דבר אברהם/ב/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן יא.

ב"ה. בחודש כסלו עחר"א. סמאלעוויטש.

כבוד הרב הגדול בתו"י החו"ב מוע"ה וכו' כש"ת

מוהר"ר פנחס עפשטיין נ"י בעיה"ק ירושלם תוב"ב. שלום וברכה. אחד"ש מעכת"ה באהבה. א) ע"ד אשר העיר כת"ר בזבחים (דף מ"ד ע"ב) אשר ישיב

זה גזל הגר לך הוא שלך יהיה אפילו לקדש בו את האשה, וכתבו התוס' (ד"ה ואפילו) לענין הא דאמרינן בעלמא בגזל הגר דכתיב לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן ופירש"י דמשולחן גבוה קא זכו וז"ל ומיהו משמע מתוך דבריו דגזל הגר משלחן גבוה קא זכו אי אפשר לומר כן דאמרינן הכא לך הוא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה ובקידושין אמר במקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת משום משלחן גבוה קא זכו ונ"ל דשאני הכא דגלי קרא לך ולבניך ויש תימה לה' בגזל הגר למה לי דלגבי מאי נפקא מינה דקנאו השם למימר דמשלחן גבוה קא זכו עכ"ל. וכתב כת"ר לתרץ עפמ"ש היראים מובא במג"א (סי' תרל"ז) דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר לא מיקרי לכם, וה"נ י"ל דאף דגלי קרא דלך דיכול לקדש בו את האשה מ"מ לא מיקרי לכם ממש רק קנאו השם למימר דמשלחן גבוה קא זכו ובמילי דבעינן לכם באמת אין שם לכם ע"ז ואם נפל לו אתרוג מגזל הגר אינו יוצא בו ידי חובתו ובקידושין שאני דלא בעינן שלו כמ"ש האחרונים ז"ל, עכ"ד:

ולענ"ד אין זה נכון, דאפילו אם לא נכניס א"ע לחקירה זו

אם בעינן שיהא כסף הקידושין שלו שהאריכו בה האחרונים ז"ל, יעוי' במל"מ (פ"ה מאישות) ובאב"מ (סי' כ"ח ס"ק ד' ונ"ה) ועוד, ונתפוס במוחלט דלא בעינן שלו, מ"מ הרי חזינן דהיכא דמשלחן גבוה קא זכו אינה מקודשת דגרע מאופן דאינו שלו דאיירי בי' האחרונים ז"ל משום דגם אחר חלוקה הוא נשאר ממון גבוה וכיון דבגזל הגר מקודשת ע"כ דלאו משלחן גבוה קא זכו לי' ולא הוי עוד כממון גבוה, דהני תרתי דסתרי בהדי הדדי לא מייתבי, וכיון דנפל מיני' דינא דמשלחן גבוה קא זכו ממילא גם באתרוג יצא דמהיכי תיתי לן למימר דגזל הגר לאו שלו הוא אי לאו טעמא דמשלחן גבוה קא זכו. והא דכתבו התוס' אליבא דרש"י דלעולם גזל הגר משלחן גבוה קא זכו ומ"מ מקודשת משום דגלי קרא, אלמא דגם בתר גילויא דקרא אפשר לקיים את שניהם דאף דמקודשת מ"מ משלחן גבוה קא זכו, שכנראה על יסוד זה בנה כת"ר את תירוצו דלענין מילי אחריני לבר מקידושין משלחן גבוה קא זכו ורק בקידושין גלי קרא, בודאי קשה טובא כמש"כ, ויתבאר לפנינו דכוונה אחרת בדבריהם.

אמנם בר מן דין אין סברתו נכונה, דאפילו אי יהיבנא לי' בכל דבריו מ"מ התינח אי הוה גלי קרא בהדיא לענין קידושין שאם קידשה בו מקודשת דהשתא הוה אמר דרק בקידושין גלי קרא ולא במידי דבעינן שלו, אבל הרי לא קידושין כתיבא ולא מילי אחריני כתיבי אלא לך הוא ולבניך סתמא כתיבא דשלך יהיה וממילא ידעינן מינה שאם קידש בו את האשה מקודשת והאיך נימא דבאתרוג אינו יוצא משום דבעינן לכם הרי בהדיא כתיב בקרא לך הוא שלך יהי' ואתה בא לומר שאינו לכם, אתמהה. ואדרבא מכח האי טעמא נראה דמסוגיא זו מוכח קצת דבקידושין בעינן נמי שיהא הכסף שלו, דאלת"ה אלא דגם כשאינו שלו מהני א"כ מאי קאמר הש"ס שלך יהי' אפילו לקדש בו את האשה הרי בקידושין לא בעינן כלל שלך ועדיפא הו"ל למימר שלך יהי' ואפילו לצאת בו ידי ד' מינים, אע"כ דהיינו הך ובקידושין בעינן נמי שיהא שלו, ואף שיש לדחות כמבואר למעיין מ"מ בפשוטו נראה הכי:

ב

ב) ולענין מ"ש התוס' אליבא דרש"י דלעולם משלחן גבוה

קאי זכו ושאני הכא דגלי קרא לך ולבניך ולפיכך מקודשת, שכבר עמדנו למעלה דתרתי דסתרי נינהו וממילא מוכח דלאו משלחן גבוה קא זכו, נ"ל דכוונתם היא כמ"ש במנחות (דף ע"ג ע"ב סוד"ה ואפילו) דהג"מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן, והיינו דקאמרי דהכא גלי קרא דלך ולבניך דאחר חלוקה נעשה ממון כהן. ומ"מ שפיר תמהו בתר הכי דלמאי נ"מ במה דקנאו השם למימר דמשלחן גבוה קא זכו, משום דקודם שיגיע ליד כהן חלקו בלא"ה עדיין אינו יכול לקדש בו את את האשה אפילו אי לא קנאו השם דעדיין הוה ברשות בעלים ולא של כהנים והי' יכול לעכבו ולהביאו למשמר אחר, וא"כ אין נ"מ לענין זה במה דקנאו השם. ועפ"ז כבר מצאנו פתח ליישב תמיהת התוס' ויתיישב בזה גם דברי השמ"ק ב"ק (דף ק"ט ע"ב) התמוהים מאד, וז"ל לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן תימא לר"י למאי קאמר דקנאו אי למימר דהוי ממון גבוה ולא מצי לקדש בו את האשה תיפוק לי' דקריי' רחמנא אשם כדאמרינן לקמן דאין חולקין אשם כנגד אשם עכ"ל. והדברים מרפסין איגרי, היאך קאמר דלא מצי לקדש בו את האשה והלא הלכה רווחת היא שלך יהי' אפילו לקדש בו את האשה, ואי קודם חלוקה הרי ביכו"כ לא מצי מקדש בו דלא הגיע עדיין לידו:

ולכאורה עלה על דעתי ליישב, דהנה הא דאמרינן שלך

יהי' אפילו לקדש בו כו' פירשוהו רש"י ותוס' דאגזל הגר לחודי' קאי אבל שאר מילי דאיתרבו מהאי קרא אם קידש בהן אינה מקודשת והיינו כר' יוסי וכדקיי"ל דהמקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת ורק בגזל הגר גלי קרא, אבל במנחות שם פירש"י דאכל הני דמתרבו מהאי קרא קאי ואין חילוק כלל בין גזל הגר לשאר מילי, וא"כ אתיא ברייתא כר' יהודה דס"ל המקדש בחלקו כו' מקודשת, (ושלא כהוגן הגיהו שם בגליון אינה מקודשת דרש"י רמז לר' יהודה ופשוט הוא), ואף דבקידושין שם דריש לה ר"י מלך קמא דכתיב זה יהיה לך מקדש הקדשים לך ולכל צרכיך, י"ל דברייתא דקמו ס"ל דדרשינן מלך ולבניך בתרא דיתורא הוא ולא מקמא. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר' יוסי לא דרשינן כלל לך שלך יהי' וגם בגזל הגר אם קידשה אינה מקודשת. וי"ל דהר"י נמי ס"ל הכי ולזה אמר דלדידן אתי קרא דלה' למימר דלא מצי לקדש בו את האשה כלל ואפי' אחר חלוקה כשאר קדשים. אבל א"א לומר כן וע"כ גם לכו"ע גם לדידן אף דהמקדש, בחלקו אינה מקודשת מ"מ גזל הגר מדאתי לידי' דכהן מיהא ממוצא הוא, שהרי בב"ק שם איבעיא לן בנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר אי מיחייב לאפרושי מינייהו מעשר אי יורשין הוו או מקבליו מתנה הוו, ואי אמרת דלדידן גם אחר חלוקה משלחן גבוה קא זכו אישתכח דהוו להו כבהמת הקדש דפטורה מן המעשר. ודוחק גדול לומר דלהר"י לא קיי"ל כלל כר' יוסי אלא כר' יהודה דדריש בכל הקדשים לך לכל צרכיך וכדרב דאמר התם בקידושין עדיין היא מחלוקת, ועוד דהא רב ור' יוחנן הלכה כר"י ור"י אמר התם נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים לא קידש:

והנראה לי ליישב עפימ"ש השמ"ק להלן (דף ק"י ע"ב) בעי

רבא כהנים מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר מי אמרינן אשם קריי' רחמנא כו' או דילמא גזל הגר ממונא הוא הדר פשטה אשם קריי' רחמנא, וכתב השמ"ק וז"ל מהו שיחלקו וכו' או דילמא כי קריי' רחמנא אשם מקמי דנמטי לידי' דכהן אבל בתר דמטי לידי' לא. הוי אלא חולין כדדרשי במנחות כו' לך יהי' אפילו לקדש בן אשה הואיל ואחר חלוקה הוי חולין אית לן למימר דבשעת חלוקה נמי לא יהא דינו כאשם ויחלקו גזל הגר ומסיק דאין חולקין אע"ג דבתר חלוקה ממונא דכהן הוי בשעת חלוקה מיהא דינו כאשם עכ"ל. המבואר מזה דשלשה זמנים איכא. קודם חלוקה בודאי ממון גבוה הוא, אחר חלוקה ממון כהן היא, ובשפת חלוקה דהיינו משעה שהביא ליד הגזבר או ראש בית אב ועדיין לא נתחלקה בין כהני המשמר איבעי' לי' לרבא והדר פשטה דגם בשעה זו ממון גבוה הוא, וכ"כ השמ"ק מנחות (דף ע"ג ע"א) בביאור. והשתא א"ש דברי הר"י דאיצטריך קרא דלה' למימר דממון גבוה הוא ולא מצי לקדש בו את האשה גם בשעת חלוקה דהיינו גם בשעה שנמסר כבר לראש בית אב, דאי לאו דהוי ממון גבוה הוי מצי לקדש בו ואע"פ שלא הגיע לידו משום שהראש בית אב זוכה לכל כהני המשמר בקבלתו וגם קודם חלוקה, הוו כולם שותפים בו ומצי לאקנויי חלקו לאשה, אלא דקשה לי' רק דמדקריי' אשם ידעינן לה. ויש ליישב קצת כמ"ש התוס' מנחות לענין מילתא אחריתא דאי לאו קרא דלה' לא הוה ידענא לה מדקריי' רחמנא אשם דלא הוה מיסתבר לאוקמי בהכי יעו"ש. וסרה תמיהת התוס' דשפיר נ"מ במאי דקנאו ה' לענין שעת חלוקה גופה משהגיע ליד גזבר. וק"ק דא"כ כדאיבעיא לי' לרבא מעיקרא אם בשעת חלוקה ממונא דכהן הוא אמאי לא פשיט מדאיצטריך קרא דלה' דאוקימנא דרק על ההיא שעתא הוא דאיצטריך, ואינו דקדוק כ"כ ולקמן ארמוז עוד ישיב לזה:

ג

ג) אמנם על מ"ש התוס' דלעולם גזל הגר ממון גבוה הוא

אלא דאיכא לחלק בין קודם חלוקה לאחר חלוקה דאתי קרא דלך ולבניך לגלויי דלאחר חלוקה ממונו של כהן הוא, קשה טובא מקידושין (דף נ"ג ע"א) אמר אביי כוותי' דר' יוחנן מסתברא [דגם ר' יהודה חזר בו לומר דהמקדש בחלקו כו' לא קידש] דתניא מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים כו' סתם ספרא מני ר' יהודה והוא קאמר דלית בה דין חלוקה כלל שמע מינה, ולפי הנ"ל מאי סייעתא היא דילמא לעולם דריש ר' יהודה לך לכל צרכיך דלאחר חלוקה ממונו הוא אבל קודם חלוקה ממון גבוה הוא ומשו"ה אין חולקים מנחות כנגד זבחים כמו שהוא בגזל הגר לדידן ומצאתי במקנה שם שנגע קצת בזה וכתב דלהתוס' היינו טעמא דרבא דפליג על אביי משום דסבר דיש לחלק בין קודם חלוקה לאחר חלוקה ואין ראי' ממה שאין חולקין כו' דאינה מקודשת לאחר חלוקה, ותמיהני שלא גמר דבריו דאכתי מה נענה לאביי אמאי שאני קדשים מגזל הגר, ואטו נימא דאביי ס"ל דבאמת חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר או דבגזל הגר נמי לא קידש וברייתא דלך ולבניך יהי' כו' אתיא כר' יהודה וכדפירש רש"י במנחות ונשליח קודם חזרה דר' יהודה, דבר כזה רחוק מאד לאומרו ולחומר הנושא נ"ל דס"ל לאביי דיש לחלק בין קדשים לגזל הגר לענין אחר חלוקה, דבקדשים דאיכא מצוה באכילתן גם לאחר חלוקה מסתבר דאכתי משלחן גבוה קא זכו גם לאחר תנוקה כמו קודם חלוקה ולהכי לא נדרוש לך לכל צרכיך משא"כ בגזל הגר דאין מצות אכילה עליו שפיר לאחר חלוקה פקע מיני' ממון גבוה. אח"ז מצאתי ב"ה שכ"כ בשמ"ק למנחות שם יעוש"ה:

ד

ד) וראיתי בס' ראש המזבח לזבחים שתירץ לתמיהת התוס'

זבחים דנ"מ במה דקנאו ה' ונתנו לכהן לענין דאמרינן בב"ק (דף ק"י ע"ב) בעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו כו' ופירש"י יורשין הגר הן או מקבלי חתנות גבוה הן, וא"כ מבואר הנ"מ דאי קנאו כו' הו"ל מקבלי מתנות ופטורים ממעשר בהמה ואי לא כתב לה' לכהן הו"א

יורשין הן וחייבין במע"ב. ולא נהירא לי, דאין צדדי האיבעיא תלויין כלל במה דקנאו ה' או לא, דאפילו אי לא קנאו ה' מ"מ י"ל דלאו יורשין דגר נינהו אלא מתנה הוא דקאמר רחמנא דניתיב להו כמו תרומה דהויא מכ"ד מתנות כהונה אע"ג דלא קנה ה' תחלה, ואפילו אי קנאו ה' מ"מ י"ל דאח"כ נקנה להם בתורת ירושה מן הגר, שהרי בכל אופן לאו יורשין ממש של גר הן לקנות עם מיתתו עד שיודה ויפריש ויביא לידם ואם מת הגזלן לא קנו ולא כלום כמו שיבואר להלן, דאלת"ה אמאי לא פשטוה מהאי ברייתא דקנאו ה' ונתנו לכהן דמקבלי מתנות הן, ורבא גופי' לעיל (דף ק"ט ע"ב) אמר הב"ע כשגזל את הגר ונשבע כו' דבעידנא דאודי קנאו ד' ונתנו לכהנים משמע להדיא דידע מברייתא דקנאו ה' ונתנו לכהנים ואפ"ה איבעיא לי' שמא יורשין הן. והא דכתב רש"י או מקבלי מתנות גבוה הן הוא משום דקושטא דמילתא דלבתר דכתיב קרא דקנהו ה' אי מקבלי מתנות נינהו מגבוה הוא דמקבלי, [או דאפילו אי לא קנהו ה' מקרי מקבלי מתנות גבוה דרחמנא הוא דאמר דניתיב להו]:

ה

ה) ולפי האמור דרבא ידע שפיר ברייתא דקנהו ה' ואפ"ה

איבעיא לי' שמא אחר חלוקה חזרו להיות יורשיו של גר יש לתמוה על התוס' מנחות שם שכתבו דשמא אתי קרא דלה' לאשמעינן דמועלין בו עד שיביא ליד כהן, ומזה נראה דדינו כהקדש ממש, וא"כ קשה מאי מיבעיא לן בתר הכי בב"ק בנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר אי מיחייבי לאפרושי מינייהו מעשר אי לא יורשין הוו דאמר מר קנו בתפוסת הבית חייבין או דילמא מקבלי מתנות הוו ותנן הלוקח והניחן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, והרי אפילו אי יורשין הוו ליפטרו דהא בינתיים קודם שהגיע ליד כהן הוו ברשות הקדש ונפטרו ממע"ב. ואין כוונתי דליפטרו משום מוקדשין, משום דלא ברירא לי, א) אם קדשי בה"ב דינם כקדשים לענין זה, שהרי פטור המוקדשין הוא משום יהי' קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש כמבואר בבכורות (דף נ"ג ע"ב) וזה לא שייך לכאורה בקבה"ב וה"ה בגזל הגר שבכל אופן אין בו קדוה"ג, ב) אם פטור דמוקדשין נמשך גם לאח"כ כשיצאו לחולין, כגון שהוממו ונפדו (תוך ח') [ולא משום הקדישה דעכשיו שיש גם בפסולי המוקדשין אלא בשביל שהיתה להם מכבר קדושה גמורה], וכן בקבה"ב שנפדו אפילו את"ל דגם קבה"ב חשיבי כקדשים לענין זה, וכה"ג הכא שנפקע כח ההקדש ע"י חלוקת הכהנים אם נמשך פטור ההקדש גם לאח"כ בשביל שהיתה עליהם קדושה פעם אחת. ומצאתי שעמד על ספקות אלו בס' מנ"ח (מצוה ש"ם) ועיי' במהרי"ט אלגאזי (פ"ח אות פ"א). אבל הא מיהא ודאי דרשות הקדש לא גרע מרשות לוקח, ואפילו הפקר נראה נמי דפטור כלקוח, דהא לקוח ילפינן בבכורות (דף נ"ה ע"ב) מקרא דבכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך מה בנך אין בלקוח ובמתנה אף צאנך ובקרך אינו בלקוח ובמתנה וה"נ אינו בהקדש ובהפקר, וכ"כ המהריט"א שם, ולענין לקוח קדשי בה"ב עדיפי עוד מקדשי מזבח דלא שייך לומר בהו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, דמטעם זה נסתפק המהריט"א מתחלה לומר דקדשי מזבח אינן כלקוח, וא"כ אפילו אי לא שייך הכא פטור דמוקדשין מ"מ כלקוח מיהא הוי וליפטרו בכל גווני. וכ"ת דמשכחת לה שיהיו חייבין כגון שהיו ברשות הקדש רק שלא בשעת עשיי' כגון בתוך ח' דהוי מחו"ז ואינו נכנס לדיר להתעשר לדידן, וכל שהוא בשעת פטור לא שייך בי' פטורא דלקוח כמבואר בבכורות (דף נ"ו ע"א) אמר רבא אמר קרא תעשה בשעת עשיי' מיעט הכתוב, [וגם אם יהי' הפטור מטעם הקדש עצמו מצד יהי' קדש ולא שכבר קדוש אפילו נימא דכל שהיתה עליו קדושה פעם אחת כבר נפטר בשביל זה לעולם גם לאחר שפקע ההקדש מ"מ נראה ג"כ פשוט דדוקא אם הי' קדוש בשעת עשיי' אבל אם נפקע הקדשו קודם זמן עשיר אינו פוטר, וכן נראה שתפס בפשיטות המהריט"א יעו"ש ואכמ"ל], ז"א דא"כ אפילו אי מקבלי מחנות הן ליחייבו שהרי בשעת עשיי' הי' ברשותם כמבואר התם בסוגיא דבכורות:

אמנם לפי מה שראיתי בס' חמדת שלמה (סי' א' וחיו"ד סי'

ל"א) דהא דלקוח פטור ממע"ב הוא רק כ"ז שהוא ברשות לוקח אבל אם חזר המוכר ולקחו חייב במע"ב כמו במעשר דגן אתי שפיר, די"ל דאי יורשין הוו הרי הן כיד הגר עצמו ודינם כמכר וחזר ולקח דחייב במע"ב, אבל אי מקבלי מחנות הם הרי הם עצמם כלקוחות. אבל המהריט"א שם כתב דחזר ולקחו פטור ממע"ב ונסתייע מש"ס ערוך בבכורות שם תני תנא קמיה דרב איזהו אתנן שנכנס לדיר להתעשר כל שנתנו לה וחזר ולקחו הימנה והא איפסול ליה בלקוח כו' אלמא דאפילו חזר ולקחו פטור. הן אמנם שבספרי (סי' כ"ח) הארכתי בזה והראיתי פנים דיש לדחות ראייתו של המהריט"א ורק אליבא דפירש"י ורגמ"ה קמה ונצבה, וא"כ י"ל דהתוס' במנחות לא ס"ל כרש"י בזה, אבל עכשיו ראיתי דמפורש כהמהריט"א בתוספתא בכורות (פ"ז) איזהו לקוח כל שמכרו לו וחוזר ולקחו הימנו או שנתנו לו במתנה וחוזר ולקחו הימנו:

ו

ו) אולם באמת נראה דקושיא זו אינה נוגעת לדברי התוס'

אלו ובל"ז נמי קשה. דהנה בהא דקנהו ה' יש לחקור אימת קנהו אם משעת מיתת הגר או בזמן אחר לאח"כ, ואת"ל שלא קנהו ה' בשעת מיתת הגר יסתעף לנו עוד ספק בנוגע להזמן שאח"כ אימתי באה קניית ה'. והנה אלולי דברי התוס' הי' אפשר לכאורה לומר דבשעה שמוסרו לראש בית אב אז קנהו ה' והדר בשעת חלוקה כהנים קא זכו בי'. אבל ממ"ש התוס' שכל זמן שהוא ביד בעלים מועלין בו נראה דקנאו ה' גם קודם מסירתו לראש המשמר והנה בב"ק (דף ק"ט ע"ב) גבי פלוגתא דריה"ג ור"ע דאמר רבא כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשי' אבל לאחרים מצי מחיל מכלל דריה"ג סבר אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל פריך הש"ס אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים היכי משכחת לה אמר רבא הב"ע כשגזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והודה לאחר מיתה דבעידנא דאודי קנאו ה' ונתנו לכהנים, ומזה נראה דבשעת הודאה קנאו ה', וזהו רק לריה"ג דדוקא כשהודה לאחר מיתת הגר משכחת לה אבל לר"ע דגם כשהודה בחיי הגר משכחת לה הנה בכה"ג קנאו ה' מיד עם מיתת הגר. נמצינו למדין דלר"ע פעמים קנהו ה' עם מיתת הגר ופעמים לאחר מיתה בשעת הודאה ולריה"ג קנהו ה' תמיד לאחר מיתה בשעת הודאה. אבל באמת אינו כן, חדא דמאי תלי בשעת הודאה, ועוד דלקמן במתני' דדף ק"י תנינן הי' מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו כו' ופירש"י לבניו של גזלן דהא זכה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתהוי לי' כפרה אשבועתי' עכ"ל, ואם נימא דקנין ה' תלוי בהודאה ולר"ע דקיי"ל כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו אם הודה בחיי הגר קנהו ה' מיד עם מיתת הגר א"כ בכה"ג לא זכה בי' הגזלן מעולם ולמה כשמת ינתן לבניו במה זכו בניו, ומתניתין סתמא קתני דהכסף לבניו ומשמע אפילו הודה בחיי הגר. הן אמנם דשי' הרמב"ם ז"ל (פ"ח מגזלה הלכה ה') ע"פ מה שביארו המ"מ היא דהא דפריך הש"ס אלא גזל הגר כו' היכי משכחת לה ואוקי רבא הב"ע כשהודה לאחר מיתת הגר לאו אליבא דריה"ג בלחוד הוא אלא אליבא דכו"ע, דגם לר"ע לא משכחת לי' גזל הגר לכהנים אלא בכה"ג אבל אם הודה בחיי הגר גם לר"ע אינו לכהנים אלא בהוצאת גזילה. מתחת ידו בלחוד סגי יעוש"ה, ולפ"ז י"ל כבר דבשעה שהודה קנה ה' ונמצא דתמיד קדם גזלן וזכה במה שבידו ולפיכך כשמת ינתן תמיד לבניו. אבל לרש"י ז"ל א"א לומר כן דנראה מפירושו לעיל בדף ק"ט דקושית הש"ס אלא גזל הגר היכי משכחת לה לרבא אליבא דריה"ג הוא דפרכינן לה וגם הראב"ד שם בהשגות כתב להדיא כן, ולפ"ז משכחת לה לר"ע גזל הגר לכהנים גם כשהודה בחיי הגר, וא"כ אם תלוי קניית ה' רק בהודאתו של גזלן הרי בכה"ג שהודה מחיים קנהו ה' מיד עם מיתת הגר ולמה כשמת ינתן לבניו. אמנם האמת הוא דלא קנהו ה' אלא בשעת הפרשה, דהיינו שבשעה שהגזלן מפריש הגזלה להעלותה לכהנים אז קנהו ה' ולתוס' חלה עליה קדושה ממש גם למעול בה, ולפיכך שפיר כתב רש"י דזכה בי' גזלן ממיתת הגר עד שיפריש להשבה דרק אז קנהו ה'. והיינו

פירושא דהי' מעלה את הכסף, כלומר שהפריש כבר וקנהו ה' והו"א שינתן כבר לכהנים או שלכה"פ נפקע קנין הגזלן ולא יירשוהו בניו, אבל קודם הפרשה פשיטא דיירשוהו בניו. וכן מבואר ברמב"ם שם (הלכה י') שבהעתיקו דינא דמתני' דהי' מעלה את הכסף כו' כתב הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והפריש אשמו וגזלתו להעלותן לכהנים כו', הנה הוסיף בלשונו הזהב מלת והפריש וכללה על אשמו ועל גזלתו כאחד דהיינו שגם על הגזלה יפול ענין ההפרשה שבזה כבר קנהו ה', ומ"מ בני הגזלן יורשים אותו כיון שמת קודם כפרה. ולא מיבעי' כשאין הגזלה בעינה וצריך להשיב רק דמיה דבודאי לא קנה ה' ולא חלה קדושה על הכסף אא"כ יפריש שהרי עדיין אינו מבורר איזה כסף ישיב לתשלומי הגזלה, אלא אפילו כשהגזלה בעינה שצריך להשיב להכהנים את הגזלה עצמה דוקא כדמוכח מהא דהוו חייבין במע"ב אם היו יורשין, דאלת"ה אלא שיש עליו רק חיוב דמים ואינו חייב להחזיר הגזלה עצמה דוקא אכתי אמאי חייבין במעשר נהי נמי דירתי חוב הגזלה מ"מ לא אותן הבהמות עצמן הם יורשים והוו להו כגבו בהמות בחוב אביהם דהוי לקוח ופטור וכן מבואר מדאמרינן התם למאי נ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח כו' ומכל הסוגיא, וא"כ כיון דחייב להשיב הגזלה עצמה והיא מבוררת גם בלא הפרשה הי' אפשר כבר שיקנה השם מיד עם מיתת הגר, מ"מ בכה"ג נמי אין השם קונה מיד אלא ע"י הכרשתו להשבה, כלומר מיד שהחליט להשיבה דאי תימא דכשהגזלה העומדת להשבה מבוררת קונה השם מיד עם מיתת הגר א"כ אשתכח דלא זכה בה גזלן מעולם וכשמת לא היתה צריכה לשוב לבניו ומתניתין סתמא קתני שהכסף ינתן לבניו, וכן מפורש ברמב"ם שם שאם מת הגזלן קודם כפרה הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזילה או הגזילה עצמה. ולפ"ז צ"ל דמאי דאמרו בש"ם דבעידנא דאודי קנאו ה' ונתנו לכהנים לאו דוקא הוא דגם כשהודה עדיין לא קנאו ה' עד שיפריש, אלא הכוונה היא דבשעה זו כבר חל עליו חיוב ההקנאה לה' לכפרה ולא לגר וממילא לא מצי מחיל עוד לנפשי' ולא בא לאפוקי אלא הודה בחיי הגר, ר"ל דקודם שהודה לגר שם גזילה עלי' ולא מצי מחיל להפקיע חיוב הכפרה וכשהודה לגר נעשה כממונו ומצי מחיל לנפשי' קודם שקנהו ה' לריה"ג, [ולהרמב"ם אינו לכהנים וסגי בהוצאת גזילה מתחת ידו גם לר"ע], וכשלא הודה בחיי הגר שם גזילה עלה גם לאחר מיתתו ולא מצי מחיל ואימתי הי' אפשר למחול אחר ההודאה ע"ז אמרינן דזה שייך רק אם הודה בחיי הגר דנעשה כממונו של גר אבל כשהודה לאחר מיתה הרי בההיא שעתא לא נעשה עוד ממונו של גר המת אלא קנהו ה' בההיא עידנא, כלומר דחיוב התשלומין הוא לה' ולכהנים ולא שייך תו למחול. וקצת מוכח גם מתוכו שאין הכרח שההקנאה לה' נגמרה בההיא עידנא דאודי, דהרי מסיים הש"ס דקנאו השם ונתנו לכהנים והכהנים בודאי אינם זוכים ממש אלא עד שעת חלוקה, אלא דהכוונה היא שהוא עומד לעתיד לכהנים וה"נ אפשר לפרש שעומד לה' והיינו בשעת הפרשה. הן אמנם דטעמא בעי למה בגזילה קיימת לא יקנה ה' מיד עם מיתת הגר כשהודה בחיי הגר לר"ע והרי מבורר הדבר העומד להשבה ומאי שייך בזה הפרשה, אבל הרי בע"כ הראינו לדעת שהדבר כן דאל"כ בגזילה קיימת ומת הגזלן לא היתה צריכה להנתן לבניו שלא זכה בה אביהם מעולם כמ"ש ואולם עדיין יש לדחוק ולומר דכשהגזלה קיימת לא בעינן תו הפרשה אלא דמיד כשהודה ורוצה להשיב קנהו ה' שהרי אינו מחוסר הפרשה, ולהני רבוותא דס"ל דלר"ע משכחת לה גזל הגר גם בהודה בחיי הגר הנה באופן זה וכשהגזלה קיימת קנהו ה' מיד ולא זכה בה הגזלן מעולם, ומתניתין דקתני דכשמת הגזלן ינתן הכסף לבניו הוא דוקא בכסף הגזלה דהיינו דמיה שהיתה של גזלן קודם הפרשה בין שהודה אחר מיתת הגר ובין שהודה בחיי הגר, אבל בגזלה קיימת לא משכחת לי' להאי דינא אלא בהודה לאחר מיתת הגר דלא קנה ה' עד שעת הודאה וקודם לכן זכה בה גזלן משא"כ כשהודה בחיי הגר אליבא דר"ע לא תנתן לבניו שאז קנה ה' מיד עם מיתת הגר כיון שאינה מחוסרת הפרשה. [הן אמנם דלהנך רבוותא כיון שאנו יורדין לחלק אליבייהו דלא איירי מתניתין בכל גווני כבר אפשר לומר דבגזילה קיימת קנהו ה' מיד בשעת מיתת הגר אפילו לא הודה עדיין, [ודאמרינן בעידנא דאודי קנהו ה' לאו דוקא הוא אלא ביאורו כמש"ל], ומתניתין מיירי רק באין גזילה קיימת. אבל מדחזינן דלהרמב"ם ז"ל גם בגזילה קיימת לא קנה ה' מיד עם מיתת הגר אלא שהגזלן זוכה תחלה כמבואר, למה נחדש בזה פלוגתא שאינה צריכה בין הראשונים]. או י"ל דמתניתין מיירי בכל גווני ואתיא כריה"ג דלא משכחת גזל הגר אלא כשהודה לאחר מיתץ הגר [ועפ"י הדרך שתפסנו דבכה"ג גם בגזלה קיימת לא קנה ה' מיד עם מיתת הגר], אבל לר"ע בהודה בחיי הגר שפיר יש חילוק לענין זה בין גזלה קיימת לאין גזלה קיימת. והא דהרמב"ם ז"ל פסק בסתמא שבני הגזלן יורשים את כסף הגזלה או הגזלה עצמה ולא חילק שבהודה בחיי הגר לא יירשו בניו הגזילה עצמה, הוא משום דהרמב"ם לטעמי' דגם לר"ע לא משכחת לה גזל הגר לכהנים אלא כשהודה לאחר מיתת הגר כמש"ל וא"כ בכל גווני שהי' צריך להיות לכהנים כשמת גזלן יירשוהו בניו. ומ"מ הא דאמרינן בסוגיין דבעידנא דאודי קנהו ה' ע"כ צריך לפרשו לצדדין כמש"כ דלא דקנהו כבר ממש אלא שחל החיוב, דנהי דבגזלה קיימת כבר אפשר לומר כן שקנהו ממש מ"מ באין גזלה קיימת בודאי לא קנהו ממש בהודאה לחוד עד שיברר ויפריש, ומ"מ דחוק הוא לומר דמתניתין לא איירי בכל גווני או דאתיא כריה"ג. ועיי' בט"ב (מהדו"ק חאו"ח סוס"י כ') בהתשובה הידועה שחידש דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אינו נאסר לנגזל והקשה לעצמו מסוגיין אי יורשין הוו או מקבלי מתנה למאי נ"מ לגזל חמץ כו' דעפרא בעלמא הוא, וכתב דשאני גזל הגר דמיד שמת הגר זכה בו גזלן ונעשה שלו ונאסר, ואפילו אי יורשין הוו אפ"ה נאסר שאין הכהנים זוכים מיד כי אם בהודה ואפילו הודה בחיי הגר אינם זוכים עד שבא לידם וקודם לזה הוא של הגזלן ממש וכשעבר עליו הפסח ברשותו נאסר. ומן התימה שלא העיר ממה שקנהו ה' תחלה וע"פ דברי התוס' מנחות גם כשהוא ביד הגזלן. ולפ"מ שכתבנו בתחלה דגם בגזלה קיימת ובהודה בחיי הגר מ"מ לח קנה ה' מיד אלא עד שיפריש [או שיחליט להשיב] הנה לכה"פ לא נסתרו דבריו, דאיך שיהי' הנה יש בו זמן שהוא של גזלן ויכול ליאסר, אבל למה שצידדנו לומר דבכה"ג קנהו ה' מיד ולא נעשה מעולם של גזלן נסתרו דבריו אלו. [אלא דמ"מ סתירה לעיקר חידושו לא הוי די"ל דהנ"מ דקאמר רבא יהי' רק בכה"ג בהודה לאחר מיתת הגר ולפי הדרך שכתבנו דבכה"ג כו"ע מודו להרמב"ם דזכה הגזלן תחלה ולא קנה ה' עד דאודי], ואכ"מ להאריך בזה:

עכ"פ הא מיהא חזינן דלהרמב"ם ז"ל בכל גזל הגר שלכהנים

ולהחולקים עליו לכה"פ בכה"ג דהודה אחר מיתת הגר לא קנה ה' מיד אלא הגזלן זכה בו תחלה ונעשית שלו ורק אח"כ כשיבוא ליד הכהנים הם נעשים יורשים כמו שנתבאר, וא"כ היאך קאמר הש"ס דאי יורשין הן חייבין במעשר בהמה והרי נעשה כבר לקוח ביד הגזלן קודם שקנהו ה' ונפטר, ואפי' חזרו הבעלים ולקחו נמי פטורין כמש"ל. [ועיי' בלח"מ (פ"ו מהלכות בכורות ה"י)]:

ז

ז) והנ"ל לומר דאע"ג דגם חזר ולקחו פטור מ"מ הכא

שפיר חייב. דהנה בעיקר הפטור דלקוח דלא כתיב בהדיא דלקוח פטור אלא דמשום דבעינן שיהא דומה לבנך נתמעט לקוח שאין לקיחה בבנך כבר עמדנו בספרנו שם דיש לפרש על שני פנים, א) דשם הלקוח שעליו פוטרו, ר"ל דבעינן שיהא שלו מכח לידה ברשותו ולא מכח לקיחה, ב) דלא בעינן כבנך ממש שיהא שלו מכח לידה אלא דהמיעוט דלקוח הוא רק שכל הזמן שנראה למעשר יהא שלו פרט ללקוח שלפני הלקיחה הי' ברשות אחר. וע"פ שני הטעמים הללו בעיקר הפטור דלקוח ישתנה גם טעם דחזר ולקחו, דלפי הדרך השני דבעינן שיהא כל הזמן ברשותו חזר ולקחו נמי פטור בשביל שאותו זמן שהי' ביד הלוקח לא הי' ברשות מוכר, ולפי הדרך הראשין דשם

הלקוח שעליו פוטרו יש לפרש כבר פטור דחזר ולקחו על שני פנים, אי משום דשם הלקוח שרובץ עליו ממכירה ראשונה שמכר ללוקח פוטרו גם עכשיו, דאע"פ שהוא עתה של הבעלים הראשונים שנולד ברשותם מ"מ הי' לקוח ואינו כבנך, או דבמה שהי' עליו שם לקוח ביד הלוקח לא איכפת לן כלל, דמ"ל אם ביד הלוקח הי' חשוב לקוח הרי עכשיו הוא ביד הבעלים שנולד אצלו, אלא דטעם הפטור הוא משום דעכשיו נמי אינו של הבעלים הראשונים מכח לידה ברשותם אלא מכח לקיחה, שהרי קניינם שהי' בו מתחלה מכח הלידה נפקע ע"י המכירה ועכשיו כשחזרו ולקחוהו הוא בא לרשותם רק מכח לקיחה, ולא עדיפי בעלים הראשונים מלוקח אחר. ומסתברא שאם נתפוס בעיקר הפטור דלקוח כדרך הראשון היינו טעמא דחזר ולקחו פטור כאופן השני דגם עכשיו כשחזר לבעלים הראשונים נחשב הוא כלקוח בידם, שהרי רק ע"י לקיחה האחרונה נעשה עכשיו שלהם. ומ"מ גם במוכר לאביו ומת אביו וירשו נמי יהא פטור ביד הבן, דאע"ג דעכשיו חזר ובא לידו בתורת ירושה שאין עליה שם לקיחה ואינה פוטרת מן המעשר מ"מ כיון שלא הי' של מורישו אלא מכח לקיחה לכן גם עכשיו כשנתרוקן רשותו ליורשו הרי הוא של יורש רק מכח הלקיחה של מורישו, דאי לאו כח הלקיחה של אביו לא הי' לו מה לירש ולא עדיף רשות היורש מרשות מורישו שגם הוא רק לוקח הי' ופטור. ואף שבספרי שם כתבתי שלא נוח לומר דטעם הפטור בעיקר הלקוח הוא משום שבא לרשותו מכח לקיחה ולא מכח לידה, דא"כ למה חייב בלקח תוך ח' משום שאינו שעת עשיי' עד שיהא בן ח' נהי נמי דאינו נפטר מצד הלקוח שקודם ח' שאינו שעת עשיי' הא מ"מ גם לאחר ח' לקוח הוא, ר"ל דגם אחר ח' אינו שלו מכח לידה ברשותו אלא מצד הלקיחה, הנה י"ל דיום השמיני שבו נתחייב במעשר נחשב לענין זה כלידה. ולפ"ז יצא דע"כ לא מיפטר אלא חזר ולקחו, דמה שחזר ונעשה עכשיו שלו נובע רק מכח הלקיחה שלקח עכשיו, אבל אלו הי' מצויר דאחר מכירתו לאחרים יחזור לבעלים לא מכח לקיחה חדשה אלא מכח מה שה' מתחלה שלו, ר"ל דקניינו עכשיו יהי' נובע מקנינו שהי' בו ע"י הלידה ברשותו הוה חייב במעשר, דבמה שהי' בינתיים שלא ברשותו לא איכפת לן כלל. והשתא אם נתפוס כדרך זו ניחא שפיר מה שכהנים חייבים במע"ב אם יורשין הם, משום דלאחר שנפקע קנין ה' הוא נעשה של כהנים לא מכח מתנה ולקיחה אלא שחוזרים ונעשים יורשים של גר, וכיון דיורש כרשות מורישו דמי הרי הוא כאלו חזרו לבעלים עצמם מכח קניינם שהי' בו מתחלה ע"י הלידה ברשותם ובכה"ג חייב במע"ב. [ואולי יש מקום לחלק עוד דדוקא כשהבעלים בעולם והבהמות יצאו מרשותן אז פטורין כשחזרו ולקחו, אבל אם מה שאינו ברשותן נובע מזה שאין הבעלים בעולם כלל ואח"כ חזרו ובאו לעולם שאני, דכל זמן שהיו בעולם הי' ברשותם ולא הי' להם הפסק, וא"כ ה"נ בגזל הגר כל זמן שהי' הגר חי הי' שלו וכשמת ואין לו יורשים אין כאן בעלים בעולם כלל דאכתי כהנים לאו יורשין הן וכשבא לידם ונעשו אז יורשין חזר להיות ברשותם]. ודו"ק כי קצרנו בזה:

ח

ח) וידידי הרה"ג וכו' מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן

מלאשא נ"י העיר לפום רהיטא על דברי התוס' מנחות דקנהו ה' בעודו בבית גזלן ואית בי' קדושה ממש ומועלין בו, א"כ בהי' מעלה את הכסף ומת אמאי ינתן לבניו קדושה שבהן להיכן הלכה. אמנם לפמ"ש למעלה באופנים שקנהו ה' רק ע"י הפרשתו לק"מ, דאמרינן התם נתן את הכסף לאנשי משמר כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב לי' ואמרינן התם עוד דגם בחטאת ואשם שמתו בעליהם הוו נפקי לחולין מה"ט דאדעתא דהכי לא אפרשו אי לאו דהלכתא גמירי להו דלמיתה ולרעי' אזלי, וא"כ ה"נ כשהפריש הכסף ליתן לכהנים לשם כפרה שמיד עם ההפרשה קנהו ה' לכי מיית אח"כ קודם נתינה שלא נתכפר כלל בטלה ההפרשה למפרע דאדעתא דהכי לא אפריש וממילא לא הי' מעולם הקדש כלל. ולפ"ז יוצא לן דמה דאמר אביי אדעתא דהכי לא אפריש לאו מסברא דנפשי' חידש כן אלא דממתניתין גופה מוכח הכי, דאל"ה גם במת קודם נתינה למה ינתן הכסף לבניו וקדושה שבהן להיכן הלכה כמ"ש אמנם לפי הדרך שכתבנו למעלה דבגזלה קיימת קנהו ה' ממילא גם שלא ע"י הפרשתו קשה היאך פקעה קדושה, דהשתא לא מהני ולא מידי מה דאדעתא דהכי לא אפריש. ולפ"מ שצידדנו לעיל לומר דבכה"ג לא מיירי מתניתין ניחא, אבל אם מיירי מתניתין גם בכה"ג שקנהו ה' בהודאה שאחר מיתת הגר ובלא הפרשה כשהגזלה קיימת קשה. וצ"ל כיון דקנהו ה' רק בכדי ליתנו לכהנים לכפרת הגזלן הלכך כשמת וליכא תו כפרה נפקע ממילא קנין ה'. ואל תתמה שיהא הקדש נפקע בכדי דכוותי' מצינו במעות ההולכות לים המלח דאין מועלין בהן ורק מדרבנן הוא דלא נהנין, עיי' במעילה (דף ג' ע"א) וברש"י שם ועיי' בערכין (דף ה' ע"ב), משום דכיון דאין בהן צורך עוד אינן קדשי ה', וה"נ דכוותה כיון שאין צורך לנתינה לכהנים לכפרה ממילא אינן קדשי ה'. אולם לפ"ז נמצא דההקדש נפקע רק מההיא שעתא דמת הגזלן ולא למפרע, וא"כ אכתי יקשה למה ינתן לבני הגזלן הרי קניינו של גזלן נתבטל כבר ע"י מה שקנהו ה' והשתא כי נפקע ההקדש למה יהא לבניו. [ועוד דאכתי יש לדקדק דיהא אסור ליהנות מדרבנן מיהא כמו בשאר קבה"ב שאין בהם צורך להקדש, עיי' בערכין שם ובדף י"ג, ועיי' מ"ש בספרי סי' ל"ח אות ד', כיון דלכתחלה היו מועלין בהן, ואף דיש לומר דבהא לא גזרו רבנן מ"מ דחוק הוא בכלל ואין להאריך בזה]. וצ"ל דכיון דלא אתי לבסוף לידי כפרה נפקע ההקדש למפרע, והדבר צריך תלמוד והסבר נכון:

ואין להתעורר לפ"ז דא"כ האיך כתבו התוס' דאתא קרא

דלה' לאשמועינן דמועלין בו עד שיבוא ליד כהן והיכי משכחת בי' מעילה, אי במזיד ולענין מלקות הרי התראת ספק היא דשמא ימות הגזלן ואשתכח דלא הוקדש כלל ואי בשוגג ולענין קרבן הרי כיון שמעל יצא לחולין ולא יגיע עוד ליד כהנים לכפרה וממילא בטל ההקדש למפרע, דז"א כלום דבמזיד שפיר חייב מלקות ואין זו התראת ספק כמ"ש התוס' גיטין (דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו) וש"ד, ובשוגג נמי לא נתבטל ההקדש חדא דנראה דאינו יוצא כלל לחולין ע"י מעילה משום דדינו כחרמי כהנים וחרמי כהנים אין להם פדיון כדתנן בערכין (דף כ"ח ע"ב) וממילא אינם יוצאים לחולין ע"י מעילה וה"נ דכוותה, [ואולי י"ל ע"ז גם אשם קריי' רחמנא], ועוד דאפילו אי הוה יוצא לחולין מ"מ תתקיים כפרה שהרי יושבו דמיה לכהנים ומ"ל הן ומ"ל דמיהן, שהדמים שהמועל משלם להקדש ולכהנים תחת היוצאים לחולין הוי כמו ששילם הגזלן, דהא קרן וחומש של מעילה לאו כפרה נינהו שיהא נחשב רק כאלו באו משל מועל לכפרתו אלא תשלומין הם לממון הקדש שגזל כמ"ש התוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה זה) וא"כ נחשב כאלו ניתנו ע"י הגזלן שלתשלומי נתינתו הם באים ועוד דבכל אופן איצטריך קרא לאיסורא מיהא, ותו לא מידי:

ט

ט) ומדי דברי בהאי עניינא ארשום לו בזה מה שאני

מהרהר דבר חדש בענין יציאת הקדש לחולין ע"י מעילה דהנה בהקדש היוצא לחולין בדרך חילול או כדרך מקח אינו מתחלל אלא בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו וע"י מעילה יוצא לחולין שלא בכסף, וצ"ל דגזה"כ הוא דמעילה שאני דלא בעינן בה ונתן הכסף כדדרשינן במעילה (דף י"ח ע"א) מקרא דתמעל מעל ואין מעל אלא שנוי דהיינו שיוצא מרשות הקדש לחולין, עיין בתוס' שם וברש"י ערכין (דף כ"א ע"א). והי' בזה לכאורה מקום לשאול כיון דגזה"כ הוא דמעילה שאני מפדיון א"כ אמאי קיי"ל דכל שאין לו פדיון אינו יוצא לחולין ע"י מעילה דילמא מעילה שאני דה"נ לא בעינן בה נתינת כסף. וצ"ל כיון דמעילה חידוש הוא אין לך בה אלא חידושה דלא בעינן נתינת כסף ויוצא לחולין בשוגג אע"ג דאי הוה ידע לא הוה מפיק לי', אבל כל זה הוא רק בדבר שאפשר לצאת לחולין ע"י פדיון מיהא דבזה גלי קרא דבחסרון נתינת כסף לא איכפת הכא, משא"כ בדברים שאינם יכולים לצאת לחולין גם ע"י כסף ל עדיפא

מעילה מנתינת כסף. והתוס' בקידושין (דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר) כתבו לר"מ דאמר הקרש במזיד מתחלל בשוגג אינו מתחלל וז"ל דמפיק לי' מקרא דתמעל מעל ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד כו' וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא דבלאו כסף הוא מתחלל אם ירצה לגוזלו עכ"ל. הנה הוקשה להם מקרא דונתן הכסף רק לר"מ אבל לר"י דאמר בשוגג מתחלל לא הוקשה להם מידי משום דבשוגג גזיה"כ הוא וקרא דונתן הכסף במזיד איירי. וראיתי בס' קרן אורה למעילה שם שנתקשה לרוב הראשונים דסברי דגם שלא בדרך הוצאה אלא בנהנה לחוד יוצא לחולין (ושלא כדעת הרמב"ם פ"ו ממעילה ה"ג) מנלן הא, עיי"ש בדבריו בארוכה. וצריך לומר דתמעל מעל גלי אכל אופני מעילה שמיציאה מרשות לרשות, מהקדש לחולין. וע"פ רמז מדברי הראשונים ז"ל מהרהר אני בזה דבר חדש דאולי י"ל דיציאת הקדש ע"י מעילה דמי ממש לפדיון בכסף. דבחולין (דף קל"ט ע"א) לענין תרנגולת של הקדש שמרדה אי פקעה קדושתה אי לא פריך הש"ס מדר"י אר"י ומשני ל"ק הא דאמר עלי הא דאמר הרי זו, וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו וז"ל פי' כשאמר עלי מכיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן וה"ל כחילול ומפקי' לחולין עכ"ל, ונראה לכאורה דהתחייבות זו שנתחייב הנודר הרי היא ככסף והקדש מתחלל על ידה, כשי' הריטב"א בכמה דוכתי דהתחייבות חשובה ככסף לענין קנין, עיין שמ"ק ב"מ (דף ע"ז ע"ב) וכתובות ודף צ"ב ע"א), ועיי' מה שהארכתי בזה בספרי (סי' ל"ט). ואף דאין פודין הקדשות בשטר ופירש"י בקידושין (דף ה' ע"א) אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ל הרי דהתחייבות לא מהני בהקדש, י"ל דהריטב"א מפרש לה בשטרות שיש להפודה על אחרים כמו שפירש"י במשנה בכורות ודף נ"א ע"א) אבל בשטר שלו שאני דאיכא התחייבות ודינה ככסף, וה"נ במעילה דחייבתו תורה לשלם קרן וחומש והם אינם כפרה אלא תשלומין לממון הקדש כמ"ש התוס' בכתובות שהזכרנו לעיל י"ל דהוי ככסף והקדש מתחלל עליו, וכן גם במזיד לר"מ דמיחייב מיהא לשלם קרן. ועכשיו מתפרש בפשוטו מה שאין הקדש יוצא לחולין ע"י מעילה בדבר שאין לו פדיון. ולפ"ז יצא לן חידוש לדינא, לפי מה דקיי"ל (מעילה ט"ו ע"א) דקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה, אם נהנה בחצי פרוטה מקדשי מזבח ובחצי פרוטה מקדשי בה"ב אף דמעל מ"מ לא יצאו קבה"ב לחולין, משום דחצי הפרוטה שהוא חייב נגד קדשי מזבח לא בא לחילול דקדשי מזבח לאו בני פדיון נינהו, ונמצא דלצורך חילול בא רק חצי פרוטה שכנגד קדשי בה"ב ואין הקדש מתחלל על פחות משו"פ. אבל דבר חדש הוא דמסתפינא להחזיק בו ובדברי הריטב"א חולין יש להסביר ענין אחר, ורק מהרהורי לבי ברהיטא הודעתי לכת"ר:

י

י) ובדברי התוס' קידושין שהזכרנו שכתבו דקרא דונתן

הכסף וקם לו למצוה בעלמא דבלאו כסף הוא מתחלל אם ירצה לגוזלו אין לשונם מדוקדק לי, דמאי שייך לומר למצוה בעלמא הרי כשאינו רוצה לגוזלו איצטריך קרא דאינו קונה אלא בכסף ולא במשיכה דמינה למד ר"י דמעות קונות ד"ת לדעת רש"י ב"מ (דף מ"ו ע"ב) ובכורות (דף י"ג ע"ב), וצריך לומר דאשגירת לישנא בעלמא הוא. והנה משיכה בהקדש לא מהני לכו"ע בין לר"י ובין לר"ל, לר"י משום דמשיכה אינה קנין כלל ואפילו בהדיוט ולר"ל כתבו התוס' בבכורות שם (ד"ה ד"ת) דמשיכה לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ונראה לכאורה דמה"ט לא יקנה מהקדש גם ביד וחצר, וכן נראה קצת ממה שאמרו בתו"כ (בחקתי) ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם אם נתן את הכסף הרי שלו ואם לאו אינה שלו, משמע דבשום אופן אינה שלו אלא בכסף. ומ"מ אין להקשות להתוס' אליבא דר"מ היאך הקדש יוצא לחולין ע"י גזילה שא"א לשום קנין להיות בהקדש שלא ע"י כסף אליבא דר"ל דאית לי' לענין זה סברא דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' [וכן גם לר"י כדבעינן למיכתב קמן], דשאני הכא דגזיה"כ הוא דתמעל מעל דע"י הוצאה מרשות לרשות גם כזו יוצא לחולין. ולפ"ז נדחו דברי הפנ"י קדושין שם שתמה על דברי התוס' אלו דהיאך אפשר דר"מ למד דמזיד מתחלל מקרא דתמעל מעל והרי כולי' קרא דמעילה בשוגג משתעי ובסכינא חריפא מפסיק לקרא, וכתב דר"מ מסברא בעלמא הוא דס"ל הכי דכיון דאשכחן דהקדש יוצא לחולין ע"י מקח וממכר א"כ ממילא במזיד מתחלל דרך מקח ונהי דהתם מתחלל ע"י כסף דכתיב ונתן הכסף וקם לו היינו למצוה כמ"ש התוספות עכ"ד, ולפי הנ"ל אין לומר כן מסברא דאיזה קנין אפשר לו לעשות בהקדש חוץ מכסף לר"ל כמ"ש [וכן גם לר"י כמו שנכתב להלן], ודוחק לומר דר"מ פליג על כל זה, אע"כ כמ"ש התוס' דר"מ יליף לה מקרא דתמעל מעל וגזיה"כ הוא. ואף דקרא דונתן הכסף וקם לו בחילול הוא דכתיב ולא בדרך מקח, כמבואר ברש"י סוכה (דף מ' ע"ב) קדש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול דכתיב ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך הרי מקח עכ"ל, וקרא דונתן הכסף וקם לו וכן קרא קמא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והי' לו דעלי' נמי אמרינן בתו"כ אם נתן את הכסף הרי הוא שלו ואם לאו אינו שלו בגאולה הוא דכתיב ולא בדרך מקח, דין אחד לדרך חילול ודרך מקח לענין קנין וגם לר"ל אין הקדש נקנה במשיכה אפילו דרך מקח כדתניא בקידושין (דף כ"ט ע"א) משכו במנה כי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו, ועיין בתוס' ר"י הזקן שם, ואפשר דאיתקש מכירה לגאולה, ולפי דברי התוס' בכורות מוטעם יותר דלא שייך כלל משיכה ושום קנין בהקדש וע"כ דבכסף הוא נמכר. וק"ק לי על פירש"י דר"י יליף דמעות קונות מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו והא ההוא קרא בקרקע הוא דכתיב, וכן קרא קמא דוהי' לו בבית כתיב שדינו כקרקע, עיין חו"מ (סי' צ"ה) דפלוגתא דרבוותא היא ובש"ך העלה להלכה כדברי האומרים שהוא כקרקע ועיי' במג"א (סי' תרל"ז ס"ק ז'). ולפמ"ש מיושב קצת דבהקדש לא שייך קנין אחר אלא כסף ויליף הדיוט מהקדש דנקנה ג"כ בכסף וממילא ידעינן דבמשיכה לא משום דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ומדנכרי בחדא ישראל נמי בחדא כמבואר בסוגיא דבכורות ובתוס' שה. ומאי דתפס רש"י את הכתוב ונתן הכסף וקם לו לאו דוקא למימר דהאי קרא במטלטלין משתעי אלא דאשכחן בכלל כסף בהקדש וע"כ גם במטלטלין כן דלא שייך בהו קנין אחר בהקדש. ואף שהתוס' כתבו סברא זו דלא שייכא משיכה בהקדש רק לר"ל דמשו"ה לא יליף מהקדש אבל לר"י דיליף משמע דלית לי' האי סברא, ועיין בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב ד"ה ד"ת) מ"ש בשם הרא"ש, י"ל דר"י נמי ס"ל הכי ולא באה ילפותא מהקדש דאין משיכה בהדיוט דזה באמת א"א ללמוד משום האי סברא דלא שייכא משיכה בהקדש אלא הילפותא היא רק כמ"ש דהדיוט קינה נמי בכסף כדאשכחן בהקדש, ומה שאין הדיוט קונה במשיכה ידעינן כבר מקרא דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ומדנכרי בחדא כו' כמ"ש, ור"ל סבר דמשום האי סברא לא ילפינן מהקדש גם זה דהדיוט קונה בכסף דשאני הקדש דא"א בקנין אחר ולפיכך נתנה לו תורה קנין זה. וכן נראה מהספרי שהבאנו לעיל דמשמע דגם ביד וחצר אין הקדש נקנה כמש"ל, אלמא דלכו"ע סברא זו קיימת. אמנם בפשוטו צריך לדחוק ליישוב דברי רש"י ז"ל דקרא דונתן הכסף וקם לו אכולה פרשה קאי שנאמרה בה גם בהמה שהיא מטלטלין. וקצרתי את דברי בסעי' זה מקום שיש בו להאריך הרבה, לפי שאינני עסוק בהן עתה ולא עיינתי בהם אלא לפום רהיטא ותן לחכם כו':

והנני ידידו הדוש"ת ומברכו בכ"ט:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף