דבר אברהם/ב/ה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן ה.
ב"ה יום ועש"ק י"ט מנ"א תרס"ט
רובי שלומים וברכה אשיב לכבוד ידידי הרב
הגאון חו"ב מעמיק ומחוקקי בש"ת מוהר"ר יעקב זלמן ליפשיץ נ"י ולכא"ל:
אחדשה"ט באהבה. יקרתו שתוכה רצוף אהבה משערי
ציון המצוינים, ח"ת נעימים, הגיעתני ותהי לי לעונג, כי דבריו המחוכמים נעמו לחכי, ומפני ישבי במעון קיץ נאחרה תשובתי עד עתה. ואולם מחוסר ספרים הדרושים יהיו דברי הפעם מעטים בערך הענין הרחב:
א
א) מעכת"ה יצא להציל את מר אביו הגאון זצ"ל במ"ש
בספרו ברית יעקב להקשות על התוס' נדרים (דף י"ט:) שכתבו דספק נזירות חמור משום דא"א לגלח מספיקא דלא מצי עביר מספיקא אלאו דהקפה בגילוחו, והרי אפשר להעביר תחלה פאת הראש ע"י סם נשא דאינו עובר בהקפה ולקיים אח"כ מצות גילוח דנזירות בשער הנשאר ע"י תער. וע"ז העירותי דלחנם הביא ממרחק לחמו והדר בתר תוס' נדרים דכמו"כ הי' יכול להקשות אש"ס ערוך בנזיר (דף נ"ו ע"ב) בשני נזירים שנטמא אחד מהם וא"י איזה דמביאים כו' ופריך הש"ס ואמאי דילמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה ומשני באשה וקטן אבל בגדול לא משכחת לה, ואמאי הרי אפשר לסוך פאת הראש בסם נשא. וע"ו כתב כתר"ה להמליץ בעד אביו הגאון זצ"ל דבדיוק גדול נאמרו דבריו להקשות רק על תוס' ולא אש"ס. דנזיר טמא באמת אסור להעביר אפילו מקצת שער ראשו בתגלחתו שלא ע"י תער משום דעדיין בנזירותו הוא עומד וישנו באיסור גילוח אלא דלמצות תגלחתו הותר וכיון דשלא ע"י תער אינו מקיים מצוה ממילא יש ע"ז איסור גילוח, וגם ע"י סם אסור ככל המעבירין ולהרמב"ם משום עשה דגדל פרע, ולכן על הש"ס נזיר ליכא לאקשויי דמיירי בנזיר טמא ורק על התוס' נדרים הקשה כן דאיירי בנזיר טהור שכבר הביא קרבנותיו ואינו באיסור גילוח עוד דשרי לי' לאעבורי מקצת שערו ע"י סם נשא, עכ"ד:
הנה בודאי דבר חכמה הגה פיו ולבבו רחש דבר טוב לקיים
מצות כיבוד, אבל לדעתי ירד להציל ולא הציל ולקושטא דמילתא אינו נכון כאשר יבואר. דהנה במאי דפריך הש"ס נזיר והא קעביד הקפה ע"כ צ"ל דפריך רק על תגלחת שניה שיעשה מספק, דבתגלחת ראשונה אין איסור מח"נ דבין שהוא טהור ובין שהוא טמא צריך להקפת הראש, וכיון דבתגלחת שני' קיימינן הרי הוא כבר נזיר טהור ומצי לאעבורי פאת ראשו ע"י סם נשא והוא ממש כנידון התוס' נדרים. וכת"ר עצמו הרגיש בזה אלא שרצה לרפא על נקלה באמרו עם הספר דזה ליתא, דבאמת בכל תגלחת דנזירות טהרה נוכל לומר דיעשה כן ע"י סם דוקא בכדי שלא לעבור אאיסור הקפה כמ"ש אביו הגאון זצ"ל על תוס', אך בנזירות טומאה א"א בזה דמוכרח לגלח כל ראשו רק בתער ואסור להעביר תחלה אפילו מקצת בסם ע"פ דרכו הנ"ל, וא"כ קשה רק מתגלחת הראשונה דמוכרת להעביר כל ראשו דוקא בתער שמא טמא הוא ונמצא דנתוסף איסור על גילוח דטהרה ושמא באמת טהור הוא ועבר אהקפה בכדי, ונמצא דשוב בנזיר טמא עסקינן, אלו המה דברי כת"ר. אבל אין זה נכון כלל, דעל תגלחת ראשונה בודאי ליתא לקושיית הש"ס כלל, דאפילו תימא דטהור הוא וטהור דעלמא צריך להעביר תחלה פאת ראשו בסם מ"מ הכא לא עביד איסורא ולא כלום אם מגלח גם פאת ראשו בתער. דהא ודאי אפילו אם נתפוס כדברי כת"ר דכל נזיר טהור צריך להעביר בסם בכדי שלא לעבור אהקפה היינו דוקא היכא דאיתא ואפשר בסם משום דאפשר לקיים את שניהם וכדר"ל אבל בדליכא סם וא"א בודאי מקיף בתער ואינו חושש דעשה דוחה ל"ת, וא"כ ה"נ בתגלחת הראשונה שרי' לי' לאעבורי בתער ואינו עובר בהקפה אפילו אם הוא באמת טהור משום דכיון דחיישינן מיהא שמא טמא הוא ואסור לסוך בסם ע"פ דרכו של כתר"ה ממילא א"א לו לקיים גם מצות גילוח דטהרה אלא ע"י תער ושרי בהכי. וא"כ בע"כ צ"ל דקושיית הש"ס היא רק מתגלחת השני', ובאמת כן פירשוה הראשונים ז"ל כמבואר בשמ"ק ובחי' המאירי יעו"ש, וא"כ נפלו כל דברי כת"ר בלמדו זכות על אביו הגאון ז"ל. ולא עוד אלא דנראה גם להיפוך דהש"ס פ' ב' נזירים מיירי בזמן היתר הגילוח והתוס' בשעת איסור הגילוח. דדברי התוס' קשים לכאורה טובא וכי בשביל שאינו יכול לעשות גילוח דמצוה חמור ספקו מודאו, אם אינו יכול לא יקיים ומאי חומרא אית
בי' לנודר. ומצאתי שעמד בזה המל"מ בפ"ג מנזירות ורצה לומר דר"י ס"ל דתגלחת מעכבת כר"א ואם אינו מגלח אסור בכל הדברים לעולם, וא"כ ישנו גם באיסור גילוח שלא כמצותו [לפי דרך כת"ר]:
ב
ב) ועתה אפנה אל עיקר חידושו של כת"ר דנזיר טמא
בתגלחתו אסור להעביר תחלה פאת ראשו ע"י סם ועבר בזה על לאו דתער לא יעבור ולהרמב"ם אעשה דגדל פרע, וכתב דלא מיבעי' לדעת התוס' נזיר (דף מ' ע"א ד"ה נשא) דבסם עובר גם בלאו דתער לא יעבור דודאי אסור, ואפילו לדעת הרמב"ם (פ"ה מנזירות הי"ב) דבסם אינו עובר אלא בעשה דגדל פרע מ"מ נמי אסור לשי' התוס' דבמצורע נזיר איכא עשה ול"ת בגילוחו ומבואר דנזיר מצורע נקרא קדוש ואיכא עשה דגדל פרע, אלא אפילו לשי' הרמב"ם (פ"ז מנזירות הט"ו) דבנזיר מצורע ליכא עשה דקדש יהי' גדל פרע מפני שכבר נטמא בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו וא"כ בסך נשא דאינו עובר לשיטתו אלא בעשה לא עבר כלל כה"ג, מ"מ שאני טמא ממצורע דמצורע אינו קדוש אבל טמא מקרי קדוש ויש עליו עשה דגדל פרע אע"ג דימי טומאה אין עולין לו. והביא לזה ראי' ברורה ממ"ש הרמב"ם (פ"י מנזירות ה"ב) דשער נזיר מצורע מותר בהנאה, וע"כ מטעם זה דכל עיקרו של איסור שבשער נזיר הוא מקרא דקדוש יהי' כמבואר בקידושין (דף נ"ז ע"ב) וכיון דלשיטתו לא הוי קדוש אין בו איסור הנאה, ובטמא הרי קיי"ל דשערו אסור בהנאה ומוכרח דאיקרי קדוש וממילא איתי' בעשה דגדל פרע ועובר גם בסם. עוד מסתייע דלאו כללא הוא דכל ימים שאינם עולין לו אינן בעשה דקדוש יהי', שהרי בגידול שערו כ' הרמב"ם (פ"ו ה"ב) דשוהה ל' יום עד שירבה שער וכל אותן הל' יום כל דקדוקי נזירות עליי אלא שאין עולין מן המנין, ומדכתב כל דקדוקי נזירות מוכח דעובר גם בעשה ואסור בהעברה ע"י סם ככל נזיר אע"פ שאין עולין לו, ובספרי נשא מבואר נמי דגלחוהו לסטים שערו אסור בהנאה, עכת"ד מעכת"ה:
אבל לענ"ד מילתא דפשיטא היא דנזיר בימי טומאתו ליתי'
בעשה דקדש יהי' גדל פרע, שהרי שפתי הרמב"ם ברור מללו במצורע שימי חלוטו אינם עולין לו מן המנין אינו קדוש בהם וק"ו לטמא שלא זו בלבד שאין עולין לו אלא שסותר גם את הקודמין, דטומאת צרעת קילא וכדאמרינן בנזיר (דף י"ד ע"ב) נטמא בימי צרעתו ר"י אמר סותר וכתב המפרש דהא אכתי קאי בנזירות הואיל דכי נתרפא משלים ומבואר יותר בחי' המאירי דכיון דאינו סותר קדושת נזירות עליו, וא"כ ק"ו לטמא מת שסותר דבציר מיני' קדושת נזירות ממצורע. ואם יאמר כת"ר שאינו תלוי כלל במה שעולין לו הימים במנין נזירות או לא וטמא מת וגידול שער אע"פ שאין עולין איתנייהו בעשה דקדוש יהי' כו' ובצרעת ע"כ טעמא אחרינא איכא במה דאינו קדוש, א"כ האיך יאמר הרמב"ם מפורש דמצורע אינו בעשה לפי שימי חלוטו אין עולין לו ועיקר הטעם חסר מן הספר, דבר זה לא ניתן ליאמר לדעתי. ואין לדחוק ולומר דאדרבא היא הנותנת, דמצורע שאינו סותר את הקודמין ואפ"ה אין עולין ש"מ דבשעת טומאת צרעת מצד עצמה אין בו קדושת נזירות לענין עשה דקדוש יהי', אבל בטמא מת י"ל דהטומאה מצד עצמה אינה שוללת ממנו קדושת הנזירות ומקרי קדוש והיו ימי טומאתו עולין לו גם מן המנין אלא שאין מקום ונ"מ לעלייתן זו דכיון שישנו בדין סתירה הרי הוא כאלו עלו ונסתרו, ולפ"ז נצטרך לדחוקי נפשין דלאו דוקא רגע ההתטמאות במת היא הסותרת אלא דכל ימי טומאתו סותרין ושניא היא משאר טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן משום שטומאתו זו נובעת מעצמו של מת, או דגם ימים אלו נקראו ימי נזירות והם נזירות דטומאה דגלי בהו קרא, דז"א דמלבד שסגנון הדברים בעצמם אינו נכון בעיני הרי חזינן דגם במקום שאין הטומאה סותרת ולא איירי בהו קרא דנזירות טומאה כגון נטמא בשני ימים הראשונים לנזירות וטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שאינן סותרין נמי אינן עולין לו למניינו, הרי דהטומאה מצד עצמה מונעת מלעלות למנין הנזירות:
וכן גם בגידול שער כיון שאינן עולין לו מן המנין אינו בעשה
דקדוש יהי' ומ"ש כת"ר לדקדק מלשון הרמב"ם בגידול שער שכתב, וכל דקדוקי נזירות עליו ומוכח דאסור גם בהעברה ע"י סם אינו דקדוק, דה"נ כתב (בפ"ד הי"ב) בנזיר ששלמו ימי נזירותו ולא הביא קרבנותיו דכל דקדוקי נזירות עליו אע"ג דודאי חלוק הוא לענין דין סתירה דאחר מלאת אינו סותר, אלא ודאי דמהאי לישנא ליכא למישמע ולא מידי. ומלבד זה י"ל דגידול שער שאני דאפי' לשי' הרמב"ם דגם בנזירות מרובה סותר ל' יום מ"מ רק משום גידול שער הוא ולא משום חסרון שבקדושתו:
ג
ג) ומה שתלה כת"ר עשה דגדל פרע במה ששערו אסור
בהנאה שהוא ג"כ מדרשא דקדש יהי' שהבין כת"ר דכל ששער תגלחתו אסור מקרא דקדש יהי' מוכח דאיתי' בההיא שעתא באיסור עשה זו שלא לגלח שלא כדרך מצוותו, ולכן כתב בטעם הרמב"ם דמשו"ה שער נזיר מצורע מותר בהנאה משום דאינו קדוש, ובגידול שער שאינו עולה למנין שתפס כת"ר דאיתי' בעשה כתב נמי דבספרי נשא מבואר שבגלחוהו לסטים נמי שערו אסור, לענ"ד אינו נכון ואיסור הנאת שער אינו מוכיח כלום להיותו בההיא שעתא בעשה, שהרי שער נזיר טהור בתגלחתו בודאי אסור בהנאה והוא מגלח אחר הבאת קרבנותיו דכבר פקעה מיני' קדושת נזירות ומותר בגלוח ובלבד שישאיר שתי שערות למצות גילוח ואפ"ה שערו אסור. וטעמא דמילתא הוא משום שהשער עצמו כבר נקדש ונאסר מימי נזירותו ולכן גם עכשיו אע"פ שהוא עצמו אינו קדוש עוד מ"מ שערו באיסורו קאי ועכשיו לא יפקע אחר הבאת קרבנותיו, דתרי קראי קדוש כתיבי בנזיר א' לקדושת גופו וא' לקדושת שערו ואמרינן להדיא בספרי נשא קדש יהי' זו קדושת שער אתה אומר זו קדושת שער או אינו אלא קדושת הגוף כשהוא אומר קדוש הוא לד' הרי קדושת הגוף כו', וה"נ בנזיר טמא אע"פ שעכשיו אינו קדוש מ"מ שערו נאסר מימי טהרתו ואסור בהנאה. ולפ"ז נראה דנזיר טמא שגלחוהו לסטים שער שהי' בו מימי טהרתו ושוב גדל שערו בימי טומאתו אינו אסור אלא שער הראשון שנתגלח ע"י הלסטים אבל שער השני שגדל בו מותר שזה לא הי' עליו קדושה מעולם, וה"ה בגידול שער אם שוב נתגלח פעם שני ע"י לסטים אינו אסור, אם לא דנימא בגידול שער כמש"ל סוף אות ב'. ומזה יראה כת"ר דמה שהביא ראי' מספרי דגלחוהו לסטים שערו אסור ומסתמא בימי גידול שער איתי' בעשה דגדל פרע אע"פ שאינן עולין לו מן המנין, אינו שייך כלל לענין זה, דהתם מיירי בגלחוהו השער שהי' בו מימי נזירותו ונקדש ואנן הרי בהא קיימינן בשער שצמח בו בימי גידול ונתגלח ע"י לסטים עוד הפעם בימים שאין עולין למנין. ונ"מ עוד מדברינו לאשה שנדרה בנזירות ושמע בעלה והפר לה דבעל מיגז גייז מכאן ולהבא דשערה שגדל בימי נזירותה עד הפרה אסור אע"פ שבשעה שהיא מגלחתו אינה נזירה, [וכן לענין שער נזיר שמת]. אמנם שער הזה יהי מן הנקברין ולא מן הנשרפין וכן כל שער נזיר טהור שנתגלח שלא במצוה לא כתיב בי' ונתן על האש, עיי' נזיר (דף מ"ה ע"ב) ובתוס' שם. וכת"ר מרכיב להו להני תרי מילי דקדוש יהי' בהדי הדדי ובאמת אינם שייכים זל"ז, דהרמב"ם שכתב דבמצורע אינו קדוש היינו שאין בו קדושת הגוף מצד ימים ההם אבל לקדושת שערו שהי' לו מקודם אין זה נוגע:
וכן נראה מירושלמי נזיר ספ"ח דגרסינן התם שערו מהו איתפלגון
ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אמר שערו אסור ורשב"ל אמר שערו מותר, ר"ז בעי במצורע שנזר פליגין או בנזיר שנצטרע פליגין, אין תימר במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסיר אין תימר בנזיר שנצטרע פליגין הא במצורע שנזר ד"ה מותר, ר' ירמי' פשיטא לי' במצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע ד"ה אסור. והוא צריך ביאור דמאי נ"מ בין מצורע שנזר ובין נזיר שנצטרע לענין איסור שערו הרי אידי ואידי חיילא עלי' נזירות לכו"ע כמו נזר בביה"ק דמסקינן בבבלי (דף י"ז) דגם לר"ל חיילא מיד אלא דעל טומאה לא לקי. וע"פ דברינו הנ"ל נ"מ טובא בינייהו לענין שערו, דמצורע שנזר לא הוקדש שערו מקודם וכל
קדושתו צריכה לבוא מחמת קדושה דימי צרעתו משא"כ נזיר שנצטרע ששערו הוקדש ונאסר כבר, וכעין זה פי' בקה"ע. והיינו דקאמר ר"ז אין תימר במצורע שנזר פליגין טעמא דר"ל דמותר משום דמקודם לא הוקדש השער ובימי צרעתו אינו קדוש ולכן שערו מותר ור"י ס"ל דגם בימי צרעתו קדוש הוא ונאסר שערו מקדושה דימי צרעתו מצד עצמם, אבל בנזיר שנצטרע ששערו הוא עדיין מימי טהרתו ד"ה אסור דנהי דלר"ל בימי צרעתו אינו קדוש מ"מ האי שער מימי טהרתו הוא וקדוש ועומד, ואין תימר בנזיר שנצטרע פליגין ס"ל לר"י ולרשב"ל דב מי צרעתו אינו קדוש אלא דלר"י אסור משום דכבר הוקדש השער מקודם מימי טהרתו ור"ל לא ס"ל הכי, ואפשר דס"ל דאיסור השער בא עם זמן הגילוח דוקא או דלכה"פ בעינן שיהא על רחש נזיר ובימי צרעתו אינו כנזיר לענין זה, כעין דאמר ר"ל בבבלי (דף י"ד) דמצורע שנטמא אינו סותר דימי צרעת לחוד ונזירות לחוד, או דסבר כיון דעומד הוא לגילוח מצורע אינו קדוש, אבל מצורע שנזר כיון שלא הוקדש שערו מעולם ד"ה מותר, ור' ירמי' פשיטא לי' כו':
ד
ד) והנה מסוגיא זו דירושלמי תמוה מאד פסקו של הרמב"ם
ז"ל דשער נזיר שנצטרע מותר בהנאה, ולא מיבעי' לר' ירמי' דבנזיר שנצטרע ד"ה אסור דודאי קשה אלא אפילו להך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגין מ"מ הרי ר' יוחנן ס"ל דאסור וקיי"ל דר"י ור"ל הלכה כר"י בר מתלת וצריך להיות שערו אסור. וכת"ר הזכיר בדבריו דהרמב"ם שפסק דשער נזיר שנצטרע שערו מותר הוא מהירושלמי כפי שיפרש לשיטתו, ולא אדע לאיזה מקום בירושלמי יכוון מעכת"ה ולא ראיתי למי מנו"כ הרמב"ם שיראה מקורו מירושלמי ויפרשו לשיטתו דלכאורה אדרבא מכאן סתירה לדבריו. הן אמנם ראיתי להמה"פ שכתב ר' ירמי' פשיטא לי' כו' כלומר בהאי נזיר דאיירינן בי' שספק נצטרע הוא והלכך שערו לעולם אסור [ר"ל מספק] אבל בנזיר שנצטרע ודאי שערו מותר וכך הם דברי הרמב"ם כו' שכתב ושערו מותר בהנאה, עכ"ד. אבל מלבד דלפ"ז עדיין אין ראי' מכאן לדברי הרמב"ם דהרי איכא לפרושי גם כפשוטו דבמצורע ודאי פליגי והלכה כר"י אלא דקושיא בלחוד מיהא ליכא, [אם לא דנימא דמדקבע הש"ס לפלוגתתן על מתני' דספק מוחלט ש"מ דבהא הוא דפליגי אבל במצורע ודאי ד"ה מותר, שדוחק הוא], הנה דברים אלו תמוהים בעיני מאד דא"כ דבמצורע ספק עסקינן מ"ט דר"ל דמתיר ודילמא אינו מצורע ושערו אסור. ואין לומר דטעמא דר"ל הוא משום דמוקמינן לשערו בחזקת היתר שהי' לו קודם נזירותו משא"כ בנזיר שנצטרע דאית לי' חזקת איסור ולכן ד"ה אסור, דאכתי יקשה לר"ז דאיבעי' לי' וניחא לי' למימר דבנזיר שנצטרע פליגין ומ"מ ס"ל לר"ל דמותר והתם לא שייך לומר כן [ודוחק לומר דר"ל ס"ל דהשער לא נתקדש כלל קודם גילוח כעין שצידדנו למעלה בפי' הירושלמי, וכן גם דוחק לומר דר' ירמי' לחוד מוקים לה בספק מצורע ור"ז מוקים לה בודאי]. אע"כ דבמצורע ודאי פליגי וקשה טובא על הרמב"ם. ובש"ק שם כ' דט"ס הוא ברמב"ם וצ"ל נזיר שנצטרע שערו אסור והוא כר' ירמי', ולפ"ז בודאי נפלו כל דברי כת"ר מה שבנה על יסוד דברי הרמב"ם אלו. אך הש"ק הקשה לעצמו דא"כ לא הוצרך הרמב"ם לומר דמשו"ה אסור בהנאה מספק משום דשער מצורע אסור דבכל תגלחת איכא לספוקי בשער נזיר טהור. איברא דיש לתרץ קצת קושייתו דנ"מ אם נתערב שער כל התגלחיות יחד ועם עוד מעט שער היתר, דאם נאמר שפר נזיר שנצטרע מותר הו"ל רובו היתר ממ"נ דאם מצורע הוא איכא ב' תגלחיות הראשונות דהיתרא ואם אינו מצורע ב' תגלחיות האחרונות דהיתרא נינהו וביחד עם שער המועט דהיתר המעורב הו"ל רובו היתר, משא"כ כששער נזיר שנצטרע אסור הו"ל כולו ספק איסור, ולפנינו יבואר עוד דרך יותר מרווחת. אבל עדיין קשה ע"ד הש"ק דא"כ תגלחת הראשונה היתה צריכה להיות אסורה ודאי ולא מספק דבין שהוא מצורע בין שאינו מצורע שערו אסור ולמה כ' הרמב"ם ששערו בכל תגלחת ספק אסור בהנאה. אמנם אדרבא מזה נראה עוד קצת ראי' להש"ק, דלפי גרסתנו ברמב"ם ששער מצורע מותר בהנאה הנה על ג' תגלחיות האחרונות א"צ טעם למה הן אסורות רק מספק דכל עיקרן רק ספק הן, וצ"ל דמ"ש הרמב"ם שבכל תגלחת ספק אסור בהנאה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה קאי לענין תגלחת הראשונה שאינה אסורה ודאי אלא מספק משום דשמא מצורע הוא ששערו מותר. אבל ק"ק אמאי קרי לתגלחת הראשונה ספק והרי תגלחת ודאי היא ממ"נ, ונהי דהוי ספק בשמה אם הויא תגלחת נזיר טהור או תגלחת נזיר מצורע מ"מ חיובה מיהא ודאי ולכאורה אין לקרותה תגלחת ספק ובקיצור הו"ל לומר דשער של ד' תגלחיות אלו אסור מספק. ולכן קרוב יותר לומר דמיירי רק מג' תגלחיות האחרונות שהן ספק בעיקר חיובן, אבל בתגלחת הראשונה אסור בודאי, והוא רק ע"פ גירסת הש"ק דשער נזיר מצורע אסור. ומה שהוצרך לאסרן בשביל ששער מצורע אסור ולא משום דבכולהו איכא לספוקי בנזיר טהור, משום דאי אמרת דשטר נזיר מצורע מותר צריכה להיות תגלחת שני' מותרת מס"ס שמא תגלחת מצורע היא ואת"ל שאינו מצורע שמא לא הי' טמא והיא תגלחת פטור. ואי תקשי דבתגלחת ד' איכא נמי ס"ס להיתרא שמא לא הי' מצורע ואת"ל שהי' מצורע שמא לא הי' טמא, י"ל דה"נ איכא למידן שלא ינהוג נזירות כלל בשנה ד' משום ס"ס הנ"ל אלא דע"ז לא מהני ס"ס משום דנתחייב ודאי בנזירות ולא ידע אם נפטר כבר וכ"מ דאתחזק איסורא גם ס"ס אסור, וכיון שלענין הנזירות אינו מועיל ס"ס וצריך לנהוג משו"ה גם שערו אסור. ועל כל מה שכתבנו בענין הס"ס יש לדקדק עוד הרבה ובאתי רק בדרך הערה בעלמא, כי אין אחי ספרים לעיין בענין המסובך הזה. **(הגה"ה. והנני להעיר בזה בענין ספק טומאה בנזיר שכ' התוס' בר"פ שני נזירין באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוי ספק טומאה ברה"י ומ"מ חייבים בגילוח רק מספק ואמאי לא נימא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי ויתחייבו בגילוח מתורת ודאי, ותירצו דכיון דא"א ששניהם נטמאו אינו דומה לסוטה, ולפ"ז בספק טומאה של אחד כל דיני נזיר טמא עליו. ויש להעיר ע"ז דאע"ג דספק טומאה ברה"י טמא ודאי מ"מ זהו רק בדין הטומאה דהויא עליו כוודאית אבל עיקר המעשה עצמה נשאר בספק, ולכן לא מהני בנזיר דבעינן לגילוחו דוקא אחת מהי"ב טומאות וזה עיקר המעשה ספק ואע"ג דטמא מ"מ אפשר דלא מהני. וכאשר בינותי בספרי האחרונים ז"ל ראיתי שהביאו דפלוגתא דר"ה ור"י היא בירושלמי נזיר (פ"ח), ועיי' בקה"ע שם שפירש לה בדרך אחרת דבספק אם הוא רה"י פליגי, וכבר האריך בזה הרי"ט אלגזי בפ"ה אות מ"ב והדברים עתיקים, ואכמ"ל:)** אבל בעיקר הדבר קשה לומר כהש"ק לשבש גירסת הרמב"ם ולהפך מהיתר לאיסור, ואילו לשבש באנו יותר הי' נוח לנו לגרוס דנזיר מצורע שערו מותר, דהיינו מצורע שנזר שערו מותר משום דכיון שלא נאסר השער לפני ימי צרעתו אינו אסור גם בימי צרעתו, והוא משום דפסק כהך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגי אבל מצורע שנזר ד"ה מותר ולא כר' ירמי', דלפ"מ שכתבנו למעלה אין תימר במצורע שנזר פליגין ס"ל לר' יוחנן דמצורע מקרי קדוש וכיון דהרמב"ם פסק דמצורע לא מקרי קדוש לכן לא פסק כר' ירמי' אלא כאידך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגי וטעמא דר"י הוא לאו משום דהוי קדוש אלא משום דשערו נאסר מימי טהרתו, והכא לא מיירי הרמב"ם בנזיר שנצטרע אלא כשהוא ספק מצורע מתחלת נזירותו כמ"ש שהי' בכל השנה הזאת ספק מצורע, והוא משום דאל"ה א"צ ד' שנים שלמות דהימים שלפני הולד ספק הצרעת היו צריכין למעט ממ"נ בסוף הד' שנים כמבואר דצרעת אינה סותרת ואם טמא הוא בודאי יכול לגלח מקודם בשלישית שכ"כ בס' ק"א, וכן נמי בנטמא בספק צרעת ביום הראשון מ"מ מקצת היום ככולו, ובע"כ שהי' ספק מצורע מתחלת נזירותו ממש, ולכן כתב דגם בתגלחת הראשונה אע"ג דממ"נ של חיוב היא מ"מ אין שערו אסור אלא מספק משום ששער
נזיר מצורע מותר. ואפילו אם לא נשבש הספרים ונגרוס נזיר שנצטרע נמי יש ליישב קצת, דהוצרך לו לומר כן בשביל תגלחת שני' דאית בה ס"ס לאיסורא שמא טמא הי' והיא תגלחת נזיר טהור דאסורה ואת"ל אינו טמא שמא מצורע הוא והוי שער נזיר מצורע ומשו"ה כתב דמ"מ אינו אסור אלא מספק משום דשער נזיר שנצטרע מותר, ר"ל דמצד ימי צרעתו אין בו קדושה ומותר, ואע"ג דס"ל לר"י דשער נזיר שנצטרע אסור הרי טעמי' הוא כמ"ש לאו משום קדושה דימי צרעתו אלא משום שהשער נאסר מכבר מימי טהרתו ושוב לא פקע בימי צרעתו א"כ אינו אסור אלא בתגלחת הראשונה של מצורע ששערו הוא מימי טהרתו אבל שער תגלחת השני' מותר גם לר"י ששער זה לא הי' בו מימי טהרתו:
עכ"פ לדעת הרמב"ם אין הכרח דטמא אסור להעביר שערו
בסם נשא ואדרבא נראה פשוט דדינו כמצורע דמותר, וא"כ בתגלחת טמא יכול נמי להעביר פאת ראשו בסם ולקיים גילוח בשתי שערות אח"כ:
ה
ה) אמנם עדיין דברי כת"ר קיימין לשי' התוס' דבסם נשא
איכא גם לאו דתער לא יעבור שע"ז מוזהר גם הטמא, או דבמצורע איכא נמי עשה דקדוש יהי' כמו שהשיג הראב"ד (פ"ז הט"ו), [אף דלפמש"ל י"ל דטמא מת גרע]. אבל נראה דאפי"ת דנזיר טמא אסור להעביר בסם זהו רק בזמן טומאתו לפני הזאת ג' וז' שאינו ראוי עוד לתגלחת אבל אחר ז' שראוי לתגלחת מותר להעביר לכו"ע מקצת שערו תחלה בסם ולגמור בתער, דכיון דבההיא שעתא מצוה עליו לגלח אין חיוב גידול פרע כלל דאדרבא מצוה לגלח והם שני דברים סותרים וא"ז במובן, וכיון דהמצוה אין בה חיוב תער יותר מב' שערות דהא עיקר תער שבטמא מטהור גמרינן לי' ממילא מותר על השאר גם בתער אע"ג דלא מקיים בזה מצוה. דאלת"ה בנזיר עילם דמיקל שערו בתער כל י"ב חודש או ל' יום שתפסו האחרונים ז"ל דלשי' הרמב"ם היא תגלחת גמורה כדין הו"ל לחלוקי דאסור לו להעביר מקצת שער תחלה בסם אלא כולו בתער דוקא שלא ככל נזיר טהור דהא עדיין נזיר הוא ואסור בגילוח שלא כמצוותו, א"ו דבכל שעה שמותר כבר בגילוח אין חיוב גידול פרע ולא לאו דתער לא יעבור. וראי' לזה מדאיבעיא לי' לרמב"ח בדף ס"א בתגלחת נזיר טמא אי משום מצוה הוא או משים אעבורי שיער טומאה למאי נפקא מינה לעבורי בנשא אי אמרת משום אעבורי שיער טומאה אפילו סכיה נשא נמי, ומאי מיבעיא לי' אי תימא דסכיה נשא נמי סגי א"כ קשה להיפוך האיך מותר לנזיר טמא לגלח בתער לדעת הרמב"ם שע"י סם אינו עובר אלא בעשה ובתער עובר גם בלאו, ומכש"כ לפמ"ש דטמא אינו בעשה זו כלל, ואפילו להראב"ד דבמצורע איכא נמי עשה זו [ונאמר דה"ה טמא מת] ואפילו לשי' התוס' דבסם נשא עובר גם בלאו מ"מ תקשה לי' לר' יונתן דלית לי' איסורא כלום בשאר מעבירין אלא בתער דיהא אסור להעביר בתער כדפריך הש"ס גבי מצורע בדף מ' אי לא בעי תער, והגמ' קאמר רק סכי' נשא נמי הא בתער נמי שרי, אע"כ דבשעה שיש בה חיוב העברת שער אין כאן לא עשה דגדל פרע ולא לאו. וכ"ת דא"כ מאי פריך הש"ס התם בדף מ' במצורע, ז"א דסברא זו לא שייכא אלא בהעברת שער דכתיב בקרא להדיא גבי נזיר כמו בנטמא שהוא מדיני הנזירות ולא מדחיי' משא"כ במצורע שהוא רק מתורת דחיי' כמובן. וכ"כ להדיא בפי' הרא"ש שם (דף ס"א) הביאו גם כתר"ה בשם השמ"ק דנזיר טמא מותר לגלח מקצת השער תחלה בנשא אפילו למסקנא דבעינן תער דוקא. וכ"ת דס"ל להרא"ש כהרמב"ם דבסם נשא אינו עובר אלא בעשה דקדוש יהי' כו' וטמא אינו קדוש כמש"ל אבל למ"ד דבסם עובר בלאו ה"נ דאסור, ז"א דבפירושו לדף מ' כתב הרא"ש נמי כהתוס' דסם נשא הוי כעין תער ולפ"ז יש בו גם לאו וא"כ למה הותר לנזיר טמא לעבור בלאו דגילוח שלא כמצוותו, אע"כ כמ"ש דבשעת חיוב גילוח שאני:
אולם בעיקר היסוד שתפס כת"ר לדבר פשוט שהתוס' פליגי
על הרמב"ם וס"ל דבסם נשא עובר גם בלאו דתער לא יעבור מדכתבו התוס' (דף מ' ע"א ד"ה סך נשא) דסם הוי כעין תער וממילא ככל המעבירין דעובר עליהן גם בלאו, לענ"ד אין זה מוכיח כלום. דזו היא הצעת הסוגיא, ג' מגלחין ותלגחתן מצוה כו' וכולן שגילחו שלא בתער או ששיירו ב"ש לא עשו ולא כלום, אמר מר ג' מגלחין ותגלחתן מצוה פשיטא [דתגלחתן מצוה דהא קראי כתיבי, תוס'] מ"ד משום עבורי שער הוא ואפי' סך נשא קמ"ל. וכתבו התוס' וז"ל ותימא דהא מסיפא שמעינן לה בהדיא בהא קתני סיפא וכולן שגילחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצ"ל דאי מההיא הו"א מאי שלא בתער שלא כמין תער ואפילו סך נשא נמי עכ"ל. והנה צריך להבין מאי דקאמר הש"ס דמלשון ג' מגלחין לא הוה ממעטינן סך נשא ומדקתני תגלחתן מצוה ממעטינן סך נשא מאי משמע מזה יותר. וביאירו הוא דבענין העברת שער הנזיר ע"י תער איכא תרי מילי, א) שהתער מעביר את השער מעיקרו לגמרי ואינו משייר כלום ב) שהוא נקרא גילוח, דשם גילוח נופל רק אם מעביר את השער ע"י כלי הגילוח, וסם נשא דמי בחדא לתער שהוא מעביר השער מעיקרו ואינו משייר כלום כעין תער אבל אינו נקרא גילוח דלא נעשה ע"י כלי הגילוח אלא העברה בעלמא מקרי, וקאמר הש"ס דאי תנא ג' מגלחין הו"א דאין מצוה בשם גילוח דוקא ועיקר הקפידא הוא רק שיעביר את השער לגמרי אפילו שלא בדרך גילוח וא"כ אפילו סך נשא נמי שהוא מעביר את השער ולא מקרי גילוח, קמ"ל דתגלחתן מצוה דהיינו שמלבד העברת השער עיקר המצוה היא גם שתהא ההעברה בדרך גילוח דוקא ולא ע"י העברה בסם שאינה גילוח. וע"ז מקשו התוס' דשמעינן לה מסיפא דקתני דבעינן תער דוקא ובתער הוי גילוח ונתמעט סם נשא שאינו גילוח, ותירצו דאי מסיפא הו"א מאי שלא בתער שלא כעין תער, ר"ל דהו"א דמאי דקתני בסיפא תער אינו משום קפידת הגילוח דוקא כי היכי דליהוי עלה שם גילוח, דבחמת בלא שם גילוח נמי סגי בהעברת השער ע"י מה שיהי', אלא דקתני תער לגלויי דבעינן שתהא העברת שער כזו שהיא כעין העברת התער שמעביר השער לגמרי ואינו משייר כלום, וא"כ בסך נשא נמי יצא שהרי הוא מעביר את השער מעיקרו ואינו משייר כלום כעין העברת התער, להכי קתני ברישא תגלחתן מצוה למישמע מינה דבעינן שם גילוח דוקא וסם נשא שאין עליו שם גילוח לא. ונמצא דמ"ש התוס' סם נשא הוי כעין תער היינו דהוי העברת ש שער כעין העברת התער אבל לא דהוי גילוח כעין תער, וא"כ לא מוכח מזה מידי דבסם נשא עובר בלאו דתער לא יעבור שהרי לא דמי לתער בפרט הגילוח, ופשוט הוא. ולפ"ז שוב לא מוכח מהרא"ש דדף ס"א דנזיר טמא בתגלחתו מותר להעביר מקצת שערו תחלה ע"י סם אפילו למאן דס"ל בעלמא דבסם עובר בלאו או בעשה, די"ל דהרא"ש ס"ל נמי כהרמב"ם דבסם ליכא אלא עשה גרידתא דלפמ"ש לא מוכח מדבריו שבדף מ' ההיפוך וס"ל נמי בהא כוותי' דבימי חלוטו שאינן עולין לו למנין אינו קדוש ומשו"ה בטמא ליכא איסורא כלל בסם, משא"כ להראב"ד דס"ל דמצורע מקרי קדוש אע"פ שאינן עולין לו למנין וה"נ בטמא אפ"ל דאסור דיעבור אעשה. אולם גם בזה כבר כתבנו דבשעת חיוב גילוח שאני וכמו שהסתייענו מהא דרמב"ם. ובזה סיימתי להשיב על כל דברי כתר"ה:
ו
ו) ובעיקר הקושיא של אביו הגאון ז"ל ממאי דאפשר
בהעברה ע"י סם ולמה דחי ללאו דהקפה נ"ל לומר פשוט, דבהחובל (דף פ"ו.) מבואר דמעביר שער בנשא תו לא הדר והוי מום באדם שחייבין על הזיקו, ומשו"ה לא חשיב אפשר לקיים את שניהם דאין סברא שהזקיקתו תורה להשחית את עצמו ולעשות בו מום דלא הדר ודרכי' דרכי טעם. ולפ"ז נסתרה ראייתנו דלעיל מאיבעיא דרמב"ח דבשעת חיוב גילוח ליכא לאיסור העברה. אולם לפ"מ שכתב הרא"ש שם דתרי גווני נשא איכא ובחד מינייהו הדר רבי שער שוב שייך לומר כנ"ל:
ובזה הנני ידידו הדוש"ת מוקירו ומכבדו כיקרת ערכו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |