דבר אברהם/א/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לה

ע"ד שעוררני שו"ב אחד אדות סירכא מן הריאה לשומן הלב שנגלד תחתיה העור העליון ועברה הסירכא במעומ"ש הקל שהרב בעירו הכשיר לדבריו. וזהו שחויתי לו להלכה ולא למעשה:

א

[א] מקור הדין הוא בשו"ע יו"ד (ס' ל"ו ס"כ) בהגה"ה מיהו אם נמצא בועא על מקום שנקלף העור העליון יש להטריף כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה, וכתב הש"ך סק"ד כלומר שקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה. וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל אי מיירי דוקא בנגלד כולו או אפילו מקצתו ואם פירושו משום שהבועא קלקלה עור התחתון והוי כבר נקוב או דמשום תרתי לריעותא טריפה. והתבו"ש (ס"ק י"א) תפס לה כתר"ל ואפילו במקצתו והחזיקו אחריו הלב"ש והרא"פ ועוד. וכתב השמ"ח שם ואחריו רבים מהאחרונים ז"ל דה"ה שאר ריעותא היוצא מן הגלד טריפה משום תר"ל, וכן העלה בפשיטות בס' גבעת שאול (סי' מ"א) משום דאיפלגי אמוראי בגמ' (דף מ"ו ע"א) ניקבה הריאה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה וכיון דאיכא מ"ד דעילאה גרידא טריפה הו"ל תר"ל והנה באמת לא מוכח מגמ' קרמא עילאה היינו בלא תתאה ומ"ד תתאה היינו עם עילאה, דאפשר לומר איפכא דמ"ד עילאה היינו עם תתאה ומ"ד תתאה היינו בלא עילאה, והכי מסתבר נמי טפי כעדות הרופאים דקרום התחתון חזק יותר, ומאי דמסקינן בסוגיין דזה בלא זה כשרה הוא כלישנא דקרמא עילאה. אך התוס' כתבו וז"ל ואמרי לה קרמא תתאה כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא הא פסקינן בסמוך דבעינן תרווייהו וא"כ לא הו"ל לא כרב ולא כשמואל עכ"ל. הנה תפסו בפשיטות דמ"ד קרמא עילאה היינו בלא תתאה, ובע"כ דמ"ד תתאה היינו עם עילאה דאל"כ אתיא מסקנא דלא כמאן. ובאמת תמוה הוא מנא להו להתוס' הכי דילמא איפכא הוא דמאן דאמר תתאה היינו בלא עילאה ומאן דאמר עילאה היינו עם תתאה כנ"ל. וראיתי במעיו"ט פא"ט (סי' י"ג אות ק') שעמד בזה וכתב משום דהכי איתא נמי גבי קרום של מוח לעיל ריש סי"א ליש ספרים דגרסי עד דאינקיב תתאה ונראה מכאן שכן היא גם גירסת התוס' פירוש לדבריו דלעיל (דף מ"ה ע"א) אמרינן ניקב קרום של מוח רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עלאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ואמרו לה עד דאינקיב תתאה, ילמדו התוס' דין נקיבת קרומי הריאה כנקיבת קרומי המוח. והנה במ"ש המעיו"ט שהתוס' גרסי במוח עד דאינקיב תתאה אינו מוכרח. ולכאורה משמע גם להיפוך ממ"ש התוס' בע"ב ד"ה אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מאי וז"ל לעיל גבי קרום של מוח לא בעי הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק עכ"ל, ואילו הוו גרסי התם עד דאינקיב ליכא למיבעי כלל וכ"כ הרש"ש בהגהותיו דמדבריהם אלו משמע דלא גרסי עד דאינקיב כגי' שלפנינו בגמ' ודלא כמעיו"ט. אך באמת גם זה אינו מוכיח כלום. דהרש"ש נסמך בזה עפ"י המבואר ברא"ש ור"ן דלגירסא דעד דאינקיב תתאה דבר ברור הוא דאינה טריפה עד דאינקבו תרווייהו, אבל בחי' הרשב"א (דף מ"ה) מבואר דאפילו לגירסא דעד דאינקיב תתאה נמי איכא לפרש דבתתאה גרידא טריפה ועילאה לא מעלה ולא מוריד כדברי הרי"ף, וצ"ל דמה שאמרו עד דאינקיב תתאה פירושו דאתי לאפוקי ממ"ד עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ואמרו שאינו כן אלא אינו טריפה בעילאה עד דאינקיב תתאה הא בתתאה גרידא אה"נ דטריפה, ולפי"ז שפיר י"ל דהתוס' הוו גרסי עד דאינקיב ומ"מ להך גירסא נמי שפיר איכא למיבעי בקרום המוח אם עילאה מגין ולכן תירצו משום שהוא עב וחזק. אבל איך שיהי' כיון דביכו"כ בע"כ לדעת התוס' יש לפרש בקרום המוח תתאה בלא עילאה א"כ אין מקום לדברי המעיו"ט להוכיח דגירסת התוס' היא עד דאינקיב קרמא תתאה כמובן. אך באמת למכירת דבריו לענין מה שלא פירשו התוס' הכא בריאה דמ"ד עילאה היינו עם תתאה ומ"ד תתאה הוא בלא עילאה נא הוצרך כלל לזה לומר שהתוס' למדו תתאה דריאה מתתאה דמוח, די"ל שלמדו עילאה דריאה מעילאה דמוח דלמ"ד בקרום המוח עילאה מפורש בש"ס דטריפה בעילאה גרידא אע"ג דלא אינקיב תתאה וה"נ בריאה מ"ד עילאה הוא בנא תתאה וממילא מוכח דמ"ד בריאה תתאה הוי עם עילאה דאל"כ אתיא מסקנא דלא כמאן. ומ"מ דעתו של המעיו"ט אמת שהתוס' ס"ל גם בקרום של מוח דמ"ד תתאה היינו עם ע לאה ודלא כהרי"ף, דכיון דלמדו ריאה ממוח ה"נ ילמוד מוח מריאה דמסקינן בה דזה בלא זה כשרה, ובאמת אין צורך כלל לזה שכן דעתם מפורשת דהתם לא בעי הש"ס הכי דפשיטא דעילאה מגין שהוא עב וחזק. וכן אפשר לומר שלמדו תתאה דריאה מתתאה דמוח דהתם בודאי פירושו עם עילאה משום דלא בעי הש"ס עלה כנ"ל. אבל איך שיהי' הנה נראה מזה דיסוד הדבר שפירשו התוס' הכא בריאה דמ"ד עילאה היינו בלא תתאה ולא להיפוך הוא משום דמדמי להו לקרומי הדיחה וקרומי המוח להדדי, וכ"ה דעת הראב"ן ברא"ש (סי' י"א) והרמב"ן בהי' מה"ט. אבל הרי שיטת הרי"ף לפי"ד הרא"ש והר"ן והרשב"א והטור דבקרומי המוח בתתאה גרידא טריפה, וכ"ה שיטת הרמב"ם לפי"ד הר"ן והמ"מ (פ"ו מהלכות שחיטה ה"ג) והכי מבואר להדיא בפיה"מ, וכ"ה שיטת האשכול הלכות טריפות (סי' כ'), ושיטת הבה"ג מובא בהג"א דבין בעליון בין בתחתון טריפה וכ"פ בשו"ע (סי' ל"א). ולכל הני רבוותא בע"כ צ"ל דאין למדין קרומי המוח מקרומי הריאה, וא"כ לדידהו שפיר יש לפרש בריאה איפכא כמש"כ דמ"ד קרמא עילאה היינו עם תתאה דוקא דבעינן דאינקבו תרווייהו ומ"ד תתאה היינו בלא עילאה דהכי מסתברא טפי כמש"כ לפי שהתחתון חזק, ומסקנא אתיא כמ"ד עילאה, אבל עילאה בלא תתאה ליכא למ"ד כלל דטריפה. וכיון שכן דהוי ספק במ"ד עילאה אם הוא עילאה גרידא או לא נמצא דאין לצרף נגלד העליון לתר"ל לאסור דהוי רק ספק תר"ל דכשר כמו שהעלה הלב"ש (סי' ל"ה סק"א אות י"ב) והכי נהגינן:

ולפי"ז עיקר הדין דבועא מנגלד הוי תר"ל אינו מוכרח, והרמ"א לאו מה"ט מטריף לה אלא משום דבבועא גם קרום התחתון לקוי כבר וכמ"ש הש"ך ואפשר, דמיירי רק בנגלד כולו אבל תר"ל אין כאן, וממילא גם סירכא במקום נגלד ועברה במעו"מ כשרה:

ב

[ב] אבל לכאורה יש לפקפק אם יש לדון מטעם הנ"ל כספק תר"ל לקולא. דלפי"מ שכתבנו דאין לצרף נגלד עור העליון משום דלהני רבוותא אפ"ל דמ"ד עילאה היינו עם תתאה נמצא דכמו"כ אנו יכולין לומר גם בנגלד התחתון דהוי ספק תר"ל דדילמא העיקר כשי' התוס' וסיעתם דמ"ד תתאה היינו עם עילאה אבל בתתאה גרידא לית מאן דפליג דודאי כשרה וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה, וא"כ הוי כתרי קולי דסתרי אהדדי שאין מקינין בספק כזה כמ"ש התוס' בב"ק (דף י"א ע"א ד"ה דקא מטהרת לה). אמנם כבר השרישנו הפר"ח בכללי ס"ס (אות ג') דה"מ במידי דאורייתא אבל בספקא דרבנן אזלינן לקולא אפי' בתרתי דסתרי לתרי גברי, והביא ראיה מס"פ הדר (דף ע"ו) דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערוב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו ביהש"מ וזה שעירב עליו ביהש"מ נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב, הרי חזינן דאע"ג דסתרי אהדדי מקילינן לתרי גברי. וא"כ בספק תר"ל דקיל גם מדרבנן כמש"ש הלב"ש כה"ג נמי מקילין. אבל לכאורה יש לדחות ראיה זו של הפר"ח דדילמא שאני עירוב משאר מילי דרבנן שהקילו בו יותר כמבואר בכ"ד דבערוב הקילו. ואפ"ל דמ"מ יש להסתייע מדס"ד דהש"ס לדמות שני חצרות וב' בתים ביניהם זה בא דרך זה ונתן עירובו בזה וזה בא דרך זה ונתן עירובי בזה קנו ערוב או לא להאי דינא דרבא דאמרו לו שנים צא וערוב כו' דשניהם קנו ערוב. והתם דשני חצרות אינו נידון כדיני עירוב לקולא אלא דמי למחיצות דלא דיינינן להו אפילו נענין ערוב לקולא ולא אמרינן בהו הלכה כדברי המיקל בערוב, כמבואר ברא"ש עירובין (פ"ב סי' ד') ובריב"ש (סי' ת"ה), ומאי סייעתא היא דילמא בדרבא שאני דבערוב הקילו משא"כ הכא בשני חצרות דהוי ככל מילי דרבנן. אע"כ דליכא לפלוגי בהכי ומסייע ליה להפר"ח. אך אם ראייתו של הפר"ח נכונה הנה על הש"ס גופי' תסוב קושייתנו אמאי לא דחי לה באמת הכי. ואולי י"ל דאין מקילין בערוב אלא במה שמסופק לן בדיני ערוב גופי' אבל הכא ביהש"מ ספק דעלמא הוא ולא בעינן ערוב וצ"ע. אמנם נראה דאפילו לשיטת הפר"ח לא תעלה לן ארוכה, דלענ"ד נראה דעד כאן לא אמר הפר"ח דבדרבנן אזלינן בספקו לקולא אפילו בדסתרי אהדדי אלא בספק מעשה ולא בספקא דדינא, ולא מיבעי בדסתרי בפועל אהדדי כההיא דעירובין אלא אפילו רק בדאפשר לסתור אהדדי כההיא דהתוס' ב"ק נמי לא אזלינן לקולא. וחילא דידי מביצה (דף י"ד ע"א) דכו"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט כו' מא בינייהו א"ב דידע מאי קדרה בעי לבשולי א"נ במוריקא, וכתבו התוס' (ד"ה איכא בינייהו) וז"ל ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל, וכ"ה בתוס' שבת (דף קמ"א ע"א) יעו"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד לענין תר"ל בפלוגתא דרבוותא דבכל צד ספק שבפירוש עילאה ותתאה יש קולא וחומרא לענין תר"ל בנגלד עליון או נגלד תחתון כנ"ל אין להקל בספקו. והדברים ארוכים בכלל זה שהוא עיקר גדול ותלפיות וא"א לבררו בקצירת האומר ובמק"א הארכנו בו קצת. ואולי תר"ל קיל טפי שאינו אלא חומרת האחרונים כמו שהחליט הפמ"ג בשפ"ד (סי' ל"ה סק"ה) והלב"ש שם ועיקר האיסור אינו בתורת ודאי אפ"ל דלא שייך לדון בזה סתרי אהדדי כיון שאין איסור ודאי בכל צד אלא חומרא וצ"ע:

ואין לומר דגם לדעת התוס' דמ"ד עילאה הוי בלא תתאה אין לצרפו לתר"ל דדילמא למ"ד טריפה אין הטריפות משום שסוף גם התחתון לינקב אלא הוי טריפות מחמת עצמו דניקב קרום אחד לחוד טריפה, וא"כ לדידן דבעינן שני הקרומים דוקא ועיקר הריעותא שבבועא וסירכא היא משום שמעידה שגם התחתון ניקב הרי אין גלד העליון מעיד ע"ז כלום ואין עדותם מכוונת ולא שייך לומר בזה תר"ל דז"א דנראה פשוט דאין עדיפות בקרום העליון אלא משום שגם התחתון כנקוב ואל"ה היה כשרה, דבקרומי הריאה לא איכפת לן כלל בנקיבתם מצד עצמם שהרי הריאה שניקבה תנן ולא קרום של ריאה שניקב אלא שאם ניקבו הקרומים מיקרי גם הריאה עצמה נקובה, וזה אינו שייך אלא כששני הקרומים נקובים שעי"ז הריאה פתוחה להדיא ולא כשניקב רק אחד מהם כמובן שאין האויר יוצא מן הריאה, וא"כ בע"כ דלמ"ד קרמא עילאה הוא משום שמעיד גם על התחתון שניקב ר"ל דהוי כמי שניקב והויא עדותו מכוונת עם הבועא והסירכא ושייך למידן בהו תר"ל:

ג

[ג] עוד היה מקום לכאורה להקל בנ"ד בסירכא העוברת ע"י מעו"מ יותר מבבועה. דהנה הא דקרום שעלה מחמת מכה אינו סותם הוא רק כשעלה הקרום אחר שנעשה הריעותא או הטריפות, והטעם הוא משום דכיון שנטרפה אינה חוזרת להכשרה או דכיון שנעשה על מקום רעוע אין הקרום חזק וסופו שיתפרק, אבל כשעלה הקרום תחלה ואח"כ ניקבה שפיר סותם יעוי' בשפתי דעת (סו' מ"ח אות י"ח). והנה בסירכא גמורה אין לעשות ספק שמא עלה הקרום מקודם וסותם, אי משום דאין סירכא בלא נקב לרש"י ומסתמא ניקב תחלה ואחר כך עלתה הסירכא אי כתוס' שסופו להתפרק [ואמנם יש מקומות דהוי ספק סירכא ואין כאן מקומו לברר זה]. אבל בסירכא העוברת ע"י מעומ"ש שאנו מתירין מטעמא דאמרינן דאין זו סירכא כלל האמורה בש"ס אלא קרום של ליחה הוא שאינו עולה מחמת נקב ואינו אחוז בעור שיהא סופו להתפרק ולעשות נקב הנה בזה שפיר יש להסתפק שמא עלה הקרום הזה קודם שניקבה וסותם. ולפי"ז כשעברה הסירכא ע"י מעומ"ש ונמצא תחתיה נקב אינה אלא ספק טריפה דשמא עלה קרום זה תחלה וסתם. וא"כ בנגלד עור אחד ויש ע"ג סירכא העוברת ע"י מעומ"ש הנה ריעותא דנגלד הוי רק ספק ריעותא דאפילו למ"ד קרמא עילאה לא הוי ודאי טריפה דשמא עלה הקרום הזה קודם שנגלד ואח"כ נפשה הגלד, וממילא הוי לדידן רק ספק ריעותא דלא דיינינן לי' כתר"ל. אבל נראה דז"א, דכיון דאנו מתירין סירכא העוברת משום דמחזיקינן לה להפשטת ליחות אין קרום כזה של הפשטת ליחות סותם, דוגמת ההיא דאמרינן בחולין (דף נ' ע"א) בבני מעים שניקבו וליחה סותמין דלאו כלום הוא. ואף דלא דמיין ממש להדדי דהתם רק ליחה בעלמא היא והכא קרום הוא אלא שנתהוה מליחה מ"מ נראה דגם זה אינו סותם ואל"ה הוי כתרתי דסתרי וצ"ע:

אך בר מן כל הדין דכתיבנא הנה הלב"ש גופי' שם (סי' ל"ו) שדי נרגא בהך תר"ל דלדעתו בפלוגתא שבש"ס כיון דאיפסקא הלכתא דכשרה לא מצרפינן לתר"ל מאי דאיכא למ"ד דאוסר והאריך בזה בסי' ל"ה סקצ"ב יעו"ש:

ד

[ד] אולם כל הדברים שדברנו עד כה יסבו רק על דברי הגבעת שאול ושאר אחרונים דריעותא דנגלד היא משום מ"ד קרמא עילאה, אבל הלב"ש כתב דלאו משוה"ט הוי תר"ל אלא שהוא מושג בסברא וגם שזהו דינו של הרמ"א בסי' ל"ז ס"ב דבועה העומדת על מקום דמשמעת קול טריפה וכ"כ התבו"ש דלא עדיף מבועא על גבשושית דמבואר ג"כ ברמ"א שם סי' ל"ז דטריפה, ולכן הכא נמי כוונת הרמ"א בבועא מנגלד אפילו בנגלד פורתא. אך זוהי סברת עצמם ז"ל ואם לדין יש תשובה, וכבר הרגיש הלב"ש שם דלפי"ז קשה למה הסמיך הרמ"א האי דינא על נגלד כולו דהמחבר ומה יהיה עם בועא ממ"ז דג"כ טריפה הכא כמ"ש הש"ך סק"ג ומזה נראה שהוא משום דעור התחתון חשיב כבר כמקולקל בשביל הבועא או דכולו הוי ריעותא דצריך בדיקה. ועיי' בפמ"ג שכתב ג"כ הכי. ומ"ש התבו"ש דלא עדיף מגבשושית אינו הכרח כלל, דהתם משום ריעותא דיתרת נגעו בה דמשוה"ט כתב הפמ"ג סי' ל"ז בכללי תר"ל אות ג' דזהו דוקא בגבשושית מגבה ואית בה כט"ד ונרמז הוא גם בפר"ח כמבואר שם, משא"כ הכא בנגלד כיון שאין בו חשש מדינא מנלן לומר מסברא דנפשנו דהוי ריעותא. ומ"ש הלב"ש דזהו דינא דבועא במקום דמשמעת קול יש לדחות בקל דמשמעת קול שאני דהוא ריעותא גמורה שהרי צריכה בדיקה מדינא דגמרא משא"כ נגלד פורתא דאי"צ בדיקה כלל כמ"ש הש"ך סק"ב. וכן העיר בגה"ק, וכיון שאין ראיה לדבר למה נחדש מעצמנו דבר כזה. ואפילו לפי"ד התבו"ש והלב"ש יש לצרף עוד בנ"ד מ"ש האחרונים דסירכא משומן הלב הוי רק ספיקא. כ"ז הראיתי פנים מסבירות להוראת אותו הרב בהפס"מ להלכה ולא למעשה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף