברי הר"ח ז"ל,

דכיון דפריך הש"ס ביומא רק ממשחק בקוביא ומשמע דממלך ניחא דלא חזי מדאורייתא ולא קשיא מזה על ר"ל א"כ א"א לומר בטעמא דמילתא דמלך אינו מעיד משום גזירה דאותה שעה ובמלכי ישראל דזה נמי מדרבנן בלחוד הוא ומדאורייתא כשר, ובטעמא שתהא אימתו עליך נמי לא סגי כמ"ש דזהו רק פטור הגדה ולא פיסול, עדותו וס"ל דזה אינו פוטר משבוה"ע אלא בעינן שלא תהא עדותו מתקיימת וכמ"ש בפר הכי בתירוצא דמלך אין הגדתו מתקיימת, ולא ניחא ניחא לי' למימר דבהא גופא אם פטור ההגדה פוטר משבוה"ע פליגי ר"פ ות"ק ור"פ מוקי מתני' כר"ע דס"ל דבהא כו"ע מודו שאין פטור ההגדה פוטר, והלכך הדר הר"ח ז"ל בתר טעמא אחרינא דאין עד נפשה דיין. ובפלוגתא דר"ע ות"ק לא יסבור כמ"ש אלא אפשר דת"ק פליג אעיקר טעמא דאין עד

נעשה דיין או דס"ל עד נעשה דיין ור"ע ס"ל אין עד נעשה דיין, עיי' ב"ק (דף צ' ע"ב), ור"פ חוקי למתני' כר"ע, או דס"ל דבמלך אין פלוגתא כלל בין ר"ע למשנה בתרייתא ומשנה בתרייתא כולה ר"ש היא ולפי דאמרינן בירושלמי דצ"ל במתניתין אלא שאין המלך חייב על שמיעת קול דברי ר"ש וכולה ר"ש היא א"כ אין חולק כלל אפטורא דמלך בשמיעת קול ודברי הכל היא, או דאפשר להיפוך דר"ע מיירי במלכי ב"ד דכתיב בהו בית דוד כו' ות"ק מיירי במלכי ישראל. וכ"ז הוא רק לר"פ דסבר דבעינן לא חזי מדאורייתא, אבל למאי דקיי"ל כראב"י דגם פסול דרבנן פוטר משבוה"ע לא איצטריך לן לאהדורי בתר טעמא דאין עד נעשה דיין דבמלכי ישראל סגי בטעמא דגזרו שלא יעיד, והלכך בפירושו להוריות פי' לדברי ר"ע כהלכתא כראב"י ונקט הטעם הפשוט דמלך אינו מעיד כדמפרש בסנהדרין והיינו מגזירה דאותה שעה ובמלכי ישראל ואפשר דבמסקנא דקיי"ל כראב"י לית לי' כלל טעמא דאין עד נעשה דיין וע"כ רק מלכי ישראל פטורין ולא מלכי ב"ד, אלא דלר"פ הוכרח לטעם זה דהא פסול דגזרה דאותה שעה דהויא מדרבנן לא סגי לר"פ, והלכך לדידן באמת ממלך נמי קשיא על ר"ל ולכן בתירוצא דהש"ס הזכיר הר"ח ז"ל דמה"ט במלך נמי ניחא לפי שאין הגדתו מתקיימת מגזירה דאותה שעה, אבל מלכי ב"ד באמת חייבין בשבוה"ע אלא דעיקר טעמי' תמוה טובא, מה ענין דבית דוד דינו לבקר משפט ואין עד נעשה דיין לפטור משבוה"ע אטו מלכי כולהו דיני דייני, ואולי ר"ל שבכל א ומקום שנעשה דין בפניהם צריכים הם להיות הדיינים וממילא א"א להם להיות עדעם ולפ"ז משכחת גם לדידי' מלך ממלכי ב"ד חייב בשבוה"ע ומעיד בדיעבד כגון שהי' שונא דפסול לדון וכשר להעיד, ואיכא נמי למימר דבהא הוא דסבר ח"ק דמשנה בתרייתא דמלך חייב על שמיעת קול אי נימא דפליג אר"ע אך לפ"ז הן נפלו כל דברינו, דזה נמי רק פטור הגדה הוא ולא פיסול עדותן, דאילו לא רצו להיות דיינים ועמדו והעידו מחייבין ממון על פיהם, וא"כ שוב הוי רק כפטור דאימתו עליך ולמה הדר בתר טעמא אחרינא ואפשר דר"ל דמאי דקאמר ר"פ לאפוקי מלך היינו כשהוא דן בפועל דהוי דיין ואז אינו ראו להעיד כדין זה, וה"ה דהו"מ למימר לאפוקי ב"ד אלא דב"ד בלא"ה אינם בקשה"ע. ואולי י"ל עוד דלעולם טעמא דאין עד נעשה דיין נמי לא הוי אלא פטור הגדה ור"פ מוקי למתני' כר"ע דזה נמי פוטר כמש"ל להרמב"ם, וטעמא שתהא אימתו עליך לא ס"ל כלל, או דמשכחת דשרי לי' להעיד כגון באיסורי דאין חכמה כו' וכגון בעד טומאה ומיתה דמהני ממילא גם לכתובה [והערה אחרונה זו ראיתי באחד מספרי האחרונים], ולכן פי' משום אין עד נעשה דיין, וכ"ז הוא רק לר"פ אבל לראב"י לא צריכין לזה דמלכי ישראל פסולין מדרבנן וא"ש כמ"ש:

יט

יט) עוד יש לי דרך קצרה ליישב פסקי הרמב"ם בשבוה"ע

דמלך, אפילו נימא כהרשב"א דפטור ההגדה לחוד פוטר משבוה"ע ואפי' נימא דמלך ממלכי ישראל נמי אין עדותו פסולה ועיקר הפטור הוא רק משום שאינו מחויב בהגדה מטעם שתהא אימתו עליך. דזה פשוט דחיובא דאימתו עליך לא שייך אלא בעכדיו ובני ארצו כגון מלך יהודה מחויבים בני יהודה באימתו אבל בני ישראל שיש להם מלך אחר אינם מחויבים באימת המלך דיהודה וכן להיפוך, וא"כ מלך יהודה אינו ראוי להעיד בב"ד דיהודה ומלך ישראל בב"ד של ישראל, אבל אם השביע מלך דיהודה בב"ד דישראל ומלך ישראל בב"ד דיהודה חייבין להעיד ומשכחת בהו שבוה"ע, וא"ש פסקי הרמב"ם דבשגגות מידי בכה"ג דמשביעו להעיד כב"ד של ארץ אחרת ובהלכות שבועות פירש להדיא המלך שאינו ראוי להעיד והיינו בדאיתא לחיובא דאימתו עליך כגון בארצו:

עוד אני מהרהר עכשיו ברגע כתבי דלפלפולא יש לתרץ פסקי

הרמב"ם דמלך בדרך אחרת. דבאמת המלך חייב לעולם בשבוה"ע כיון דאילו אסהיד היתה עדותו מתקיימת [ואפילו במלכי ישראל אם נתפוס דלא פסלו עדותו] ופטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע כמש"ל, ולהכי סתם בשגגות שהמלך מביא קרבנו על שבוה"ע, ובפ"י משבועות לא בא לפטור את המלך עצמו אלא מיירי במשביע פ"א הדיוט כשעד הרואה השני הי' מלך שאותו ההדיוט פטור לפי שע"י עדותו לא היו מחייבין ממון דכיון דהעד השני מלך שאינו מחויב להעיד ממילא נשאר ההדיוט רק ע"א שאי אפשר לחייב ממון על פיו. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם שחזר וכתב בבבא דמלך או שהי' המלך אחד מעדיו ולא תפס לשון קצרה או מלך כחו שכתב קרוב או פסול, שהרי כתב כבר בתחלת דבריו היו עדיו או אחד מהן כו' וזה יכלול גם המלך דבתר הכי ולמה חזר ופירש כאן או שהי' המלך אחד מעדיו. ולמ"ש מדוקדק היטב שהמלך עצמו באמת אינו פטור אלא שבא לפטור את ההדיוט כשהי' עד השני מלך והיינו דקאמר שהי המלך אחד מעדיו. ומה דסיים שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון היינו שע"פ ההדיוט הע"א לא היו מחייבין שהי' נשאר רק ע"א אך דרך אחרונה ז היא רק לפלפולא ולקושטא דמילתא לא נראה הכי. ולפי"מ שמדומני שראיתי בספר אחד דמה דמלך אינו מעיד משום בזיון הוא רק כשהעד השני הדיוט דזה הוי בזיון להעיד ביתד עם הדיוט אבל כששני העדים מלכים אין בזיון ומעידין ובכה"ג הוא דמחייב למלך בהלכות שגגות, י"ל דמשו"ה חזר ודייק לומר או שהי' המלך אחד מעדיו לאפוקי שניהם מלכים דחייבין, ואתי נמי שפיר גזירה דאותה שעה דלא יעיד דאפילו שני מלכים שאין בזיון נמי אין מעידין. וצ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף