דברי חמודות/נדה/ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) הרואה כתם כו'. ותנן בסוף פירקין שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם ופריך בגמ' והא תניא לא אמרו חכמים להקל אלא להחמיר ומפרש רבינא ה"ק לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן ופירש"י האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת ולא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלינן בכל מידי ע"כ ובגמ' אמתני' דהכא גרסי' (ומי) אמר שמואל בבשרה אמר רחמנא עד שתרגיש בבשרה ופריך האי בבשרה מבעי ליה שתהא מטמאה בפנים כבחוץ ומשני א"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מבעי לי בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה תרתי ש"מ מכל הלין דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה אבל חכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפי' לא הרגישה וכתב הטור ר"ס ק"ץ דאפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וכתב עוד דהאידנא כלומר דלא מפלגינן השתא בין ראיה דימי נדה לראיה דימי זיבה מונין לה ז' נקיים חוץ מיום המציאה וצריכה שתפסוק בטהרה כאילו ראתה ודאי וכן דעת סמ"ג וסה"ת וכתבו שלא תתחיל לספור עד יום ה' לשימושה כדין רואה ממש וכמו שנתבאר בפ' בנות כותים סעיף ב' ובפ"ק סי' ג' נתבאר שלא גזרו על הכתם בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות וע"ש וכתב בת"ה סי' רמ"ו נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנת או נמוק דהרגשה סברא דאורייתא היא וכו' וכבר כתבתי לזה בפ"ק סעיף כ"ד:
(ב) ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה. לשון הרשב"א פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות ועל חלוק כל שהוא למטה מן החגור ל"ש כנגד בית תורפה ל"ש מן הצדדין. לפי שחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה ע"כ ולשון הטור נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור כו' אפי' נמצא לצד חוץ וכתב ב"י נראה שהטעם מפני שהוא עשוי להקפל מה שבצד חוץ לצד פנים וא"כ אע"פ שנמצא לצד חוץ אינו ראייה דמעלמא אתא דהא אפשר דמגופה אתא שנקפל מה שבצד חוץ לפנים ונטף שם מן המקור ע"ש וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מן החגור ולמטה ה"ה דבמקום החגור עצמו כי פעמים שהיא שותה מעט ובא לו מקום החגור כנגד בית התורפה:
(ג) אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה. כלומר והוא שיכול להגיע שם בשעה שהוא שוחה הרבה שמא שחתה ונגעה ואם לאו טהורה ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ואח"כ הביאתו שם וכן אין חוששין שמא בלילה נטף מדמה במקום אחר וכשהיא ישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום כדלקמן. הרשב"א:
(ד) וכן בפוליום. פירש"י מעפורת שמתכסה בו ולשון הרשב"א מעפורת שמכסה בו ראשה בלילות והרמב"ם פי' שהוא אזור וכתב ב"י שנראה דלדברי הרשב"א דוקא כשמכסה ראשה בחלוק או באפליון כסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה יפה וכשנעורה מצאתו ג"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינן שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך ע"כ וכתב רבינו ירוחם שתי נשים שכסו ראשן בחלוק אחד שתיהן טמאות ואם אחת כסתה והאחרת לא כסתה אע"פ ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכסתה טמאה והאחרת טהורה ע"כ וכתב הרשב"א והטור שכן הדין לענין טהרה וכל שכן הוא כיון דכתמים דרבנן ותולין כדי להקל שאם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפי' למטה מן החגור שא"א ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בה תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם:
(ה) וכגון שעברה בשוק של טבחים. או אפי' נתעסקה בכתמים. רשב"א וטור:
(ו) על בשרה מגופה אתא כו'. והוא שנמצא על בשרה בלבד וכמו שיתבאר בסעיף דלקמן והא דתנן עברה בשוק של טבחים תולה היינו דוקא בנמצא על חלוקה א"נ על בשרה ועל חלוקה. הרשב"א:
(ז) על חלוקה מעלמא אתא. כלומר אם נמצא אף על חלוקה תלינן דמעלמא אתא דאי מגופה אתא על בשרה לחוד אבעי ליה לאשתכוחי ולאו למימרא דכל דאתי מגופה לא עביד למיהוי על חלוקה דהא תנן ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה אלא מלתא בעלמא קאמר דאע"ג דאשתכח אף על בשרה ליכא הוכחה דמגופה אתא. הרשב"א:
(ח) וכגון שנזדקרה. וכתב הרשב"א ודוקא בשיודעת שנזדקרה אבל מן הסתם אינה חוששת שמא נזדקרה וזו היא ששנינו הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה ע"כ ועיין סעיף ל"ב:
(ט) על בשרה כו'. ואע"ג דעברה בשוק של טבחים כו' כך פירש"י וכן פי' הרמב"ם והוי על בשרה בלבד דוקא ועל חלוקה אף על חלוקה אבל הרשב"א מפרש דהכא בלא עברה בשוק של טבחים ומש"ה הוצרך ג"כ לפרש דעל בשרה בין על בשרה לבד בין על חלוקה ועל בשרה חזקה דמגופה אתא דהא ליכא מידי למתלי על חלוקה כלומר על חלוקה לבד טהורה דאם איתא דמגופה אתא אף על בשרה אבעי ליה לאשתכוחי וכתב עוד וא"ת כיון דודאי נזדקרה נמצא על חלוקה לבד אמאי טהורה דהא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור אפי' נמצא על חלוקה לבד ספיקו טמא נ"ל דאיכא למימר כל שנזדקרה א"א לדם לטפטף אלא שותת ויורד ונוגע פעמים אף בחלוק אבל שלא יגע בבשרה א"א ובזה יש הפרש בין למעלה מן החגור ללמטה מן החגור וכתב שכ"כ הראב"ד ושנראה דבריו בזה וגם להרשב"א אם עברה בשוק של טבחים דינו כדכתבתי לרש"י והרמב"ם וכ"כ בהדיא וכבר נתן ב"י טעם לדבריו שלא פי' לתירוץ בתרא בעברה בשוק של טבחים משום דאי הכי דתרתי אוקימתי בחדא מחתא נינהו הכי ה"ל לגמ' למימר אב"א מן החגור ולמטה ואב"א מן החגור ולמעלה וכשנזדקרה והב"ע שעברה בשוק של טבחים כו' וכתב עוד הרשב"א דהר"א כתב דאף בנמצא על בשרה לבד אם יש לתלות תולה ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בהדיא אמרי' ללישנא קמא דכל שנמצא על בשרה אע"ג דעברה בשוק של טבחים טמאה דאי מעלמא אתי אחלוקה איבעי ליה לאשתכוחי ולישנא בתרא לאו למסתר דינא דלישנא קמא קאתי אלא לחדותי אוקמתא לברייתא ואיתא להא והא שפיר טפי מלמימר דלאוקימתא בתרא אוקימתא קמייתא ליתא ע"כ:
(י) היתה לה מכה בצוארה כו'. ומשמע דבמכה שבגופה תולה אפי' נמצא על בשרה לבד דהא הכא בנמצא על בשרה מיירי דומיא דנמצא על עקבה ועל ראש גודלה דתנן במתני' ומשמע דל"ש בין נמצא על בשרה בלבד לנמצא על בשרה וחלוקה מדלא מפליג בינייהו ואע"ג שרש"י הזכיר בפירוש ברייתא זו נמצא על חלוקה לא לאפוקי נמצא על בשרה אתא דהא לא נחת לפלוגי בהכי אלא ללמד היאך יש לתלות כתם שבתחתיות הגוף במכה שבצוארה וז"ל רש"י בצוארה אם נמצא דם כנגד תורפה יכולה לתלות במכה של צוארה שפעמים שמטה את צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה. על כתפה שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה אינה תולה עכ"ל ב"י:
(יא) בצוארה. מסיים ב"י סי' ק"ץ דלא בכ"מ שבצואר קאמר דהא יש מקום בצוארה שאם המכה שם לא תוכל לתלות וכגון שהמכה בצדדי הצואר שא"א לנטף משם לא על שוקה ולא על ירכה והכי דייקי לישנא דהרשב"א ודהטור:
(יב) אלא שאני ראש גודלה. וכתב ב"י שנראה מדברי הרשב"א דלרבותא נקט על ראש גודלה וכל שכן לשאר הרגל שכתב בת"ה הקצר הרואה כתם על עקבה ועל רגלה ואפי' בראש גודלה טמאה וכו' ושמא נטף גם על רגלה או אפי' על גודלה בשעה שהיא מהלכת:
(יג) פירש"י חבק מקום מתיחת הגידין כו'. וכבר כתבתי במ"י שהרמב"ם מפרש בע"א שהוא המקום שנדבקין זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק ושהטור לא כתב אלא לפירוש הרמב"ם בלבד ומקום החבק דאמרי' שהוא כלפנים לא הזכירו כלל הרמב"ם והטור וכבר תמה עליהם הב"י ופי' מקום החבק לפי' שלהם כתבתי בשם הב"י במ"י ע"ש:
(יד) כשורה היינו טיפין כו'. ומדברי הרמב"ם בפ"ט מהא"ב דכתב לכל הני גווני ובחד מינייהו כתב שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה משמע דכלפי הך גוונא דכשורה הוא שכתב כן:
(טו) אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת. ולשון התוס' הכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה ע"כ ואיכא בינייהו להני תרי לישני דללשון התוס' נהי נמי דיש יותר לתלות בעל הבגד כו' מ"מ בעל בשרה תלינן נמי אלא דהכא לא תלינן כיון שהיינו צריכים לתלות בהרבה כנים וללשון רבינו לעולם לא תלינן בעל בשרה ואפי' בכינה אחת ומכאן הוכיח הב"י דס"ל לרבינו כסברת האומרים לקמן דבעל בשרה אין שיעור לכתם ומיטמא אפילו בכל שהוא ודלא כהטור שסובר כהאומרים דאף בעל בשרה צריך שיעורא אלא לענין צירוף מצטרפים בעל בשרה אע"ג דבעל בגדה אין מצטרפין ואולי שסובר שכך יש לפרש גם דברי רבינו וע"פ לשון התוס' וכבר הזכיר הרשב"א מפרשים שפי' דבעיא דהכא לענין צירוף כגריס ועוד מבעי ליה והוא ז"ל פירשה דלא לענין צירוף מבעיא ליה אלא לענין אם צורתו מוכחת עליהן דשלא מגופה אתא אבל הוא מצריך שיהא בכל טיפה כגריס ועוד שהוא סובר שגם על בשרה צריך שיעור וכמ"ש לקמן סעיף כ"א בס"ד אבל הרמב"ם סובר שא"צ שיעור לכתם שעל בשרה והכא בטיפות קטנות ואין צורתן מוכחת עליהן מבעיא ליה וכמו שנראה כן מפשט דברי רבינו ז"ל. וכתב ב"י שכן נראה ג"כ מפירש"י ז"ל:
(טז) ואיכא דאמרי לחומרא וכו'. וכך פסק הרמב"ם בפ"ט מהא"ב וגם בקיצור כתב דלא איפשיטא ולחומרא:
(יז) דהות משתיא משתיתא. פירש"י שהיתה מסכת טווי לארוג כו'. וכך מסיק רבינו בפ' דלקמן סוף סי' ב' שצריך שיהא דבר שמקבל טומאה והטווי מקבל טומאת נגעים וכתב הרשב"א בת"ה דהא דטמאה דוקא שהיתה המשתית בדוק לה מתחלה:
(יח) ת"ר ארוכה שלבשה כו'. כתב הרשב"א בת"ה וז"ל חלוק שדברו חכמים בכל מקום חלוק הבדוק הוא אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק ואפי' יודעת ממי לקחתו אין חוששין לו משום כתמים שאני אומר כבר היה כתם זה שהכתמים מדבריהם והולכים בהם להקל ע"כ וכלומר שאפי' יודעת ממי לקחתו אינה צריכה לשאול אותה שלקחתו ממנה אם היה בו דם אם לא אלא מסתמא היא טהורה שאני אומר כו' וכ"כ רמ"י ז"ל סי' ק"ן סעיף ל"ט:
(יט) שתיהן טמאות ואם לאו כו'. וכתב עלה הרשב"א בת"ה הקצר בד"א כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כסו בו את ראשן שתיהן טמאות. כסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכסתה את ראשה טמאה וחברתה טהורה ע"כ וכתב הב"י דפשוט הוא ממתני' דר"פ היתה פושטתו כו' וכן בפוליום וכתב רמ"י שם סעיף מ"ח שאע"פ שהוא לשתיהן למטה מן החגור תלינן יותר בראיית לילה מבראיית יום מפני שאם היתה רואה ביום היתה מרגשת לפיכך תלינן באותה שכסתה בו בלילה דאמרינן שהיא ראתה בשינה ולא הרגישה ע"כ:
(כ) תולה בכל דבר כו'. כשנמצא דם בבגדיה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אא"כ יש בה מכה בגופה אז תולה בה אפי' על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לינטף משם וכדלקמן במתני' אם יש בה מכה כו' כ"כ הטור וכבר נתבאר כן לעיל בסוגיא דריש פירקין ועיין סעיף כ"ה:
(כא) עד כמה כו'. וכתב הרשב"א בת"ה דהא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה היא. וכתב המגיד שכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל וכן דעת הטור גבי בעיא דר' ירמיה טיפין טיפין מהו לעיל סי' ב' אבל הרמב"ם כתב דלא אתמר שעורא אלא לכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם שנמצא בבשרה במקומות שחוששים להם כמו שיתבאר אין לו שיעור וכתב המגיד שטעמו מדאתמר בפירקין לעיל על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור וסבור ז"ל דכל פחות מכשיעור ספקא הוא אם הוא דם מאכולת אם לאו וכבר אמרו ספק בבשרה טמא וכתב הב"י ומיהו ה"מ כשנמצא על בשרה בלבד אבל אם נמצא על בשרה ובגדיה כאחד כתבו שתולה בכל מה שיש לתלות וההגהות כתבו טעם אחר לדברי הרמב"ם מפני שכל הגוף בדוק הוא אצל דם מאכולת ולעיל סעיף ט"ו נתבאר שדעת רבינו כדברי הרמב"ם בזה:
(כב) עד כגריס של פול. וכבר כתבתי במ"י שזהו עצמו שיעור כגריס הקלקי דתנן בפ"ו דנגעים והוא שיעור ט' עדשות שהם ל"ו שערות ופי' רמ"א ז"ל כמו שהם קבועים בגופו של אדם וכתבתי במ"י דהכא נקט התנא הפירי שבו משערינן והתם נקט המקום שגדל בו אותו הפרי והרמב"ם בפ"ח מהא"ב לא נקט ה"ג אלא גריס הקלקי אבל הראב"ד בספר בעלי הנפש כתב כיון שלא הזכירו פול מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערינן בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל ע"כ וכ"כ הטור בשם הרמב"ן וגם. הרשב"א כתב כן ועיין בפ' יש בכור סעיף כ"ג:
(כג) ותולה בבנה ובבעלה. פי' רש"י אם יש בהם מכה וכתב הרשב"א שכן אם נתעסקו בכתמים לפי שהם רגילים ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהם ע"כ וכתב הרמב"ן אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינה תולה בהן וכתב דהטעם מבואר דהיאך נתלה שדם זה בא מנגיעתה בהם כיון שאין אנו מוצאים בהם דם כלל ומיהו אם היו עסוקים בדבר שדרכו לינתז כגון שחיטה וכיוצא בהם פשיטא שאע"פ שלא נמצא בהם דם תולה שמא הותז ע"כ. וכתב רמ"א בשם המרדכי וש"ד דה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה ע"כ וכתב ב"י בס"ס ק"ץ שנשאל הרשב"א מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחדש בין ער בין ישן בלא הרגשה ובשעת תשמיש נמצאו בעידי האיש והאשה טיפי דמים גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח ומוציא טיפות דם דרך פי האמה אם יש לחוש בספק נדה או תולה בבעלה כמו ששנינו ותולה בבנה ובבעלה והשיב דודאי מסתבר דתולה היא זו דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם שלא בשעת הטלת המים ומצאה בשעת תשמיש ודאי תלינן וכדתניא בריש תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש כו' ואם יש לה מכה תולה שמכתה וכו' וכיון שכן אף בנדון שלפנינו תולה בזה שאין לך מכה גדולה מזו לתלות בה ע"כ ועיין בפ' תינוקת סעיף י"א:
(כד) והיא יכולה להגלע כו'. אע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת אפ"ה תולה בה שמא גלעה שלא מדעת וכ"כ המרדכי וסמ"ג וסה"ת ופשוט הוא. ב"י:
(כה) הרי זו תולה בה. אם יכולה לינטף משם כדתניא בריש פרק היתה לה מכה בצוארה וכו'. וע"ש סעיף י"א וכתב הרשב"א דה"ה אם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצא על ידיה תולין בה וטעמו דכיון דאיכא ידים מוכיחות דמעסק הכתמים בא אע"פ שלא נמצא אלא על בשרה בלבד תולה בהן כמו שתולה במכה שבגופה אע"פ שלא נמצא אלא על בשרה בלבד וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מסתברא היכא דאשתכח כתם בשיפולהא מאחורה ומכה איתא מקמה דתליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לה לקמא ונטפה בה מההיא מכה עד כאן:
(כו) מעשה ותלה ר"מ בקילור כו'. עיין לקמן סעיף ל"ה:
(כז) ספק אם עברה בשוק כו'. או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים טור וכתב הרשב"א בד"א בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכן להתעסק כאן וכאן תולין אפי' מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה והרי היא כעיר שיש בה חזירים דא"ר נחמן בר יצחק דדוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא פי' מפני שהטבחים מצויים שם בכל רחובות העיר ושמא בשוק זה שעברה נשחטה שם בהמה ולאו אדעתא ע"כ:
(כח) והלכה כר"ח בן אנטיגנוס כו'. וכתב רבינו ירוחם דאפי' האידנא דנהיגי בנות ישראל בחומרא דר' זירא שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים אין כתמים מטמאים בפחות מכגריס ועוד כי לא החמירו אלא בדם היוצא מגופה אבל לא בכתמים דרבנן וכן הסכימו כל הפוסקים ע"כ וכתב ב"י סוף סי' קפ"ג דפשוט הוא ושכן מבואר בדברי הרמב"ם בפ' י"א מהלכות איסורי ביאה וכתב עוד בסי' ק"ן שכתב הסמ"ג דאין חילוק בין שיהיה ככתם עגול בין שיהיה משוך וארוך לעולם טהורה אם אין בו כגריס ועוד ואפי' לר"א בר צדוק דאמר בפירקין משוך בכל שהוא טמא זהו דוקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור והביא ר"י ראיה וכ"כ בסה"ת וכ"כ המרדכי בשמו ע"כ:
(כט) תולה עד כתורמוס. וחזר שיעור כתורמוס לשיעור הגריס לכל הדינין שאמרו בו טור וכן כתב הרשב"א בת"ה דפשוט הוא:
(ל) אבל מסתמא לא תלינן בביה משום דלא שכיח. וכתב ב"י וז"ל וכיוצא בזה כתב הרשב"א וז"ל מקומות יש שראש הפשפש מצוי בהם ובאותן מקומות תולה האשה כתמיה עד כתורמוס ואינה טמאה עד שיהא בשיעורו כתורמוס ועוד ע"כ ונראה שטעמו כעין טעמו של הרא"ש דאע"ג דאין הלכה כרבנן כיון שהוא מצוי באותן מקומות הוי כנתעסקה בכתמים ומ"מ נראה דאיכא בינייהו דלהרא"ש כל שלא הרגתו ולא הריחה ריחו אינה תולה בו אע"פ שהוא רגילות להמצא באותן מקומות ומאי משום דלא שכיח דקאמר דלא שכיח שיהיה סמוך לגוף כל כך ולא הריח ריחו דהיינו פלוגתא דר"ח בן אנטיגנוס ורבנן דרבנן ודאי לא אמרו לתלות בו אלא באתרא דשכיח אפ"ה פליג ר"ח בן אנטיגנוס ואמר דאין תולין משום דאפילו באתרא דשכיח טובא אינו מצוי סמוך לגוף כמו המאכולת הלכך אינה תולה בו אלא אם כן הרגתו או הריחה ריחו משום דהוי כנתעסקה בכתמים ובכה"ג ודאי מודה הרמב"ם ומה שלא הזכירו היינו לפי שאינו כתוב בהדיא בגמרא דתולין בו בענין זה ובכלל נתעסקה בכתמים שכתב הוא אלא שה"ל לכתבו ללמד דשיעור דם פשפש כתורמוס ואין תולין יותר מכן ולהרשב"א אפילו לא הרגתו ולא הריחה ריחו תולה בו באתרא דשכיח ולפי דבריו באתרא דשכיח טובא לכ"ע תולה ובאתרא דלא שכיח כלל לכ"ע אינה תולה כי פליגי באתרא דשכיח קצת דרבנן סברי כיון דשכיח קצת תולה ור"ח בן אנטיגנוס סבר כיון דלא שכיח טובא אינה תולה וקי"ל כוותיה ומ"מ באתרא דשכיח טובא ד"ה תולה בו ובהא אפשר דלהרמב"ם נמי תולה בו ובכלל נתעסקה בכתמים שכתב הוא ואפשר שסובר שאינה תולה בו מהטעם שכתבתי לדעת הרא"ש ז"ל ומיהו יש לדחות דהרא"ש נמי באתרא דשכיח תולה בו אע"פ שלא הרגתו ולא הריחה ריחו וכדדייק פשט לישניה דמשום דלא שכיח שאינו מצוי באותן המקומות קאמר כלומר אינו מצוי הרבה אבל מצוי הוא קצת ומש"ה אמרי רבנן שתולה בו משום דמצוי קצת ור' חנינא סבר כיון דלא שכיח טובא אין תולין בו אא"כ הרגתו ולא הריחה ריחו אבל היכא דשכיח טובא אפי' לא הרגתו ולא הריחה ריחו תולה בו ודברי הטור סתומים ואין בהם הכרע והמגיד כתב אחר דברי הרשב"א והרמב"ן ורבינו לא הזכירו זה אפשר שהם סוברים דבכל גווני פליגי וקי"ל כר"ח בן אנטיגנוס והטעם כיון דפשפש זה כל המוללו מריחו לאו אדעתא שאין זה כשאר מאכולת ע"כ כל זה כתב הב"י ונ"ל דה"ק המגיד במ"ש לאו אדעתא כלומר א"א דלאו אדעתא וכיון שלא הריחה ודאי לא תלינן ביה וכתב הטור שכן אם הרגתו ומצאה יותר מכתורמוס אין תולין בו וכתב ב"י דמבואר מדין ב' נשים שנתעסקו בצפור א' כו' שבסי' דלעיל ואע"ג דאיכא לאפלוגי דשאני התם שיודעת שלא נתעסקו אלא בצפור א' בלבד אבל הכא אע"פ שאינה יודעת שהרגה אלא א' אפשר שנתמעך א'. ולאו אדעתא ונתערב ריחו בריח אותו שהרגה דכולי האי לא תלינן להקל ואפשר היה לומר דוקא בהרגתו הוא דאין תולין בו יותר מכתורמוס מטעמא דפרישית אבל אם לא הרגתו אלא שהריחה ריחו תולה בו אפי' יותר מכתורמוס כמה דכיון דאין ידוע כמה היו איכא למימר שמא שנים וג' היו או יותר ולפי זה רבינו הטור דנקט ביותר מכגריס הרגתו ולא נקט הריחה ריחו בדוקא הוא מיהו אין נראה להקל בדבר כל כך ותדע דהא התם סדינים הרבה מאכולת מתמעכות בהן ואפ"ה לא תלינן ביותר מכגריס שהוא שיעור מאכולת אחת וכך לי סתם סדינים לגבי מאכולת כמו פשפש לגבי הריחה ריחו וכי היכי דבהא לא תלינן אלא בחדא בהא נמי לא תלינן אלא בחדא ע"כ:
(לא) ארכו כרחבו לענין כתמים. פירש"י לענין כתמים דאי הוה כתם ארכו כרחבו אפי' יותר מכגריס תלינן בפשפש משמע דאינה תולה בפשפש אא"כ הכתם ארכו כרחבו אבל אם הוא ארוך וצר לא וכ"כ הב"י והקשה דלמה לא הזכירו הרשב"א (והטור) דאינה תולה בפשפש אא"כ היה הכתם ארכו כרתבו ושמא י"ל שהוא ז"ל סובר ברייתא זו אליבא דחכמים היא שנויה דסברי דבאתרא דשכיח קצת תלינן דכיון דלא שכיח טובא צריך הוכחה שהכתם יהיה ארכו כרחבו אבל באתרא דשכיח טובא אפי' אין ארכו כרחבו תלינן לד"ה וכיון דקי"ל כר"ח דאין חילוק אלא באתרא דשכיח טובא ליכא לפלוגי בין ארכו כרחבו לאין ארכו כרחבו ע"כ:
(לב) וכתם למטה כו'. ובסוף פירקין מסיק רבינו דע"כ לא אמרי' דתולין תחתון בעליון אלא כשהן ממין אחד וכו':
(לג) שהרי היא יודעת שלא נזדקרה. ואע"ג דלעיל סעיף ת' כתבתי בשם הרשב"א מסתמא אינה חוששת שמא נזדקרה והכא בעינן שתהא יודעת שלא נזדקרה שאם אינה יודעת בודאי שלא נזדקרה חוששין שמא נזדקרה ושני הכתמים באו לה מגופה הכא שאני שיש בה עוד ריעותא אחרת בכתם התחתון ואם היינו באים לומר לא נזדקרה ומעלמא אתא ואח"כ נתלה גם הכתם התחתון בזה לומר כמו שזה בא מעלמא כך האחר בא מעלמא ובבת אחת נתלכלכו הוו להו שתי תלויות לקולא וכולי האי לא מקלינן. רמ"י ז"ל:
(לד) ויראה לחומרא כפשטא דברייתא כו'. אבל הרמב"ם פסקה לקולא שכתב בפ"ט נתעסקה בדם שא"א שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת נמצא הכתם יותר מכשני גריסים טמאה וכתב המגיד שיש שפסקו כן והרשב"א כתב בת"ה הארוך מועט ומרובה שאמרנו לא שיהא המרובה מרובה מעט מן הכתם שנתעסקה בו וכגון שנתעסקה בפחות מכגריס ועוד ונמצא עליה גריס ועוד אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב' גריסים ועוד אבל כשנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד מבעי בעי לה רבי ירמיה ואתיא למפשטה כו' ודחינן כו' ופסק הר"מ לקולא וכדדחינן כו' וז"ל בת"ה הקצר האשה שנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין ועוד טמאה נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף אליו עד שחזר ליתר מכגריס אבל כשיש שם ב' גריסים ועוד אפילו את"ל שהיה דם מאכולת כבר ביארנו שאין דם מאכולת מגיע ליתר מכגריס ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א"כ ועוד זה מהיכן בא לפיכך טמאה ע"כ ובנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסים אינו מבואר בדברי הרשב"א מה דינו ובטור אחר שכתב לדברי הרשב"א שטיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כתב שהרמב"ן טיהר בנתעסקה בפתות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסים וכתב עלה ב"י וז"ל אומר אני שגם מדברי הרשב"א יש ללמוד כן שכתב נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה כו' אבל בשיש שם ב' גריסים ועוד אפילו ת"ל שהיה שם דם מאכולת כו' ולפיכך טמאה משמע דאינו מטמאה בנתעסקה בפחות מכגריס עד שתמצא שני גריסים ועוד וכל בציר מהכי טהורה ובכלל כגריס ועוד שטיהר הוא ונראה שיצא להם ז"ל זה מפני שהם פוסקים בעיא דרבי ירמיה לקולא וכדדחי ליה דכי מטמיא ברייתא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסים ועוד מהו דתימא שקיל כגריס דם צפור שדי בי מצעי כו' ומשמע להו דדוקא בנמצא עליה שני גריסים ועוד הוא דלא אמרי שקיל דם צפור שדי בי מצעי אבל בפחות מכאן כגון שלא נמצאו אלא שני גריסין אמרינן שקיל דם צפור שדי בי מצעי הלכך אפילו נתעסקה בפחות מכגריס ונמצאו עליה שני גריסין אמרינן שקיל דם העסק שדי בי מצעי זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אבל כשנמצא עליה שני גריסים ועוד אשמעינן ברייתא דאפילו נתעסקה בכגריס לא אמרינן שדי בי מצעי כך נ"ל לדעתם ז"ל עכ"ל הב"י ובאמת שזו היא קולא גדולה דמאי שנא לענין סברת שדי בי מצעי אם הוא מועט או מרובה שאם יש לנו לומר שדי בי מצעי במועט כך היה לנו לומר כן במרובה ומכיון שאין אנו אומרים שדי בי מצעי במרובה אף במועט אין לנו לומר כן וכבר הרגיש רמ"י ז"ל בחולשת סברת הב"י ופי' דשאני כשמצאה כשני גריסים ועוד שאע"פ שנתעסקה בכגריס כיון דאיכא הרבה דם יותר משיעור מאכולת בפנינו לא רצו להקל בכך במלתא דלא שכיחא דמתרמי הכי שהיה בי מצעי אבל הכא דם מועט הוא מעט יותר משיעור דם מאכולת אחת הקילו לתלות אפילו במלתא דלא שכיח כולי האי בצרוף שמא מאכולת גדולה היתה כאן וכולו דם מאכולת הוא וה"ל כמו תרי ספיקי ע"כ וגם זה דחוק מאוד דהא מ"מ נמצא יותר מדם מאכולת על דם העסק ולמה נקל בכאן יותר מדלעיל ובמקצת ספרי הטור לא נמצא כן אלא שכתב שהרמב"ן טיהר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה שני גריסין וא"ת ומאי קמ"ל בזה יותר מדינו של הרשב"א שטיהר בין נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד יש לומר דטובא קא משמע לן שאף על פי שיש לומר שמא דם העסק לא נכתם כולו ? בגדיה וא"כ יש כאן כגריס ועוד שלא בא מן העסק קמ"ל דלא אמרינן הכי אלא תלינן שדם העסק כולו בא עליה וזהו ג"כ טעם הרמב"ן דאסבר לה הכי בנתעסקה בכגריס ומצאה כשני גריסין ולא אסברה לה כבעיא דר' ירמיה בנתעסקה כגריס ומצאה כגריס ועוד וא"כ נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כגריס ועוד אבל אה"נ שאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה שני גריסים דטמאה לכ"ע ובכלל נמצא כגריס ועוד יותר ממה שנתעסקה בו הוא דטימאו הרמב"ם והרשב"א גם כן ואין הכרע למה שלמד הב"י מלשון הרשב"א שהרי נוכל לומר דבכלל מ"ש האי ועוד מהיכן בא לפיכך טמאה יש גם כן בכללו כל שנמצא ועוד מכגריס יתר על מה שנתעסקה בו ונוסחא זו שבס"א שבטור מצאתיה ג"כ בטור כתוב בקלף בשנת קצ"ה לפרט וכן עיקר לפי דעתי גם צ"ל שרמ"א ז"ל שהגיה על מ"ש הש"ע בשם הרמב"ם שכתבתי לשונו וכתב עליו רמ"א וז"ל ויש מחמירין ומטמאים בכל זה ומ"מ נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים סומכין להקל ע"כ ואח"כ כתב הש"ע לדיני הרשב"א והרמב"ן לטהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד וכן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסים וכתב עליו רמ"א ויש מחמירין ומטמאין ולא ביאר בכאן דיש לסמוך אמקילין ונ"ל דלא קיימא הגהתו זו אלא על בבא השניה דינו של הרמב"ן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסים וזהו טעמו של רמ"א שנ"ל קולא גדולה להקל בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב' גריסים מאחר שיש כאן כגריס ועוד יותר על מה שנתעסקה בו ועל בבא זו בלבד הוא שהגיה שיש מחמירין ומטמאים ורצונו לומר שיש להחמיר ולא לסמוך על המקילין בזה ועל בבא הראשונה דנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד לא הוצרך להגיה לפי שזהו בכלל הגהתו הראשונה שעל דברי הרמב"ם בנתעסקה בכגריס ומצאה כשני גריסין דטעם אחד לשני אלו הדינים דמאן דמיקל בהא מיקל נמי בהא ולא הוצרך להגיה כך נראה לי ועיין בסימן דלקמן ובסעיף ל"ז עוד מדינים אלו:
(לה) נתעסקה שאני. וכתב הטור בד"א אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום ופי' הב"י שכן משמע מדאמרינן בגמ' (ריש סי' ו') תנינא להא דת"ר מעשה ותלה ר"מ בקילור אדום ורבי בשרף שקמה ולא קאמר שהקיפוה לכתם לראות אם דומים לו וסתם קילור אדום אינו אדום הרבה שהרי הדבר האדום מעורב עם דברים אחרים שאינם אדומים וכן פסק הרשב"א וכ"כ רבינו ירוחם ומ"ש כגון שנתעסקה במימי תלתן או במימי בשר כ"כ הרשב"א והביא ראיה מדתנן בפרק כל היד אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי וב"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' ב"ה היינו ת"ק כלומר דאמר ה' דמים טמאים באשה אלמא דת"ק נמי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי מטהר ומשני איכא בינייהו לתלות כלומר לרבנן אין טהור לגמרי אלא שאין שורפין עליו את התרומה אבל מתלא תלינן ולב"ה אפי' מתלא לא תלינן וכתב הרא"ש ז"ל מדקתני במראית הדמים מימי תלתן ומימי בשר צלי ש"מ דמראה אדום יש להן וכיון שתולין מן הסתם אדום באדום אם נתעסקה במימי תלתן או במימי בשר צלי תולה בהם את הכתם וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד (והרשב"א) והריטב"א ז"ל עכ"ל הב"י וכתב הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל עכשיו שאין אנו רואים דמים יש מי שאומר כשם שאין רואין דמים כך אין תולין בכתמים שאין תולין אלא במה שדומה לו וכיון שאין אנו בקיאים במראות איך נידון מהדומה לו כדי שנתלה בו וסומכין על זה דאמרי' בפ' כל היד גבי איזהו אדום כדם המכה מאי כדם המכה אמר רב יהודה אמר שמואל כדם שור שחוט זעירא אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש איתביה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה מאי לאו דכולה גופה לא דרישא ואמרינן נמי התם אמר רבי אבהו כדם אצבע קטנה שנגפה וחיתה וחזרה ונגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה ואקשינן והא רבנן אמרי תולה בבנה ובבעלה בשלמא בנה משכחת לה אלא בעלה היכי משכחת לה ומשני כגון בחור שנשא אשה אלמא אין תולין אלא א"כ דומה לו ולאו מילתא היא דהתם היינו טעמא משום דקס"ד דמתני' תולה כל כתם במאכולת או בבנה ובבעלה קאמר ואפילו כתם אדום שבאדומים ומשום הכי אקשינן אם איתא דאדום אינו דומה למאכולת של גוף אם הרגה מאכולת של גוף היאך תולה בו אדום שבאדומים שאינו דומה לו וכן היאך תולה אותו בבעלה שדמו אינו אדום כל כך אבל מי שאינה יודעת בדמיונות או שהלך מראה הדם והצבע שנתעסקה בו מנגד עיניה תולה בו כל כתמה לכ"ע אא"כ ברור שאינו דומה כגון שהכתם אדום והיא לא נתעסקה אלא בשחור א"נ שנתעסקה בדבר מועט והכתם מרובה וכיוצא בזה הא בענין אחר תולה לעולם מן הסתם שהכתמים דרבנן הם ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל ותדע לך שאותה אשה שבאת לפני ר"ע ואמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה יש ליך והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם אמרה לו הן וטיהרה ר"ע כדאיתא במתני' ולא הצריכו להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם כמו שאמרנו וכן דעת הר"א ורבותינו הצרפתים ז"ל עכ"ל:
(לו) כקרן כרכום. לישנא דמתני' דסוף פרק כל היד ושם פירש"י כזוית גן שכרכום גדל בו ע"כ משמע דהגן עצמו מראה אדמימות יש בזוית שלו ששם גדל הכרכום וזהרורית היוצא ממראות הכרכום מזהיר לזוית ההיא עד שנראה אדום ואין נראה כן בגמ' דתנא לח ולא יבש ותנא חדא כתחתון ולא כעליון ותניא אידך כו' ואמר אביי תלתא דרי כו' וא"ר אבהו בגושייהו שנינו. כלומר ולא לאחר תלישתן ש"מ דבכרכום עצמו הוא דמדמינן הלכך נראה כפי' הרמב"ם שכתב בפירושו וז"ל ופי' קרן כרכום הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו ע"כ והטור העתיק בכאן כרכום ולא הזכיר קרן כרכום:
(לז) משום דסבר דאיכא דאמרי עיקר כו'. וגם הרמב"ם לא הזכיר דין לישנא קמא דרבא וכתב המגיד בשם הרמב"ן לא הזכירו ושאפשר שהטעם מפני שהם סוברים דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא ולפום לישנא בתרא מעולם לא אמר רבא לישנא קמא הלכך נקטינן כלישנא בתרא לחוד ע"כ וכתב הרשב"א בת"ה הארוך על לישנא קמא דרבא דהך דקתני במועט דאין תולין בו מרובה דדוקא ביודעת בבירור שנתעסקה במין מועט מן הכתם הנמצא אבל כשאינה יודעת בבירור תולה בו כל כתם באיזה שיעור שיהיה דכתמים דרבנן והולכים בו להקל וכ"כ הר"א ז"ל עכ"ל וכתב ב"י שאע"פ שהרשב"א והר"א פסקו כלישנא קמא ור"ח והרמב"ם והרא"ש פסקו שאין הלכה כלישנא קמא דרבא מ"מ בדין זה נ"ל דאינהו נמי מודו ביה כיון שאינה יודעת בבירור כמה היה ע"כ:
(לח) תנן בפרק דלקמן שבעה סמנים מעבירין על הכתם רוק תפל ומי גריסים ומי רגלים שהחמיצו ונתר ובורית קימוניא ואשלג העביר עליו שבעה סמנים ולא עבר ה"ז צבע וכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות איסורי ביאה וז"ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לו במה יתלה אין מטמא עד שיוודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו ז' סמנים אלו על הסדר אם עבר או כהה עינו הרי זה כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה וכתב המגיד דעת רבינו לפי' הנ"ל הוא שאם האשה מצאה כתם וברור הדבר שהוא דם טמאה ואם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו שבעה סמנים ואם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק שאין זה ספק של דבריהם דהולכים בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וזה נ"ל ברור בדעת רבינו דכל שאינה בודקת בסמנים הרי היא טמאה והבגד טמא ומ"ש אינו מטמא עד שיוודע שהוא דם ר"ל שאינו מטמא טומאה ודאית שלא יהא לה בדיקה שאם היה דעתו לומר שכל שנסתפק הדבר ולא בדק בסמנין טהורה הוה ליה למימר נסתפק להם שהוא דם או צבע אדום טהורה ואם העבירו שבעה סמנין ועבר או כהה הרי זה דם וטמאה וכן מתבאר מדבריו פרק ד' מהלכות מטמאי משכב ומושב בדין טומאת הבגד דכל שאינה מעברת הסמנים טמא והרשב"א הסכים לזה בפסקי הלכותיו שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנים הרי זו טהורה אפי' לבעלה אלא שהוא ז"ל הבין דברי רבינו בדרך אחרת לומר שדעת רבינו לומר דכל שלא בדקה בסמנים אינה חוששת מספק וכן חשב הר"א בכוונת רבינו וכתב בהשגות אינו מטמא עד שיוודע שהוא דם א"א זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיוודע שהוא צבע על ידי הבדיקה עוד כתוב שם ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה א"א טעה בזה שאין זו הבדיקה לטהר האשה אלא לטהר הבגד וכן דעת הרמב"ן כדבריו שאין בדיקת הסמנים דבר ברי לטהר את האשה לבעלה ולא הוזכרו בגמ' אלא לענין מגע ע"כ וכבר כתבתי שדעת הרשב"א מסכמת בזה לדברי רבינו שכל שהעבירו עליו סמנין ועמד כמות שהוא הרי זו טהורה לבעלה וכן נ"ל עיקר עכ"ל המגיד ז"ל וכתב הב"י וז"ל ובאמת שמה שפי' בדברי הרמב"ם הוא נכון וברור ולפי זה אין מחלוקת בין הפוסקים לענין הדין דלכ"ע אם הוא מסופק אם כתם זה דם או צבע טמאה מספק אפילו לא העביר עליו סמנין מיהו היכא דהעביר עליו סמנין ועמד כמות שהוא בהא איכא פלוגתא להרמב"ן טמאה לבעלה ולהרמב"ם והרשב"א והמגיד טהורה אבל קצת משמותם של אלו השבעה סמנים לא נתברר לנו עכשיו הלכך לדידן נפל ענין העברת שבעה סמנים בבירא ע"כ:
(לט) עד שהוא נתון תחת הכר כו'. והוא בדוק לה וכמו שכתבתי בפ' כל היד סעיף י"ד ועיין שם:
(מ) עד שיהא בו כגריס ועוד. ומיהו אם יש מקום לתלות בו בהני גווני דנתבאר בפרקין תלינן ביה אפילו אם הוא ביותר מכגריס וכמו שכתבתי כבר בשם הב"י בפרק כל היד סעיף ט"ז ע"ש: |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |