דבר אברהם/א/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן ט
בסוגיא דאמר לו אביו אל תחזיר

א

[א] ע"ד מה שהקשה בשם הגאון כו' בב"מ (דף ל"ב ע"א) ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' כולכם חייבים בכבודי טעמא דכתב רחמנא ואת שבתותי תשמורו הא לאו הכי הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי לתו"ע. ופירש"י אבדה עשה ול"ת היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם. והקשה בשם הגאון הנ"ל היאך מצינו הכא באבדה ל"ת הרי מיירי כשהגביה כבר לאבדה כדמוכח מלשון אל תחזיר וכיון שהגביהה ע"מ להחזירה פקע מיניה כבר הלאו דל"ת להתעלם וקאי רק בעשה דהשב תשיבם, כמבואר לעיל (דף כ"ו ע"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם אבל לא תוכל להתעלם ליכא כדפירש"י שם. הנה כמדומני דמאן דשמע להא לא סיימוה קמיה שהגאון הנ"ל בודאי משמא דקמאי אמרה, שכבר עמדו בזה בשמ"ק לב"מ (דף ל' ע"א) ותירצו דהא דאינו עובר בל"ת להתעלם הוא דוקא בנתכוין לגוזלה אחר יאוש אבל לפני יאוש עובר גם בל"ת להתעלם. אבל דבר זה אינו מוסכם דהראב"ד ז"ל מובא בשמ"ק שם (דף כ"ו ע"ב) סוכך בו וז"ל א"א אין הדעת מורה כן כו' וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוין לגוזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו ע"מ להחזירה כבר נפטר מנא תוכל להתעלם ולא אמר לאחר יאוש אלא לפוטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש עכ"ל. נמצא ששלש חלוקות בדבר, לבעל המאור אפילו נתכוין לגוזלה אחר יאוש עובר בל"ת להתעלם ובזה חלוקין עליו רש"י ז"ל ורוב הראשונים. ואליבייהו פלוגתא של הראב"ד והדעת שבשמ"ק הנ"ל דלדעה זו לא נחלקו על בעה"מ אלא לאחר יאוש אבל לפני יאוש עובר ולהראב"ד לפני יאוש נמי אינו עובר. ולפי"ז אם יסבור רש"י כהראב"ד קושיא הנ"ל קיימת עליו שאין כאן עשה ול"ת אחרי שנטלו כבר:

ב

[ב] ונ"ל לומר. דהנה רש"י ז"ל כתב בטעמא דנטלה על מנת להחזירה ואח"כ נתכוין לגוזלה שאינו עובר בל"ת להתעלם משום שאין זה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל. אבל עדיין אנו צריכין לתוספת ביאור, אמאי לא יהא נידון גם הכא ככובש את עיניו ונמנע מלהציל, מה לי אבדה המונחת בראש חוצות ומ"ל אבדה המונחת בבית מוצאה, דכיון שנתכוין לגוזלה הרי היא אבודה מן הבעלים גם בהיותה בבית מוצאה ושוב יעבור בל"ת להתעלם והגע בעצמך הרי שהגביה ראובן אבדה ואח"כ השליכה ובא שמעון ומצאה והעלים עין ממנה אטו לא יעבור בלא תוכל להתעלם. בשלמא לדעת השמ"ק דמיירי בנתכוין לגוזלה אחר יאוש ניחא דאז אינה נקראת עוד אבדה כלל אלא דעל מוצאה רביץ חיובא דהשב תשיבם שחל מקודם יאוש. אבל לפום מאי דקיימינן השתא אליבא דהראב"ד דלפני יאוש נמי אינו עובר בל"ת להתעלם קשה דתיהוי כאבדה חדשה בבית מוצאה. אולם פשוט הוא דמכיון שהגביהה ונתחייב בשמירתה והשבתה לבעלים פקע שם אבדה מינה שאינה אבודה עוד מן הבעלים שהרי יש לה מטפלים שחייבים בשמירתה, ונהי דאי השליכה ומצאה אחר עובר בל"ת להתעלם שהרי נסתלק המוצא הראשון ממנה והשתא לית לה שומר אבל לגבי המוצא הראשון גופיה לא הויא כאבודה דבמה שנתכוין לגוזלה לא פקע מיניה חיוב ההשבה ולא נשתנה במצב האבדה כלום דעכשיו נמי יש לה שומר שמחויב בהשבתה ותשלומיה. וא"כ א"ש מאי דקאמר הש"ס הכא דעובר בלא תוכל להתעלם, דאי אמרת צייתא ליה לאב דמצות כיבוד אב דוחה להשבת אבדה א"כ אינו מחויב ואף אסור לו להחזירה והויא כמי שאין לה עוד שומר וגם בהיותה בבית מוצאה אבודה היא מן הבעלים והויא השתא כאבדה חדשה לפני הגבהה ובודאי עובר בל"ת להתעלם. ואי תקשי לך דא"כ ל"ת להתעלם איכא השב תשיבם ליכא כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא בל"ת להתעלם לא קשיא חדא דכבר כתב הנמוק"י על הא דכהן בבית הקברות (בדף ל') דכל הרואה אבדה ועובר לו עובר בעשה ול"ת על הראיה לחודא, ואע"ג דבהמתין לה ולא הניחה באבדתה ועדיין יכול להשיבה אינו עובר בהשב תשיבם עיי"ש בנמוק"י, שאני התם שהוא משמרה ויכול להשיבה וכשנתיאשו הבעלים מחמת הבעלים נתבטלה מ"ע ולא מחמתו של מוצא כמבואר בדבריו שם משא"כ הכא אי אמרת דליציית לאביו אינו יכול להחזירה עוד וכך לי עומד אצלה כהולך ממנה כמובן, ועוד דאפילו להחולקים דסברי דבהולך ממנה נמי אינו עובר אלא בל"ת להתעלם מ"מ שפיר מקרי הכא עשה ול"ת דהיינו הפקעת העשה שהיתה מוטלת עליו מהגבהה ראשונה וביטול הל"ת בהעלמת עין עכשיו ותרווייהו בהדי הדדי קא אתיין זר אחר זה תיכף. ועיי' בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב ד"ה ל"צ) בשם הריצב"א:

עוד יש ליישב קצת. דשמעתי מקשים לפי"מ שכתבו התוס' חולין (דף קמ"א ע"א) בשם הריב"א דאף דאין עשה דוחה לתו"ע מ"מ הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה, מאי פרכינן הכא דלא אתי עשה ודחי לתו"ע והרי כיון שנדחה הלאו ולא נשאר אלא עשה נגד עשה בודאי הו"א דליציית לאב דשב ואל תעשה עדיף ומוטב לו שלא להחזיר ולבטל עשה דהשב תשיבם בשוא"ת בכדי שלא לעבור על עשה דכיבוד בקום ועשה. ויש ליישב דמ"מ כיון דאיכא בעלמא לאו דל"ת להתעלם בהדי עשה דאבדה אלימא היא למיזל בתרה אפילו בקום ועשה, דוגמת ההיא שכתבו התוס' קידושין (דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה) דאע"ג דנשים אינן במ"ע דיו"ט מ"מ אין עשה דוחה לל"ת דיו"ט גבייהו משום דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, וה"נ נאמר להריב"א לענין העשה דכשיש עמה לאו אלימא טפי. ובהכי מיושב נמי למ"ל למימר והאי ל"ת ועשה בעשה גרידא נמי סגי דאין עשה דוחה עשה וכמו שהקשו הראשונים ז"ל, ולמ"ש אתי שפיר דאל"ה הו"א שוא"ת דעשה דכיבוד עדיף. ולפי"ז אפ"ל דאין כוונת רש"י דיש כאן בפועל לאו דלא תוכל להתעלם דבאמת לאתר שהגביה תו ליתיה ללאו כקושיא הנ"ל, אלא כיון דבעלמא איכא בהדי האי עשה גם לאו חמורה היא בשביל זה דלא נימא בה שוא"ת דכיבוד עדיף. שוב ראיתי שכעין זה תירצו בשמ"ק. ובזה מיושב דנא תקשה על הנמוק"י שהזכרנו דרואה אבדה והולך לו ומניחה עובר בעשה ול"ת מהא דירושלמי ב"מ (פ"ד הלכה י') על מתניתין דאמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר כו' בכל אתר את מר מצות עשה קודמת למצות ל"ת וכא את אמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת שניא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום, וע"כ מהשבת אבדה פריך כמו שפי' הפ"מ דטומאת כהנים בודאי עשה ול"ת היא כדאמרינן בש"ס דילן וס"ל מאי אל תחזיר אל תגביה, הרי מבואר להדיא שאין בזה אלא ל"ת גרידא וקשה על הנמוק"י וסיעתו. ואין לומר דשאני הכא שאינו עוזבה ועדיין יכול להשיבה, דז"א כמש"כ לעיל דכיון דבגזירת התורה אינו יכול להשיב הוי כמי שעוזבה. ולפי הנ"ל ניחא, דבאמת לעשה דהשבה אין אנו צריכין לדחייה כלל דאפילו לא נדחה כיבוד עדיף שהוא בשוא"ת אלא דקושיית הש"ס היא משים דבאית בה לאו אלימא כנ"ל, ובזה פליג הירושלמי על ש"ס דילן וסבר דלא אלימא עשה דהשבה כלל בשביל זה ולכן פריך שפיר אמאי לא ידחה כיבוד לל"ת דלא תוכל להתעלם. ובזה מיושב גם הירושלמי, דלכאורה תמוה מי דחקן לפרש מתניתין בשלא הגביה עוד דליכא אלא ל"ת ולהקשות דלידחי מפני מ"ע דכיבוד, הרי מתני' אתיא כפשוטה שאמר אל תחזיר כשכבר הגביה דאיכא מיהא עשה דהשב תשיבם לכו"ע ואין עשה דוחה עשה, ולמ"ש א"ש דאי בהכי קמיירי בודאי קשה דלא יחזיר דשוא"ת עדיף. מיהו הא איכא לתרוצי עוד דדחקו להירושלמי לפרש כן, דאי בהגביה כבר וכשאינו משיבו יתחייב לשלם כשומר כדבעינן למיכתב לקמן (אות ה') א"כ אין כאן מצות כיבוד דקיי"ל כמ"ד בקידושין (דף ל"ב) כיבוד משל אב ולא משל בן. ועיי' מ"ש שם באות הנ"ל:

ג

[ג] והנני מסתפק בגוונא דכתיבנא כשהשליך המוצא את האבדה במקום שהיא אבודה מן הבעלים באופן שנתחייב לשלם כשומר ובא אחר ומצאה, שמצד השומר כגורם לממונו אינו מתחייב בהשבה שהיא מצדו כאבדה מדעת, אם חייב הוא בהשבה מצד הבעלים או לא. וכן באבדה דעלמא ששכר השבתה יעלה עד כדי דמיה אלא שישאר לבעלים הנאת כושרא דחיותא כדאמרינן ס"פ הפועלים (דף צ"ג ע"ב) אם חייבין להגביהה או לא, וכן באבדה שאין בה כושרא דחיותא ושכר השבתה יעלה עד פחות משוה פרוטה של דמיה אם חייבין להגביהה או לא.

וטעמי הספק הם: א) כיון דבעינן באבדה שיהא בה ממון לבעלים ואבדה שאין בה שו"פ אינו חייב בה כמבואר בב"מ (דף כ"ז) והני ששכר השבתן יעלה לבעלים עד כדי דמיהן באופן שמהשבתן אינו מרויח כלום, וכן כשישלם לו המוצא הראשון ובאבדתה אינו מפסיד כלום, אולי לענין אבדה נקרא שאין לבעלים ממון בה, ר"ל שהשבה זו אינה מצלת ממון הבעלים, וה"נ כשעולה שכר ההשבה עד כדי פחות משו"פ של דמיה הדמים הראשונים שעד פחות משו"פ זו יפלו שהרי לא יגיע מהן לבעלים כלום ונשאר שוויה לבעלים רק פחות מפרוטה ואין בה דין אבדה. ואע"ג דלענין גניבה כה"ג מקרי גנב של בעלים כגון בגנבו מבית שומר שכר דאע"פ שאין לבעלים הפסד מזה שהרי השומר מחויב לשלם לו מ"מ נקרא גנב של בעלים ולדידהו חייב כפל כמבואר ר"פ המפקיד דסוף סוף ממונו של בעלים גנב, שמא השבת אבדה שאני שהיא ענין הצלת ממונו ובזו אין כאן הצלת ממון. ומה שחוץ משיווי דמיה יש בה לבעלים גם כושרא דחיותא וזו הוא מציל ע"י ההשבה, אין זו שיווי בגוף החפץ עצמו אלא חביבותא בלחוד היא לגבי הבעלים וחביבותא זו כמידי סטראי שויא בעיני הבעלים פרוטה ואנן בעינן שיהא לו שו"פ בגוף החפץ דוקא, דלכאורה מלתא דפשיטא היא שאם אין האבדה שו"פ אלא משום כושרא דחיותא שוה היא לבעלים פרוטה וחביבה עליו אין בה דין השבה. ב) או דילמא בכה"ג נמי חייב להגביה דשמא כושרא דחיותא הוי שיווי בגוף הדבר עצמו אלא שאינו שיווי לכל העולם כנמכר בשוק לפי שאין להם בפועל אותה כושרא דחיותא ואי אפשר לה לימכר דרק לבעלים היא ואלו אפשר היה למכרה היתה שוה גם לאחרים, והלכך בתרי גווני קמייתא חייבין להגביהה ומ"מ בבתרייתא עדיין אין חייבין. ג) או דילמא י"ל דמה שצריך להוציא בשכר השבה או מה שביכו"כ ישלם לו המוצא הראשון את שוויה אינו מגרע שיווי החפץ דמ"מ מצד עצמו יש בו שיווי והוא של בעלים, ולפי"ז אפילו בדליכא כושרא דחיותא נמי הוה חל מדינא מצות השבת אבדה להגביהה ולהחזירה לבעלים אפילו כששכר השבתה עולה עד כדי דמיה ולא היה חסרון מצד גרעון שויה בשביל זה. והא דמשמע בתוס' ב"מ (דף ל"א ע"ב ד"ה אם) דבכה"ג א"צ להחזיר אין זה משום שאין בה עיקר חיוב השבה אלא משום דאנן סהדי דלא ניחא להו לבעלים בהשבה זו דמה ירויחו, משא"כ בדאיכא כושרא דחיותא דניחא להו לבעלים בהשבה שוב לאו משום כושרא דחיותא לחודא מיחייב לאהדורי אלא משום עיקר החפץ. ולפי"ז אף בגוונא בתרייתא כשעולה שכר ההשבה עד לכדי פחות משו"פ משוויה מיחייב בה שהרי גוף החפץ שוה הרבה:

ואין לפשוט ממ"ש התוס' שם (דף ל"א) וז"ל וא"ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היד כו' ואי בפני ב"ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבדה למה יתנו ב"ד ליתן כל שכרו א"כ מה ירויחו הבעלים וי"ל דנ"מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירה עכ"ל, הרי חזינן דבשביל כושרא דחיותא חייבין להחזיר אבדה, דיש לדחות דהתם מיירי כשכבר הגביה את האבדה ונעשה שומר עליה ושומר ודאי מחויב לטפל כפי רצון הבעלים וכיון דלדידהו כושרא דחיותא ניחא להו מחויב להחזיר כמבואר בס"פ הפועלים דהרי יותר מזה מצינו בהגביה אבדה שהיתה שוה פרוטה ואח"כ הוזלה נמי חייב להחזיר, דעד כאן לא ממעטינן בדף כ"ז הוזלה משעת אבדה עד שעת מציאה אלא משום דכתוב ומצאתה אבל אחר מציאה אע"פ שהוזלה חייב להחזיר שכבר חל עליו חיוב השבה ותו נא פקע כמבואר בשו"ע חו"מ (ריש סי' רס"ב) והוא מש"ס ערוך ב"מ (דף נ"ה) אע"ג דזל כו' ועיי' בב"ח ופרישה שם בשם הכ"מ, [ועיי' בב"ק (דף ק"ה ע"א) אמר רבא כי', ואפשר דשומרים שאני, עיי' בקצוה"ח (סי' פ"ח סק"ד) ואכ"מ], וה"נ אע"ג דשכר השבתה עולה הרבה ונגרע מחירה מ"מ כיון דכבר נתחייב בהשבה תו לא פקע מיניה. ואולי אין זה שייך אלא בשוה פחות מפרוטה אבל כשאין שיווי כלל בגוף החפץ מצד עצמו כבנ"ד אנא משום כושרא דחיותא שאני, ולא נתברר לי לע"ע דבר זה והנני רק כמעיר], אבל לענין להתחייב בה לכתחלה ולהשיבה דבעינן שיהא בה דין ממון שו"פ אפשר דבשביל כושרא דחיותא אינו מתחייב כנ"ל. ואף דמשמע דבדף נ' דממעטינן שהיתה שנו מרובה מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם מיירי לענין תחנת ההגבהה דאז קאי בלא תוכל להתעלם ומ"מ בשוה בשוה מחויב הוא להגביה משום כושרא דחיותא, אין זה מכריח די"נ דאע"ג דנ"ת להתעלם קאי על תחלת ההגבהה מ"מ קרא דוהתענמת בא להורות לפטור השבתה גם אחר שהגביהה. וראיה לדבר דאפשר לומר כן ממ"ש השמ"ק על הא דממעטינן מוהתעלמת כהן והיא בבית הקברות ופריך הש"ס פשיטא האי עשה והאי נתו"ע וז"ל הריטב"א קשה דהא בהשבת אבדה עשה ול"ת ביחד כו' וי"ל דלרוחא נקט דלא מיבעיא כדאיתא לאבדה בבה"ק קידם שנטלה דליכא אלא ל"ת אלא אפילו נטלה כבר וכשבא להחזירה נכנסה לביה"ק כו', הרי דס"ד למימר דוהתעלמת בא לפטור גם אחר שנטלה:

ד

[ד] וראיתי בטור חו"מ (סי' ש"ג) באו לסטים כו' אם אפשר לו לקבץ רועים שיעזרו לו להציל חייב לקבצם וליתן להם שכר עד כדי הבהמה כו' ואם נא עשה כן חייב ושמין כו' ואם היה צריך לשגם כל דמי הבהמה צריך לשלם לו דמי טרחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת. וכ"ה בראב"ד בהשגות (פ"ג מהלכות שכירות ה"ו). וכתב הה"מ שם וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב נראה דש"ש שהיה לו לקדם כו' ולא קידם דאינו משלם את כולה אלא מנכין לו שכרן ואם לא היה יכול לקדם אלא בכדי דמיהן אינו משלם אלא שומת כישרא של בהמה א"נ דמי טרחא וצ"ע עכ"ל ונראין דברי הר"א ז"ל שסבר הדין בפשוטה שמלכין לו השכר עכ"ל. הרי דהרמב"ן נמי ס"ל הכי ומאי דסליק בצ"ע נראה דהה"מ הבין דאעיקרא דדינא דמנכין מה שהיה צריך להוציא צ"ע לו, אבל בהא דמשלם דמי כישרא קרוב יותר לומר דלא מספקא ליה כלל. וראיתי להמל"מ שם שכתב דהבנת הה"מ בדברי הרמב"ן אינה נכונה דפשיטא ליה דמנכין השכר עיי"ש. ומדומני דלכן תפס המל"מ הכי משום שלא ראינו למי שיאמר שאין מלכין לו מה שהיה צריך להוציא והוא דבר שאין הדעת נותנתו כמש"כ הה"מ, אבל מצאתי בשמ"ק ב"מ (דף צ"ג) בשם שיטה דמספקא ליה אם מנכין מה שהיה צריך להוציא וכן בהי' הר"ן ב"מ שם מספקא ליה בהכי, ולענין תשלומי דמי כושרא לבעלים מבואר שם בשמ"ק ג"כ כדבר פשוט דחייב השומר לשלם, והלכך אדרבא נראה דהא פשיטא ליה להרמב"ן דצריך לשלם דמי כושרא אלא דמספקא ליה בעיקר הניכוי של הדמים שהיה צריך להוציא כהר"ן והשמ"ק. והמעיין בלשון הר"ן והשמ"ק יראה שכן מורין גם דברי הרמב"ן והבנת הה"מ נכונה ודלא כהמל"מ. מכל זה חזינן ששלשה מרבותינו הראשונים ז"ל קיימי בשיטת הטור ולא מצינו להדיא מי שחולק ע"ז, [ומן התימא איפוא שבשו"ע השמיט לדברי הטור אלו, ואולי נמשך אחר לשון הרמב"ם שנא נזכר בו דבר זה ובעיקר הדין לא פליג]. ומזה נראה לכאורה ברור ומבורר דכושרא דחיותא הוי שיווי בגוף החפץ ולא רק גרם ממון כדעת המל"מ שם דאל"כ לא היה השומר חייב לשלם אותו. ובס' נתיבות המשפט תמה באמת מטעם זה על הטור דגזלן נמי אינו חייב לשלם אלא דמי שוויו ולא יותר. ונראה שתפס לדבר פשוט דאין זה שיווי בגופו של חפץ. [וכן ראיתי שם שתפס שהטור יחידאה הוא וכתב דהפרישה כ' בשם הראב"ד דאי"צ להחזיר לבעלים דמי טרחא] אבל אינו כן ששפתי הראב"ד ברור מננו כהטור, ובמחכ"ת לא שם עינו הבדולח דהפרישה קאי בשהיה יכול להציל בפחות מכדי דמיה דג"כ צריך לשלם דמי טרחא וכושרא וע"ז כתב שבהשגות הראב"ד כמעט לא משמע כן, ואף לזה באמת אין משמעות כ"כ מהראב"ד עיי"ש]. אבל אחר שנתברר שדעת הראשונים ז"ל כהטור בע"כ צ"ל לכאורה שהוא שיווי בגוף החפץ, דאע"ג דלעולם אומדין את השיווי כפי מה שהוא שוה למכור בשוק ולא רק לבעלים מ"מ גם שיווי זה דכושרא יש לו ערך לכל העולם דמי שיש לו כושרא מעריכו בדמים ידועים, ומה שבהמה זו כשהיא נמכרת בשוק שוויה לכל העולם פחות ממה שהיא שוה לבעלים אין זה משום שאותו כושרא אינו שוה כלום לכל העולם, דבאמת אלו היה אפשר למכור להם בפועל אותו כושרא היה נערך גם אצלם בדמים, אנא משו"ה שוויה לכל העולם פחות משום שא"א בפועל למכור אותו כושרא לאחרים דרק לבעלים היא, ואלו היה אחר במקומם היה הכושרא שוה גם לו כמובן. ולפי"ז בנ"ד שפיר הוי כושרא ממון וחייב בשבילו בהשבת אבדה ונפשט מיהא חדא ספקא. אך לפי"ז יוצא לן דבר חדש דבמזיק וגזלן נמי שמין דמי כושרא כיון שהוא שיווי של גוף החפץ והוא דבר חדש ויעוי' במהרש"ל בב"מ שם שהקשה מב"ק (דף כ"ח ע"א) מאי לאו במועד דליכא פסידא. הרי שתפס בפשיטות דאין שור המזיק משלם גם כושרא דחיותא:

ע"כ נראה יותר נכון דשפיר י"ל דכושרא דחיותא אינו שיווי בגוף הדבר ואין גנב וגזלן ולא מזיק ושומר שפשע משלם אותו והכא בשומר שלא קידם ברועים ומקלות עד כדי דמיה שאני כמו שיבואר. דכיון שלא שכר מצילים כפי שהוא מחויב הו"ל פושע וחייב לשלם לבעלים דמי כל החפץ [בלא שיווי כושרא דחיותא], אלא דמ"מ הבעלים חוזרים ומנכים ליה לשומר מתשלומין אלו את הדמים שהיה צריך להוציא על רועים ומקלות משום דקא משתרשי ליה למפקיד דמים אלו ע"י תשלומי השומר, היינו דשני עניני תשלומין הן א) מה שהשומר משלם למפקיד דמי החפץ כפושע, ב) מה שהמפקיד חוזר ומשלם [כלומר מנכה] ליה לשומר דמים דקא משתרשי ליה. והנה בתשלומין הראשונים שהשומר משלם למפקיד דמי הפקדון באמת לא שייך להכניס גם שיווי כושרא דחיותא דזה אינו שיווי בגוף החפץ, אולם בתשלומין השניים שהמפקיד חוזר ומשלם [מנכה] לשומר מאי דקא משתרשי ליה שייך כבר ענין השיווי של כושרא דחיותא, דכיון דהוה ליה למפקיד כושרא דחיותא בבהמתו וזה לא נשאר לו עכשיו כשלא הצילוה א"כ לא משתרשי ליה מתשלומי השומר [ששלם בלא כושרא דחיותא] כל מאי דהוה משתרשי ליה ע"י הוצאת ממון לרועים ומקלות דהיינו דמשתרשי ליה עכשיו רק דמי רועים ומקלות נכי שיווי כושרא דחיותא, ר"ל דכל עיקרו של דבר מה שמנכה ליה לשומר הוא משום דיכול השומר לומר אלו הצלתי היית מפסיד דמי רועים ומקלות עכשיו שאני משלם לך דמי כל הבהמה הרי אני במקום הרועים שאני מציל לך הפסדך ע"י תשלומין וצריך אתה לשלם לי דמים אלו שהיית מוציא להצלחה. וע"ז שפיר שייך לומר דחוזרין ואומדין שיווי הכושרא דלפי אומד זה לא ישלם המפקיד לשומר דמי רועים ומקלות אלא בניכוי שיווי הכושרא משום דמצי מפקיד לומר לו אלו הוצאתי דמי רועים ומקלות הייתי מציל גם הכושרא והשתא כושרא לית לי. ולפי"ז כשמוציא להצלה כדי דמיה ונכנס בהצלה זו גם שיווי הכושרא נמצא דעל שוויה של בהמה גופה הוא מוציא לא כל דמיה אלא פחות מעט כפי ערך שיווי הכושרא, דהיינו שאותו הסך שהוא כערך שיווי הכושרא הוציא לא על גוף הבהמה אלא על הכושרא כנ"ל, וא"כ אלו הוציא השומר להצלה כדי דמיה עדיין היה נשאר לבעלים שיווי איזה חלק בגוף הבהמה כפי ערך שיווי הכושרא. והשתא בהא דדידן שהגיעו דמי ההצלה עד כדי דמיה ולא הציל שהשומר צריך לשלם למפקיד דמי הבהמה בלא שיווי הכושרא ומפקיד חוזר ומנכה לו מזה דמי ההצלה שהיה צריך להוציא בניכוי שיווי הכושרא, נמצא שהשומר צריך לשלם סך כזה משיווי גוך הבהמה שנשאר למפקיד שהוא שוה תמיד לסך שיווי הכושרא, אבל לאו בשביל הכושרא גופה שהפסיד מפקיד משלם ליה שומר, דזה באמת אינו ממון, אלא בשביל חלק השיווי של גוף הבהמה שהוא תמיד רק כסך שיווי הכושרא. והא דנקטו הראשונים ז"ל בלשונם דמשלם ליה דמי כושרא אינו אלא לסמן כמות התשלומין שהוא כערך הכישרא ולא בשביל היזק זה גופיה. נמצא דאין זה שייך אלא בש"ש ולא במזיק וגזלן, ובש"ש נמי לא יצויר אלא בכה"ג במנכה אח השכר שהיה צריך להציל ולא במשלם מחמת פשיעה או גניבה בלא ניכוי. קיצורן של דברים שאין זה דין בתשלומי השומרין אלא שהוא דין בניכוי המפקיד דזה הוא שיכול לעכב שלא לנכות להשומר משום דזה הפסיד ולא משתרשי ליה עכשיו כדהוה משתרשי ליה אלו הוציא להצלה. ובזה ניחא שלא עמדו הראשונים ז"ל בשומת הכושרא אלא הכא ולא בכל תשלומי שומר. והוא נכון מאד וברור בעז"ה בביאור הענין וסרו כל התמיהות והיה העקוב למישור:

ה

[ה] ואחר שנדפס הספר בהוצאה ראשונה העירני ידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן ז"ל מלאשא מתשו' הר"י מיגש מובא בשמ"ק ב"מ (דף ק"ח ע"ב) שנשאל במי שקנה קרקע אמיצרו של חבירו וכתב השטר על שם אשתו דלאשה לית בה משום דינא דבר מיצרא ובא המצרן ותובע שהבעל קנה והערים לכתוב על שם אשתו ואית לי' דינא דבר מיצרא. והר"י מיגש בתשובתו נו"נ לענין להחרים חרם סתם על מי שעשה זאת לבטל דין המצר כדין טענת שמא, ועלה על דעת צד האשה דלא שייך כאן חרם ושבועה על חשד מה שעברה היא איסור באפי נפשה ואין שבועה אלא על תביעת ממון, והוא ז"ל השיב שאין לך הפסד ממון גדול מזה לפי שהוא טוען עליה שהיא מבטלת אותו מלקנות קרקע שיש לו לקנות מן הדין ותיחם לעצמה המקח בנגלה ואיננו לה בנסתר, ואח"ז כתב וז"ל וא"ת הנה זה הקרקע אם היה ראובן קונה אותה לא היתה נקנית לו אלא בנתינת הדמים ועתה כשאינו קונה אותה הנה הרויח שלא יצא ממנו ממון זה וא"כ איזה הפסד ממון יש לו בזה כדי שתקרא טענה זו טענת ממון ומאי נפקא לי' מינה. תשובתך בזה דנ"מ לכושרא דארעא א"נ להיות שהיא סמוכה למיצר שלו איפ' שתוכשר בעיניו ונמעטו בעיניו הדמים שהוא פורע ועל דרך מה שאמרו שהקרקע הוא דבר השוה כל כסף באמרם שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע דלית בה אונאה עכ"ל. הרי משמע דכושרא דחיותא הוי שיווי בגוף הדבר וטענת ממון מיקרי:

ולכאורה ראי' נכונה היא, אבל כד דייקינן נראה שאין זה בהחלט לכל צדדיו. והגע בעצמך לפי"מ דמסיק הר"י מיגש א"נ להיות שהיא סמוכה למיצר שלו איפשר שתוכשר בעיניו הדמים שהוא פורע ועל דרך מה שאמרו שהקרקע הוא דבר השוה כל כסף פי' דבעיניו שוה הרבה, אטו נימא דזה נמי שיווי בגוף הדבר ומי שיתחייב לשלם ישלם גם שיווי זה כפי שהיא שוה בעיני הבעלים ולא כפי שהיא נמכרת בשוק ולר"י דאמר (ב"מ דף נ"ח ע"ב) אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה לפי שאין קץ לדמיה בהמה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן אטו הגונבם או שורפם ישלם כפי שוויין בעיני בעליהם ולא כנמכרים בשוק, וא"כ אף לכושרא דארעא דכחד חשיב להו [ולהלן נראה דהכל דיבור אחד עם כושרא דארעא] נמי ליכא סייעתא. ומאי דחשיב לה הר"י מיגש לטענת ממון כוונה אחרת בדבריו. ותחלה נאמר שדברי הר"י מיגש לכאורה תמוהין טובא, היאך סלקא אדעתין למימר בנדונו דאינה טענת ממון משום שדמי השדה נשאר בידו ואין לו הפסד ממון, מה בכך והרי המצרן תובע גוף השדה שהיא נעשית כשלו בקנין הלוקח, עיי' בטוש"ע חו"מ (סי' קע"ה), וגוף השדה טענת ממון היא, ואטו התובע למי שגזל ממנו כלי והלה משיבו טול דמיו ולא יהא לך הפסד אינה טענת ממון, והרי שומר שאומר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו (ב"מ דף ל"ד ע"ב). והיינו משום שזה תובע את שלו ואינו רוצה למכרו בדמיו. אמנם הענין הוא, שלתבוע את גוף השדה הוא יכול רק מן הבעל שקנהו לפי דבריו. אבל מן האשה אינו יכול לתבוע גוף השדה ממ"נ, אם האמת כדברי התובע שהבעל קנה והיא הערימה לכתוב על שמה א"כ אין לה שדה כלל ואין לתבוע ממנה גוף השדה, ואם האמת שהשדה שייך לה דהיינו שהיא קנתה באמת א"כ אין כאן עיקר תביעה כלל דאז ליכא דינא דבר מיצרא. וזו היתה כנראה דעת צד האשה שאף אם באמת הערימה בכתיבת השטר מ"מ הרי אין בידה משלו כלום ואין לו טענת ממון ממנה ואם עברה איסור בהערמה הרי דינה מסור רק לשמים. אולם הר"י מיגש דן לה כטענת ממון מטעם אחר ולא משום תביעת גוף השדה ממנה אלא מטעם מזיק או גרם היזק שהיא מבטלת אותו מלרכוש הקרקע שיש לו עליה זכות מן הדין, ואם תחויב לשלם בשביל היזק כזה כגרמי או לא תחויב כגרמא הרי בכל, אופן יוכל לתובעה שלא תזיק לו לכתחלה ושתסלק היזקא להבא שלא להפסיד ממינו. וע"ז שאל איזה הפסד יש לו ובמה מזקת לו והרי ממונו בידו ואין כאן הפסד ממונו, והשיב דשפיר חשיב הפסד ממונו שלסבת כושרא דארעא מצד עצמה או לסבת היותה סמוכה למיצר שלו היא שוה בעיניו יותר מדי מקחה שנשאר בידו ונמצא שיתרון זה היא מפסידתו. ואי תימא אכתי לאו טענת ממון היא להשביע עליה משום דשיווי זה שהוא רק לבעלים אינו ממון בגוף החפץ דהא לעולם שמין השיווי רק כפי מה שנמכר בשוק, נ"ל לומר בזה מילתא חדתא. דלעולם כל שבשביל איזו סבה כגון משום כושרא דחיותא או להיות שדה סמוכה למיצרו שוה הדבר לבעלים יותר הרי זה שיווי ממון ממש בגופו של דבר, דהכי אמרינן בקדושין (דף ח' ע"א) דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים הרי דחשיב ככסף ממש, (ועי' בר"ן לענין קידושין ואכ"מ), והא דמזיק משלם רק כפי מה שנמכר בשוק ולא כמי שהוא שוה לבעלים הוא דין בשומא שהקילה תורה שישלם רק כפי שנמכר בשוק, וכתב היש"ש ב"ק ר"פ החובל דמשו"ה קטע ידו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק משום דלמדין משומת בית סאה בשדה דגמרינן לה בב"ק (דף נ"ח ע"ב) מקרא ובער בשדה אחר. וכן לכל המשלמין, אבל כשאין אנו דנין לענין תשלומין אלא על עצם הדבר כמו שהוא שיווי זה של בעלים הוי כסף ממש ומשו"ה מהני לדידי חזי לי לפדיון הבן. ונמצא דבנידון של הר"י מיגש שהקרקע בעינה ואין אנו דנין לענין תשלומי החק אלא לענין לסלק היזק שהיא גורמת לו שפיר מיקרי הפסד ממון במדה שהקרקע שוה אצל התובע, וע"ז שפיר כתב דאף שדמי המקח נשאר בידו מ"מ הפסד ממון יש כאן שאצל המצרן היא שוה יותר מדמי המקח. ולפי"ז יוצא דבתשלומי שומרין וגנב וגזלן שפיר אכשר דאין כוללין גם כושרא דחיותא אבל לענין אבדה י"ל דכישרא דחיותא הוי שיווי בגוף הדבר וישנה בכלל השבה דאבדת אחיך הוי דממנו הוא אבוד. ועיי' בנתה"מ (סי' קמ"ח סק"א):

ו

[ו] הבאתי דברים אלו כאן לפי שעלה על לבי להסתפק בזה לרגלי דברינו לעיל באות ב', שכתבנו דלהכי קאמר הש"ס אבדה עשה ול"ת משום דאי תימא דצייתא ליה לאב שוב חוזרת ונעשית אבדה חדשה ועובר בלא תוכל להתעלם. דלכאורה היה מקום לעורר ע"ז עפי"מ שכתבו התוס' יבמות (דף ו' ע"א) ומבואר ביותר ברמב"ן ורשב"א שם דבאומר לו אביו אל תחזיר לחנם בלא שום הנאה לאב אין כאן מצות כיבוד כלל אלא מיירי בשאמר לו אל תחזיר אלא הבא לי גוזלות, ולכאורה קשה בשלמא אי אמר לו אל תחזיר לחנם דהוי הציווי והכיבוד לעולם [כלומר דלא יחזיר לעולם] אנו צריכין לבוא לידי דיחוי עשה לל"ת אבל כשאין הכיבוד אלא בהבאת גוזלות וכדומה א"כ כשיגמור מלאכתו של אביו תפקע מצות כיבוד ממניעת השבה זו ויכול הוא להחזירה אז ומה זה ענין לעשה דוחה ל"ת והרי אפשר לקיים את שניהם, ובע"כ צ"ל דמיירי שאם יתעסק בכיבוד לא יוכל אח"כ להשיב כגון שתתקלקל האבדה. ולפי"ז צריך הוא לשלם לבעלים כל דמי שוויה [חוץ מדמי כושרא כמש"נ] משום שפשע בשעירתה. ומזה באתי בהשקפה ראשונה לידי ספק דאי תימא צייתא לאב ונשארה אבודה אם יחול אח"כ חיוב אבדה מחדש, כיון דלבעלים אין היזק מאבדתה זולת הכושרא דחיותא, ואזדא ליה תירוצנו ותיהדר קושיא לדוכתה דלא תוכל להתעלם אין כאן. אבל באמת אין ספק זה נוגע כלל לדברינו, חדא דכל זמן שהחפץ בעין עדיין לא נתחייב שומר בתשלומיו, ועוד דאי"צ כלל לאוקמי שתתקלקל האבדה דמשכחת לה שלא ימצא אח"כ את בעליה וכדומה, ותו דיפטר גם מלשלם אם תתקלקל שאינו פושע אלא אנוס בגזירת רחמנא משום מצות כיבוד. ובע"כ אתה צ"ל כן דמיירי באופן דלא בעי לשלם, דאל"כ אין כאן חיוב כיבוד דקיי"ל כמ"ד בקידושין (דף ל"ב) דכיבוד משל אב. ואפילו אם נאמר דהיכא דהבן מוותר על מעונו רביץ עליה כבר מצות כיבוד אף למ"ד משל אב, מ"מ אינו יכול לדחות לל"ת כדאמרינן בכתובות (דף מ' ע"א) אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וה"נ יכול הבן שלא לוותר על ממונו ויש לחלק ולהאריך ואין בו צורך לכאן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף