דבר אברהם/ב/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ט.

מה שהשבתי להרה"ג וכו' מוהר"ר משה ליב סאנדאמירסקי ז"ל בווילנא.

א

א) כתב כתר"ה ליישב מה שהקשיתי במרוצת שיחתנו על הא דקיי"ל דדם כל זמן שיש בו מראה אדמומית אסור באכילה כמבואר ברמב"ם (פ"ו ממאכלות אסורות ה"ג) ומשמע דכל שיש בו רק איזה מקצת מראה אדום אפילו כשהוא יוצא כן מתחלתו מן הגוף אסור, והרי אמרינן בנדה (דף י"ט פ"א) וממאי דהני טהורין והני טמאין אמר ר' אבהו דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא אימא אדום ותו לא [ופרש"י ואימא אדום ותו לא האדום שבאדומים דהיינו כדם המכה] א"ר אבהו אמר קרא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, חזינן מזה דאי לאו קראי דדמיה דמיה הוה אמרינן דסתם דם הוא דוקא האדום שבאדומים, וא"כ בדם לאכילה דלא כתיב בי' ריבויא אימא שאינו אסור אלא האדום שבאדומים דוקא ולא כל מראה אדמומית. וע"ז כתב מעכת"ה ליישב ע"פ מ"ש התוי"ט כריתות (פ"ה מ"א) שהביא לדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית, ועל דם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא, אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים שדם הקלוח הוא הדם שהנפש יוצאה בו, ובגמ' כריתות (דף כ"ב ע"א) איתמר איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו ר"י אמר כל זמן שמקלח ר"ל אמר מטיפה המשחרת ואילך, וכתב התוי"ט שהרמב"ם פסק בדם שחיטה כר"ל בהקזה ובהקזה גופא פסק כר"י. ולפ"ז י"ל דמש"כ הרמב"ם כל זמן שיש בו אדמומית אין זה לרבות דליחייב אפי' על מראה שאינו אדום לגמרי אלא בא לרבות זה הדם האדום שקודם הקלוח ולמעוטי דם השחור שלפניו, ומה שכתב כ"ז שיש בו אדמומית עיקר כוונתו שלאחר שנפסק השחור ומתחיל האדום לצאת אז מתחיל חיוב כרת, עכ"ד:

הנה גם מעכ"ת יראה את הלחץ זו הדחק שבדבריו אלה, דא"כ לא הו"ל להרמב"ם ז"ל לומר כל זמן שיש בו אדמומית אלא עד שיהי' בו אדמומית כיון דלמעוטי אתי והרי דם השחור בא לפני דם הנפש. איברא דאיכא לדחוקי ע"פ המבואר ברבנו גרשום בכריתות שם דחמשה מיני דמים הם בהקזה שחור לפני המקלח ושחור לאחריו, (ורש"י הזכיר רק משחור שלפני האדום ולא זה שלאחריו, אבל בחולין (דף ל"ו ע"א) הזכיר ממשחיר שאחר המקלח, ובפסחים (דף, כ"ב ע"א) כתב ד' מיני דמים וחשיב רק משחיר שלאחר המקלח, ושם (דף ס"ה ע"ב) כתב ה' מיני דמים הם, ובס' נר תמיד לכריתות כתב דט"ס הוא ברש"י וצ"ל ד' מיני דרים וכן עמד ע"ז גם הרש"ש בהגהותיו, ולי נראה דכאן הוא כשי' רבינו גרשום רביה דרבי' דה' מיני דמים הם), וא"כ יש כבר מקום לומר כל זמן שיש בו אדמומית למעוטי את השחור שלפניו וגם שלאחריו אבל מלבד שדוחק הוא הנה אם נאמר דאפשר להכניס כוונה כזו בלשון כל זמן שיש בו אדמומית א"כ מאי פריך הש"ס בחולין (דף פ"ז ע"ב) לרב יהודא אמר שמואל דאמר כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכיסוי מכפרין תנינא חייבין בכיסוי תנינא כו', נימא דאתי למעוטי את השחור שאינו מכפר לפי שאינו דם הנפש ובכפרה דם הנפש בעינן, אלא ודאי דלשון זה לרבויי משמע לכל מקצת מראה אדום ושפיר פריך תנינא דם שנתערב כו' ובכל אופן לא הו"ל להרמב"ם ז"ל לסתום אח דבריו ובר מן דין אפי' כי יהיבנא לכת"ר לפרש כן דברי הרמב"ם ולהסב מעליו הקושיא עדיין לא הועיל מאומה, שהרי הלכה רווחת היא בישראל שכל מראה אדמומית אסור ולא אישתמיט חד מקמאי ובתראי לחלק בין אודם לאודם כדרך שמצינו בנדה, וכת"ר לא הועיל אלא למישדי מגברא אגברא. ובנדה שם מבואר להדיא דיש דמים שטהורים באשה וחייבים עליהם כרת, דאדום אינו טמא לשמואל אלא כתחלת הכאה של סכין ולא ככולה שחיטה ולאכילה אין שום חילוק:

ב

ב) ולכאורה עלה על דעתי ליישב קושייתי דשאני דם

לאכילה מדם נדה, משום דנראה דדם שאינו אדום שבאדומים אינו מין דם אחר דכל הדם הוא מטבעו אדום שבאדום אלא שלאיזה סבה הוכהה מראיתו, וכיון שכבר הי' אסור מתחלה בשעה שהי' אדום שבאדום ממילא באיסורו הוא עומד גם לאחר שהוכהה ולא פקע מיני', דאף דעכשיו שאינו אדום שבאדום אין תורת דם עליו מ"מ אסור הוא מלמפרע שהיתה עליו תורת דם, וכל איסור לא נפקע איסורו עד שיפסל מאכילת כלב ולא בשינוי אחר, ולא גרע מחלב דאמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) דחידוש הוא ומדינא הי' צריך להיות אסור כדם מ"ד דם נעכר ונעשה חלב אע"ג דהשתא ודאי מראה החלב אין בו תורת דם ומ"מ הוא אסור ועומד מלמפרע שהי' אליו תורת דם. [והא דפטורין על השחור י"ל דקים להו דשחור מתחלתו כך הוא ולא שהי' אדום ולקה בעודו בגוף, ולהלן ידובר בזה באריכות מפטור השחור וממה הוא פטור]. משא"כ בנדה דבמינן שתהא תורת דם עליו בשעת יציאתו לבית החיצון שפיר פריך הש"ס שאם אין תורת דם על דיהה מאדום שבאדומים לא תטמא אע"ג שמתחלתו הי' אדום שבאדומים משום דעכשיו בשעת יציאה אין תורת דם עליו. והא דטמאה בשחור משום דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה, הא אמרינן התם בנדה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר אחר יציאתו לבית החיצון. אלא דיש לפקפק ע"ז, דכל שיש בו מראה אדמומית חייב עליו גם כרת ומשמע אף שיצא כך מן הגוף במראה כהה, ובכרת הרי במינן דם שהנפש יוצאה בו, ובזה יש לחקור אימתי נקרא דם שהנפש יוצאה בו אם דוקא כשהוא יוצא מן הגוף שאז הנפש יוצאת בו בפועל או דילמא אפילו כשהוא עדיין בגוף אלא שראוי לחפש לצאת בו ע"י יציאתו כבר יש עליו דין כרת. ואם נתפוס כדרך הראשון דכל זמן שהוא בגוף שעדיין לא יצאה בו הנפש בפועל אין עליו תורת כרת נסתרו דברינו, דמ"ל אם דם זה שהוכהה הי' מתחלה אדום שבאדומים מ"מ אז הרי לא הי' עליו עדיין דין כרת ובשעת יציאתו נמי לא יחול עליו דין כרת כיון דבההיא שעתא אין עליו תורת דם כלל. ונ"מ נמי לענין אחע"א למנין שיחול על הדם מחיים איסור אחר שיש בו כרת משום איסור חמור, וכן בדם בהמה שמתה. והנה לכאורה יש קצת רמז לזה מרש"י בכורות שם שכ' דם נעכר ונעשה חלב והלכך חידוש

הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי, ומדהזכיר בזה חיוב כרת משמע לכאורה דר"ל דה"נ יהי' גם בחלב איסור כרת ונראה דכבר ירדה על הדם תורת כרת גם בהיותו בי אבל יש לפקפק טובא פ"ז כאשר יבואר, וכן צריך לברר אם בדם היוצא בשעת שחיטה בעינן דם שהנפש יוצאה בו ובזה עלינו להרחיב הדיבור קצת:

ב) והנה בפ' דם שחיטה תנן אכל דם שחיטה בבהמה בחי' ובעוף בין טמאין בין טהורין דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו, דם הטחול דם הלב כו' דם התמצית אין חייבין עליו ר"י מחייב בדם התמצית, וכתבו התוס' (ד"ה דם הקזה) וז"ל דם הקזה שהנשמה יוצאה בי וה"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבוא להם דם הנפש עכ"ל. והרמב"ם (פ"ו ממ"א ה"ג) כתב אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמומית ועל דם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח ודם השותת בסוף הקזה כשיתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו והרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא דם שהנפש יוצאה בו. וראיתי בפר"ח יו"ד (סי' ס"ז סק"א) שתפס דלהתוס' דם שחיטה שוה ממש לדם הקזה שאין חייבין כרת אלא על דם המקלח בשעת שחיטה כמו בהקזה לר' יוחנן דקיי"ל כוותי', והרמב"ם ס"ל דכל מין דם שחיטה שיוצא בשעת יציאת נשמה מקרי דם הנפש כל זמן שיש בו אדמומית, ותמה על התוי"ט דמקשי מסברת התוס' להרמב"ם, והביא שכ"כ גם בס' בה"ז יעו"ש. והנה מ"ש דלהרמב"ם לא בעינן בדם שחיטה מקלח אלא כל דם שיוצא בשעה זו מקרי דם הנפש, נראה פשוט שיצא לי' להרמב"ם ז"ל כן מדאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה כדאמרינן דם הקזה שהנשמה תלויה בו ר"י אמר כו' מכלל דבדם שחיטה ליכא פלוגתא בינייהו, ומכיון דליכא למימר דבדם שחיטה מודה ר"ל לר"י דבעינן מקלת דוקא ולא שותת דבמאי גרעה שחיטה משאר הקזה דמחייב בה ר"ל גם בשותת ע"כ צ"ל דבזה מודה ר"י לר"ל דחייבין גם על השותת. אמנם מה שתפס דלתוס' דם שחיטה שוה ממש לדם הקזה שאין חיוב כרת אלא על המקלח ומשווי פלוגתא בין התוס' להרמב"ם וכ"כ גם הבה"ז והלח"מ והרבה אחרונים דהתוס' והרמב"ם פליגי לא ברירא לי, דודאי ממאי דאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה מוכת כהרמב"ם כמ"ש. ואדרבא מדברי התוס' גופא נראה לי לדקדק קצת ההיפוך, דתפסו דסיומא דמתניתין דדם שהנשמה יוצאה בו קאי רק אדם הקזה אלא שדנו לדם שחיטה מסברא דנפשייהו בהוא הדין ואמאי לא תפסו דסיפא דמתני' דדם שהנשמה יוצאה בו אכולהו בבי קאי דהיינו גם על שחיטה ואינך ומנא פסיקא להו דקאי רק על הקזה. ונראה שהוא מה"ט שכתבנו, דמדאיפלגו ר"י ור"ל רק בדם הקזה מכלל דבשחיטה מודה ר"י דחייב גם על השותת, ומשו"ה ליכא למימר דסיפא דמתני' ערבינהו לכולהו בבי לענין שהנשמה יוצאה בו, שהרי משונין הם בדיניהם ואין יציאת הנשמה שבהקזה שוה לשחיטה, [ולהלן יבואר עוד ברחבה דגם עיקר פירוש המלים של יציאת הנשמה אינו שוה בשחיטה כבהקזה ולא רק במציאות הם משונין, ולכן תפסו דקאי רק אמאי דסליק מיני' דהיינו אהקזה ולא אשחיטה, אלא דס"ל מסברא דבודאי גם בדם שחיטה בעינן תנאי דהנשמה יוצאה בו כמו שיבואר להלן ולכן כתבו דה"ה כו', אמנם משונין הם בדיניהם דבזה רק המקלח הנשמה יוצאה בו ובזה גם בשותת. אבל אם נימא כהפר"ח דלהתוס' שוה דם שחיטה ממש לדם הקזה ורק על המקלח שבו חייבין אמאי הוצרכו להוא הדין ולא פירשו דסיפא דמתני' אכולהו בבי קאי. ועוד דא"כ למה תני מתני' כלל, דם שחיטה ונחירה אטו גרע מהקזה דעלמא. [איברא דזה איכא למדחי פורתא ולומר שאין הקזה אלא בנוקב הגידים ואיצטריך למיתני שחיטה אפילו בשחט ולא חתך וורידין, אבל דחוק הוא, ועוד דגם לפי"ז מ"מ כבר חזינן דיש חילוק בין שחוטה להקזה בזה גופא]. ולפ"ז י"ל דלר"ל דמחייב גם בדם הקזה על השותת ושוה דם שחיטה לדם הקזה [דעל השחור נראה דפטור אפילו בשחיטה גם לר"ל דאל"ה מנ"ל להרמב"ם למעט בדם שחיטה את השחור דבזה לא איפלגו ר"י ור"ל] אה"נ דסיפא דמתני' דדם שהנשמה יוצאה בו אכולהו בבי ורק לר"י דקיי"ל כוותי' הוצרכו התוס' להביא מסברא בהוא הדין. ולפ"ז יוצא דליכא פלוגתא כלל בין התוס' להרמב"ם דגם להתוס' חייבין בדם שחיטה על השותת גם לר"י. איברא דלהפר"ח י"ל דדייקו התוס' מדקתני במתני' דם שהנשמה יוצאה בו ואילו אכולהו בבי קאי הי' צ"ל יוצאה בהם, אבל דחוק הוא דשפיר שייך לשון בו על הדם שבכולהו, ולמה לן למשווי פלוגתא חנם בין הראשונים ז"ל:

ד) ובדעת הרמב"ם שעל כל הדם היוצא בשעת שחיטה חייב כרת ראיתי בחי' למס' כריתות שבסוף הס' חקור חיים מאבי הגאון בעל הנתיבות ז"ל שהביא מס' בה"ז דטעמו הוא דבכרת כתיב כי הדם בנפש יכפר ובכפרה קיי"ל דקרי דם כשהוא מאדים דהכי אמרינן בחולין אמר שמואל דם כל זמן שמאדים מכפר וכיון דדם הוא בכפרה גם כרת מיחייב, וכתב בחי' הנ"ל דמשמע דרצונו לומר דבדם שחיטה לא בעינן שתהא הנשמה יוצאה בו והכל תלוי רק במה שהוא מאדים ומכפר, וזה מתמיה דבכפרה גופה בעינן דם הנפש ומשו"ה דם התמצית אינו מכפר, כמו שהשיגו בחי' הנ"ל. והלח"מ כתב דאף דהתוס' כתבו דה"ה דבדם שחיטה בעינן דהנשמה יוצאה בו רבינו לא משמע דאית לי' הכי שכתב שבכל דם שחיטה (בלח"מ כתיב נמי והקזה והוא ט"ס) חייב כל זמן שיש בו אדמומית דסובר דכיון שהוא ממקום שהנשמה יוצאת שהוא הסימנים דתלי בהו חיותא כל דם היוצא הוי דם הנפש:

אבל דברי הלח"מ רחוקים ממני דמאי שייטא היא לדון לדם שחיטה כהנשמה יוצאה בו בשביל שהיא בא מסימנים מקום שהנשמה יוצאת ממנו, הרי הנשמה יוצאת בשביל חתיכת הסימנים ולא בשביל יציאת הדם הזה והשוחט ולא יצא דם נמי כשרין, ועוד דלאו מסימנים גופייהו יוצא הדם אלא מוודידין ומבשר הצואר ושחט ולא חתך וורידין כשר, ומה זה ענין לחשוב את הדם עצמו כאלו הנשמה יוצאת בו בשביל שנחתכו באותה שעה הסימנים, אתתהה, ועוד דלפי"ז דברי הרמב"ם סותרים זא"ז כמו שהעיר כבר התוי"ט שם, דבהלכות טומ"א (פ"י ה"ג) כתב הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחיה והעופות הטהורין אבל דם הקילוח אינו מכשיר שן חיים הן, הרי דגם בשחיטה יש חילוק בין מקלח לשותת וכשהוא שותת אין חיות כבר בבע"ח וממילא אין הנשמה יוצאת אז עוד לא ע"י הדם ולא ע"י הסימנים שכבר הם מתים ועומדים, ולמה חייב כרת על השותת באחרונה. וכן בכפרה דבעינן דם הנפש אמרינן בזבחים (דף כ"ה ע"א) ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור ולא מדם התמצית וכ"פ הרמב"ם (פ"ד ממעה"ק ה"ח), הרי דרק דם התמצית אינו מכפר אבל השותת לא נתמעט ומכפר, ומוכח דדם השותת נמי דם הנפש מקרי אע"פ שכבר יצאה הנשמה כמ"ש הרמב"ם בטומ"א לענין הכשר. וע"כ דם השותת באחרונה אינו דם התמצית, דדם השותת מכשיר להרמב"ם ודם התמצית אינו מכשיר, כמבואר בפסחים (דף ט"ז ע"ב) וזהו שקראו הרמב"ם ז"ל שם דם היוצא מתמצית הבשר שאינו מכשיר. וכן מבואר להדיא גם בסוגיא דכריתות לפי פירש"י ופיה"מ להר"מ דר"ל מחייב על השותת באחרונה בהקזה ובדם התמצית כו"ע ס"ל דפטור לרבנן דר"י. וכתבתי זאת רק להוציא מדעת כת"ר שרצה לדון במרוצת דבריו דדם השותת באחרונה ודם התמצית היינו הך, וסמך א"ע על מ"ש הרמב"ם בפיה"מ דכריתות שם על דם השותת שלא יארע זה אלא קרוב למיתה והוא דומה לדם התמצית, וזה אינו נכון כמו שנתבאר, אלא שהרמב"ם כתב זה רק בדרך דוגמא שדינו לענין כרת כדם התמצית לפי שאין הנפש יוצאה בו לר' יוחנן כמו שאינה יוצאה בדם התמצית לד"ה. וכת"ר הביא שמצא כן בס' ערוך לנר לכריתות שהביא שכתוב כן בחי' הר"ן לחולין (דף ל"ה

ע"ב), ואני לא מצאתי שם זכר לזה, ואכמ"ל:

וכל זה בא להאחרונים ז"ל מפני שהבינו שענין דם שהנשמה

יוצאה בו פירושו שעל ידי יציאת הדם הנשמה יוצאת בפועל, ולכן עלה על דעת הלח"מ לומר דכיון דע"י השחיטה מיהא הנשמה יוצאת ומאותו מקום יוצא גם הדם הוי כאילו הנשמה יוצאת ע"י אותו הדם אע"פ ששותת, ובשביל זה הוקשה גם להתוי"ט ואחריו לרבים מהאחרונים ז"ל ממ"ש הרמב"ם שהדם השותת בשחיטה מכשיר לפי שאין בהם עוד חיות דלפ"ז נמצא שע"י הדם השותת אין הנשמה יוצאת עוד שכבר מתים ועומדים ופרחה נשמתם ולמה חייב כרת. וכבר דחינו דברי הלח"מ בעיקרם ועתה נוסיף רק לומר דלפי מובן זה יקשה גם מדם המקלח או השותת לכל חד כדאית לי' שחייבין כרת על כולו, היינו על כל הדם המקלח או השותת ולא רק על הטפה האחרונה ממנו, וא"א כלל לומר שבכל טפה וטפה ממנו הנפש יוצאה בפועל דהרי חזינן שהיא חיה גם אחר יציאת מקצתו, ומלתא דפשיטא היא שאם יצא מעט דם בקילוח ונפסק והיא חיה שחייבין כרת על הדם ההוא והיכן היא יציאת נפש של זו. ולא עוד אלא דעיקר דם הקזה מיירי כשלא מתה הבהמה, עיין בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) ובחי' הרמ"ה שם, ועיי' מ"ש להלן אות ח':

ה

ה) אבל לענ"ד נראה דשיטת הרמב"ם אינה כן שנצטרך

שתצא הנפש בפועל ע"י יציאת הדם ולא זהו פירושו של דם שהנשמה יוצאה בו, ואפשר דדבר זה תלוי בפלוגתא ברבוותא ע"פ שינוי גרסותיהם בש"ס. דגרסינן בכריתות (דף כ"ב ע"א) תנן התם הלב קורעו ומוציא את דמו לא שא אינו עובר עליו אר"ז אמר רב לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת מיתיבי דם הטחול דם הלב כו' הרי אלו בל"ת כו' כי קתני אין חייבין עליו על דם דילי' כי קאמר רב דאתי לי' מעלמא כו' מעלמא מהיכא אתי אר"ז בשעה שהנשמה יוצאת מישרף שריף, ופירש"י דם דילי' הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים, דאתי לי' מעלמא אותו הנמצא בחלל הלב, שריף מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו. אבל גירסת הרי"ף והרא"ש בפ' כל הבשר היא להיפוך מיתיבי דם הטחול ודם הלב ה"ז בל"ת ההוא דאתא לי' מעלמא כי קאמר רב דם דגופו כו', ופי' הר"ן ההוא דאתיא לי' מעלמא והוה לי' דם האברים שהי' בלוע בהם יפירש לתוך הלב ודם האברים שפירש בל"ת כדאיתא בכריתות, כי קאמר רב בדם דגופי' דם המכונס ועומד לעולם בחללו של לב דהוה לי' כדם בעין דעלמא כו' ומעלמא מהיכא אתי היאך מתכנס דם האברים ללב, בשעת יציאת נשמה מצריף מצטרף הדם לתוך הלב עכ"ל. וכ"ה גירסת עוד ראשונים כהרי"ף וכ"ה שיטת הרמב"ם שכתב שעל הדם הכנוס בתוך הלב חייבין כרת ועל הדם המתכנס ללב בשפת שחיטה אין חייבין כרת, וכתב המ"ח דזהו ע"פ הגירסא שברי"ף. וכן מבואר בפיה"מ לכריתות שם וז"ל ומה שאמרו דם הלב (שהוא כל"ח) ר"ל הדם הנמשך אל הלב בשעת שחיטת בע"ת אבל הדם שיש בלב עצמו חייבים עליו כרת לפי שהוא דם האמתי עכ"ל:

והנה גירסת רש"י ז"ל קשה טובא, דפתח בדם דיני' הנבלע

בבשר הלב שהוא כשאר דם הנבלע באברים שאין עוברין עליו אלא בל"ת וסיים בדם דאתי מעלמא שמושך אליו בשעת שחיטה מבית השחיטה דרק ע"ז חייבין כרת, ומדם הכנוס תמיד בחלל הלב שאינו לא נבלע בבשר הלב ולא נמשך מבית השחיטה שתיק ולא זכר ממנו כלל. וצריך לחקור לשי' רש"י מאי דינו של דם זה. ונראה דממקומו הוא מוכרח שעל דם זה פטורין מכרת, דאי תימא שדינו כדם דאתי מעלמא להתחייב עליו בכרת לפי שהוא דם בעין א"כ מאי פריך הש"ס מעלמא מהיכא אתי לי' ואיצטריך למימר בשעה שהנשמה יוצאת מישרף שריף והרי תמיד נמצא בלב דם הנמשך אליו דרך העורקים שמתפשטים בכל הגוף וזורמים תמיד אל הלב ולא מבית השחיטה קאתי כידוע לחוקרי הטבע, אע"כ דלשי' רש"י מוכרח דגם דם הכנוס ועומד בלב נידון רק כדם האברים בל"ת ולא כדם שהנפש יוצאה בו רק דדם היוצא מבית השחיטה דינו כדם הנפש, אלא דדם זה שיצא לבית השחיטה וחזר ונמשך ללב נמי חייבין עליו כרת שכבר הי' דם הנפש אלא שחזר ונתכנס ללב ודמי כנתכנס לתוך כלי. והוא תמוה מאד כמ"ש הרמב"ם שהדם שבלב הוא הדם האמיתי לפי שכל הדם היוצא לבית השחיטה מן העורקים הוא בא ואותם עורקים מוליכים הדם גם לחלל הלב והעולה על כולנה הוא שכל ענין החלוקה בין דם לדם לענין שהנפש יוצאה בו תמוה מאד, שהרי ידוע שכל הדם סובב הולך תמיד בכל הגוף דרך העורקים, יוצא מן הלב לעורקים ורץ בכל הגוף וחוזר לתוך הלב ע"י עורקי החזרה (ווענען) וחוזר חלילה, וכיון שהדם הוא הנפש ראוי הי' לכל הדם שיקרא דם הנפש, וכן מתבאר מתוס' שבת (דף מ"ה ע"א ד"ה כי היכי) וכ"ה בכתובות (דף ה' ע"ב ד"ה דם) דחובל חייב משום נטילת נשמה דנטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נפש דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא [עיי' בחי' המאיר לשבת (דף ק"ז)], ואין שום נ"מ בזה בין דם המקלח או לא שהכל הוא בכלל נפש, וכן פירש"י בחד לישנא ר"פ שחונה שרצים, עיי' בתוס' שם ע"ה. וכבר שבפה לה נפשנו לעג האומרים בשביל סוגיא זו שלא הי' ידוע לחז"ל ענין מרוצת הדם דרך הלב והעורקם וטבעו ומצוה רבה ליישב. ע"כ אמרתי לבקוע לי דרך חדשה, להסיר המעקשים ולשימם למישור ולהראות צדקת חז"ל:

ומתחלה נאמר לשי' רש"י ז"ל, דנראה דשיטתו היא דלענין

חיוב כרת לא די לנו במה שהדם בכלל נקרא נפש דלפ"ז יש חיוב כרת על כל הדם, אלא דבעינן שתהא הנפש יוצאת על ידי יציאת הדם מהגוף בפועל. ואפשר דטעמא דמילתא הוא מדכתיב גבי כרת כי הדם הוא הנפש וכתיב קרא אחרינא לא הלכלו כל דם לרכות דם האברים שאין הנשמה יוצאה בו, מכלל דרצון החזרה בזה דלענין חיוב כרת לא די כתב שהדם עצמו בטבעו הוא הנפש, דלפ"ז הי' נכלל כל הדם שכגוף בכלל זה ולא הי' צריך לרבויי דם האברים, אלא דאינו חייב כרת אלא על, הדם שע"י יציאתו מתוך הגוף יוצאת הנפש בפועל, משא"כ לענין שבת שפיר חייב משום נטילת נשמה על כל מין דם לפי שהדם מצד טבעו הוא הנפש גם בהיותו בגוף סיבב הילך ולפיכך דם הכנוס כתוך חללו של לב אע"פ שבודאי הוא הדם האמיתי והוא הנפש מ"ח אין חייבין עליו כרת לפי שלא יצא מגוף הבע"ח ולא יצאה הנפש על ידו, ואין חייבין כרת אלא על הדם היוצא מן הגוף בשעת שחיטה שע"י יציאתו הוא מת, וזהו דקרי לי' הש"ס דם דאתי מעלמא היינו שיצא כבר ונאסר כדם שהנפש יוצאה כו וחזר ללב לבתר דנאסר כבר, וע"ז פריך הש"ס שפיר מעלמא היכא אתי לי' דכל הדם המתכנס ללב רק מתוך העורקים שבגוף הוא מתכנס אבל מבית השחיטה ששם נפסקו העורקים אינו חוזר ללב והוא דבר רחוק שיכנס לתוכו דרך חללים, ומשני דמישרף שריף דאפשר שיכנס מבית השחיטה ע"י נשימתו לקנים. ובדם השחור דפטורין עליו כדאמרו גבי הקזה וה"ה בשחיטה [אפילו אם דם הוא מצד עצמותו כמו שידובר בזה להלן בס"ד], הוא משום דקים להו דדם כזה שהוא לקוי או שמתחלתו הוא כך אינו מחזיק את הנפש וממילא אינו ממעט את החיות ביציאתו. ובדם השותת איפלגו ר"י ור"ל, דלר"י אינו דם שהנפש יוצאה בו משום דמה שהוא שותת סבתו היא שנתמעט הדם כבר בגוף והבע"ח קרוב למיתה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ כריתות שנביאהו להלן, וכיון שנתמעט הדם כ"כ אין בכחי עוד להחזיק את הנפש אפילו אם ישאר בגוף ולכן ע"י יציאתו אין הנפש יוצאת כבר שביכו"כ הבע"ח מת, ור"ל ס"ל דגם ע"י השותת הנפש יוצאת. (ואנן קיי"ל כר"י והוא מתאים גם עם מסקנת החוקרים בזמננו, וכן י"ל על השחור שסבתו הוא מחסרון החומצן שבו ואינו בא ממסכת הארטערען אלא מהמענען כידוע, ואכמ"ל). וכן דם השותת בראשונה אין הנפש יוצאת בו, אי משום דדם זה לא בא מן העורקים הגדולים אלא מסביבות הבשר שנפצע, אי משום דע"י שתיתה טפין טפין לא תצא הנפש דמדרך הרם לקרוש ולהעלות גלד שיסתום מקום הפצע ותפסק זרימתו, אבל כשהוא מקלח לא יארע זאת, ולהלן יבואר בדרך מרווחת יותר. ולפ"ז גם בדה שחיטה נראה דבעינן מקלח דוקא ולא שותת באחרונה וחביבין עלי הדברים האלה כץ שהייתי

מצטער מלגלוג המתחכמים על דברי חכמינו ז"ל, ולפי המבואר הכל על מקומו בא בשלום ודבר ה' יקום לעד. אמנם מה שהביא המ"מ (פ"ו ממ"א ה"ה) מהשגות הראב"ד (שאינו לפנינו) דדם היוצא מבית השחיטה הוא מן הריאה ומן הכבד אינו בדיוק אלא מכל העורקים הוא בא:

ואף שדבר חדש הוא דלרש"י אין חיוב כרת על הדם הכנוס

בלב מטבעו ושרק ביציאתו נעשה דם הנפש, מילתא דמסתפינא לקבוע בה מסמרות, מ"מ לכאורה נראה ברור כן מהסוגיא לפי גירסת רש"י. ולפ"ז בדם נבלה לא משכחת לעולם כרת אפילו על הדם הכנוס בלבה. ובזה תתיישב לכאורה קושית התוס' פסחים (דף כ"ב ע"א ד"ה והרי), שהקשו על הא דפריך התם הש"ס לר' אבהו והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו כו' [דמותר בהנאה] ואמאי לא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה, ולהנ"ל א"ש דעל דם האברים שאינו אלא בל"ת ל"ק כלל קושית הגמ' דילפינן היתרו בק"ו מחלב דמה חלב שענוש כרת מותר בהנאה דם האברים שאינו ענוש כרת לא כ"ש כדאמר הש"ס להלן (דף כ"ג ע"ב) לענין גיד אלא דקושית הגמ' היא על דם הנפש וא"כ לא שייך לומר ע"ז כשהותרה נבלה כו' דבנבלה ליכא דם הנפש לעולם. אח"ז מצאתי בס' חמדת צבי לפסחים שם שתירץ הכי ותפס בפשיטות מדכתב הרמב"ם אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה דבדם נבלה ליכא לעולם דם הנפש. ותמיהני קצת דדם הכנוס בלב שכתב הרמב"ם בתר הכי בסתמא קתני ונראה לכאורה דזה לא קאי אשחיטה דוקא וא"כ על דם הלב יתחייב כרת גם בנבלה להרמב"ם. ולא מצאתי מפורש לע"ע מי שידבר בזה ומדברי קצת אחרונים נראה דבדם נבלה לא משכחת לעולם כרת. ועל עיקר התירוץ עדיין יש לפקפק דהא נחורה נמי בכלל נבלה היא ובדם נחירה חייב כרת לכו"ע. ונהי דלרש"י איכא למידחק דממה שהותרה נבלה הותר נמי דמה ליכא למילף אלא דם הנשאר בתוכה ולא מה שיצא בשעת נחירה לחוץ, ומה שנשאר בפנים אפי' דם הלב אינו בכרת דגם בשחוטה אינו בכרת אם לא מישרף מבית השחיטה, אבל מה שרצה הח"צ לומר כן גם להרמב"ם אינו נכון דשפיר משכחת בנבלה דם הנפש בדם שבלבה, דאפילו אם נפרש כמו שתפס הח"צ דמ"ש הרמב"ם בתר הכי שעל דם הכנוס בתוך הלב חייבין כרת לאו כללא רבא הוא גם אמתה אלא קאי אדלעיל מיני' אשחוטה הא מ"מ נחורה ודאי בכלל זה דהא קתני ברישא גם נחירה, ונחורה בכלל איסור נבלה היא. ועדיין אין התירוץ מתיישב אפי' לשי' רש"י, דכיון דבדם שבל"ת ילפינן דמותר בהנאה מק"ו מחלב ממילא גם דם הנפש יהא מותר דגילוי מילתא בעלמא הוא שכל לא תאכל דכתיבי בלאוי דם אין איסור הנאה בכללן כמ"ש הצל"ח שם וכמש"ש התוס' (ד"ה מה מים), וע"כ צ"ל דהש"ס דפריך והרי דם כו' לא נחית השתא למאי דמסיק בתר הכי ק"ו מחלב דה"נ פריך מגיד, א"נ כמ"ש הצל"ח דאזדא לר"י דאמר לכם דגבי ערלה להוציא הנטוע לרבים ואיכא למימר ערלה תוכיח. ובעיקר הדבר לענין דם מתה עדיין צריך אני לישב על מדוכה זו ולהתלמד:

ו

ו) אמנם לשי' הראשונים והרמב"ם מכללם דעל דם הכנוס

בתוך חלל הלב חייבין כרת שהוא הדם האמיתי ועל הדם הנמשך אליו מעלמא בשעת שחיטה אינו עובר אלא בל"ת כדם האברים, נראה דס"ל דאין פירושו של דם שהנשמה יוצאה בו מה שהנפש הוצאה בפועל ע"י יציאת אותו הדם מתוך הגוף שהרי דם הלב לא יצא מעולם מתוך הגוף ומ"מ חייבין עליו כרת, אלא פירושו הוא דכיון דהדם הוא הנפש לכן כל דם כזה שאילו הי' נשאר בגוף הי' גורם להחזיק את הנפש ואילו יצא ממנו הי' מקרב יציאת הנפש הרי זה נקרא דם הנפש, ולא נתמעט מזה אלא דם השחור שאינו מחזיק את הנפש מצד מהותו כמש"ל, ודם התמצית לכו"ע או דם השותת בהקזה לר' יוחנן שמפני שנשאר כבר בשיעור מועט אין בכחו להחזיק עוד את הנפש כמש"ל ולכן אינו נקרא דם הנפש אפילו אם יצא, אבל דם הלב אע"פ שהוא נשאר בתוך הגוף ולא יצא ומ"מ מת הבע"ח שפיר חשיב דם הנפש שאילו לא מת הבע"ח בסבת דבר צדדיי דהיינו השחיטה והנחירה וכדומה עדיין הי' בכח אותו הדם להחזיק את הנפש מצד עצמו, ר"ל מצד שיעור הדם הדרוש לבע"ח. ונראה לכאורה פשוט דלאו דוקא דם שבחלל הלב אלא כל דם בעין הכנוס בחוטין, היינו בעורקים הנמשכים מתוך הלב, נמי נידון כדם הלב כל שהוא עולה על השיעור שהי' שותת כבר מצד עצמו מחמת מיעוטו. ודם השותת בהקזה דאין בו כרת לר' יוחנן הוא משום דהשתיתה מוכיחה שנשאר בי רק מעט דם והם קרובים כבר למיתה מצד אבידת הדם כמ"ש בפיה"מ וכמו שהזכרנו למעלה בשי' רש"י, ואותו מיעוט הנשאר אין בכחו להחזיק עוד את הנפש ולכן אינו נקרא דם הנפש:

ולפ"ז נראה דבבהמה שמתה נמי חייבין כרת על דם שבלבה

שהרי ראוי הי' לנפש לצאת בדם זה אלמלא מתה מסבה אחרת ודם הנפש מקרי, וכן נראה דמ"ש הרמב"ם ועל דם הכניס בתוך הלב מילתא באנפי נפשה היא דבכ"מ חייבין עליו ולא קאי רק אשחיטה ונחירה דלעיל מינה, ודלא כמו שתפס בס' ח"צ שהבאנוהו לעיל. אמנם אם הקיז דם לבהמה ומתה מתוך הקזה ע"י אבידת הדם אין חייבין כבר כרת על הדם הכניס בלבה, שהרי חזינן שמתה מצד התמעטות הדם ולא הי' כח בדם זה הכנוס בלב להחזיק את הנפש. והש"ס דמחייב על דם הכנוס בלב מיירי בשחיטה וכדומה דבזה שפיר חייבין כרת דאישתכח שנשאר שיעור דם כזה שהי' יכול להחזיק את הנפש מצד צורך הדם אלא דהמיתה באה לסבת השחיטה והנחירה. אבל על דם דאתי מעלמא מה שמושך אליו בנשימתו מהדם שיצא מתוך הגוף לבית השחיטה אין חייבין כרת, משום דקים להו דרק דם האברים שמתמצה לבית השחיטה מיצרף לתוך הלב דרך בית השחיטה אבל דם הנפש שיוצא לבית השחיטה יוצא כולו ולא מיצרף ללב, כמ"ש ע"ז במעדני יו"ט פ' כל הבשר (סי' כ"ה אות ע') עיי"ש. ואל תתמה על דברי המעדיו"ט וכי דם נביא הוא לידע מהו דם הנפש כי היכי דלא ליצרף ללב ומהו דם האברים דליצרף, די"ל דדם שהנפש יוצאה בו הוא בא מן העורקין וכל שהוא מקלח הוא זורם בכח לחוץ ואינו חוזר ונבלע, ואפילו השותת נמי זורם ומקלח קצת אלא שהוא מקלח ופוסק מקלח ופוסק כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ כריתות פירושו של שותת, ויורד בשפע קצת ונשפך מבית השחיטה, ורק לדם האברים שמתמצה טפין טפין ואינו זורם כלל אפשר שיחזור ויבלע לתוך הלב:

ז

ז) והשתא שפיר כתב הרמב"ם דבשחיטה ונחירה חייבין

כרת גם על דם השותת אע"ג דודאי גם בשחיטה ונחירה בעינן דם הנפש דוקא כמש"ל דאין חייבין כרת אלא על דם שמכפר והוא דם הנפש, משום דבשחיטה ונחירה גם השותת הוא דם הנפש שלא כבהקזה כמו שנבאר דהרמב"ם בפיה"מ כריתות כתב דדם הקזה שותת בשעה שנתמעט בתכלית ולא ישאר ממנו בעורקים אלא שיעור מיעוט ולא יארע זה אלא קרוב למיתה, והוא משום דבשעה הקרובה למיתה שנחלש הגוף אין הלב עובד כבר כראוי בקבלת הדם וההורקה לתוך העורקים ולכן הוא מקלח ופוסק מקלח ופוסק, ומשום שבהיות הדם המורק מן הלב מועט הוא מספיק לצאת וליפסק קודם שיבוא הזרם השני שלאחריו, (והרמב"ם שם כתב כדרך אחרת קצת ואינו מבורר לי כל צרכו יעו"ש), וזה הוי הוכחה שנתמעט כבר הדם עד שיעור הקרוב למיתה, דכיון דכל מיתתו באה משום אבידת הדם הרי הקריבה למיתה מוכיחה שלא נשאר עוד שיעור דם כזה שיכול להחזיק את הנפש, וממילא מה שנשאר אינו נידון כדם הנפש כמש"ל. וכ"ז לא שייך אלא בהקזה ובה למיתה באה בסבת מיעוט הדם, דנמצא דהמעטת הדם היא הגורמת לשתיתה והשתיתה מעידה על המעטת הדם, משא"כ בשחיטה ונחירה והתזת הראש שהבע"ח מתקרב למיתה מצד השחיטה והנחירה וההתזה עצמן ומכיון שהוא מתקרב למיתה עי"ז הדם שותת ואינו מקלח אע"פ שעדיין יש בו דם הרבה, הלכך אין מהשתיתה ראי' כלל שנתמעט הדם בתכלית המיעוט אלא סבת השתיתה היא רק מפני שהבע"ח מתקרב למיתה ע"י סבה צדדית דהיינו השחיטה, אבל בעצם עדיין יש בו דם הרבה שאלמלא סבת השחיטה הי' יכול עוד לחיות על ידו, וכל כה"ג עדיין דם הנפש

הוא כמש"ל, ולפיכך חייבין עליו כרת ולא גרע הדם היוצא בשתיתה מאלו לא יצא כלל והי' נשאר כנוס בלב ובחוטין דג"כ חייבין עליו לשיטתו. ונמצא שבעצם שחיטה והקזה דיניהם שווין, דבשניהם בעינן דם הנפש והיינו דם כזה ובשיעור כזה שהי' מקיים את הנפש אילו הי' נשאר בגוף ולא באה סבה למיתה מצד אחר אלא שחלוקין הן רק במציאות, דבהקזה תשמש השתיתה מטבעה לסימן להתמעטות שיעור הדם ובשחיטה אינה סימן. והלכך כשר גם לכפרה כיון דמצד עצמו דם הנפש הוא, דהיינו שהי' מחזיק את הנפש אלמלא סבת השחיטה, ולא נתמעט אלא דם התמצית שהיא הנשאר בבע"ח בתכלית המיעוט שגם אלמלא השחיטה לא הי' יכול לחיות על ידו (ולפ"ז בהקזה לר' יוחנן דם השותת ודם התמצית היינו הך, ורק בשחיטה נ"מ בינייהו במציאות, ומזה ילמוד לענין מ"ש למעלה באות ד' במ"ש הערוך לנר דשותת ודם התמצית היינו הך ונסתייע מחי' הר"ן):

ומזה מבואר דענין דם שהנפש יוצאה בו וחיות הבע"ח

בפועל באותה שעה הם שני ענינים נפרדים, ושפיר משכחת לה שיהא הבע"ח מת כבר ומ"מ דמו נקרא דם הנפש, ובשחיטה ששתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח מ"מ מקרי הדם דם הנפש לפי שמיתתו באה רק בסבת השחיטה ולא בסבת מיעוט הדם דהא דאמרינן שאין השתיתה שבשחיטה סימן לפסיקת דם הנפש הוא רק בנוגע להדם עצמו, דהיינו שאינה סימן שנתמעט הדם עד כדי שיעור שלא יוכל להחזיק את הנפש, אבל כשאנו באים לדון על הבע"ח עצמו אם הוא עדיין חי בשעת שתיתת הדם או כבר מת בודאי אמרינן דשתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח בסבת השחיטה מיהא דאילו הי' חי הי' דמו מקלח. והשתא שפיר פסק הרמב"ם בפ"י מטומ"א שהדם המקלח בשעת שחיטה אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה ורק השותת מכשיר, משום דסבר כשי' רש"י דגם בשחיטה רק דם חללים מכשיר דהיינו כשהוא מת ולא כשעדיין חי ושתיתת הדם מעידה שכבר מת הבע"ח, ואין זה סותר כלל למה שפסק דבשחיטה חייבין כרת על השותת דהתם רק לענין הדם דיינינן שלא הי' מת מצד מיעוטו אבל הבע"ח עצמו בודאי מת ע"י השחיטה מיהא דאל"ה הי' דמו מקלח, ודבריו ז"ל מיושבין ברווחא:

ח

ח) אולם על דרך זו בחלקה עדיין איכא עקולי ופשורי,

דא"כ גם בדם השותת בשחיטה נתת דבריך לשיעורין שלא על כולו צריך להתחייב כרת תמיד, דדוקא כשהוא בגוף בשיעור מרובה שהי' יכיל להחזיק את הנפש והשתיתה באה רק לסיבת קריבת המיתה מצד השחיטה אז חייבין כרת דהדם עצמו מדם הנפש הוא, אבל כשנתמעט לבסוף כ"כ עד שגם אלמלא השחיטה נמי לא הי' יכול להחזיק את הנפש לא הי' צריך להתחייב עליו כרת דכבר אינו דם הנפש גם מצד עצמו, והרמב"ם מיסתם סתים לה שכל זמן שיש בו אדמומית חייבין עליו כרת. ואף די"ל דכל שהגיע לשיעור כזה כבר נקרא דם התמצית דמפרש בי' שאינו אלא בל"ת, מ"מ אפשר שדחוק הוא קצת ויש לבע"ד מקום לחלוק ועוד דלפ"ד חכמי הטבע ע"י חתיכת הסימנים לחוד לא הי' ממהר הבע"ח למות ורק לסבת חתיכת הוורידין ויציאת הדם מיתתו מתקרבת ושוב יש לדון גם בזה מקלח ושותת מצד שיעור הדם עצמו. ועוד קשה מדם השותת בראשונה דפטור בהקזה שאינו חשוב כדם שהנשמה תלוי' בו והרי הכל הוא מין דם אחד שהולך וסובב בגוף. ולכן אוסיף לומר בזה לשי' הרמב"ם בשינוי קצת, דלעולם כל הדם נקרא דם הנפש לפי שהדם הוא מטבעו הנפש וכמו דלענין שבת חייב עליו משום נטילת נשמה להתוס' מה"ט ה"נ חייבין כרת על אכילתו, ורק דם התמצית נתמעט אי משום דדם הבלוע בבשר ומתמצה ממנו שאני שאינו בכלל נפש כלל אי מטעמא דכתיבנא דמדאיצטריך קרא דלא תאכלו כל דם לרבות דם האברים מכלל שזה אינו בכלל דם הנפש לענין חיוב כרת. אבל כל זה הוא רק בשחיטה ונחירה ולא בהקזה כמו שיבואר. דאמרינן בפסחים (דף כ"כ ע"ב) דם הוא דאיתקש לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור ואי זה זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו, ופירש"י מהו דתימא רק חזק לבלתי אכול הדם אוזבחת מבקרך ומצאנך דכתיב לעיל קאי ודם זביחה הוא דאסור אבל דם הקזה מותר, הרי חזינן דמגופי' דקרא דאיסור אכילת דם דכתיב. בי' כי הדם הוא הנפש לא הוה ידעינן אלא דם שחיטה. ולכאורה קשה כיון דדם קילוח של הקזה נמי הנפש יוצאה בו ומ"מ בעינן להיקשא דאבר מן החי ואל"ה לא הוה אסרינן לי' מקרא גופי' משום דקרא קאי רק אוזבחת א"כ מנלן דגם נחירה והתזת הראש בכלל שחיטה הן ולא בכלל הקזה, וכיון דמרבינן גם דם נחירה והתזת הראש השחיטה משום שהוא דם הנפש א"כ לדם הקזה נמי למ"ל היקשא הרי דם קילוח דהקזה נמי דם הנפש הוא ונכלל בקרא דכי הדם הוא הנפש, דלבתר היקשא נמי הרי דם הנפש מיהא בעינן בהקזה. ואין לומר דאי לאו היקשא דאבמה"ח הו"א דלא בעינן כלל שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש אלא דם היוצא בשחיטה בשעת יציאת נפש וגם דם התמצית בכלל וממילא לא נכללה הקזה בזה, ורק לבתר דגלי היקשא דחייב גם על דם הקזה ידעינן דפירושא דהדם הוא הנפש הוא שיהא הדם עצמו דם הנפש וממעטינן דם התמצית מיני', דא"כ אי לאו היקשא לא הוה איצטריך כלל למיכתב כי הדם הוא הנפש והי' חייב על כל דם היוצא בשחיטה, ומדכתב קרא כי הדם הוא הנפש ש"מ דאתי לגלויי שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ולמעוטי דם התמצית, א"כ גם בלאו היקשא נמי הוה ידעינן דפירושא דהדם הוא הנפש היא שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ובזה תלוי האיסור, וא"כ על קילוח דהקזה נמי יש לחייב שהוא ג"כ דם הנפש. אבל הענין פשוט דגם בלאו היקשא הוה ידעינן דאינו חייב אלא על דם הנפש, והיינו כל הדם שהוא בכלל הנפש ולמעוטי דם התמצית על אחד מהדרכים שכתבנו למעלה, אלא דהו"א דקאי רק אוזבחת, דהיינו דחוץ ממה שהוא דם הנפש מצד עצמו בעינן נמי שתהא בו זביחה. אמנם על כרחך אפילו אי לאו היקשא דאבמה"ח לא הוה בעינן לענין איסור הדם שחיטה כשרה ממס וגם שחיטה פסולה הויא לענין זה בכלל וזבחת, אלא דמגופי' דקרא דקאי אוזבחת הו"א שלא נאסר דם הנפש אלא כשנעשה בבהמה מעשה הממיתה והדם הוא לאחר מעשה מיתה זו. ולפ"ז הוה בעינן שני תנאים לאיסור הדם, חדא שיהא הדם מצד עצמו דם הנפש ולמעוטי דם התמצית או גם השותת למאן דסבר למימר דגם בשחיטה אין חייבין עליו, ושנעשה בהבע"ח מעשה מיתה והדם יוצא או נשאר בבהמה אחריה, וה"ה נמי נחירה והתזת הראש שנעשה בה מעשה מיתה תחלה והדם יוצא אחריה. משא"כ בדם הקזה אע"פ שמצד עצמו הוא דם הנפש דכל דם חוץ מדם התמצית הוי דם הנפש כמ"ש כי הדם הוא הנפש מ"מ הרי הדם יוצא מבהמה חי' שלא נעשה בה מעשה מיתה ולכן הו"א דאין חייבין עליו, וה"ה נמי דם היוצא בשחיטה גופה מן העור והבשר לפני חתיכת הסימנים דלאו שם שחיטה עלה דלא הי' בכלל האיסור אפילו אם מקלח משום שאינו יוצא אחר מעשה מיתה ורמי רק להקזה. וזהו דילפינן מהיקשא דאבר מן החי דעל דם מן החי, דהיינו דם היוצא כשהבהמה חי' נמי חייבין עליו כל שהוא דם הנפש דומיא דאבר מן החי שתולש מבהמה חיה, אלא דיליף מינה ואוקי באתרא לחייב גם בכרת. וכן מבואר להדיא בחי' הרמ"ה לסנהדרין (דף נ"ט ע"א) דסד"א כי אמר רחמנא דם שחוטין אבל דם בעלי חיים לא, אלמא דלאו בדם שחיטה דהיינו שיוצא ממקום שחיטה תליא מילתא אלא בדם שחוטין שהבהמה היא מתה ולא כשהיא חיה. ומעתה נאמר דאף לבתר דכתיב היקשא דאבמה"ח אין הפירוש דההיקש מגלה דלא קאי קרא דדם אוזבחת וממילא חייב גם על דם הקזה, אלא דגם לבתר היקשא עיקר קרא אוזבחת אלא דדם הקזה איתרבי מהיקשא. ועפ"ז אמינא דבאמת כל הדם הוא דם הנפש כמ"ש התוס' שבת דנטילת דם הוי מה"ט נטילת נשמה ולכן חייבין עליו כרת חוץ מדם הבלוע באברים ודם התמצית מטעמי דכתיבנא לעיל, אבל כל זה הוא רק בדם שחיטה ונחירה דידעינן לי' מגופי' דקרא, משא"כ בדם הקזה דילפינן לי' רק מהיקשא דאבמה"ת אינו חייב אלא על המקלח דדמי לאבמה"ח שיוצא

מן הבהמה כשהיא עדיין חיה, אבל על השותת פטור דאע"ג שהוא דם הנפש מצד עצמו מ"מ אינו יוצא מבהמה חי' דבשעת שתיתה היא מתה כבר כמ"ש הרמב"ם בטומ"א ולא דמי לאבמה"ח, ור"ל דמחייב על השותת בהקזה ס"ל דעדיין כחיה היא. ומזה מתבאר דענין דם הנפש שבשחיטה ונחירה ודם שהנשמה יוצאה בו שבהקזה תרי מילי ננהו, דדם הנפש שבשחיטה ונחירה פירושו מה שהי' ראוי לנפש לצאת בו או מה שהדם הי' מחזיק את הנפש ובמה שבטבעו הוא הנפש בכלל, ודם שהנשמה יוצאה בו שבהקזה פירושו שיוצאה בו ועדיין לא יצאה שהבהמה עדיין חיה ושניטלה החיות על ידו בפועל כמו בתלישת אבר חן החי. ולפיכך גם על דם השותת בראשונה דפטור בהקזה אפ"ל שהוא משום דבעינן דומיא דאבמה"ח מה אבמה"ח אינו חוזר כדאמרינן בעלמא ראשי אברים שאינם חוזרים ואינו מחליף ה"נ בדם היוצא מן הבהמה כשה א חיה בעינן דם שאינו מחליף, וקים להו דכל שיוצא כבר בקלוח אינו מחליף וכשהוא שותת מעט מעט עדיין מחליף כידוע שהדם חוזר ונעבד בתוך הגוף. ובזה ניחא גם לפירש"י, עי' לעיל חות ה'. (ועי' ברמב"ם (פ"ה ממ"א ה"ב) שנחלקו הרמב"ם והראב"ד לענין חלב אם חשיב אבמה"ח ועיי' במ"מ שם, ואפשר דחלב נמי אינו מחליף וצ"ע]. והשתא שפיר פסק הרמב"ם דעל דם שחיטה ונחירה חייבין גם על השותת ובדם הקזה פטורין עליו. ואף דהיקשא דדם לאבמה"ח לענין דם הקזה אמרינן התם אליבא דחזקי' והרמב"ם גופי' פסק כר' אבהו, מ"מ לר' אבהו נמי איצטריך להכי אלא דלר' אבהו איצטריך גם להקיש אבמה"ח לדם להיתר הנאה ולחזקי' איצטריך רק לדם הקזה, יעו"ש בסוגיא. וכן מבואר בסנהדרין (דף נ"ט) שם דסתמא דגמ' קאמר לה היקשא דאבמה"ח לרבנן לדם הקזה עיי"ש בפירש"י:

ולפ"ז בדם הלב של מתה נמי אין בו כרת אפילו להרמב"ם

וכמו שתפס בס' ח"צ שהזכרנו לעיל, דאף דהדם עצמו דם הנפש הוא מ"מ הרי לא נעשה בבהמה מעשה מיתה כוזבחת, ועדיין צ"ע בזה די"ל שאינו תלוי בנעשה מעשה אלא במה שהבהמה מתה ובנבלה נמי חייב, ואי"ה עוד אוסיף להניף שנית ידי בענין זה:

ט

ט) ומדי דברי ארשום בזה מה דקשה טובא בדברי הרמב"ם

פ"י דטומ"א שעסקנו בהם, שכתב הדם המנוי מן המשקין הוא הדם השותת בשעת שחיטה כו' אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הן והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה, השוחט ונתז דם על האוכלין ונתקנח הדם, בין סימן לסימן הרי זה ספק לפיכך תולין עליו לא אוכלין ולא שורפין, והיא פלוגתא דרבי ור"ח בחולין (דף ל"ו ע"א) וא"ר פפא הכל מודים היכא דאיתי' לדם מתחלה ועד סוף כו"ע לא פליגי דמכשיר כי פליגי בנתקנח הדם בין סימן לסימן רבי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד והאי דם שחיטה הוא ור"ח סבר אינה לשחיטה אלא בסוף והאי דם מכה הוא. וראיתי בחי' לכריתות כ"ב שבסוף ס' מקור חיים שהק' היאך אפשר לומר דלא כשי' התוס' דדם שחיטה אינו מכשיר אלא כדם חללים כשיוצא לאחר מיתה ולא מחיים דלפיכך כתב הרמב"ם דהמקלח אינו מכשיר, והרי מסוגיא דנתז הדם בין סימן לסימן מוכח כהתוס' דדם שחיטה היוצא מחיים מכשיר שהרי קודם ששחט סימן ב' בודאי עדיין הבהמה חי' ואפ"ה מכשיר, וביותר תמוה על הרמב"ם שהביא שני דינים אלו יחד ודבריו סותרים זא"ז, והיא תמיה עצומה. ומפני חומר הנושא הי' נ"ל לכאורה לומר מילתא חדתא דאין ראי' מזה להתוס', די"ל דהא דאיתמעט נמי דם קילוח מהכשר לאו אדם הקילוח עצמו נאמר אלא על שעת הקילוח, ר"ל דאין דם חלל מכשיר אלא לאחר שתיעשה הבהמה חלל ובשעת הקילוח עדיין אינה חלל אבל לבתר דנעשית חלל אה"נ שכל דם שיצא ממנה גם מתחלה מכשיר עכשיו דדם חלל מקרי, ומה שאמרו שאין דם המקלח מכשיר הכוונה היא נמי אם נתקנח עד שלא מתה הבהמה, אבל אם נשאר הדם המקלח על הזרעים גם לאחר שנעשית הבהמה חלל אה"נ דמכשיר דומיא דדם שבין סימן לסימן, ואין שום סתירה לזה מסוגיין דניתז הדם בין סימן לסימן. אבל מלבד שדוחק הוא הנה לא יספיק ליישוב דברי הרמב"ם, דתני לדם המקלח שאינו מכשיר גם בשחיטה וכייל במדה רבה לסתום את דבריו דמשמע ודאי אף דמקלח אחר חתיכת ב' הסימנים אינו מכשיר ובהא ליכא מאן דפליג ובודאי מכשיר:

ע"כ נלענ"ד לומר דלעולם י"ל דס"ל להרמב"ם נמי בחדא

כהתוס' דדם שחיטה מכשיר גם כשאין הבהמה חלל וכדמוכח מהא דנתז הדם בין סימן לסימן ובדם חללים פליג על התוס' וס"ל דגם בבהמה שייך דם חללים כשי' רש"י, אלא דס"ל דדם שחיטה נקרא רק הדם שיוצא מן הסימנים שזהו עיקרה של שחיטה אבל הדם היוצא מהוורידין אינו בכלל דם שחיטה דאין לחתיכת הוורידין שום שייכות להשחיטה, שהרי אם שחט ולא חתך את הוורידין כשרה, וס"ל דדם הסימנים תמיד הוא רק שותת שאין בהם עורקי הדם הגדולים אבל המקלח בא רק מהוורידין ולפיכך אין דינו כדם שחיטה אלא כדם חללים דעלמא ודם חללים אינו מכשיר אלא כשיוצא לאחר מיתה. והשתא שפיר כייל במדה רבה דלעולם המקלח אינו מכשיר לפי שאינו דם שחיטה של הסימנים אלא דם חללים של הוורידין ועדיין חיים הן, והשותת מכשיר בין שהוא דם שחיטה בין שהוא דם חללים:

עוד יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכ' הדם המנוי מן המשקין

הוא הדם השותת בשעת שחיטה כו' תולדות הדם דם הקזה של אדם כו', אלמא דדם שחיטה הוא עיקר הדם ורק דם הקזה תולדתו ובמתני' דמכשירין (פ"ו מ"ה) לא תני הכי דתנן תולדות לדם דם שחיטה כו' וכתב בפי' הרא"ש עיקר הדם הוא דם חללים. ובחפשי מצאתי שעמד ע"ז בס' משנה אחרונה למשניות טהרות שם, וכתב דאפשר דסמך עצמו על מתני' דפ"ב דבכורים מ"ז דתנן דם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים משמע דדם שחיטה פשיטא טפי מדם האדם ודם האדם מפרש התם דם חללים, ודחוק הוא כדמסיק התם בעצמו וצע"ג, ולפמ"ש למעלה דדם השותת דינו כדם חללים מיושב קצת, אלא דק"ק למה לא הזכיר מפורש דם חללים של אדם בעיקר וכן לא הזכיר לפ"ז מפורש דם שחיטה כתולדה, וגם יש לעיין בחללי בהמה טמאה, ועוד יש לדקדק דבפרק זה עסיק רק בתולדות ולמה הזכיר כאן מעיקר הדם ולא לעיל מינה גבי שבעה משקין וכ"ז צ"ע:

י

י) ועדיין יש לנו לדקדק על דברינו הנ"ל דגם בשחיטה

בעינן דם הנפש ממ"ש הרמב"ם פ"ו ממ"א הל' ה' השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברין, וכתב המ"מ וז"ל ובהשגות א"א אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים וכן הדם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל, ודבריו סתומים ואפשר שהוא סובר שבדם היוצא מבית השחיטה חייב עליו כרת כו' ויהי' כדין דם שחיטה של בהמה אחרת, או אפשר שהוא בא לבאר שאפילו דם שחיטתו הוא כדם איברים כו' וכל איבריו הם כשחוטין וכדעת רבינו עכ"ל המ"מ, ועיי' בלח"מ והנה בסוגיא דחולין (דף ע"ד ע"ב) מבואר דלדידן דקיי"ל כר"י דם השליל הוי דם הנפש אמ"ג שהוא כשחוט, והשתא בשלמא למ"ש האחרונים דדעת הרמב"ם דבשחיטה חידוש הוא דלא בעינן בה דם הנפש שפיר יש מקום להסתפק בדם שחיטה של שליל כיון דשחוט הוא ואין שם שחיטה עליו הלכך לא ליחייבו עלי' כיון שאינו דם הנפש, אבל לפ"מ שכתבנו דגם בדם שחיטה בעינן דם הנפש אמאי לא ליחייבו על דם שחיטתו כעל שאר דם הנפש. וכ"ת דמ"מ יש חידוש בשחיטה דחייבין גם על השותת ובזה מיהא יפטור בשליל כיון שם שחיטה עלה, הרי לכל הדרכים שכתבנו לעיל אין חילוק בין שחיטה להקזה בדינא אלא במציאות וא"כ אין נ"מ במה שדין השליל כשחוט דמ"מ במציאות דמו שותת בשחיטתו במקום שהי' מקלח בהקזתו. ואפילו לפי דרכנו האחרונה דתנאי נוסף יש בדם שחיטה במה שבאה בשעה שנעשה בו מעשה מיתה, מ"מ גם בזה יש לפקפק דבשליל נמי תידון שחיטתו כמעשה מיתה דאע"ג

דהוא כשחוט ח"מ הוי חי בפועל ומעשה מיתה מקרי כו. אמנם בחי' הר"ן חולין שם הביא לדברי הרמב"ם ומדבריו משמע להדיא דדין דמו שוה ממש לדם בהמה גמורה יעו"ש, וכן מכוין דברי הרמב"ם שכ' מתחלה בסתמא דדמו כדם הילוד. ומה שפירש רק דם הכנוס בלבו י"ל דרבותא קמ"ל דלא תימא שהוא רק כאיברי הבהמה ולא כלב, או משום דתפס בלשון המשנה קורעו ומוציא את דמו דהיינו דאינו טעון שחיטה אלא קריעה בעלמא להוציא דמו ובקריעה לא ימצא אלא דם הכנוס בלב. ולמ"ש למעלה דדם הכנוס בעורקים הנמשכים מן הלב דינו כדם הלב עצמו ה"ה כאן שנכלל בדם הכנוס בלב:

יא

יא) והשתא נהדר לדידן דמן האמור מבואר דאין לתרץ

קושייתנו מאיסור הדם לאכילה אע"פ שאינו אדום שבאדומים כמו שתירצנו לעיל באות ב' משום דכבר נאסר מתחלה כשהי' אדום שבאדומים ושוב לא פקע איסורו כשהוכהה, דא"כ לא הי' ראוי להיות בכרת, דנראה דכל זמן שהבהמה חי' לא חייל על דמה איסור כרת. לא מיבעיא לפמ"ש לשי' רש"י דעל דם הכנוס בתוך חלל הלב אין חייבין כרת משום דלא יצאה הנפש על ידו בפועל, ה"נ דודאי לא שייך חלות איסור כרת על דם שבתוך הבהמה כל זמן שלא יצא לחוץ ביציאת הנפש אלא איסור ל"ת בלחוד הוא דחל עליו כדם האיברים דלא בעינן בי' דם הנפש. אלא אפי' לשי' הרמב"ם דעל הדם הכנוס בלב חייבין כרת שהוא הדם האמיתי אע"פ שלא יצא מן הגוף הואיל וראוי לנפש לצאת בו, מ"מ נראה דכ"ז שהבהמה חיה אין חלות כרת על הדם שבגופה, דאלת"ה יקשה לפמ"ש דכל הדם סובב הולך תמיד מן העורקים שמתפשטים בכל הגוף לתוך חלל הלב ומן הלב אל העורקים אמאי איצטריך היקשא דאבמה"ח לחייב כרת על דם הקזה והרי דם זה הי' מתחלה בחלל הלב וחל עליו דין כרת ומהיכי תיתי למימר שיפקע, וכן יקשה על כל דם האיברים למה אינו אלא בל"ת והרי הי' תחלה בלב וקם באיסור כרת, אע"כ דכ"ז שלא נעשה בה מעשה חיתה אין דין כרת על הדם כמש"ל דקרא דדם אוזבחת קאי. אבל איסור ל"ת בודאי חל גם על הדם שבתוך הגוף מתחלת ברייתו כדמוכח מההיא דבכורות ו' דאל"ה לא הי' שייך שום איסור דם על חלב וכן לא הי' שייך איסור דם בטמאים אם הי' צריך לחול רק אחר יציאתו מן הגוף דאין אחע"א כדבעינן למיכתב קמן מהנו"ב. וכ"ח דאי כרת לית בי' מחיים משום דקאי אוזבחת גם חלות הל"ת לא תהא בי' דבקרא דדם דכתיב בתר וזבחת לא נאמרה כרת, ז"א דע"כ רק לענין כרת הו"א דתלי בזביחה ולמעוטי דם הקזה אבל לדם שבל"ת לא הוה ס"ד כלל דתלוי בזביחה ולמעט דם היוצא בהקזה, דאלת"ה אלא דאי לאו היקשא דאבמה"ח דמרבינן מיני' דם הקזה הו"א דכל דם שאינו בא אחר זביחה אין עוברין עליו אפילו בלא תעשה ורק מהיקשא דאבמה"ח ילפינן לאסור דם הקזה כל עיקר, א"כ מאי קאמר הש"ס בפסחים שם דם הוא דאיתקש לאבמה"ח מה אבמה"ח אסור אף דם מן החי אסור ואי זה זה דם הקזה שהנפש יוצאה בו והרי גם לדם השותת שאין הנפש יוצאה בו שדינו כדם האברים נמי איצטריך היקשא לחייבו בל"ת. ואין לומר דמשו"ה קאמר הש"ס ואי זה זה דם שהנפש יוצאה בו משום דבאבמ"ה כתיב לא תאכל הנפש וע"כ ליכא לרבויי גם בדם הקזה אלא כשהנפש יוצאה בו, דא"כ מנ"ל באמת דבדם הקזה שאין הנפש יוצאה בו עובר בל"ת ולהדיא מבואר ברמב"ם (פ"ו ממ"א) דדם השותת בתחלת ובסוף הקזה דינו כדם האיברים. [וידעתי שיש לומר דלעולם אי לאו היקשא דאבמה"ח לא הוה ידעינן בדם הקזה אפילו ל"ת אלא דלבתר דכתיב היקשא לדם הנפש לכרת חזינן דלא קאי ענין דם רק אוזבחת וממילא גם על השותת עובר בל"ת. אבל לדרך שכתבנו לעיל דגם השתא עיקר קרא דדם בזביחה מישתעי והיקשא בא רק לרבויי דם מן החי ולא לאפוקי משמעותי' דקרא דלאו אוזבחת קאי ומה"ט חלוקין הן בדיניהן לענין דם הנפש כמש"ל. אין לומר כן דדילמא דם הנפש איתרבי לאיסורא ודם השותת לא]. אע"כ דעל דם שבל"ת לא הוה ס"ד כלל למימר דתלוי בוזבחת ובהקזה נמי חייבין ורק לענין כרת הו"א הכי. וטעמא דמילתא הוא משום דבההוא קרא כתיב רק חזק ואמץ לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש מכלל דבדם הנפש ולענין כרת מיירי. וכ"ת דכיון דמחיים. חל מיהא איסור ל"ת א"כ לדברינו תקשי נמי על דם הבלוע באברים למה מותר והרי דם זה הבלוע עתה באברים הי' סובב מתחלה בלב ועורקים והי' דם בעין וקם באיסור ל"ת והיאך הותר ע"י בליעתו באברים, צ"ל דבאמת ע"י בליעתו באברים הותר דהיינו שלא אסרה תורה דם אלא כשהוא יוצא ונפרד מן הבשר בפ"ע אבל אם בלוע בתוך הבשר אינו אסור:

ולפ"ז מ"ש רש"י בבכורות שם לענין איסור החלב מטעם

דדם נעכר ונעשה חלב דמעיקרא הוי דם והאוכלו בכרת צ"ל דלאו דוקא הוא, ואין כוונתו שהי' ראוי להיות על החלב איסור כרת ממעיקרא מאביו הדם, שהרי הדם עצמו נמי לא הי' בו עדיין חיוב כרת מחיים, אלא דאיסור ל"ת בלחוד הי' ראו להיות בו. ובע"כ ביכו"כ אתה צ"ל כן שאין כוונת רש"י ז"ל דאי לאו דהתירו קרא ה' ראוי להיות בחלב איסור כרת, שהרי החלב בודאי אין הנפש יוצאת או תלויה בו כלל ולא עדיף חלב מדם ממש שאין חייבין עליו כרת אא"כ הנפש יוצאת או תלויה בו אפילו בשחיטה כמ"ש. ואפי"ת כהלח"מ ושאר האחרונים דבשחיטה לא בעינן שהנפש יוצאת בו מ"מ בחלב אפילו דשחוטה כו"ע מודו דאין בו כרת. דכל טעמם הוא משום דכיון דיוצא ממקום שהנשמה יוצאת דהיינו מבית השחיטה מקרי דם הנפש וזה לא שייך בחלב אפילו דשחיטה שאינו יוצא מבית השחיטה. ועוד דאי תימא דמשוה"ט הי' שייך בחלב דשחוטה איסור כרת א"כ באמת קשה מנלן דבכה"ג חלב מותר, דילמא לא התיר קרא אלא חלב שחלבו בחיי הבהמה שיש עליו רק איסור ל"ת ככל דם האברים שאין הנפש יוצאת בו אבל חלב שיש עליו איסור כרת כגון בשחיטה אה"נ דאסור, דמכל הני קראי דמייתי התם הש"ס דחלב מותר לא מוכח אלא לחלב שחלבו בחיי הבהמה, אע"כ דבשום חלב לא הוה שייך איסור כרת אלא ל"ח בלחוד. ועיי' מ"ש לעיל אות ה' בדברי התוס' פסחים כ"ב משם הח"צ, ואפילו להצל"ח שכ' דאם דם שבל"ת מותר בהנאה ה"נ דם שבכרת לחלק ביניהם מ"מ י"ל דהכא שאני דהתם הוי רק גילוי מיל דכשם דלא תאכל דכתיב בדם אברים אינו כולל בתוכו גם איסור הנאה כמו שאר לא תאכל דעלמא ה"נ באינך לאוי דדם כמש"ש התוס' לענין דם קדשים, משא"כ הכא די"ל דהאי אישתרי והאי באיסורו עומד. מיהו הא סייעתא בתרייתא איכא למדחי קצת, דכי היכי דאמרינן התם בבכורות דאיצטריך קרא דגמל גמל לאסור חלבה ולא הוה ילפינן לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן משום דסד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי אע"ג דאיתוסף בה איסור טמאה, ה"נ כיון דאישתרי חלב שבל"ת אישתרי נמי חלב שבכרת דע"ז ליכא מיעוטא:

איברא דלפלפולא י"ל שאין הנידון דומה לראי'. דלכאורה

בהא גופא דאמרינן סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קשה טובא, דהיאך סד"א למילף מטהורה היתר גם לטמאה שחוץ מאיסור החלב נוסף בה גם איסור טמאה. ומצאתי שכבר עמד ע"ז בפרישה יו"ד (סי' פ"א), ותי' דקיי"ל דבטמאה אין אבמה"ח נוהג ונמצא דבחלב טהורה איכא לתא דאבמה"ח [למסקנא דסוגיין] ובשל טמאה איכא איסור טמאה תחתיה ולכן סד"א דכשם שהותר בטהורה אבמה"ת לחוד ה"נ הותר בטמאה איסור טמאה לחוד. ויש לתמוה על דבריו דזה יספיק רק למ"ד איברי' מתפרקין כו' דלדידי' אמרינן במסקנא דאיסור החלב הוא משום אבמה"ח, אבל למ"ד דם נעכר ונעשה חלב הש"ס מתחלה דאיסורו משום דם ואיסור דם נוהג גם בו ואישתכח דבטהורה איכא רק חד איסור ובטמאה ב' איסורים. ומצאתי שכבר עמד ע"ז (חיו"ד סי' ל"ה). וראיתי בנו"ב שתי' דהא דדם נוהג בטמאה ולא אמרינן אאחע"א הוא משום דשניהם בהדי הדדי קאתי דלכו"ע דם נוהג בשליל לענין מלקות מיהא, אבל כ"ז לא שייך בדם האיברים שכל זמן שלא פירש הוא מותר לגמרי ואינו נאסר אלא בשעה שפורש וממילא אין איסור דם האיברים חל בטמאה דאיסור

טומאה קדים ואאחע"א, ומה שאמרו דם נעכר ונעשה חלב נראה שהוא מדם האיברים, ומיושב דברי הפרישה דשוב הוי הכא חד איסורא והכא חד איסורא, בטהורה משום דם ובטמאה רק משום טומאה דדם לא חייל. אבל מלבד שהנו"ב עצמו כבר שדי בה נרגא מדברי רש"י ז"ל שכ' דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת דמזה נראה דהחלב נעשה מדם שיש בו כרת ולא רק מדם האיברים ושוב שייך איסורו לפי דרכו גם בטמאה, הנה נראה לומר דבשעה שהבהמה חי' והדם סובב ורץ תמיד בכל הגוף לא שייך בה כלל דם בלוע באיברים ותמיד יש או על כל דמה איסור דם כמו שכתבנו לעיל. ולא עוד אלא דנראה לכאורה דגם בטמאים שייך איסור בדם האברים שפירש דלא מצינו בשום מקום חילוק בין דם טהורים לדם טמאים, ומה שטען הנו"ב דאין אחע"א י"ל דעל הדם אין הלאו של טמאים כמ"ש התוס' פסחים שם דדם אינו בכלל בהמה וכל איסורו הוא רק כציר היוצא מן הטמאים שדינו כרצי שיעור ואין לוקין עליו כמבואר ברמב"ם (פ"ג ממ"א ה"ו) ולכן חל עליו איסור דם כשפירש, יעוין בתוס' שבועות (דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי) והתוס' חולין (דף ק"ב ע"ב ד"ה שאין) ואכמ"ל בזה. ועוד דגם למ"ד אברי' מתפרקין קשים דברי הפרישה כמו שהשיגו בחכמה בס' של"מ שם, דחד מתנאי דסברי אברי' מתפרקין הוא ר' יהודה כמבואר בנדה (דף ט'.) ואיהו ס"ל אבמה"ח נוהג גם בטמאה כמבואר בחולין (דף ק"א:), ואכתי איכא בטמאה תרי איסורי ובטהורה רק חד איסורא. עוד הק' בס' הנ"ל דהיאך ילפינן איסור טמאה מאבמה"ח דילמא שאני אבמה"ח שיש היתר לאיסורו כעין שאמרו בחולין (דף ס"ט). לכן נראה לומר דאילו הי' מפורש איסור טמאה בחלב אה"נ דלא הוה ילפינן לי' מאבמה"ח, אלא דהש"ס קאי התם לתרוצי טל הא דפריך למ"ל גמל גמל נילף איסור לחלב מהטמאים לאסור צירן ורוטבן, וע"ז אמרינן דמשום האי טעמא מיסתבר לאוקמי ריבויא דהטמאים רק לציר אחר ולא לחלב, וא"כ לנ"ד לענין למילף דם הנפש מדם האיברים שפיר י"ל דלא ילפינן זמ"ז. אמנם לפ"ז עדיין יקשה לן למסקנא דבחלב איכא איסור דאבמה"ח מנלן באמת דחלב בהמה טהורה מותר לר"מ, דבמסקנא יליף הש"ס דחלב מותר מקראי דואת עשרת חריצי החלב וארץ זבת חלב ודבש ולכו שברו כו' יין וחלב ולר"מ דאמר בחולין (דף ק"ב.) דאבמה"ח אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הרי י"ל דכל הני קראי מיירי בחלב חיה דלית בי' איסור דאבמה"ח אבל של בהמה אימא אה"נ דאסור מה"ט ואף דר"מ ס"ל בנדה שם דם נעכר ונעשה חלב וא"כ גם בתיה ע"כ הותר מיהא איסור דם, מ"מ מנלן למילף של בהמה דאית בי' תרי איסורי דם ואבמה"ח. ודוחק לומר דר"מ לא ס"ל כלל סברא דאבמה"ח לענין חלב. אך י"ל דחלב לא הוה מיתסר משום אבמה"ח ממש דלאו אבר הוא אלא משום בשר מן החי וכמ"ש המהרי"ט אלגזי בסוגיין, ובזה י"ל דגם ר"מ מודה דבשר מן החי נוהג גם בחיה, דטעמא דר"מ באבמה"ח הוא משום דסמיך איסורו לוזבחת מבקרך ומצאנך וזה לא שייך בבשר מן החי דאזהרתי' לר' יותנן מובשר בשדה טרפה לא תאכלו שאינו סמוך לקרא דוזבחת כו'. ואין להקשות ע"ז דא"כ בטמאים לדידן נמי נימא הכי דאע"ג דאין אבמה"ח נוהג בהם מ"מ איסור בשר מן החי יהא נוהג בהם, דהא דאין אבמה"ח נוהג בטמאים ילפינן התם מלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי' כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו וזה לא שייך אלא באבמה"ח ולא בבשר מן החי לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' דאזהרתי' מובשר בשדה טרפה, ואמאי כתב הרמב"ם (פ"ד ממ"א ה"י) דאין איסור בשר מן החי בטמאים, דז"א דודאי שאני טמאים מחיה לענין זה, דקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו נמי רק בטהורים משתעי ולא בטמאים דאין איסור טרפה נוהג בטמאים ולפיכך גם בשר מן החי דאתי מהאי קרא נמי אינו נוהג בטמאים, משא"כ חיה דקאי עלה קרא דבשר בשדה טרפה שפיר י"ל דאיתא נמי בבשר מן החי לר"מ. אולם כ"ז הוא רק לר' יוחנן אבל לר"ל דאית לי' התם בחולין דבשר מן החי אתי נמי מקרא דאבמה"ח לא שייך לומר כן. ואי דתקשי לדידי' מנלן לר"מ דחלב בהמה טהורה מותר כמ"ש, י"ל דס"ל דאין לחלק בין חד איסורא לתרי איסורי וכחד צד האיבעיא דחולין ס"ט, וכיון דחלב חיה הותר אע"פ שהי' בו איסור דם ה"נ הותר אבמה"ח:

יב

יב) עכ"פ מן האמור נראה דאין לתרץ קושייתנו מאיסור

הדם לאכילה אע"פ שאינו אדום שבאדומים על הדרך שכתבנו באות ב'. אבל באמת עיקר הקושיא רק אגב שיטכא נאמרה, והפשוט הוא כמ"ש כת"ר דלעולם כ"ז שיש בו אדמומית הוי דם בכ"מ ולא בעינן דוקא אדום שבאדומים והכל הוא דם, אלא דבנדה לחוד הוא דפריך הש"ס אימא אדום [שבאדומים] ותו לא משום דכיון דגלי קרא שיש דם טוהר באשה אימא דרק האדום שבאדומים הוא דם טמא אבל משאר המראות דם טוהר הוא אע"פ ששמו דם. והוא הפי' הפשוט בסוגיא דנדה ולמותר להאריך בזה, אלא שכת"ר עשה ציצים ופרחים נחמדים הראוים למי שאמרם:

ולפ"ז יתבאר לן עוד בענין טיב האדמומית לאכילה. דהנה

מסוגיא דנדה מבואר דד' מיני אודם שטמאים באשה אע"פ שלכולן יש מראה אדמימות מ"מ אינם מין אודם אחד שכאו"א רק דיהה מחבירו ונובעים מיסוד מראה אחד, אלא שמיני אודם מיוחדים הם גם מעיקרם ויסודם. שהרי בכל המראות עמוק מכן טמא [חוץ ממזוג] ודיהה מכן טהור, ואילו היו כולן מעין מראה אחד לא משכחת לן דיהה שטהור במעלות הגבוהות כמו באדום וכו' שהרי דיהה של האדום הוא עמוק מקרן כרכום ותטמא, אע"כ דמיני אודם מיוחדים הם וכל שהוא ממין האדום כדם המכה אינו נידון כעמוק מקרן הכרכום שהיא מין אודם אחר, ולכן דיהה ממין האדום אינו נדון כעמוק למין הכרכום. ומעתה הי' מקום להסתפק בענין האדמומית של דם לאכילה אם בעינן דוקא אדמומית ממין האדום או גם אדמומית משאר מיני אודם אסור. אמנם לפי הנ"ל נראה יותר דלאכילה כל המראית הללו אסורים ירק באשה מחלקינן לטעם האמור:

יג

יג) ומדי דברי אשיחה אולי ירוח לי, דמצטער אני בהבנת

הפשט הפשיט בסוגיא דנדה, דאמרינן מנלן דהיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא ארחב"י אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טהור לדם טמא, אלא מעתה בין נגע לנגע ה"נ נגע טהור מי איכא כו' האי מאי בשלמא התם איכא לאפלוגי בנגעי אדם ובפלוגתא דר"י ורבנן כי' אלא הכא אי דם טהור ליכא במאי פליגי ואיני מבין הפשט הפשוט דהרי מבואר בסנהדרין (דף פ"ח) דזקן שאמר כך הוא בעיני והורה נעשה ממרא ולא בעינן שיאמר מפי השמועה ורב כהנא סבר דדוקא בכה"ג נהרג ולא באומר מפי השמיעה, וא"כ מ"ל דליכא פלוגתא בדם מ"מ איהו מצי לחדש פלוגתא מדעתי ולומר כך הוא בעיני וכגון דאמר איהו דנראה בעיניו דדוקא חמשה מיני דמים טמאים ובאמת דילמא הדין דכל דם דאתי מינה טמא. וד' יאיר את עיני בזה ואביטה נפלאות מתורתו. (וכשנדפסה קושיא זו משתי בקובץ יגדיל תורה השיב שם (שנה ב' קונט' י"ט) חכ"א דאם נאמר דכל דם שבאשה טמא ע"כ דהזקן ממרא יטהר איזה דם והוא דבר שהצדוקים מודים בו כמבואר בנדה (דף ל"א ע"ב) וזה לא נקרא היראה כמבואר בהוריות (דף ד'). אבל כבר השבתי לו שם שאין זה נכון, דזה מצינו רק בהוראת ב"ד אבל זק"מ חייב גם בכה"ג לר"מ, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מממרים) ובנו"כ, והיראת ב"ד שאני דטעמא היא משום דזיל קרי בי רב הוא ואינה שגגה אלא קרוב למזיד כדפירש"י בהוריות שם, ומשו"ה לא ילפינן לה מזק"מ מדבר דבר. ועוד דאכתי מי לא מצי פליג כשאר מילי כגון שיאמר הזק"מ שאין דם אלא לח ולא יבחושין וכמין קליפות וכו', עיי' נדה ר"פ המפלת):

יד

יד) שוב כתב כת"ר שדברי הרמב"ם דפ"ו דמ"א דדם

שחיטה כ"י שיש בו מראה אדמומית חייבין עליו כרת ש"ס ערוך הוא בחולין (דף פ"ז ע"ב), אר"י אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וחייבין בכיסוי מאי קמ"ל כו' מכשירין איצטריכא לי' כו' מכשירין נמי אי דם אכשורי מכשר אי מיא אכשורי מכשרי לא צריכא שתמדו במי גשמים כו' ר"א מנהרביל אומר בצללתא דדמא ר"י מדפתי אמר ענוש כרת והוא דאיכא כזית, הרי דאין לחלק בין כל מראה אודם ובכולן חייבין

כרת. הנה גם אנכי אמרתי מתחלה להראות מקורו של הרמב"ם מכאן וכמדומני שאמרתי גם לכת"ר בהיותו פה אבל חזרתי בי. דלימא כת"ר לנפשי' למה יביא רק מאוקימתא בתרייתא דר"א מנהרביל בצללתא דדמא ולא גם מאוקימתא קמייתא שתמדו במי גשמים שדינו כדם ואם יש בו כזית בכא"פ חייבין כרת, אלא דפשוט הוא דמזה אין שום ראי' דשפיר י"ל שאין דם אלא אדום ממש ודיהה מיכן אינו דם אבל בד"א אם הי' מעיקרא דיהה מיכן אבל אם הי' אדים מתחלתו ונתערב במים לא איכפת לן כלל דמשום תערובתו לא פקע מיני' שם דם והרי זה נכנס תחת דיני התערובות ו ביטול, וא"כ אין ראי' גם מצללתא דדמא דגם היא היתה מתחלה אדומה כל צרכה אלא שהוכהה ע"י תערובות מי הדם שרבו בה כדפירש"י, ובאמת אינו חייב כרת על כזית מכל התערובות אלא על כזית מחלקי הדם ממש שבתוכה כדפירש"י והוא דאיכא כזית דם גמור וכ"כ התוס', ומבואר הוא ביותר בחי' הריטב"א וז"ל והוא דאיכא כזית פרש"י ז"ל כזית דם גמור ויפה כיון כו' וא"ת ואי בשיש באדמומית כזית מאי רבותי' דהאי דם וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מכדי אכילת פרס חייב דכיון דכולו חד דם הוא לא מיבטל כאיסור' בעלמא עכ"ל, וחלקי הדם אלו בלא תערובות המים אמנם אדומים הם כדבעי. ואל חתמה שהמים הללו מתמצין מתוך הדם ובני"כ הי' בו גם מתחלה ובכ"ז אנו משערים בכ"מ כזית דם כמו שהוא ולא בצרינן מיני' חלקי המים המעורבים בתוכו ולמה כשנתמצה נידון כמים ואינו מצטרף לשיעור, דכוותה מצינו במימי חלב דלאחר שנתמצו אינם בבשר וחלב כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' כ"ז), ועיי' בש"ך (סי' פ"א סקי"ג), ולפני התמצותם אינם דבר בפ"ע וכשנתמצו פנים חדשות באו לכאן ונידונים כמים. וזוהי כוונת התוס' שם (ד"ה והוא) שכתבו אצללתא דדמא דאע"פ שכולו דם לא מחייב כרת עד דאיכא כזית דם גמור, והוא צריך ביחור שאם כולו דם אמאי אינו מצטרף לכזית, אמנם כוונתם היא דאע"פ שכולו מדם הוא בא ומתחלה היו חייבין גם עליו בתוך הדם מ"מ אחר שנתמצה בעינן דיקא כזית דם גמור:

וכן ראיתי בחי' לכריתות שבסוף ס' מקור חיים שהזכרנו למעלה

שהביא מבה"ז שכ' דהרמב"ם ס"ל דר"י לא פליג על ר"ל אלא בדם הקזה אבל בדם שחיטה פסק דחייב כרת משעה שמאדים ולא כמ"ש ת"י דה"ה דבשחיטה בעינן דם הנפש, וטעמו דבכרת כתיב כי הרם בנפש יכפר ובכפרה קיי"ל דקרי דם כשהוא מאדים דהכי אמרינן בחולין פ"ז אמר שמואל דם כ"ז שמאדים מכפר כו' ועוד להדיא אמר התם ר"י מדפתי ענוש כרת, ובחי' הנ"ל השיגו כמ"ש דלא מיירי מדם בפ"ע אלא בתערובות, בדם הנפש שנתערב במים ושאר משקין כ"ז שיש בו אדמומית לא בטיל, ולא מיירי כלל ליתן סימן על דם בעיני', דדם בעיני' לעולם מאדים. אמנם לא הזכיר מצללתא דדמא ומה שפירשו בו רש"י ותוס'. ודברי הבה"ז תמוהים ואינו תח"י לעיין בו. וקצת יש לקיים דבריו, דהנה מתלבט אני לפ"מ שפירש"י ותוס' דאין חייבין אצללתא דדמא עד דאיכא כזית דם גמור, והיינו כשיש בו רק מראה אדמומית שאז אין הצללתא מצטרפת לשיעור כזית אבל אם הוא אדום יותר מצטרפים גם חלקי המים שיש בתוכו תמיד כמש"ל, והיכן הוא הגבול לאדום ואדמומית לענין זה. וראיתי בתו"ח שהרבה להקשות על שי' רש"י ותוס' ובורר לו דרך לעצמו דבמראה אדמומית חייב על כזית מן הצללתא כמו שהיא ולא בעינן כזית מדם גמור, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ב מטו"מ הי"ב) דם המת מטמא כמת כו' וכמה שיעורו רביעית, אפילו תמצית הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באהל המת, וכן משמע ממ"ש (פ"ו ממ"א) אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה כו' כל זמן שיש בו אדמומית והיינו צללתא דדמא, ולפ"ז לאוקימתא דצללתא דדמא לא איירינן בסוגיא מתערובות אלא דכולו הוי דם כ"ז שיש בו אדמומית. אבל ח"מ עדיין לא מוכת מכאן כהבה"ז דלא בעינן דם הנפש ביציאתה מן הגוף. ומ"ש התו"ח דכפירושו משמע ברמב"ם לא ברירא כ"כ, דבמ"א לא איירי מדיני שיעורין וי"ל דאה"נ בעינן כזית דם גמור, ובטומ"א נמי מה שסיים אפילו תמצית הדם כ"ז שיש בו אדמומית י"ל דרק לענין עיקר טומאתו קאמר לה ולא לענין שיעור הרביעית האמור בתחלה, ואדרבא משמע קצת להיפוך מדקתני שיעור הרביעית תחלה ואח"כ כתב דין התמצית שמטמא באהל המת ולא כלל תחלה את התמצית עם עיקר הדם בכדי לסיים על תרווייהו שיעור הרביעית. ובהגהות הרש"ש לחולין שם ראיתי שחידש דדוקא אם פירשה כבר הצללתא הלבנה ממש מן הדם לגמרי ואח"כ נתערב בה דם בעינן כזית דם גמיר ובהא הוא, דאיירינן, אבל אם עדיין מעורב בה הדם מתחלתו ויש בה אדמומית הויא כולה דם וחייבין כרת על כזית ממיה כמו שהיא גם לרש"י ותוס', וזה מתאים עם פי' התו"ח. אכל יש לדקדק ע"ז טובא וקשה עלי עכשיו להאריך עוד בזה כי כבר ארכו הדברים ולסיים אני צריך. גם בס' לב ארי' ראיתי בזה דברים תמוהים בעיני, ותמה אני שהוא בעצמו הביא דברי הריטב"א שהזכרנו ואין דבריו מתיישבים עם זה, ודו"ק כי קצרתי בכ"ז:

אמנם י"ל שגם הרמב"ם באמרו דכ"ז שיש בו מראה אדמומית

חייבין עליו כרת אין כוונתו כלל ליתן סימן למראית הדם מתחלתו, אלא דמיירי נמי מדם תערובות דכ"ז שיש בו מראה אדמומית אינו בטל והיינו דינא דר"י מדפתי וזהו מקומו אשר קבע לו:

טו

טו) עוד כתב כתר"ה על יסוד דברי הלח"מ שהזכרנו למעלה

דהרמב"ם לא בעי דם הנפש בשחיטה אלא דכל דם שיוצא ממקום שחיטה דינו כדם הנפש דה"נ חייב כרת על הדם המשחיר בשחוטה, ושוב רצה לומר דהרמב"ם פוטר בשחור גם בשחיטה משום שאינו דם, והא דאמרינן האי שחור אדום הוא אלא שלקה לא נאמר אלא בנדה ולא בשאר דוכתי. אבל דברים האחרונים אלו דחוים מעיקרם דה"נ מצינו בריאה ואתרוג שאמרו שחור אדום הוא אלא שלקה, וכבר הקדים כת"ר להפקיע א"ע מזה בדברותיו השניות. ואולם גם הלום אגב ריהטא לא דק, דאי משום הא לא איריא ואפשר לקיים את דבריו האחרונים במקצת ולאו מטעמי', שהרי לא אמרו שחור אדום הוא אלא בשחור כדיותא ולא בדיהה מיכן כמבואר בנדה (דף כ' ע"א) ובדיהה מיכן שוב אפשר לומר שאינו דם כלל, אלא דמ"מ בשחור כדיותא יקשה לי'. אבל גם בזה י"ל דרק בחוץ דרכו ללקות ולא כשהוא בגוף, כדאמרינן בנדה שם (דף י"ט) דמה"ט טמאה משום שלקה בחוץ ואם אפשר הוא שילקה גם בפנים למה טמאה בשחור טומאת ודאי תיהוי רק ספיקא דשמא לקה בפנים ואין כאן מראה אדום בשעת יציאה לבית החיצון, אע"כ דרק בחוץ הוא לוקה, ולכן אם יצא שחור מן הגוף אה"נ דאינו דם כלל. אבל חמה אני על כת"ר, כיון שתפס דדם המשחיר בהקזה דאיירי בי' הש"ס דמי לשחור שבנדה, האיך עלה על דעתו לומר דבשחיטה חייב עליו כרת להרמב"ם, והרי שפתי הרמב"ם ז"ל ברור מללו כל זמן שיש בו אדמומית והאי שחור שבנדה אין בו שום אדמומית ולא נכנס בכלל זה והאמת הוא דדם המשחיר שבהקזה אינו ענין כלל לשחור שבנדה, שהשחיר שבנדה אינו נוטה לשום אדמומית ומצד המראה שיש לו עכשיו אינו דם כלל אי לאו דהוה אדום ולקה, אבל הטפה שבהקזה אינה שחורה אלא משחרת דהיינו שיש לה בודאי מראה אדמומית אלא שהיא נוטה קצת גם לשחרות, ולכן מצד מראיתה יש בה דין דם אלא שאינה דם הנפש, שכן מבואר להדיא בסוגיא דכריתות איזהו דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כו' תיובתא דר"ל לא למעוטי דם המשחיר, ואי אמרת דאינו דם כלל אמאי איצטריך למעוטי מדם הנפש תיפוק לי' שאינו דם כלל, אע"כ דדם מיהא הוי לעבור עליו בל"ת, וכ"כ רש"י לא למעוטי דם המשחיר מפני שהוא נמי כדם התמצית. ולפ"ז נראה פשוט דבדם המשחיר בהקזה עובר מיהא בל"ת כמו בדם השותת. ומעתה לפ"ד הלח"מ י"ל דבשחיטה חייב כרת גם על הדם המשחיר דיש בו נמי מראה אדמומית כמ"ש כת"ר בראשונה, אלא דלפמש"ל דבשחיטה נמי בעינן דם הנפש לכו"ע והמשחיר אינו דם הנפש מצד עצמו אינו אלא בל"ת גם בשחיטה:

וכאשר התיישבתי בענין זה עם הרב הגאון מוהרמי"ל ד"ר

שערהייא נ"י מריגא האריך בזה ע"פ חכמת הנתוח

ובביאור הסוגיא לפי שי' רש"י והרמב"ם ובמקצת מהדברים נחכווננו לדעה אחת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף