ברכת שמואל/פרשת שלח: הבדלים בין גרסאות בדף

מה כתיב למעלה מן הענין: <big>'''והעם לא נסע עד האסף מרים'''</big> וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יב#טו|במדבר יב, טו]]}}. ואח"כ כתיב <big>'''שלח לך'''</big> וגו' {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יג#ב|במדבר יג, ב]]}}. ופרש"י <big>'''לדעתך'''</big>. {{ש}}ואח"כ אמר הכתוב: <big>'''איש אחד איש אחד'''</big> {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יג#ב|שם]]}} כפל, ע"כ הפסוקים.

'''במדרש תנא דבי אליהו''' (רבא פרק כ"ט): אמר משה למרגלים אם יאמרו לכם הכנענים שמא לעקור עבודה זרה באתם, אמרו להן לאו, לא נכנסו אלא כשלוחים{{הערה|'''כשלוחים''': בפרהסיא לעיני הכל ולא בהחבא}} ויצאו כחמרים{{הערה|'''כחמרים''': שטענו עליהם משא כבד}} עכ"ל. והוא תמוה דמהיכי תיתי יבואו לעקור ע"ז, ואמנם לביאור מדרש זה נקדים ונבאר תחילה מ"ר פ' תזריע וז"ל: למה נסמכה פרשת חלה לפרשת ע"ז, לומר לך כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל כל הע"ז שבעולם, וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים ע"ז עכ"ל. וצריך ג"כ ביאור מה ענין חלה לע"ז, והנה קודם ביאור ב' מאמרים הנ"ל, נקדים מאמר השלישי ויכריע ביניהם, ויובן הכל בהמשך דברינו ובחדא מחטא מחתינא, והוא דאיתא במ"ר פ' זו על פסוק {{גופן|3|דרוגולין|לך אכול בשמחה לחמיך}} {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/ט#ז|קהלת ט, ז]]}}. זו פרשת חלה, {{גופן|3|דרוגולין|ושתה בטוב לב יינך}} זו פרשת נסכים, {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים את מעשיך}}, שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו אל ארץ מושבותיכם}} {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טו#ב|במדבר טו, ב]]}}. עכ"ל. והוא תמוה דמה ענין חלה ונסכים להדדי, ומה שכתוב {{גופן|3|דרוגולין|כי כבר רצה האלקים}} וגו' שנאמר {{גופן|3|דרוגולין|כי תבואו}} וגו' אינו מובן. והנראה ליישב הנ"ל ואגב יבואר שאר דקדוקים שבפסוקי הפרשה, והוא דאיתא בגמ' דב"ב {{ממ|[[בבלי/בבא בתרא/קיט/ב|קיט:]]}} דמשה רבינו היה ס"ל דארץ ישראל אינה מוחזקת היא מהאבות, כמ"ש {{גופן|3|דרוגולין|תביאמו ותטעמו}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/טו#יז|שמות טו, יז]]}}. תביאנו לא נאמר אלא תביאמו וכו'. ומ"ש הכתוב {{גופן|3|דרוגולין|ונתתי אותה לכם מורשה}} {{ממ|[[תנ"ך/שמות/ו#ח|שמות ו, ח]]}}. הפי' הוא שהם מורישים לבניהם אח"כ כשהיו לוקחין את הארץ מיד האומות ולא היה ירושה מהאבות, ולכן הי' משה מסתפק בבנות צלפחד כדאיתא בפרק יש נוחלין ע"ש. ולכן לפ"ז כתבו המפרשים ששליחות מרגלים היתה לתועלת ישראל, והוי כמו חזקה שקנו אותה עכשיו בהילוך כדי שתהא נוחה ליכבש, כמש"ה והתחזקתם ולקחחם וגו' (במדבר יג כ). משא"כ אלו היתה מוחזקת מאבותיהם לא היו צריכים לשום חזקה כי כבר קנה אברהם בהילוך, כדאיתא בגמרא ובמ"ר על פסוק קום התהלך בארץ (בראשית יג יז). גבי אברהם. ופרש"י כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו. ואם כן א"ש מה שאמרו רז"ל שלח לך לדעתך. ר"ל לדעת משה דס"ל דאין א"י מוחזקת הי' צריך לשלוח מרגלים שיקנו בהילוך את הארץ, משא"כ לדעת הקב"ה אינו הי' צריך לשלוח דס"ל דא"י היא מוחזקת מהאבות וכבר קנה אברהם את הארץ בהילוך כדי שיהי' לבניו נוחה ליכבש. ופי' הכתוב ונתתי לכם את הארץ מורשה. הפי' הוא ירושה היא מאבותיהם. והנה איתא בגמרא פ"ק דקידושין, דמיד בבואם לארץ נתחייבו ישראל בחלה, ולכן משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, ומיד כשנכנסו המרגלים לתוכה נתחייבו בחלה ע"ש בגמרא. וצריך טעם למה נתחייבו בחלה תיכף בבואם לארץ, וביותר יש לתמוה דהרי קי"ל דתבואות גוי פטור הוא מן החלה, כמש"ה עריסותיכם, ולא עריסה של גוי, וכדפריך בגמרא דר"ה דף י"ג ע"א. מהיכן הקריבו ישראל אה העומר ע"ש סוגי' שם בגמרא, אמנם בפרשת נסכים יתיישב זה, כשאמר הכתוב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר טו ב), והוא דאיתא במ"ר ארץ כנען לא נאמר אלא ארץ מושבותיכם, שהיא ירושה מהאבות מאברהם יצחק ויעקב. וכוונת המדרש לתרץ שכדין קרבו נסכים תיכף בבואם לארץ, כמ"ד קרבו נסכים במדבר כיון דא"י שלכם הוא ומוחזקת מאבותיכם. וא"כ לפ"ז גבי חלה נמי מקרי קצירכם ועריסותיכם, כיון שקצרו עד שלא הביא שליש ביד גוי, וא"כ לפ"ז המדרש הנ"ל הוא מובן וה"ק, לך אכול בשמחה לחמיך דייקא, שהוא עיסה שלך, ולכן אמר זו פרשת חלה. ר"ל וחייב בחלה. וקשה להמדרש קושייתינו הנ"ל דאיך נתחייבו בחלה מיד בבואם לארץ, הלא קי"ל דתבואת גוי הוא פטור מחלה, לכן אמר ושתה בטוב יינך זה פרשת נסכים, ושם מוכח כי כבר רצה אלהים שיהי' נקרא מעשיך, שנאמר כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. וקשה למה לא אמר ארץ כנען, אלא בא להורות שהארץ ירושה היא ומוחזקת מהאבות, וא"כ כיון מאחר שמוכח שא"י היא מוחזקת מאבותיהם, א"כ הוי הארץ מקרי ארץ שלהם ומקרי תבואות ישראל ולא של גוי, ושפיר קאמר "לחמיך" ו"יינך", וא"כ כדין נתחייבו בחלה תיכף ומיד כשבאו לארץ. ולכן אמרו רז"ל בגמרא דע"ז פרק ר' ישמעאל, שנצטוו ישראל לבטל ולאבד כל הע"ז והאשירות, כי ארץ ישראל היא מוחזקת מאבותיכם, וכשפלחו לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בע"ז, וכשפלח הגוי לע"ז אסורה בהנאה דשליחותייהו דישראל קעבדי, ולכן צריכין שריפה ונתיצה, וכ"כ התוס' בר"ה דף י"ג ע"ש. והשתא מבואר המדרש הנ"ל ג"כ על נכון, והוא כשמקיים מצות חלה תיכף בבואם לא"י, אז מוכח דא"י היא מוחזקת מאבותיהם וכמש"ל, א"כ אז [הוי] כאלו בטלו כל הע"ז, כי אז מוכח דכל הע"ז של הגוים שעבדו הם אסורים וצריכים איבוד ונתיצה כנ"ל, משא"כ להיפוך אם לא קיים תיכף מצות חלה, א"כ אז מוכח דא"י אינה שלהם וא"כ לא נאסרו הע"ז שלהם, ולא תקיימו אבד תאבדון וגו'. וא"כ א"ש דקאמר וכל המבטל מצות חלה כאלו קיים כל הע"ז. כי עי"ז יבואו לידי קיום ע"ז של האומות כמדובר. וא"כ מבואר מדרש הנ"ל ג"כ, אם יאמרו לכם שמא לעקור ע"ז באתם. והוינן בה מהיכי תיתי יאמרו כך, אמנם למ"ש א"ש והוא דהא"ה יאמרו לישראל כי מאחר שבוודאי ס"ל דהארץ מוחזקת היא מאבותיכם א"כ בוודאי לעקור ע"ז באתם כי אז מוכח דצריך ביעור וביטול כל הע"ז, וא"כ לעקור ע"ז באתם. ולכן א"ל אמרו אתם לאו אלא הכנסו כשלוחים ותצאו כחמרים בעלמא, ולכן נ"ל דלזה נסמכו פרשת נסכים ופ' חלה לפרשת מרגלים, להורות שא"י היא מוחזקת מאבותינו ולא הי' צריכין לשילוח מרגלים כדי שתהא נוחה ליכבש כיון דכבר קנה אברהם בהילוך, ולכן אמר הקב"ה למשה שלח לך. לדעתך, כי משה ס"ל דאין א"י מוחזקת וכמ"ש לעיל ודו"ק: