דבר אברהם/ב/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן יב.

לביאור תוספתא שלהי חולין.

א

א) איתא בתוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את

המצורע שנאמר ולקח. ואין לזה ביאור מאי משמע

מולקח, ובאיזה קן מיירי, אי בקן דיש בה חיבת שלו חלאו מולקח נפקא אלא משלח תשלח ואפי' לדבר מצוה כמבואר בחולין (דף קמ"א ע"א), ואי בקן שאין בה חובת שלוח אמאי לא יטהר בה את המצורע ומאי משמע מולקח, והגרש"א בבאורו מנחת בכורים פי' ולקח אותן ולא הנמצא מן ההפקר, אבל דברים מתמיהים הם מאי משמע מולקח שלא יקח מן ההפקר. ושמא הוא מפרש ולקח מלשון קניי', אבל מנ"ל הא דבעינן קניי' דוקא ולא סגי בלקיחה ביד לחודא. וספק זה מסתעף לשני ענינים. חדא מנלן דבעינן כלל בצפרי מצורע שיזכה בהן להיותן שלו דילמא בלקיחה ביד בעלמא סגי אע"פ שלא זכה בהן ובלבד שלא יהו גזולין, [דגזולין בודאי פסולין כבקרבנות דילפינן מכשיר ממכפר, יעוי' בתוספתא בפרקין שם לא יטול אם מעל הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה, ועיי' מ"ש בזה בסי' ח' אות ל"ג], שהרי מצינו הרבה לקיחות בתורה שאין מעניינן זכי' כמו ולקח הכהן מדם הפר והרבה כיו"ב. ועוד דאפי"ת דלקיחה זו הוא מענין זכיי' מנ"ל שיקנה בדמים דוקא ולא יזכה בהן מן ההפקר:

איברא דבירושלמי ערלה (פ"א ה"א) איתא אתרוג שנטעו

למצותו חייב בערלה, ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ וכא שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכלו מ"מ, הרי דולקחתם בדמים משמני. ובהגהות גה"ש וצ"י שם הביא דבתשו' הרא"ש (כלל ל"ה ס"ב) מובאת תשובת רבינו אביגדור שמדבריו נראה דולקחתם דגבי אתרוג היינו קניי' כמבואר הכא בירושלמי, ובמכילתא (בא פ' י"א) מובא ברש"י עה"ת אמרינן משכו וקחו לכם משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו, דהיינו נמי קניי', וה"נ י"ל בולקח דצפ"מ שהוא בדמים דוקא ולא בזכיי' מן ההפקר. אבל כ"ז אינו, חדא דאפילו תפרש הירושלמי כפשוטו דולקחתם לכם היינו קניי' בדמים מ"מ מי שיש לו אתרוג משלו או שניתן לו במחנה או זוכה מן ההפקר אטו אינו יוצא בו, והרי מפורש דבנותן במחנה וכן בשביעית שהוא הפקר יוצאין בו ואין זה צריך לפנים, ועוד דע"כ אין הירושלמי מתפרש כפשוטו דולקחתם לכם קאי על הקניי' שהרי ולקחתם על הנטילה קאי וכמו שתמה הכפ"ת לסוכה (דף מ"א) על רבינו אביגדור דא"כ נטילה של מצוה היכא כתיבא, אלא ודאי דכוונת הירושלמי היא ולקחתם לכם בדמים היינו שיהי' בו דין ממון וכדאמרינן בש"ס דילן (דף ל"ה ע"א), וכ"נ בירושלמי סוכה ר"פ לולב הגזול דפריך מה בין שופר ומה בין לולב ומשני בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסור הניי' ברם הכא יום תרועה יהי' לכם מ"מ. ובצפ"מ נמי מבואר להדיא דנוטל משל הפקר, דהרי ממעטינן מתשלח שלא יטול אם מעל בנים לטהר את המצורע ושלוח הקן אינו נוהג אלא בהפקר ולא במזומן:

ב

ב) ויותר מזה נראה דבצפ"מ לא בעינן כלל שיזכה בהן

להיותן שלו אלא אפילו אם לא זכה בהן ולא נעשו שלו נמי מטהר בהן. דהנה בקרבנות מזבח כתיב קרבנו ואמרינן בב"ק (דף ס"ו ע"ב) קרבנו ולא הגזול והתם ודאי אין קרבן מן ההפקר כל שלא זכה בו שהרי בכל אופן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. [ועיי' בנדרים (דף ל"ד ע"ב) היתה לפניו ככר של הפקר כו' ובמה שהאריכו שם האחרונים ז"ל ואכ"מ]. אמנם גם בזה יש לחקור אם דין הוא מצד הקרבן עצמו שיהי' שלו, ר"ל דאם אינו שלו הוי פסול בקרבן, או דמצד דיני הקרבן לא בעינן כלל שיהי' שלו אלא דמצד ההקדש בעינן שיהי' שלו דאל"ה לא מצי מקדיש לי', ואין זה דין בקרבן אלא דין בההקנאה כמו בכל הקנאת ממון דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו, ואילו הי' מצייר שבשעת ההקדש הי' שלו ואח"כ נעשה אינו שלו גם מצד הממון לא איכפת לן כלל. ומזה יהי' נ"מ לענין צפ"מ, דאם הוא דין בקרבן שיהי' שלו ה"נ בצפ"מ בעינן שיהי' שלו דילפינן מכשיר ממכפר, אבל אם הוא רק דין בההקדש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו א"כ בצפ"מ דלא בעי להקדישן כלל אי"צ שיהו שלו דע"ז ליכא למילף מכשיר ממכפר כיון דבמכשיר לא שייך כלל ענין ההקדש. ובאמת נראה דמצד הקרבן לא בעינן כלל שיהי' שלו אחר הקדישו, שהרי לעולם אחר הקדישו אינו שלו הוא אלא ממון גבוה ואמרינן בזבחים (דף קי"ד ע"א) דלאחר הקדישו אינו נעשה מוקצה ונעבד ע"י הבעלים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא דאיקרי קרבנו הוא רק לענין דקניא לי' לכפרה, יעוי' בחולין (דף מ"א ע"א) ובתוס' שם. והא דממעטין קרבנו ולא הגזול אינו מצד שאינו שלו אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ושונא גזל בעולה כמבואר בסוכה (דף ל' ע"א) יעוי' בתוס' שם ובסוגיא דב"ק. וכן מוקמינן התם בב"ק לקרבנו ולא הגזול דגזל קרבן דחברי' ופירש"י בחד לישנא בלפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל אפי' לבעלים, הרי דגם לבעלים פסול אע"ג דמצד הגזילה לא נעשה אינו שלו, אע"כ דכל שנעשה בו איסור גזילה הוי פסול בקרבן ולא מצד אינו שלו **(הגה"ה. ודרך אגב אעיר שהתוס' שם (ד"ה דגזל קרבן) כתבו וז"ל תימא ל"ל קרא כו' הא אמרינן בפסחים (דף פ"ש פ"ב) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' ואין לומר שבא הכתוב לפסול הקרבן דהא אמרינן לקמן (דף ע"ו ע"א) גבי גנב שאם שחט תמימים בפנים לשם בעלים חזרה קרן לבעלים עכ"ל, וזה יקשה לרש"י בל"ק. ונלע"ד די"ל דשאני התם שהקרבן כשר דכיון דשחטן בפנים לשם בעלים הרי קיים הגנב השבה מעלייתא ואין הקרבן נקרא עוד גזול, [ואע"ג דגנב בהשבתו צריך דעת בעלים נראה דזהו רק לענין חיוב אחריות אבל מ"מ פקע כבר שם גזול מעל הגזלה ואפי' החזירו שלא מדעת ואם הקדישו בעלים קדוש גם לר' יוחנן ולא נקרא אינו ברשותו], והכא מיירי כשלא שחטו לשם בעלים דעדיין לא השיב ושם גזול עליו:)** ומכח זה תמה אני על החת"ס בחי' לסוכה (דף ל"ה ד"ה לפי) שתפס דמצד קרבנכם צריך להיות שלו:

ונ"ל להביא ראי' דבצפ"מ לא בעינן כלל שיהי' שלו או שיזכה

בהן בשעת לקיחה מיהא. דדעת כמה מרבוותא דאיסורי הנאה אינן שלו ואין בהן שום זכיי', עיי' ברש"י פסחים (דף ו' ע"ב) דחמץ אחר זמן איסורו לאו ברשותיה הוא פי' דאינו שלו, וכ"ה בחי' הרמב"ן ריש פסחים דאה"נ לא הוו שלו וכל אדם רשאי לגוזלם מבעליו וא"א לזכות בהן, ועיין בחי' הריטב"א לע"ז (דף מ"ד ע"א) ובקידושין (דף נ"ו ע"ב) ובסוכה (דף ל"ה ע"א) משם הראב"ד, וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל הרבה, ואפ"ה אמרינן בחולין (דף ק"מ ע"א) טהורות מכלל דאיכא טמאות כו' ארנב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת, הרי דאי לאו קרא דטהורות הו"א דצפורי עיר הנדחת כשרין לטהרת המצורע אע"ג דאיה"נ נינהי ואין בהן זכיי' כלל ואינן נעשין שלו, אע"כ דלא בעינן כלל שיהי' שלו. וממילא מוכח מזה נמי דכל הקרבנות נמי לא בעינן בהו שיהיו שלו גם אחר ההקדש מצד דיני הקרבן, דאל"ה למ"ל קרא בצפ"מ תיפוק מתדב"י ממכשיר ממכפר:

ואכתי איכא למימר דלא מוכח מכאן אלא דבכל הזמן

שאחר לקיחתן לא בעינן שיהיו שלו אבל בשעת לקיחה אפשר דבעינן שיזכה בהן ויתהוו שלו, והא דצריך למעוטי צפורי עיר הנדחת היינו באופן שלקחן לטהרת המצורע וזכה בהן קודם שנעשו עיר הנדחת או קודם גמ"ד [דנראה פשוט דאין שלל עיר הנדחת נאסר אלא משעת גמ"ד ואילך אע"פ שאין דבר זה מפורש בש"ם, כמו שיבואר להלן בס"ד], ואח"כ נגמר דינן ונאסרו בהנאה, דנהי דקדשים לא נאסרו אחר הקדישם כמבואר בסנהדרין (דף קי"ב) משום דשלל שמים הוא אבל צפרי מצורע דאינן קדושין לשמים שפיר נאסרין גם אחר לקיחה דלאו שלל שמים הוא. אבל ז"א, חדא דרק בקדשים שייך לפלוגי ולומר דבשעת הקדש צריך להיות שלו ולא אח"כ משום דבעי מקדיש להו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, משא"כ בצפ"מ דלא בפי מקדיש להו אין לחלק כלל בין שעת לקיחה לאח"כ, דאי בעינן שיהי' שלו ליבעי גם בשעת שחיטה ואי לא בעינן גם בשעת לקיחה לא

ליבעי. ועוד דלמ"ד צפ"מ משעת לקיחה נאסרו בהנאה נראה דאם לקחן קודם גמ"ד לצפ"מ שוב אינן נעשין כשלל עיר הנדחת להני רבוותא דאה"נ אינן שלו דלא מיקרי עוד שללה כיון שאין לו בהן היתר הנאה. והסוגיא בחולין אזדא גם אליבא דתדב"י דיליף מכשיר ממכפר ובקידושין (דף נ"ז ע"א) מבואר דלתדב"י משעת לקיחה נאסרין, אלא שדבר זה אינו מוכרע ולפנינו יבואר דגם תדב"י מצי סבר כר"י דמשעת שחיטה נאסרין:

ג

ג) והנה התוס' חולין שם (ד"ה למעוטי צפורי עהנ"ד) כתבו

וז"ל תימה הא נמי נפקא מדתנא דבי ר' ישמעאל דכיון שאסורים בהנאה לא קרינן בי' ממשקה ישראל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא הי' להם שעת הכושר כדאמר פ"ק דמנחות (דף ו' ע"א) והלכך אפילו לכפרה מותרות דאי משום הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. ולפי דבריהם לא מוכח מכאן מידי דצפ"מ לא בעינן שיהיו שלו, שהרי להקדיש למזבח בודאי בעינן שיהיו שלו ואפ"ה קסברי דיכול להקדישה. אמנם התוס' בע"כ ס"ל דאיה"נ הוו שלו וראייתנו מיהא קיימת לשי' הראשונים דסברי דאינן שלו. אכן י"ל דהתוס' נמי ספוקי מספקא להו בהא אי בעינן בצפ"מ שיהיו שלו. דהנה יש לדקדק אמאי מסקו בבהמה בצ"ע והרי היינו הך דצפ"מ ומוכח מהש"ס דאי לאו דכתיב טהורות היו כשרין משל עיר הנדחת ומאי מספקא להו טפי בבהמה. ולפי מה שכתבנו י"ל דמספקא להו אם צריכין בקרבנות שיהיו שלו מצד דיני הקרבן או לא. דהנה דברי התוס' דבהמת עה"נ שהקדישה והקריבה יהא קרבן כשר קשין טובא, דאפי"ת דאיה"נ הוו שלו מ"מ איך שיהי' הרי אמרינן בב"ק (דף מ"ה ע"א) דשור הנסקל שנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש וא"כ האיך יכול להקדיש בהמת עה"נ אחר גמ"ד, דע"כ אחר גמ"ד מיירי דאי קודם גמ"ד אינה נאסרת ולא מיקרי בהמת עה"נ כמש"ל וכמו שיבואר להלן בארוכה, וכבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל. ומצאתי בס' מנ"ח (מצוה תס"ד) שתי' ע"פ מ"ש הקצוה"ח (סי' קי"ז) דהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הוא רק בקדושת דמים אבל קדושת הגוף יכול להקדיש זה שאינו ברשותו, וסברי התוס' דאיה"נ הוו שלו אלא שאינן ברשותו ולכן בקדושת הגוף יכולין להקדישן ובב"ק מיירי לענין קדושת דמים דאילו למזבח בלא"ה נוגח פסול. ומעתה י"ל דבהא גופא מספקא להו אם צריך הקרבן להיות שלו מצד דיני הקרבן וא"כ יש ללמוד בצפ"מ נמי מכשיר ממכפר שיהיו שלו ומדכשרין משל עה"נ מוכח דאיה"נ הוו שלו אלא שאינן ברשותו וממילא גם לקרבן מצי מקדיש להו בקדושת הגוף, או דלא בעינן כלל מצד דיני הקרבן שיהיו שלו אלא מצד ההקדש וא"כ בצפ"מ דלא בעי מקדיש להו לא בעינן שיהיו שלו ולא מוכח מכאן דאיה"נ הוו שלי וכיון שכן לא מצי מקדיש להו לקרבן דלאו שלו נינהו. אולם עיקר תירוצו של המנ"ח אינו מרווח, דאפילו אם נתפוס כהקצוה"ח וגם נניח דאינו ברשותו של איה"נ דמי לשאר אינו ברשותו אין זה לכו"ע אלא אליבא דרש"י, אבל ר"ת בתוס' גיטין (דף מ' ע"ב ד"ה הקדש) שהקשה על רש"י מה בין קדושת דמים לקדושת הגוף לענין להפקיע מידי שעבוד בודאי פליג על סברא זו יעו"ש בקצוה"ח, ולפ"ז הדר קשה אמאי מסקו התוס' בבהמה בצ"ע. וכן יש לדקדק קצת במה שכתבו התוס' אח"ז בד"ה לצפרים בהחלט דצפרים שהחליפן בע"ז כשרות לכפרה ולא מספקא להו כלל. ושמא י"ל דהכא איירי רק מענין הכפרה מצד חסרון דמשקה ישראל אבל מצד ההקדש אה"נ דספוקי מספקא להו גם בזה, ודוחק הוא דהו"ל לפרושי. ואפ"ל דמספקא להו בבהמה לטעם אחר. דבסנהדרין (דף קי"ב ע"א) בעי ר"ת בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש מיקטל קטלה או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, וא"כ קשה האיך הו"א דכשרות לטהרת המצורע והיינו לשחוטה כדאמרינן התם למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה והרי כתיב בה ושחט וזו אינה שחיטה אלא הריגה לפי חרב ונבילה היא לחד צד איבעיא דר"ת. [וראיתי לש"ב הגאון מהרי"ד זצ"ל בספרו בית הלוי ח"ג (סי' כ"ו אות ד') שכתב דמה"ט השמיט הרמב"ם ז"ל לאיבעיא דר"ת משום דמהאי סוגיא מוכח דמהניא לה שחיטה לטהרה מידי נבילה, ונתכוין לזה גם בס' מנ"ח יעו"ש, אבל דבר רחוק הוא רפה רק לפלפולא]. ונראה ליישב בפשוטו דרש"י ז"ל פירש אלא לשחיטה כו' ויכול לשורפה אחר שחיטה, הרי דסבר דעוף אינו בכלל בהמה להריגה אלא לשריפה כשאר שללה וכ"כ הרש"ש. ולכן בבהמה מספקא להו להתוס' כיון דלהריגה קיימא אין כאן שחיטה, אבל להלן בצפרים שפיר כתבו בהחלט דכשרות לכפרה דהא צפרים לא קיימו להריגה אלא לשריפה ושחיטה מעלייתא היא. [ומה שקשה מכתותי מיכתת שיעורא כבר עמדו ע"ז האחרונים ז"ל. אבל, גם זה דחוק לומר דמסקי התוס' בצ"ע בשביל איבעיא דלא איפשיטא בש"ס ולא יזכירוה כלל. ובעיקר הקושיא מאיבעיא דר"ח י"ל דס"ל דזהו רק אם שחטה בסכין דהוי דומיא דחרב אבל אם שחטה בקרומית של קנה לא מקרי לפי חרב ובזה לא איבעיא לי' לר"ח עיין בב"ק (דף מ"א), ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ עוד י"ל דמסקו בצ"ע לפ"מ שעמד המל"מ (פ"ג מאיסורי מזבח ה"ו) אמאי הכשירו התוס' בהמת עה"נ לקרבן דלבתר דכתיב קרא בצפ"מ למעוטי צפרי עה"נ הדר נילף מכפר ממכשיר לפוסלן בשאר הקרבנות, ובסי' ח' ענף הארכנו להראות פנים אמאי לא ילפינן, וי"ל דזהו דצ"ע להו, או דמספקא להו אי קיי"ל כתדבר"י דילפינן מכשיר ממכפר דבקידושין (דף נ"ז ע"א) נראה לכאורה דר"י דסבר צפ"מ משעת שחיטה נאסרין וקיי"ל כוותי' לא סבר ההיא דתדבר"י ולהלן יבואר דאין הדבר מוכרע עוד ומשו"ה מספקא להו. ויש לפלפל טובא בכ"ז אלא שאכ"מ:

ד

ד) מן האמור מבואר שדברי המנחת בכורים בביאור התוספתא

אינם נכונים. וראיתי להגאון מורמש"ך בספרו אור שמח (פי"א מטומ"צ ה"ח) שהביא לתוספתא זו וכתב בביאורה דעל האם אמר להלן בתוספתא מפני שנעבדה בה עבירה וכאן על הבנים האפרוחים קאי שנאמר ואת הבנים תקח לך לכן אמר שלטהר בו המצורע אינו רשאי ליקח הבנים דכתיב ולקח למטהר שתי צפרים ולא אפרוחים, וכחו דכיו"ב מבואר בהלכות פרה דאין לוקחין עגל יעו"ש, כן הכא בשעת הלקיחה צריכים להיות צפרי דרור וצפור גדולה ולא אפרוח, ופרט דתנא דתוספתא יסבור דמשעת לקיחה הן נאסרין וכמו מכפר דבחוץ, לכן צריך להיות הלקיחה כשהן צפרים, וזה ברור בפירושה, ורבינו פסק כמאן דאמר דנאסרים משעת שחיטה לכן לא זכר זה, עכ"ד:

ולענ"ד אין דברים אלו נכונים כלל. ומתחלה נאמר דמה

שכתב לאסור גם לקיחתן כשהן קטנים משום דמשעת לקיחה נאסרו ומדמי להו לאין לוקחין עגל דפרה אדומה אינו מבורר אצלי. לא מיבעי' למ"ש הראב"ד בהשגות שם (פ"א מפרה ה"א) דמשו"ה אין לוקחין פגל משום דאין מקדישין מחו"ז וזו קרוי' חטאת, דבודאי נראה דלא שייך בצפ"מ שאינן קדשים ואינו עובר משום מקדיש מחו"ז אפילו למאן דיליף מכשיר ממכפר ומכש"כ למאן דלא יליף, [ואפי' בע"ע מסופקני אם שייך זה, ובשעיר המשתלח איצטריך קרא לרבות שלא יקדישנו מחו"ז כמבואר ביומא (דף ס"ג ע"ב)], אלא אפילו לטעם שכ' הרמב"ם משום דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה נמי אינו עולה יפה. דהנה הא פשיטא לי' להרב נר"ו דבשעת שחיטה בודאי צריכין הן להיות צפרים ולא אפרוחים וכל עצמו הוא חותר לאסור גם הלקיחה, [מה שלא נזכר באמת בתוספתא דתנינן בה רק לא יטהר את המצורע ולקיחה מאן דכר שמה], בכדי ליישב השמטת הרמב"ם לתוספתא זו שלא הביאה לדינא משום דסבר משעת שחיטה נאסרו ולא שייך לאסור את הלקיחה, אבל זה באמת לא יעלה בידינו. דהנה ביכו"כ לא שייך לפי טעמו של הרמב"ם לדון בצפ"מ איסור על הלקיחה כמו בעגלה דפרה אלא פסול בעלמא הוא דאיכא למידן כהו, כלומר שהלקיחה פסולה. דנהי דבפרה אפשר למישכח גם דררא דאיסורא אי משום שהיא באה מתרומת הלשכה ויליף לה בספרי מויקחו אליך, והתוס' כב"ק

(דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר) כתבו משום שהוא כקרבנות או דלב ד"ד מתנה, (עיין מ"ש מזה בספרי ח"א סי' ז'), וי"ל דלא הותר ליקחה מתרומת הלשכה אלא כשהיא כבר פרה וראויה לעבודתה, או די"ל דכיון דבעינן בה לקיחה כשהיא פרה ולקיחה זו דכתיב בה היינו קנייה משל ציבור כדאמרן וכ"מ שנאמר ויקחו אליך משל צבור הוא כמבואר ביומא (דף ג' ע"ב), וכיון שקנוה כשהיא עגלה א"א לקנותה עוד כשהיא פרה שהרי היא קנויה ועומדת כבר לציבור. וכל זה שייך רק בפרה משא"כ בצפ"מ דבעינן בהו רק לקיחה ולא קנייה כמש"ל לא שייך שום איסור על לקי לפני זמנן, אלא דכל עיקר מה שאנו יכולין לדון בלקיחת הצפרים הוא רק לפסול לקיחה זו ולהצריך לקיחה אחרת משום דאמרינן בתו"כ וכ"פ הרמב"ם דבעינן לקיחה לשם מטהר, וע"ז נאמר דה"נ בעינן שתהא הלקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים ולא אפרוחים, וא"כ לא הועיל כלום ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה, דאף דסבר דמשעת שחיטה נאסרו מ"מ מודה מיהא דלקיחה לשם מטהר בעינן והו"ל להביא דין זה דכ"ז שהן אפרוחים אין הלקיחה כלום וצריך ליקחם עוד הפעם לשם מטהר. אמנם יכולני לדחוקי ליישב דברי הרב שיהא איסור על לקיחת הצפ"מ כשהן אפרוחים, דנאמר דבפרה הוצרך הרמב"ם לטעמא דויקחו אליך כשהיא פרה משום שאינה קדשים ולא דריש חטאת היא גם לענין זה כיון שעדיין אינה ראויה לחטאת, אבל בצפ"מ יאמר דיליף מכשיר ממכפר גם לענין לעבור על מקדיש מחו"ז. ואף דהרמב"ם (פ"א מטומ"צ ה"ז) פסק כר"י דמשעת שחיטה נאסרו ובקידושין (דף נ"ז) משמע דמ"ד משעת שחיטה נאסרו לא יליף מכשיר ממכפר דה"ט דר"ל דאמר משעת לקיחה נאסרו משום דיליף מע"ע, מ"מ אפשר דאית לי' נמי ילפותא דמכשיר ממכפר כמ"ש הרשב"א בחי' לקידושין שם וז"ל אמר לך ר"ל תנאי היא דתנא ר' ישמעאל אומר נאמר מכשיר ומכפר בפנים כו' כלומר ואנא דאמרי כר' ישמעאל כו' וקשיא לי ואי ר' יוחנן לית לי' האי דרשא צפורי מצורע דאסור כלל בהנאה מנא לי' דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ דרשינן לי' כדאיתא לעיל וי"ל דכו"ע אית להו האי דרשא אלא דתדר"י דריש לה לאקושיהו לגמרי ולמסרי מחיים כמכפר ותנא דפליג עלה דר' ישמעאל לא יליף לה לגמרי כו' וא"נ ר' יוחנן ס"ל דאפילו ר' ישמעאל לא אמר אלא לאחר שחיטה ור"ל סבר דלגמרי מקיש להו עכ"ל, והרמב"ם עצמו בפיה"מ קידושין פ"ב הביא ילפותא זו, ולכן יש איסור בלקיחת אפרוחים כמו במחו"ז דמכפר ואע"פ שאינן קדשים. אבל אפילו אי יהיבנן לכל זה מ"מ הרי בכדי טרח הרב וחתר לכל זה כדי ליישב השמטת הרמב"ם לדין זה והיא במקומה עומדת, שהרי מ"מ הו"ל להביא דין זה אם לא לאיסור לכה"פ לפסול הלקיחה ולהצריך לקיחה שנית לשם מטהר דלקיחה ראשונה לאו כלום היא דכתיב ולקח שתי צפרים ולא אפרוחים. ועוד דמ"מ שמעינן מיהא מתוספתא זו דאין מטהרין את המצורע באפרוחים והו"ל להרמב"ם להביא מיהא דין זה דבשעת שחיטה יהו צפרים ולא אפרוחים. וכ"ת דזה לאו חידוש הוא ומוכת מכללו שהרי צריך לשלח את האחת ואפרוח שאינו יכול לפרוח לאו בר שילוח הוא, ואף דשילוח לא מעכב ראוי לשילוח בודאי מיהא בעינן ואם לקח למשתלחת לכתחלה צפור שאינה ראויה לשילוח נראה פשוט דלא עלתה לו טהרה, הא מ"מ לשחוטה מיהא מצי עביד לי' ובדיעבד לא מעכב מה שאינן שוות כדתנן בנגעים (פי"ד מ"ה) אע"פ שאינן שוות כשרות, [בשגם דאפשר דשוות לא שייך אלא במילי דחשיב התם במתני' במראה ובקומה ובדמים ולא בענין הפריחה], ולא מצינו דבעינן שתהא השחוטה ראוי' להיות משולחת לעכובא כדמוכח מסוגיא דחולין (ק"מ ע"א), והארכנו בזה בסי' ח', והו"ל להשמיענו דפסול גם לשחוטה אפילו דיעבד לפי שאינו קרוי צפור כלל והוי כלא דרור. [ועוד דגם ביכול לפרוח קצת מקרי נמי אפרוח לענין שה"ק כל שהוא צריך לאמו]. וכ"ת כיון דלא צי לאתויי דין התוספתא כמו שהוא שנוי אלא מאי דמוכח מכללא לא הביאו כלל, הא ודאי דוחק גדול הוא. ועוד דאדרבא מי דוחק כלל להעמיד התוספתא כמ"ד משפת לקיחה נאסרו ולומר דמיירי לענין הלקיחה, דילמא אתיא אפילו כמ"ד משעת שחיטה וכהלכתא ובאה לפסול שלא יהו אפרוחים בשעת שחיטה דהא בשעת שחיטה נמי צפור כתיב, וכן דליבעי לקיחה לשם מטהר כשהן כבר צפרים כמ"ש, ויכול הי' הרמב"ם להביא את התוספתא ככתבה. איברא דבאור שמח הביא את התוספתא בשינוי לשון, לא יקח אדם קן אפילו לטהר בה את המצורע, אבל באמת לא נאמר בה לא יקח אלא המוצא קן לא יטהר בה את המצורע, ובכל אופן אין שינוי לשון זה מכריע כ"כ:

וגם גוף הדבר דמפרש לתוספתא משום צפרים ולא אפרוחים

לא ניחא לי כלל, חדא דררשא חדשה היא וכל כי האי הו"ל לתוספתא לפרושי, ועוד דבתורים אמרינן בחולין (דף כ"ב) תורים גדולים ולא קטנים שיכול והלא דין הוא כו' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שיוכשרו בקטנים כו', וכתבו שם בתוס' (ד"ה ומה תורים) דלשון תורים משמע בין גדולים ובין קטנים, וא"כ מנלן הכא דצפרים גדולים דוקא ולא אפרוחים. איברא דהתוס' הביאו דרש"י כתב דתורים חשמע דוקא גדולים, וברש"י שלפנינו לא נמצא זה, אבל גם לפ"ז נראה שהוא רק מדשני קרא מלשון בני יונה, עיין במפרשים. מה דלא שייך הכא. ושמא יאמר הרב דאתיא התוספתא למעוטי קודם שיעלעו, אבל הרי כתב רש"י החם דהני פסולין רק משום דמאיסי ולא מגוף הלשון, ובכל אופן דחוק הוא מאד. ותו דלפי דבריו דהמיעוט הוא מלשון צפרים הו"ל להתוספתא לסיים את הכתוב ולומר שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים כיון דזוהי עיקר הדרשא ולא לומר רק שנאמר ולקח דמזה עדיין לא למדנו כלום [ונהי דאשכחן דכוותה בדוכתי אחריני מ"מ כל היכא דאיכא לברר ברווחא עדיפא]. ועוד דלמה לה לתוספתא לומר המוצא קן ולסדרה בפ' שלוח הקן כיון שאין לה שום שייכות לזה, הכי הו"ל למיתני בעלמא בסדרא דנגעים אפרוחים לא יטהר בהם את המצורע, ומאי שייטא היא לכאן, וכעין זה כתבו התוס' ב"מ (דף נ"א ע"ב ד"ה לא יחשב) וש"ד. סוף דבר מש"כ הרב נר"ו דזה ברור בפירושה תמיהא לי טובא ורחוקה ממני:

ה

ה) ע"כ נראה לי ברור בבאור התוספתא שהיא שייכא לדיני

שלוח הקן. לפי שליטול אם על בנים לטהר את המצורע בעבירת הלאו או העשה דלא תקח ושלח תשלח אסור מתשלח יתירא. אמנם עדיין הי' אפשר שיטהר את המצורע בקן צפור שלא בעבירה, לפי שאין איסור באם על בנים אלא ליטלה ממקומה אבל אם שוחטן במקומן אינו עובר בלא תקח ועיין בשו"ת חו"י (סי' ס"ז) ובמ"ש בזה בארוכה בסי' ח'], וא"כ יכול הוא לעשות אותן לצפור השחוטה לכה"פ שלא יזיזן אלא ישחטן במקומן, וע"ז אמר המוצא קן לא יטהר בה את המצורע אפילו שלא בעבירת דין שילוח הקן וכגון ששוחטה במקומה, שנאמר ולקח דבעינן תחלה לקיחה ואח"כ שחיטה וזה א"א בקן צפור שאם יקחה יעבור בלא תקח. ואחי לאפוקי דלא נימא מאי לקיחה האמורה במצורע הזמנה לשם המטהר בלבד בלא לקיחה ביד חמש וכההיא לקיחה האמורה בפרה דנראה שאינה דוקא לקיחה ביד אלא קנייה, דלפ"ז אפשר לטהר גם בקן צפור כה"ג, אלא מאי לקיחה לקיחה ממש ביד, משום דאין עניינה קניי' כבפרה אלא לקיחה ממש, וממילא א"א בקן צפור, וזהו דקאמר שנאמר ולקח. ולבתר הכי תני דין הקן לטהרת המצורע ע"י לקיחה מעל הבנים דכבר ליכא חסרון מצד הלקיחה וע"ז אמר דאסור משום שנעבדה בה עבירה. [ועיין בסי' ח' מה שכתבנו בבאור תוספתא זו דנעבדה בה עבירה]. ולפ"ז שפיר לא הביאה הרמב"ם לפי שאין כאן דין חרש אלא דין הלקיחה והוא כבר אמור. וזה וברור בעז"ה:

ו

ו) והשתא נפן אל אשר רמזנו למעלה אימת חל איסור

עה"נ על שללה ובהמתה. ויש להסתפק בזה על שלש דרכים, אם שאיסור ההנאה חל גם קודם גמ"ד, ר"ל דלבתר דנגמר הדין אגלאי מילתא למפרע שהיו אסורין, או שחל דין האמור, דבשור הנסקל איצטריך קרא ולא יאכל את בשרו לשחטו אחר שעמד דינו ובעה"נ ליכא קרא. ונראה פשיט דהאיסור חל משעת גמ"ד ואילך דילפינן לה משור הנסקל, דה"נ אשכחן

רובע ונרבע דנאסרין משעת גמ"ד אע"ג דלא כתיב בהו בהדיא ובפ"כ דמשוה"נ ילפינן להו, כמבואר בקידושין (דף נ"ז ע"ב) הרי רובע ונרבע בעדים דבע"ח נינהו ואסירי [מחיים] וכ' בחי' הרמב"ן פי' רובע ונרבע בעדים שנגמר דינן דגמרינן משור הנסקל, וכ"כ הריטב"א והרי רובע ונרבע בעדים פי' ונגמר דינם למיתה דבע"ח נינהו ואסירי בהנאה דילפינן משור הנסקל, וכן מבואר ברש"י שכ' והרי רובע ונרבע בעדים דבני סקילה נינהו כו' וילפינן לעיל משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו עכ"ל, וילפותא זו רק בשור הנסקל אמרינן לה לעיל מינה בסוגיא דהתם, וע"כ כוונתו דילפינן רובע ונרבע משור הנסקל כמ"ש. והתוס' זבחים (דף ע"א. ד"ה ברובע) כתבו וז"ל פי' בקונט' פ"פ ע"א או ע"פ הבעלים שנאסר לגבוה ולא להדיוט דבשני עדים הי' נאסר אפילו להדיוט כו' וא"ת ומנלן הא הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפו מהדדי כדאמרינן פ' שור שנגח דו"ה שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש עכ"ל. אמנם בשמ"ק שם כתב בשם הריב"א דלעולם ילפינן רובע ונרבע משוה"נ ואף שיש בנוגח מה שאין ברובע מ"מ סברא הוא למילפינהו לענין איסור הנאה כיין דשוין הן לענין איסור סקילה יעו"ש. והתוס' כריתות (דף כ"ד ע"א ד"ה דאמרו) הביאו דעת רבינו אפרים דרובע ונרבע אינו אסור בהנאה דלא גמרינן לי' משור הנסקל ודחוה דבתוספתא ב"ק (פ"ד) איכא בהדיא דנרבע אסור בהנאה. (ותמיהני על הראש יוסף חולין (דף פ"ה פ"א) במשנה דהשוחט ונמצא טריפה כו' חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, ופירש"י חי' ועיף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן, וכתב ע"ז הראש יוסף שלא מצא לימוד לזה אם שחטן לאחר שנגמר דינן לסקילה שיהא בשרץ אסור שהרי בשור הנסקל שהמית אדם צריך קרא פ"ז וא"כ בשאר הנסקלין מנלן, ואפשר דמ"מ ילפינן שאר הנסקלין מיני' עכ"ד, ותמיהני דאישתמיט מעינו הבדלת דברי כל הני רבוותא שהבאנו. וביותר חמיה אני דכיון דסבר למימר דלא ילפינן משוה"נ אמאי הוקשה לי' רק אשחטן ולא אעיקר איסור הנאה שבהן, דהרי חזינן דלרבינו אפרים דסבר דלא גמרינן משוה"נ אין בהן איסור הנאה. מיהו לפ"מ דמבואר בשמ"ק ב"ק (דף מ"א ע"א) משם הרא"ה י"ל קצח דאיסור הנאה דלאחר סקילה ידעינן מגופי' יעו"ש ואין להאריך בזה). הרי חזינן דלכל הני רבוותא רובע ונרבע קאסרינן בגמ"ד וה"נ בשלל עה"נ ובהמתה ואבוהון דכולהון שור הנסקל. אמנם לרבינו אפרים דסבר דלא גמרינן משוה"נ וכן להתוס' זבחים שכתבו דשמא איכא ברובע ונרבע שום דרש, עדיין יש להסתפק בעה"נ. אכן י"ל דדוקא ברובע ונרבע דלא כתיב בהו איסור הנאה כלל י"ל דס"ל דלא גמרינן להו משוה"נ, אבל בעה"נ דכתיב בהו איסור הנאה בהדיא ולא ידעינן אימת הוא חל אם משעת שריפה והריגה או משעת גמ"ד אפשר דס"ל נמי כהריב"א בשמ"ק דסברא הוא למילפינהו כיון דשוין הן לענין איסור הנאה, וכ"נ פשוט:

ומצאתי בס' מנ"ח (מצוה תס"ד) שעמד בזה על המחקר

ותפס ג"כ לדבר פשוט דבגמ"ד נאסר, והביא שכ"כ בס' משנ"ח ומקור חיים (סי' תמ"ח סק"א). ואני מצאתי שכן מפורש בתורת רבותינו הראשונים ז"ל והוא בחי' הרמ"ה לסנהדרין (דף קי"ב ע"א ד"ה ובעיא) שדינה כשוה"נ ליאסר אחר גמ"ד יעו"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ד מעכו"ם הי"ב) בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, וכתב הכ"מ דמקורו מסנהדרין (קי"ב.) בעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה מיקטל או דילמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה מאי תיקו, ומשמע דבאכילה וה"ה הנאה בודאי אסורה גם אחר שחיטה. ולכאורה אינו מובן אמאי הוסיף לדמות לה לשור הנסקל שנשחט הרי בהדיא כתוב בה איסור הנאה, ולא ידבק בידך מאומה, אלא שבא לומר דבגמר דין נאסרה בהנאה, דמקרא דולא ידבק הו"א דאינה נאסרת אלא משעה שנתקיימה בה מיתה האמורה ומנין שאסורה מיד אחר גמ"ד כי היכי דתעחוד באיסורה גם אם לא נתקיימה בה מיתה האמורה, כגון ששחטה דלחד צד איבעיא דר"ח דעלתה בתיקו אין זו לפי חרב ולא נתקיימה בה מיתה האמורה, ובא לתת טעם אמאי פשיטא לי' לר"ח דאסורה בהנאה כי שחטה ולא איבעיא לי' אלא לענין לטהרה מידי נבילה, וע"ז כתב דילפינן משור הנסקל שנשחט דאסור בהנאה, והוא משים דמלא יאכל את בשרו גמרינן דנאסר מגמ"ד ואע"פ שלא נתקיימה בו מיתה האמורה, כמו שביאר בפ"ד ממ"א הכ"ב נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והאיך הי' אפשר לאכלו אחר שנסקל והרי היא נבילה, אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה, ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה הרי זה אסור בהנאה עכ"ל, והוא בנין אב לכל הנסקלין ושאר חייבי שריפה והריגה דמשעת גמ"ד נאסרו ושוב לא פקע איסורן אע"פ שלא נתקיימה בהן מיתה האמורה. אבל קודם גמ"ד בודאי אין לאסור דמנ"ל הא הרי גם שוה"נ עצמו אינו נאסר קודם גמ"ד [ותמיה לי על המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכ' בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה דלפי חרב קרינא בי', חדא דאיבעיא דר"ח דלא איפשטא היא אם שחיטה מקרי לפי חרב או לא, ועוד מאי שייטא דלפי חרב לענין איסור ההנאה והרי מגמ"ד ואילך נאסרה בהנאה ואטו בשחיטה תשתרי, וצע"ג]:

ז

ז) אמנם זהו רק אם אפר עיר הנדחת אחר שריפה אסור

כמבואר ברש"י חולין (דף פ"ט ע"א) משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה, דלפ"ז הי' אפשר לומר דקודם שנתקיים בהן דין הכתוב שריפה והריגה אינן נאסרין בהנאה וקרא דולא ידבק אתי למימר שאסורין אחר שריפה והריגה, והשתא צריך למילף משוה"נ שיאסרו מיד אחר גמ"ד, וממילא קודם גמ"ד ליכא למימר שיאסרו אבל ראיתי בס' יד דוד להגאון הגרד"פ שליט"א (ח"ב פ"א ה"א) שהביא מדברי הרשב"א קידושין (דף נ"ו ע"ב) דס"ל דאפר עיר הנדחת מותר, דז"ל הרשב"א המקדש בערלה כו' וא"ת והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור לי כו' ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל, ותמהו על דבריו דהא קיי"ל דאפר אשרה אסור כמבואר שלהי תמורה וכן בעיר הנדחת נמי נראה דאפרה אסור כדמוכח בחולין (פ"ט.) ותי' בס' יד דוד דהרשב"א סובר דכיון דקתני באשרה סתמא משמע אף באשרה שמשמשת לע"ז ולא שהיא עצמה ע"ז וא"כ יש לה תקנה בביטול אם נימא דמשמשי ע"ז אף דישראל יש להן ביטול, ואף להסברא דמשמשי ע"ו דישראל דינם כע"ז ואין להם ביטול סובר הרשב"א ז"ל דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת הוא רק כשעבד אותה ישראל אבל אם רק קנה אותה ישראל מה"ת יש לה ביטול אלא דחכמים קנסוהו שלא תתבטל וסתמא לא קנסוהו לאסור גם האפר אחר שנתבטלה, וגם הסוגיא דחולין מיישב אליבא דהרשב"א דגם בההו"א לא מיירי הש"ס מאפר שריפתה אלא מעפרה התלוש וע"ז פריך שפיר דאסור יעו"ש בדבריו [ועיין ברשב"א גיטין (כ"א:

ד"ה יצא) דכן משמע קצת]. ואם נתפוס כן בשי' הרשב"א צ"ל דטעמו באפר עה"נ הוא משום דהוי ככל הנשרפין שאפרן מותר, וכן בבהמה אע"פ שהיא בהריגה מ"מ נראה דאחר הריגה נמי מותרת לשיטה זו כמו אחר שריפה, דהתוס' תמורה (דף ל"ג פ"ב ד"ה הנשרפין) כתבו דמשו"ה נשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותן הלך איסורן, וא"כ בהריגת הבהמה שנעשית מצותה נמי הלך איסורה. והא דשור הנסקל אינו ניתר אחר סקילתו הוא משום דכתיב בי' בהדיא איסור הנאה אחר סקילתו, אי משום ולא יאכל אי משום בעל השור נקי. ולפ"ז ע"כ אתי קרא דלא ידבק בידך מאומה דגבי עה"נ לאסור קודם שנתקיים בהן דין האמור, דאלו אח"כ באמת מותרין, וא"כ לא צריכנן למילף איסורן אחר גמ"ד משוה"נ. ולפ"ז הי' אפשר שוב לומר דקודם גמ"ד נמי נאסרין. אלא די"ל דכמו דאשכחן בשוה"נ דכתיב בי' קרא סתמא שנאסר קודם שנתקיימה בו מיתה האמורה ומ"מ קים להו לחז"ל גמ"ד שרי והוא משום דעדיין אין שם שוה"נ עליו, ה"ר נימא בעה"ג

דקודם גמ"ד אין שם עה"נ עליה. ואף דבשוה"נ וכן ברובע ונרבע הגמ"ד הוא על גוף השור ואמרינן בהו אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, [דנראה דרובע ונרבע דמיין נמי בזה לשוה"נ שאין גומרין דינן אלא בפניהן כמו דבעינן בהו ב"ד של כ"ג], משא"כ בבהמת עה"נ ושללה דנראה שאין הגמ"ד מוסב עליהן אלא על הבעלים, תדע דרק את הבעלים מעלין לבית דין הגדול כמבואר התם בסוגיא אבל הבהמה עצמה להריגה א"צ גמ"ד בפ"פ, וא"כ י"ל דלא שייך לדון בזה שיהא איסור הנאתה תלוי בגמ"ד, מ"מ כל זמן שלא הי' גמ"ד על הבעלים אין שם עה"נ עליה כמו שאין שם שוה"נ קודם גמ"ד וממילא אין איסור עדיין על שללה ובהמתה. וקצת י"ל דגם להרשב"א צריך למילף איסור הנאה בבהמת עה"נ מגמ"ד ואילך משוה"נ ומקרא דלא ידבק לא הוה ידעינן לה, לפי הגירסא שלפנינו בתוס' חולין (ק"מ.) בבהמת עה"נ לשריפה קיימא וכן היתה הגירסא לפני המהרש"א, והוא תמוה דבבהמה לפי חרב כתיב, וראיתי ברש"ש שכ' דאפשר דגם בהמה צריכה שריפה אחר הריגה, ולפ"ז י"ל דקרא דולא ידבק אתי לאסור הנאתן משעה שנעשה בהן מיתה האמורה והיינו משעת הריגה עד אחר שריפה דעדיין לא נגמרה מצותן אבל לא מגמ"ד, ושוב צריך למילף משוה"נ לאסור מגמ"ד ואילך, אבל רחוק הוא מכמה טעמים, ואין להאריך בזה:

ח

ח) אכן עיקרא דמילתא מה שתפס הגאון הנ"ל בשי' הרשב"א

דאפר שריפת עה"נ מותר תמיהא לי טובא. דהנה אפר אשירה בודאי אסור כמבואר שלהי תמורה, וכתבו התוס' שם משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכ"ה ברש"י ביצה (דף ל"ט ע"א) לענין גחלת ועיין בשמ"ק שם, ועיין במכות (דף כ"ב ע"א). וכן מתבאר ממשנה ע"ז ודף מ"ג ע"ב) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומבואר התם (דף מ"ח ע"ב) דר"י ורבנן פליגי בזה וזה גורם דר"י סבר זוז"ג מיתר ורבנן סברי דאסור. ונחזי אנן לענין מאי הביאו רבנן קרא דולא ידבק כו', אי למידן מינה דזוז"ג אסור א"כ לא יהא אסור אלא בע"ז ולא בשאר איסורין ובסוגיא דהתם (מ"ט.) בעינן למימר דרבנן סברי זוז"ג אסור בכל איסורין יעוש"ה, וכיון דבכל שאר איסורין נמי דינא הכי למ"ל להביא קרא דולא ידבק, וע"כ דהביאו קרא ללמוד מיני' עיקר האיסור דאף לאחר שחיקה ובידור שנעשית מצותן אסור בהנאה. ואף דיש לחלק דלא דמי לאפר דאחר שחיקה נשתיירו מיני' חלקים קטנים בעין, עיין בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה), מ"מ לענין נעשית מצותו אין נ"מ בינייהו. ויותר מזה מבואר בתוס' חולין (דף פ"ח ע"ב ד"ה שחיקת) משם ר"ת דשחיקה זו אחר שריפה היא, והרשב"א בחי' שם הביא תירוץ הראשון שבתוס' ותירוץ זה של ר"ת ואין הכרע להיכן דעתו נוטה, אבל בתוה"ב (בית א' שער ה') הביא רק דעת ר"ת הרי דתפס כוותי'. וכיון שכן דכל איסור הנאה שבאפר אשרה מקרא דולא ידבק ידעינן לה, היאך אפשר לומר דסבר הרשב"א דאפר עה"נ מותר והרי האי קרא דולא ידבק לאו בע"ז גופא כתיב אלא בעיר הנדחת אלא דידעינן נמי אשרה מיני' משום דאיקרי נמי חרם דכתיב כי חרם הוא כמבואר במכות שם, ועי' ביראים (סי' ע"ד), והיאך יעלה על הדעת לומר דעה"נ עצמה דבה גופה כתיב ולא ידבק אפרה מותר ואשרה אפרה אסור, אתמהה:

ט

ט) איברא דאיכא למידחק ולומר דהרשב"א פליג על התוס'

תמורה וס"ל דמקרא דולא ידבק ליכא למילף איסור אפר, משום דעיקר החידוש שבקרא הוא דכתיב בי' מאומה דהיינו שכל הנאה כל דהו אסורה מן החרם, ולפיכך ליכא למילף מינה אלא דכל שעדיין שם חרם עליו והוא עומד באיסורו מצד עצמו אסור ליהנות ממנו אפילו הנאה כל דהו, משא"כ אפר שאנו באים להתירו מטעם נעשית מצותו שנהפך כבר להיות היתר ואין עליו עוד שם חרם כלל ליכא למילף מקרא לחדש עליו איסור, כלומר שעדיין הוא עומד באיסורו וחרם מקרי, דהכתוב לא בא לרבות ולחדש חרם אלא לאסור הנאת כל דהו מן החרם שהוא עומד באיסורו. ולפיכך בעה"נ שפיר י"ל דאפרה מותר לפי שכבר נעשית מצותו ופקע מיני' כבר שם חרם. ואפר אשדה דאסור לאו מהאי קרא דולא ידבק נלמד אלא מוהיית חרם כמוהו דכתיב בע"ז גופי' דמיני' ילפינן חליפי ע"ו דאסורין דכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, וסבר הרשב"א דאפרו נמי מה שאתה מהיה ממנו חקרי, דה"נ אמרינן בתמורה (דף ל' ע"ב) דפרש עגלי ע"ז אסור דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה מתנו הרי הוא כמוהו, ועיי' בהגר"א יו"ד (סי' קמ"ב סק"א) דמדבריו נמי משמע הכי קצת. [אמנם בע"ז (דף ל"ד ע"ב) ילפינן פרש מילא ידבק בידך מאומה וכבר עמד ע"ז בגליון] והא דאמרינן במכות (כ"ב.) אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתי' מהכא ולא ידבק בידך וגו', י"ל דלא דמי לאפר אלא שנהנה מגופי', עיי' תוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה) ולהלן שם (דף ע"ה ע"א ד"ה וגרפי). והא דהביאו רבנן במתני' דע"ז קרא דולא ידבק לאי לענין איסור האפר היא אלא לאיסור הנאת כל דהו. דהתוס' שם תמהו דהכא חיישי רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפ' כל שעה אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח, ותירצו בחד לישנא דגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל גבי עבודת כוכבים כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו ולפ"ז לאו לענין עיקר האיסור של אפר הביאו רבנן קרא אלא לאסור הנאת כל דהו והלכך בע"ז דידעינן כבר מוהיית חרם כמוהו דאפרו אסור ממילא גם הנאת כל דהו מאפר זה אסור מקרא דולא ידבק. משא"כ בעה"נ דלא ידעינן כלל שהאפר נשאר באיסורו ליכא למילף איסור הנאת כל דהו אלא מגוף שללה ולא לחדש איסור על האפר שיעמוד באיסורו ויקרא חרם או שהזכירו כאן עיקר הלאו שבהנחת ע"ז כדרך חז"ל בכ"מ. ואין לומר דבלאו קרא דולא ידבק ליכא למילף דאפר ע"ז אסור מקרא דוהיית חרם כמוהו משום דכל הנאת האפר אפילו כשהוא צבור ואינו זרוי ברוח רק הנאת כל דהו מקרי כמבואר ברשב"א גופי' בקידושין שם דהוי שלא כדרך הנאתן, דז"א חדא דלבתר דכתיב כבר קרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא ממילא יש לכלול גם אפר בוהיית חרם כמוהו, ועוד דגם בלאו סיוע דקרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא נמי יש לאסור אפר מוהיית חרם כמוהו משום דהנאת אפר לא מקרי כלל כל דהו, דדוקא היכא דאיסור האפר נובע מאיסור ההנאה שבגוף הדבר לפני שריפתו מקרי הנאתו שלא כדרכה וכל דהו, כלומר שאין זו הנאה מגוף הדבר כדרך שנהנין מאותו הדבר אבל במקום שהאפר הוא איסור בפני עצמו בודאי מקרי הנאתו כדרכו, והדמיון לזה הוא מי שאסר עליו עצים בקונם ונהנה מאפרן מקרי הנאה זו הנאת עצים שלא כדרכן שאין דרך ליהנות מן העצים ע"י אפרן אלא מגופן, אבל מי שאסר עליו מתחלה צבור אפר ונהנה ממנו בודאי מקרי הנאת אפר כדרכו, לפי שאין אנו מייחסים הנאה זו אל העצים אלא להאפר עצמו ולגבי האפר היא הנאה כדרכה שאין בו הנאה אחרת, וא"כ כשאנו אוסרים את האפר כחליפין מטעם כל שאתה מהיה ממנו כו' הוא אסור מצד עצמו ושפיר מקרי הנאתו כדרכה כל שנהנה ממנו כדרך שבנ"א נהנין מאפר ואין זה הנאת כל דהו. אלא כשהוא שוחקו וזורהו לרוח ונעשה זבל הוי הנאת כל דהו אפילו לגבי האפר עצמו, לפי שאין זו דרך עיקר ההנאה גם מאפר, והנאת כל דהו זה מאפר שלא כדרכו הוא דילפינן מולא ידבק בידך מאומה:

ולפ"ז יתחדש לן דלמ"ד חליפי חליפין מותרין ה"נ חליפי אפר

מותרין, דמבואר בע"ז (דף נ"ד ע"ב) דחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה כו' וחליפי חליפין מותרין דכתיב הוא ולא חליפי חליפין, וכיון דאמרינן השתא דהאפר עצמו רק מוהיית כמוהו נאסר כחליפין א"כ חליפי אפר נדונין כחליפי חליפין. וכן נ"ל פשוט דלפי סוגיא דתמורה דפרש ילפינן מוהיית חרם כמוהו חליפי פרש מותרין למ"ד חליפי חליפין מותרין אמנם נראה לכאורה דביכו"כ חליפי אפר מותרין לכו"ע אפילו אי ילפינן לה מולא ידבק כו', דדוקא חליפי הע"ז עצמה אסורין ולא מה דילפינן מולא ידבק ואדרבא להאי גיסא נראה דחומרא יתירא תצא לן אם נימא דאפר אתרבי מוהיית כחליפין, דלפ"ז למ"ד חליפי חליפין אסורין גם חליפי אפר אסורין. ולענין חליפי

פרש אפילו אי נילף לה מולא ידבק כו' כסוגיא דע"ז ואפילו אי מוהיית גם למ"ד חליפי חליפין מותרין מ"מ אינהו אסורין למאי דאמרינן התם איב"א סברא ניחא לי' בניפחיה, וצ"ע לע"ע בכ"ז:

י

י) אבל כ"ז רחוק ואינו מעלה ארוכה להרשב"א לפי הבנת

היד דוד. חדא דיש לפקפק אם אפר אשרה נאסר מטעם כל שאתה מהיה ממנו, דאפשר דזה שייך רק בחליפין שהוא מכוין להוות ממנה משא"כ באפר דאינו בא להוות ממנה אלא אדרבא בא לאבדה [בע"ז של ישראל, יעוי' פרישה יו"ד (ר"ס קמ"ב), ובשל עכו"ם נמי אפשר דמתאבדת מיהא מקרי ולא מתהוה] ואין זה קרוי מה שאתה מהיה ממנו. ועיין בהגר"א שם שהזכרנו, ואפשר דקאי אאינך מילי ולא אאפרה, או אנשרפה ממילא, וצ"ע עוד בזה. ועוד דבתוספתא קידושין שם מבואר דעה"נ נמי תופסת דמיה כע"ז עצמה וע"כ הוא מקרא דוהיית חרם כמוהו, וא"כ כי היכי דמתרבי אפר ע"ז מוהיית חרם כמוהו אתרבי נמי אפר עה"נ ואיזה מקום יש להרשב"א ז"ל לחלק ביניהם ולתת ריוח בין הדבקים. וכן תירוצו של היד דוד על אשרה נמי דחוק כמבואר למעיין. ועוד דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושין דף ב' ע"א ד"ה בדינר) שכ' וז"ל והאי שוה דינר דקתני איכא למימר דדוקא דקתני מטלטלי אבל נתן לה קרקע בקידושיה אינה מקודשת וכן במחובר לקרקע כו' אלא דקשיא לי הא דתניא תוספתא דמכילתין פרק ד' באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושבי' כו' אינה מקודשת קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת עכ"ל הנה מבואר מדבריו דעיר הנדחת דקתני בתוספתא היינו בעיר ממש שהיא קרקע או מחובר לקרקע, והוא תמוה שהקרקע עצמה והמחובר אלי' אינן נאסרין בהנאה ועושין אותה גנות ופרדסין וכדאמרינן בחולין (פ"ט.) מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה היא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה, אע"כ דכוונת הרשב"א היא על אפר שריפתה שאח"כ הוא נעשה חל עולם ומחובר לקרקע, וא"כ מפורש יוצא מדברי הרשב"א דאפר שריפת עה"נ אסור לעולם:

יא

יא) אמנם קושיא בתרייתא זו איכא למידחי, דבעה"נ איכא

שני דיני שריפה, א) שריכת שללה שע"ז נאמר תקבוץ ואח"כ ושרפת ובזה בעינן שיהא ראוי לקביצה מיד ולא מחוסר תלישה וכל המחובר לקרקע אינו בכלל זה, ב) שריפת גוף העיר שע"ז לא נאמרה קביצה כלל אלא שורפה במקומה כמו שהיא כדכתיב ושרפת את העיר ובזה כל המחובר בכלל, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מע"ז ה"ו) ושורפין את כל שללה עם המדינה באש. ולפ"ז י"ל דכוונת הרשב"א ז"ל על בתיה דהוו מחובר ומ"מ נאסרין אבל עפר שריפתה אימא ה"נ דמותר. ואף דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא אם הוי כמחובר אפילו בבתים מ"מ שפיר קרי להו הרשב"א ז"ל לענין קדושין מחובר משום דפסול המחובר לקידושין אתינן למילף בהיקשא דויצאה והיתה מגט ובגט גם התלוש ולבסוף חברו פסול כמ"ש הח"מ (סי' קכ"ד סק"ט) והוא משום שאינו בנתינה. איברא דלפ"מ שהביא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) מירושלמי דפסול המחובר הוא מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כו' הביאו גם הב"ש שם (ס"ק י"ב) יש לפקפק בזה ואכמ"ל:

אח"ז האיר ה' את עיני וראיתי בשעה"מ (פ"ג מאישות ה"ג)

שהביא לתשובת הרשב"א (סי' אלף רל"ג, ובשעה"מ נסמן בטעות רל"ו) שהשואל רצה לדחות ראיית הרשב"א מתוספתא דמקדשין בקרקע ובמחובר די"ל דמאי דתני בתוספתא המקדש בעה"נ הכוונה היא על בתיה והם חשובים כתלושין, והרשב"א ז"ל שקיל וטרי בזה יעו"ש בארוכה, ויש לפלפל הרבה בדבריו ואכ"מ:

יב

יב) ודרך אגב אעיר בזה בעיקר הדין דשריפת גוף העיר.

דהנה לכאורה נראה דבכלל העיר נכנס גם הקרקע שתחתיה ולא רק הבתים, כדאשכחן במידר הנאה שהנודר מן העיר אסור ליהנות גם מקרקעה כדתנן בנדרים (דף נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר אסור ליכנס לעיבורה, וא"כ גם עפר עפרה יאסר מה"ט, דנהי דאינו בדין שריפת שללה דיש בו דין קביצה מ"מ מדין שריפת העיר יהא אסור דלזה אין צורך בתלישה וקביצה. וכ"ת דע"כ אין בכלל ושרפת את העיר אלא בתים דבני שריפה נינהו ולא קרקע עולם דא"א למישרפה שאין האש שולטת בה כלל, ולא אצטריך למעוטי עפר עפרה אלא מדין שריפת שללה שהוא אחר קביצה וקרקע נמי אחר תלישה וקביצה האש שולטת בה ובת שריפה היא, אבל מדין שריפת גוף העיר שהוא בלא קביצה אלא כמו שהיא א"א בה שריפה בפועל כלל. ז"א דמה"ט דאי אפשר בכלל וכל שללה תקבוץ נמי לא תיהוי אפילו אי לאו טעמא דמחוסר תלישה, דה"נ א"א לתלוש כל קרקע עולם עד התהום ולמישרפה, ואמאי אצטריך הש"ס בעפר עפרה לטעמא דמחוסר תלישה. ואין לומר דמ"מ הו"א כל כמה דאפשר למיתלש ולמישרף מחויב מדין שללה, דז"א דכיון דלא מצינן לחייב לתלוש כל קרקע עולם עד היסוד משום דא"א ממילא גם במקצת לא יחויב, והרי ה"נ בשריפת העיר י"ל הכי דיחויב לשרוף עפר עפרה כמה שאפשר על פניה, כדאשכחן בב"ק לחכה נירו, אע"כ דליכא למימר הכי. וליכא למימר דלעולם איכא למעט עפר עפרה גם מטעמא דאי אפשר לשרוף עד התהום אלא דהש"ס חדא מתרי נקט ותפס מיעוט זה דמחוסר תלישה משום דאמדינן לי' בעלמא למידי דאפשר בתלישה וקביצה, ז"א דלטעם זה דמחוסר תלישה לא יונח לן אלא מה שלא נאסר מדין שריפת שללה דצריך קביצה ומיחסרא תלישה ועדיין יקשה דיאסר מדין שריפת גוף העיר דלזה אין צורך בתלישה ואכתי אמאי מכסין בו, ועדיפא הו"ל להש"ס למימר טעמא דא"א לשרוף עד התהום שבזה יונח גם מצד דין שריפת העיר:

איברא דראיתי להרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) שהביא

שי' ר"ש לענין מחוסר קציצה בגט דלא שייך מחוסר קציצה אלא כשעוקר דבר מגידולו א"נ מבע"ח אבל כתב על קלף ארוך ואח"כ קצצו לא קרי בי' מחוסר קציצה ור"ת חולק עליו, והר"י הסכים לדברי ר"ת ודייק לה מדאמרינן בסוגיא דחולין דעפר עפרה מחוסר תלישה ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה, וכתב הרשב"א דאפשר דאין מזה קושיא דמאי דאמרינן בעפר עה"נ מחוסר תלישה ה"ק את כל שללה תקביץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שא"א לו לקבצו אא"כ יתלוש עד התהום דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עילם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, והוא על הדרך שרצינו לומר למעלה מדעתנו, וטעם זה שייך למעט קרקע עולם גם מצד שריפת העיר. וכ"ת דלפ"ז יהא דין שריפה בבתים ודומיהן גם מצד שללה, דכיון דעיקר הטעם שאין קרקע עולם בכלל שריפת שללה הוא משום שא"א והני בתים ודומיהן אפשר לתולשן ולשורפן, ואנן תנינן בסנהדרין (קי"ג.) היו בה אילנות תלושין אסורין מחוברין מותרין, וע"כ צ"ל דכיון דידעינן כבר דאין קרקע עולם בכלל ה"ה כל המחובר, וא"כ ה"נ נימא גם לענין דין שריפה שעל העיר. ז"א דהתם שפיר אמרינן מדאין חיוב קביצה ושריפה על קרקע עולם ה"נ אין חיוב על שאר המחוברין אע"פ שישנם בתלישה, משום דהתם ע"כ אין טעם הפטור בעצם משום שאי אפשר לתלוש עד התהום דא"כ אין שום מובן לדברי הרשב"א, שהרי הש"ס קאמר מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ולדברי הרשב"א כ"ז שפת יתר הוא ואינו מן הענין והכי הול"ל דאי אפשר הוא או מי שהוא בר קביצה יצא זה שאינו בר קביצה עד התהום ולשון מחוסר מאי שייך הכא. אלא דהסבר דברי הרשב"א הוא, דודאי אין סברא זו דאי אפשר לתלוש ולשרוף עד התהום טעם הפטור בעצם, דחיוב השריפה דשללה הוא אחר קביצה וכיון דאי נתלש קרקע עולם ונקבץ האש שולטת בו ואפשר לשורפו ממילא נכלל הוא מצד לשון הכתוב בכלל ואת כל שללה תקבוץ, דהיינו

קמ"ה ס"ט) פסקו כמ"ד מותרין משום דבסוגיא דע"ז מסקינן דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר שני כתובים הבא"כ מלמדין ומ"ד מותרין סבר מלמדין ואנן קיי"ל דאין מלמדין, עיי' בב"י ובש"ך שם. ואפילו לסוגיא דקידושין (דף נ"ח ע"א), יעו"ש בתוס' וריטב"א ובאחרונים, הרי אמרינן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א) דר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבים, והגר"א ז"ל שם מהפך הגירסא לדעת הרמב"ם יעו"ש, וי"ל דהרשב"א נמי תפס להלכה דמותרין כרבנן ולא ניחא לי' לאוקמי לתוספתא כיחידאה:

וע"ד החידוד י"ל עוד טעם לאפר חליפין שיהא מותר ולא נילף לאיסורא

מולא ידבק בידך מאומה. ובכדי לתת איזה יסוד להדברים נקדים דברי רבותינו הראשונים ז"ל שמהם יהא סיוע קצת להדברים אשר לפנינו, דהנה הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) כתב עבודת כוכבים ומשמשי' ותקרובות שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. והרמב"ן בהשגות לס' המצות (ל"ת קצ"ד) חלק עליו וס"ל דמשמשין ותקרובות אינם בכלל ולא תביא תועבה אל ביתך ולא ידבק בידך מאומה משום דבלאוין אלו כתיב חרם ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא נקרא חרם אלא ע"ז בלבד דכתיב כי חרם הוא ולא משמשי' ותקרובות שלה. ולכאורה דברי הרמב"ן ז"ל תמוהין מאד מסוגיא דע"ז (דף נ"ד ע"ב) כי אתא רבין אמר פליגו בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפילו חליפי חליפין נמי אסורין, מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין א"ק והיית תרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך א"ק הוא [פירש"י כי חרם הוא] הוא ולא חליפי מליפין, ואידך ההוא מיבעי' לי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם כו' ואידך ערלה וכה"כ לא צריכי מיעוטא דהו"ל עבו"כ ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שכהב"כ אין מלמדין. ולדברי הרמב"ן קשה דאכתי אצטריך קרא למשמשין ותקרובות, ולמה חליפין או חליפי חליפיו לא נתמעטו מהוא ומשמשין ותקרובות נתמעטו. והנראה לומר דהנה בפשוטו מתפרש דמ"ד מותרין סבר דהוא חרם ממעט רק מליפי חליפין שלא יהיו חרם אבל חליפין הראשונים לא מימעטו מהוא למידרש הוא ולא חליפיו, לפי שא"א למידרש הכי דא"כ והיית חרם כמוהו לרבות חליפיו מאי עבדת לי', וע"כ צ"ל דהוא לאו דוקא וה"ה חליפיו אלא שבא למעט רק חליפי מליפין. אמנם י"ל דהרמב"ן והרשב"א דמיקא להו לפרש הכי, דאי הוא דוקא הוא ולא אחר גם חליפיו נתמעטו ואי לאו דוקא חליפי חליפין נמי יהו אסורין, והלכך מפרשי לה בדרך אחרת. דהנה יש לחקור למ"ד חליפי חליפין אסורין אם איסור החליפין השניים נובע מהע"ז עצמה, ר"ל דאינהו נמי נדונין כחליפיו הראשונים משום דקרינן בהו כל שאתה מהיה ממנו, דאינהו נמי מהע"ז גופה נתהוו ע"י שנתגלגלו ממנו דרך חליפיו, או דילמא דמצד כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמו אין לאסור אלא חליפין הראשונים דרק אינהו בלחודייהו ממנו נתהוו, אבל חליפין השניים לא נתהוו ממנו מיקרי אלא מחליפיו נתהוו אלא דמ"מ אסורין דכיון דחליפין הראשונים נאסרו כמוהו דע"ז עצמה חל גם עליהן דין כל שאתה מהיה מהן הרי הוא כמוהן כמו שהדין בדבר שאתה מהיה מהע"ז עצמו וממילא חליפין השניים שנתהוו מן הראשונים נעשין כמוהן של ראשונים ואסירי, וכן שלישיים ורביעיים עד סוף כל החליפין כאו"א נעשה כמוהן של החליפין האחרונים שלפניו שהן אביהם ומהם נתהוו. ואם נניח כדרך זו נבנה על יסוד זה עליי' דמחלוקת דמ"ד חליפי חליפין אסורין ומדד מותרין הוא בחליפין הראשונים גופייהו ומזה נסתעף הנ"מ לחליפי חליפין. דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר דהוא חרם כולל כל מילי דע"ז. ואביזרי' דכולהו מקרי חרם ולאו דוקא הוא עצמו ממש, ולא בא הוא למעט אלא מידי דלאו מענין ע"ו הן כגון ערלה וכה"כ שאין שמם חרם, ולפיכך חליפיו נמי מקרי חרם כדכתיב והיית חרם כמוהו דהיינו שגם על חליפיו חל שם חרם וממילא כיון שחל על חליפין הראשונים שם חרם יש בהם דין כל שאתה מהיה ממנו ואוסרין את השניים וכן לעולם, ומ"ד מותרין סבר הוא ממש דוקא דרק הוא עצמו מקרי חרם ולא מילי אחריני אפילו מענין ע"ז ולא חליפיו אפילו הראשונים, וכיון שכן רק הוא תופס את דמיו ולא חליפיו, דאין דין תפיסת דמים אלא במה שהוא חרם, והא דמרבינן חליפיו מוהיית חרם כמוהו לאו לענין שיעשו כמוהו להיות קרוין גם תרם דהא הוא חרם כתיב ולא אחר אלא לענין איסור הנאה בלחוד הוא דנתרבו. ומאי דקאמר הש"ס הוא ולא חליפי חליפין אין הכוונה דחליפי חליפין נתמעטו מהוא ולא חליפין הראשונים,, אלא דכיון דכתיב הוא למימרא דחליפין לא נעשה שמם חרם ממילא חליפי חליפין מותרים, דכיון דהראשונים לא נעשו חרם אין בהם דין כל שאתה מהיה ממנו שדין זה הוא רק בע"ז עצמה דאקרי חרם וממילא השניים מותרין, ולפ"ז נמצא דלמאן דאמר חליפי מליפין אסורין דכל מידי דע"ז מקרי חרם הוא הדין גם תקרובות ומשמשין מקרי חרם וממילא. עובר עליהם בלא תביא תועבה ובולא ידבק, ולמ"ד מותרין דלא מקרי חרם אלא ע"ז עצמה ולא חליפין ה"ה תקרובות ומשמשין לא מיקרי חרם ואינו עובר עליהן בלא תביא תועבה ובולא ידבק דחרם כתיב בהו. וי"ל דהרמב"ן פסק כמ"ד מותרין משום דרבנן הכי ס"ל כמש"ל ולפיכך אינו עובר בתקרובות ומשמשין על לא תביא תועבה ולא ידבק, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק (פ"ח מעכו"ם ה"א) כמ"ד אסורין שפיר עובר בלא תביא תועבה ובולא ידבק דהני נמי אקרי חרם, ולפ"ז דין אפר חליפין תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין, דלמ"ד אסורין דסבר דחליפין נמי מקרי חרם הרי הן בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן אסור, ולמ"ד חליפי חליפין מותרין שאין גם על החליפין הראשונים שם חרם אינם בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן מותר, וי"ל דהרשב"א ס"ל להלכה כמ"ד מותרין משום דרבנן הכי ס"ל ולא ניחא לי' לאוקמי תוספתא כימידאה כמש"ל. וכ"ז הוא רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אין לשון הסוגיא הולמתו וגם קשה לומר דמוהיית חרם כמוהו מרבינן רק איסור הנאה ולא שיהי' הרם ממש כמוהו. ובדברי הרמב"ן קשה ביותר להכניס כוונה זו לפ"מ שתירץ בתר הכי לקושייתו ממשנה דשבת יעו"ש]:

יד

יד) ומדי דברי ארשום בזה מאי דמסתפקנא בנותן לחבירו

מתנה ע"מ שיחזירהו לו ונעשה העיר של מקבל המתנה עיר הנדחת ונגמר דינה ואח"כ החזיר לו המתנה מאי נידון בה, כיון שהחזיר לו לבסוף ונתקיים התנאי איגלי מילתא דהמתנה קיימת ובשעת גמ"ד היתה שלו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וממילא מקרי שלל עיר הנדחת ונאסרה בהנאה, ואחרי שנאסרה בהנאה הרי נמצא שלא החזיר לו ולא נתקיים התנאי, כדאמרינן בב"ב (דף קל"ז ע"ב) שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר א"ל רבא לר"נ מאי אהדרי' א"ל ומאי חסרי' אלא א"ר אשי חזינן אי אמר לי' ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' אי א"ל ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי' קאמר לי', והכי איפסקא הלכתא בשו"ע חו"מ (סי' רמ"א ס"ז), וה"נ כיון שנאסר בהנאה אין זו חזרה וממילא בטלה המתנה ולא הוי שלל עיר הנדחת ולא נאסר, וכיון שלא נאסר שוב הויא חזרה ונמצא דהמתנה קיימת ושוב הוי שלל עה"נ ותיאסר וחוזר חלילה, ואף דכתב הרא"ש קידושין (פ"א סי' כ') דבמתנה ע"מ להחזיר יכול להחזיר דמיה מ"מ אי לא אהדר גם דמיה בטלה המתנה למפרע, ולכאורה נפשט הוא ממקומו דבהקדישו והחזירו נמי איכא למימר הכי דכיון דלא חל ההקדש ממילא הויא חזרה מעלייתא ולא בטלה המתנה ושוב יחול ההקדש וכיון דיחול ההקדש שוב אין כאן חזרה וחוזר חלילה ואפ"ה מבואר בשו"ע שם שאין ההקדש חל וה"נ לא יאסר כשלל עיר הנדחת. אבל ז"א דבחי' הרמ"ה שם כתב וז"ל אמר רבא אר"נ שור זה נתון לך במתנה כו' אלא א"ר אשי חזינן כו' מידי דחזי לי' קאמר לי' והאי לאו מידי דחזי לי' הוא וכיון דלא קיימי' לתנאי' מעיקרא קרא לא הוי מתנה וכיון דלא הויא מתנה לא הוי הקדש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וכ"ת אדרבא כיון דלא הוי הקדש הויא מתנה וכיון דהוי מתנה הוי הקדש לא סלקא דעתך דכיון דעיקר טעמא דהוי הקדש הלכך אע"ג דהויא מתנה לא הוי הקדש דכי יהיב לי' ע"מ דלא מקדיש לי' יהיב לי' עכ"ל, וא"כ אין זה שייך אלא בהקדש דבדידי' תליא מילתא לאתנויי דלא לקדיש לי' משא"כ בשלל עיר הנדחת דממילא נאסר לאו בדידי' תליא מילתא לאתנויי אלא מכיון דהויא מפנה מקרי שללה וממילא נאסרה, וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף