דבר אברהם/ב/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כח.

כבוד ידידי הרב הגביר הנכבד הגדול בתודה

ויראה וכו' כש"ת מוהר"ר ישראל וועסט נ"י בברדיטשוב. שלום ורוב ברכה. אחד"ש מכתבו מן י"ג בשבט עם הערות על ספרי הגיעני

וכבדתיו, והנני משיב למעכ"ת באיחור זמן כי לא היו עתותי בידי ואתו הסליחה:

א

א) ע"ד שהעיר כת"ר על מה שעמדתי בספרי סוס"י ה'

בדברי המאירי (סוטה דף מ"ו) שכתב שאין דין עגלה ערופה נאמר אלא כשמוצאין אותו חלל ר"ל מדוקר בחרב שעכ"פ ע"י אדם נעשה אבל אם נמצא מנוק אין נזקקין לו שמא מאליו מת עכ"ל, ונתלבטתי בכוונתו שאם רצונו לומר דבחלל נעשה ע"י אחר ובחנוק אפשר שחנק א"ע למה נחוש שחנק א"ע נעמידנו על חזקת כשרות כדפסקינן בשו"ע יו"ד (סי' שמ"ה ס"ב) שאם ראוהו חנוק או תלוי הרי הוא במזקת כל המתים ועוד דגם מדוקר אפשר שהרג א"ע כמו שאול שנפל על חרבו. וע"ז כתב כת"ר דאי משום ההיא דיו"ד לא איריא ואינו ענין כלל לכאן ואדרבא מבואר שם להיפוך דאינו נקרא מאע"ל רק בעלה לגג דרך כעס ומיצר ומת דמוכח דכוונתו לאבד עצמו לדעת אבל בלא"ה אף אם אמר לעשות כן לא מקרי מאע"ל וה"ה בחזקת כל המתים, והטעם מבואר באחרונים בשם תשובת מהרי"ו דאם לא עלה בדרך כעס ה"ה בחזקת כשר דשמא רוח מבעתתו ומחמת טירוף הדעת עשה כן ולא הוי מאע"ל, וא"כ בכאן אף אם נמצא תנוק ומעצמו עשה כן הוי בחזקת כשר אך לענין מגלה ערופה אין זה שייך ובעינן שיהרג ע"י אמרים דוקא ושפיר כתב המאירי דבכה"ג אין נזקקין לו, עכ"ד:

הנה באמת אנכי לתומי הלכתי וביארתי לי דברי השו"ע

דמשו"ה אם מצאוהו תנוק ותלוי או מושלך ע"ג סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים משום דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ומסתמא לא איבד את עצמו אלא נהרג ע"י אחרים. אבל אם ידוע שאיבד את עצמו אין מתאבלין עליו ולא אמרינן שמא רות רעה בעתתו דהיכן מצינו לחשוש כן והרי גם בזה גופא יש לנו להעמידו על חזקתו חזקת בריא ולא נשתטה, דאל"כ בכל חייבי עונשי ב"ד אע"ג דקיבל עליו התראה מ"מ ניחוש דילמא נשתטה, ולא מצינו שצריכין העדים להעיד שראוהו בשעת עבירה שלא נשחטה ברור ומכש"כ בחבר שאינו צריך התראה לריב"י. וכ"ת דשא"ה שאני רואין גם אמ"כ שהוא בריא משא"כ הכא שמת מאותה מעשה, הנה מלבד שהוא דוחק ואית לי' פירכא מגוונא דלא שייך לומר כן כמו במת מיד ונ"מ לקלב"מ ועוד, הרי כמו"כ מצינו באומר כתבו גט לאשתי והלך לו דלא חזינן אח"כ שהוא בריא כמו בנ"ד ומ"מ כותבין ונותנין ולא חיישינן לנשחטה, ויותר מזה דאפילו בעתים תלים ועתים שוטה אע"פ שאין לו זמן קבוע לחלימותו ושטותו וכתב גט כשהוא תלים יש מהאחרונים שנחלקו על הב"ש (סי' קכ"א ס"ד) ולא חיישינן שמא נשתטה בינתים הן אמנם דאיכא למימר דשאני הכא דעושה מעשה שטות לאבד א"ע חיישינן יותר, אבל מנלן הא. וראיתי עכשיו שכ"כ גם הברכ"י בשיו"ב דטעמא דראוהו תנוק הוא משום דיש לתלות דאחרים עשו לו אבל אם הוא בחדר סגור והמפתח ביד אתר דודאי הוא מנק א"ע יש לו דין מאע"ל והביא שכ"כ הרב מהר"י מייאש יעו"ש והא דכתב השו"ע דאיזה מאבד עצמו לדעת כגון שאמר כו' וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהי' מיצר והוא לשון הרמב"ם (פ"א מאבל), לאו משום כי היכי דליהוי מוכח שלא עשה זאת מטירוף הדעת אבל אם עלה שלא מכעס אמרינן דנטרפה דעתו כמו שתפס כת"ר, דמאי הוכחה היא מכעסו וכי א"א גם לנשתטה שיכעוס, אלא טעמא הוא משום דבתוספתא דאבל רבתי שהוא מקור דין זה לא נאמר שראינוהו שהפיל א"ע אלא שנפל ולכן כתב הרמב"ן בתה"א דאע"פ שלא ראוהו מפיל א"ע כיון שאמר הריני עולה חזקה לדעת עשה, ולכן הוסיף הרמב"ם מדעתו דזהו דוקא כשהי' דרך כעס דאז הוי חזקה ע"י אמירתו הא אל"ה עביד אינש דגזים ואמר ותלינן שנאנס ונפל עד שנראהו שהפיל א"ע ואז באמת נידון כמאע"ל ולא תלינן ברוח שטות. וגם הטור כשהביא דעלה לאילן ונפל ה"ה בחזקת כל המתים כתב משום דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אבל מטירוף הדעת לא הזכיר ומשמע ודאי שאם ראינוהו שהפיל א"ע נידון כמאע"ל הן אמנם דמשמע לכאורה כדברי כמ"ר בשם האחרונים מסיפא דברייתא דאבל רבתי מצאנוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג הסייף הרי זה בחזקת המאבד את עצמו שלא בדעת והביאה גם הטור, הרי דנקטינן שהרג א"ע אלא דשלא בדעת צלולה עשה, אבל כבר הגיה שם הגר"א ז"ל דצ"ל הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת ר"ל דלא חיישינן שהרג א"ע והדברים מוכרחים מצד עצמם, דהא ודאי דיותר שכיח וקרוב לומר שהרגוהו אחרים משנוציאהו מחזקת בריא ונאמר דרות רעה ביעתתו והוא הרג א"ע, וא"כ למ"ל לברייתא למימר שהוא בחזקת שהרג א"ע אלא דשלא מדעת הי' הרי יותר קרוב לנו לומר שהרגוהו אחרים, והגהת הגר"א ז"ל מוכרחת. אמנם עכשיו כשהביא כת"ר בשם האחרונים הטעם מתשובת מהרי"ו משום דאמרינן רוח רעה בעתמו חפשתי ולא ראיתי מי שהביא תשובת מהרי"ו עד שמצאתי לאחרונה בהגהות אמרי ברוך בסוף היו"ד ד' ווילנא שהביא כן משם מהרי"ו דאף דמוכח שתלה א"ע אמרינן כו', והגאון בעל אמרי ברוך הביא סייעתא לזה מסיפא דברייתא דאבל מעשה בבנו של גורנוס כו' ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו כו' אין מונעין הימנו כל דבר וכן להלן מעשה בתינוק אחד כו', אבל אין זו ראי' כלל דהתם שאני דקטנים הוו וקטן לדעת כגדול שלא מדעת דחי וכ"כ הב"י ורמז לברייתא זו דקטן כשלא

מדעת דמי, ומאי סייעתא היא לבן דעת שתולין דרוח שטות נכנסה בו, ומהתימא על הגאון הנ"ל שלא הרגיש בזה, ובדרך זו הלך גם החת"ס (סי' שכ"ו) ותמוה הוא בעיני:

אולם איך שיהי' אין זה נוגע כלל לדברינו. דהא ודאי דגם

האומרים דתלינן דרוח רעה ביעתתו היינו טעמא משום דמעמידין אותו בחזקת כשרות ומסתמא שלא לדעת הרג א"ע, ובודאי ע"כ לא אמרי הכי אלא בדידעינן מיהא ששלט בעצמו דבזה איירי המהרי"ו, אבל אם יש לספק שמא לא שלט בעצמו כלל בודאי אמרינן דאחרים הרגוהו, דהא כבר כתבני דהאיך מעמידין אותו על חזקת כשרות ואומרים דרוח רעה ביעתתו והרי חזקת בריא מנגדת לחזקת כשרות, ובע"כ צ"ל דכיון דעשה מעשה שטות כזה לאבד א"ע איתרע לה חזקת בריאותו ומוקמינן אחזקת כשרות, וכ"ז הוא רק בדידעינן שעשה מעשה שטות ישלכו בעצמי אבל כשאנו מסופקין גם בעיקר הדבר שמא לא שלט בעצמו כלל בוראי מעמידין אותו בחזקת כשרות ובחזקת בריא ומסתמא נהרג ע"י אחרים, וא"כ שפיר איתי' גם בדין עגלה ערופה:

ב

ב) ומש"כ כת"ר בישוב דברי המאירי דהאמת הברור בזה

הוא דטעות סופר נפל בדבריו ובמקום שכתוב נמצא חנוק צ"ל נמצא מת, הא ודאי מעלה ארוכה אבל רחוק לומר כן חדא דפשיטא היא ומאי קמ"ל המאירי, ועוד דנראה להדיא דהמאירי העתיק כאן ברייתא דחלל ולא חנוק דכמו"כ סיים בסיפא דברייתא חלל ולא מפרפר ואם יגרוס כת"ר מת הרי דלג המאירי על דין החנוק השנוי בברייתא זו דעסיק בה ולא הזכירו כלל ולא כן היא דרכו ז"ל. ומה שלא הזכיר כאן גם טמון בגל ותלוי באילן וצף ע"פ המים השנויים ג"כ בברייתא זו, הוא משום דהם שנויים כבר במתני' ובמקומה הביאם בראש הפרק וכדרכו ז"ל בכ"מ להזכיר בגמ' רק מה שנתחדש מסוגיית הגמ' יתר על המשנה, אבל חנוק שאינו מוזכר במתני' הו"ל להביא כאן:

ג

ג) עוד העירני כת"ר על מה שתמהתי בספרי סוס"י ל"א על

רש"י סוטה (דף ל"ט ע"ב) שכ' דכשכלה אמן אחרון מפי הציבור כהנים מחזירים פניהם ובגמ' מבואר שאינם רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"ץ בשים שלום, והעירני כת"ר שכבר עמד ע"ז המהרש"ל במקומו ופי' דברי רש"י ז"ל על נכון. הנה באמת אנכי לא הרגשתי בזה ועתה כד אנהר לי כת"ר עיינתי במהרש"ל וראיתי שכ' דמה שאמרו בגמ' עד שיתחיל ש"ץ בשים שלום לאו דוקא הוא אלא כלומר שראוי להתחיל שים שלום מיד אחר אמן וכן מוכח מפירש"י עכ"ל. אבל זה דוחק גדול וכמבואר והאחרונים ז"ל לא תפסו כן, יעוי' בב"ח ומג"א (סי' קכ"ח ס"ק כ"ח) ובט"ז ונו"כ שכולם תפסו דהתחלת שים שלום דוקא היא ומכח זה הקשו מסתירת דברי הרמ"א יעו"ש. והנכון כמ"ש בספרי דרש"י היתה לו גירסת השאילתות והפוסקים תפסו כגירסא שלפנינו:

ד

ד) ומדי דבר בדברי המהרש"ל אזכיר מה שראיתי מקרוב

דבר תימה במהרש"ל יבמות (דף ט"ו ע"א) מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך ע"ג מטה בשביל קטן, וכתב המהרש"ל פי' שהי' לה ג"כ בן קטן כבן חמש ולא הי' יכול לפרוש מאמו עכ"ל, וכוונתו מבוארת שהוקשה לו דאטו בקטן בן יומו שאין בו דעת כלל שייך חינוך לחנכו בסוכה אפי' לשמאי כמו שהקשה הפנ"י בסוכה שם, ולכן כ' שהי' שם עוד קטן בן ה' הצריך לאמו. אבל תמוה היא בעיני דבסוכה שם (דף כ"ח) על מתני' דקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי כו' פריך הש"ס מעשה לסתור ומשני חסירי מחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר ומעשה נמי כו', ואי כהמהרש"ל דביכו"כ צ"ל שהי' שם קטן אחר בן ה' שנים א"כ מנ"ל להש"ס שהי' שם קטן בן ה' ולפרוך מעשה לסתור ולשנויי חסורי מחסרא נימא שהי' שם קטן בן ו' שהוא שיעור שאינו צריך לאמו כמבואר בעירובין (דף פ"ב) וחייב גם לת"ק. וכ"ת דאי א"צ לאמו הוה לא הי' לו להפחית את המעזיבה אלא להביאו לסוכתו. ז"א דשיעור דא"ל לאמו תליא רק בקורא אמא אמא וגבולו בן ו' ומכאן ואילך חייב אפי' כרוך אחרי אמו היינו שיותר נוח לו להיות עמה ביחד בסוכה, אע"כ דבשביל הקטן שנולד פיחת את המעזיבה ומשו"ה פריך הש"ס מעשה לסתור. והנני ידידו הדוש"ת ומוקירו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף