ברכת שמואל/פרשת מקץ
|
< הקודם · הבא > |
פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עומד על היאור (בראשית מא, א). והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרענה באחו. (שם ב). והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר וגו'. (שם ג). ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד בריאות וטבות. (שם ה). והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן וגו'. (שם ו). וידבר שר המשקים וגו'. (שם ט). פרעה קצף על עבדיו וגו'. (שם י). ונחלמה חלום בלילה אני והוא איש כפתרון חלום חלמנו. (שם י). ושם אתנו נער עבד עברי וגו' ויפתר לנו את חלומתינו איש כחלמו פתר. (שם יב). ויהי כאשר פתר לנו כן היה וגו'. (שם יג). ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. (שם טז). וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאר. (שם יז). והנה מן היאר וגו'. (שם יח). והנה שבע שבלים צנומות דקות שדופות קדים וגו'. (שם כג). ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. (שם כה). שבע פרות הטובות שבע שנים וגו'. (שם כו). ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים וגו'. (שם לג). ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. (שם לח). ויאמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך וגו' (שם לט). ע"כ הפסוקים.
הנה אם נעורר הדקדוקים שבפרשה זו תקצר היריעה, אך נעורר קצת מהם, ועל השאר נסמך אני על המעיין כי יתיישבו היטב מתוך דברינו בע"ה. הא' קשה על שינוי הלשון כשסיפר פרעה ליוסף את החלום שראה בחלומו שעמד על היאור ואח"כ אמר שעמד על שפת היאור, גם צריך להבין במאמר פרעה שאמר צנומות דקות ושדופו' קדים, ובחלומו ראה שבלים דקות ושדופות, ולא מצינו לשון צנומות. גם נעורר למה אמר הכתוב אצל הפרות הטובות ותרעינה באחו ולא אמר כן בפרות הרעות. גם י"ל בדברי שר המשקים שאמר ושם אתנו וגו' ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר לכאורה אלו השלש תיבות הבאים באחרונה דברי מותר הם דהיל"ל איש כחלומו פתר לנו את חלמותינו, ולא יותר. גם בדברי יוסף יש לדקדק במה שאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה. תיבת בלעדי הוא לכאורה מיותר. ועוד צ"ע למה אמר שם אלהים ולא שם אדנות או הוי"ה, גם יש לדקדק כוונות יוסף שאמר את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה, משמע דעכשיו בשעה שהראה החלום לפרעה הקב"ה הי' עושה דבה מה. גם י"ל על דברי פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, ומתרגם די רוח נבואה ביה. דמה הי' כוונתו בזה, ובמ"ר דרשו רז"ל הנמצא כזה, אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאין כזה. קשה היאך ידע פרעה כל זה:
וטרם שנבוא אל הביאור הנ"ל חל עלינו להבין מ"ש רז"ל בגמרא: דקי"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים, שנאמר תקעו בחודש שופר עדות ביהוסף שמו וגו'. והנה צריכין אנו לתת טעם לשבח, דלמה דווקא יצא יוסף בראש השנה, היד ה' תקצר להוציא ליוסף אף בזמן אחר, ונ"ל בכלל הענין הא דהוכרח להיות דווקא יוסף לצאת בר"ה דאיתא במ"ר ד"א וישלח ויריצוהו מן הבור. להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעוה"ז הקב"ה מעמיד לה חמשה חכמים שישמשו אותה, ולא עוד אלא שנותן בהם הקב"ה חכמה ובינה וגבורה, שכן סנחריב הרשע אמר בכח ידי וגו'. וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלם ממנה, שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו וחתו גבוריך תימן וכן בפרעה וכו'. וכל כך למה כדי שיבוא יוסף ויטול גדולה. ואיתא בגמרא על המדינות יאמר איזהו לשובע ואיזה לרעב אימתי בר"ה עכ"ל. ואיתא שם בגמרא בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו'. ובחג נידונין על המים. והקשו בתוספות בפסח על התבואה. והרי אמרינן בגמרא דברכות גבי חסיד אחד שהקניטתו אשתו ערב ראש השנה והלך ולן בבית הקברות בליל ראש השנה, משמע דבראש השנה שמע שתי רוחות שמספרות זו את זו שמענו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו וכו'. ותירצו ב' תירוצי', הא' ושמא בר"ה היו מזכירין בשמים דין הנגזר בפסח העבר. ועוד י"ל כר' יודא דאמר הכל נידון בר"ה, וגזר דין בפסח על התבואה וכו' ע"ש. וא"כ לפי התירוץ הראשון דבר"ה מזכירין ברקיע הדין שנגזר בפסח העבר, אבל עיקר העשייה הוא בר"ה רק דבפסח הוא הגזר דין, ועפ"ז יבואר הטעם דהי' קשה לי למה לא היו יכולים חרטומי פרעה וחכמיו לפתור את החלום כמו יוסף בראותם שהראה לפרעה הפרות והשבלי' דהוה חרישה סימן לשובע ולרעב, והנלע"ד דהוקשה להם קושיית התוספות, כיון דחלום פרעה ע"כ היה בראש השנה כמו שאכתוב לקמן בע"ה, וא"כ אי אפשר שיהיה מראה הזאת רומזות לרעב או לשובע כיון דבר"ה לא נידון התבואה כ"א בפסח, ולכן היו חרטומי מצרים פותרין החלום על טבעי האנושי, ז' בנות אתה מוליד וז' בנות אתה קובר או ז' מדינות אתה כובש וכו', על דרך כמה יעברון וכמה יבראון ואיזה מדינות לחרב וכו'. ולכן לא רצו לפתור החלום על תבואה לרמז השובע או הרעב, משא"כ יוסף הי' יודע דבאמת בפסח נגזר הדין אך בר"ה מזכירין העשייה שיהיה בזמן אשר הוא נגזר כבר, וכתירוצו של התוספות אעפ"י דבפסח העולם נידון על התבואה מ"מ בר"ה מראין ומכריזין העשייה שיהי' הגזר דין מקויים, וזה כיון יוסף בדבריו את אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ר"ל בעבור דכבר הגזר דין היה בפסח העבר, אותה הגזירה הראה ה' את פרעה, כדמיון אותו חסיד דהראה לו הקב"ה בר"ה הגזר דין שהיה בניסן העבר, ולכן אמר פרעה אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך שתוכל לפתור החלום על התבואה, כי ידע פרעה האמת שדברי יוסף הם אמיתיים וכמו שאכתוב לקמן. וא"כ לפ"ז ע"כ מוכח דבר"ה יצא יוסף מבית האסורין ולא בזמן אחר, כיון דבר"ה היה יכול הקב"ה להראות לו הגזר דין הנעשה בפסח העבר וכנ"ל, ולזה כיון הכתוב תקעו בחדש שופר וגו'. דהיינו בראש השנה כי חק הוא לישראל וגם משפט הוא לאלהי יעקב, דאיתא בגמ' אין לי לישראל לאו"ה מנין, ת"ל משפט לאלהי יעקב. וא"כ הוקשה להכתוב מנ"ל שהקב"ה דן גם את האומות בר"ה, לז"א עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו'. ובא גבריאל ולמדו ע' לשון כדי שיטול הגדולה באחרונה ואבדה חכמת מצרים שלא יוכלו לפתור החלום כנ"ל, וע"כ זה הי' נעשה כשהקב"ה דן את כל העולם, והוא בר"ה מזכירין כל הגזר דין אף שנעשה כל א' בזמנו, בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן וכו'. ובאותו הפעם הי' נוטל החכמה מחרטומי פרעה, שלא הי' יכולין לפתור החלום על התבואה מחמת דהי' קשה להם קושי' התוס' הנ"ל, ויוסף היה יודע אף שנעשה הגזר דין בפסח מ"מ מזכירין גם בר"ה וכו' מה שהוא נגזר כבר, ובייחוד חלום פרעה שהוא חלום מדינה, ועל השנות החלום מורה כי ממהר אלהים לעשותו, ודלא כחכמי פרעה שהיו פותרין שהן ב' חלומות, שבע בנות אתה מוליד וז' וכו'. ושבע איפרכים וכו'. דא"כ למה הראה לפרעה בראש השנה, גם איך הראו לפרעה מה שלא שייך לכל המדינות, אבל כשאנו אומרים שהי' החלום חלום אחד, מוכח דמורה על השובע ורעב, דפרות הן חורשות ושבלים הוא הקצירה, כד"א אין חריש וקציר בשנת הרעבון, וא"כ ע"כ דבר"ה הוכרח הדבר להיות כן כדי להכשיל חרטומי פרעה וליטול יוסף הגדולה וק"ל:
אמנם כדי לבוא אל הענין נקדים מ"ש בזוהר פ' זו, דחלום פרעה רומז על יוסף. והנה עומד על היאר רזא איהו כמא דאיתמר דא יוסף דנה"ר דא יוסף הצדיק איהו. והנה מן היאור עולת שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו, והנה מן היאור דהא מן הנהר דא מתברכין כל אינון דרגין דלתתא, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק איהו זן ואשקי לכולא, ויוסף איהו נהר לאתברכא כל ארעא דמצרים בגיניה, ותא חזי ההוא נהר שבע דרגין אתשקיין ואתברכן מיניה, ואילן אינון יפות מראה ובריאות בשר, ותרעינה באחו לשון אחוה בחבורא, אחוותא חדא דלא אשתכח בהון פירודא וכלהו לשבתא קיימי, דהא כל הני ז' דרגין דקא אמרן רזא איהו, כד"א ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך וגו'. ועל דא פרות יפות מראה שבעה, ולקבל דא כתיב שבעת הסריסים המשרתים לפני המלך. ר' ייסא אמר שבע הפרות ז' דרגין עילאין אינון על תתאין, וז' פרות הרעות אלין ז' דרגין דלתתא, אלין מסיטרא דקדושה ואלין מסיטרא דמסאבי, וכולהו חמא פרעה בחלמיה. אמר ר"י יכיל ההוא פרעה רשיעא אתחזי ליה כל האי, א"ל ר' ייסא איהו חמא באינון דרגין דלתתא, והא תנינן דהא כמה דאיהו בר נש הכי אחזיאו ליה בחלמיה, והכי חמי ונשמתא הכי סליקת לאשתמודעא כל חד וחד כפום דרגיה כדקא חזי ליה, ובג"כ פרעה חמא כדקא חזי ליה ולא יתיר עכ"ל הזוהר. נמצא למידין מדברי הזוהר הנ"ל דעיקר החלום הוא שייך ליוסף בסוד הנסתר. אך בנגלה הוא נוטה לפרעה. ודוגמה לזה נ"ל דהיו החלומות של שר המשקים ושל שר האופים, דאמרו בגמרא דחולין דכל אחד ואחד חלם חלומו של חבירו ופתרון של חבירו ג"כ. והנה נדחקו בו כל המפרשים, דא"כ היה לשר האופים לפתור חלום חבירו כשסיפר שר המשקים את חלומו ליוסף, וכן שר המשקים ה"ל לפתור את החלום של שר האופה, אכן לדרכינו לא ק' מידי, דלפי מה שאמרו רז"ל במ"ר דחלום שר המשקים רומז על יוסף וגאולתן של ישראל, שלשה שריגים הן רמז למשה ואהרן ומרים, וג' כוסות רמז לג' פורענות של פרעה, א"ל יוסף אתה בשרתני טובה אף אני אבשרך בשורה טובה, בעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשך להשיבך על כנך, ובשר האופים שהי' רמז ליוסף לרעה וכו', אמר יוסף אף אני אבשר אותך בשורה רעה בעוד ג' ימים וכו'. וכל הפתרונים של אלו החלומות היו מורים על יוסף לטובה ולרעה (ונ"ל שהוא ע"פ מ"ש רז"ל לאדם טוב אין מראים לו חלום טוב כ"א לחבירו, ועפ"ז פי' מהרש"א הכתוב עשה עמי אות לטובה. ומפרש שיראו שונאי ויבושו, ר"ל שיראו השונאים את טובתי בחלומם, משא"כ לי לא מראים לי חלום טוב, כי לאדם צדיק אין מראים לו חלום טוב וק"ל). ולכן כשפתר יוסף לשר המשקים וברכו, הואיל שהפתרון רומז ג"כ על יוסף לטובתו, והבין שר האופים שיוסף כיון גם את החלום, שהרי כיוון הפתרון של יוסף שחלם להאופה, ולכן פתח גם הוא בחלומו, ולפי שידע יוסף האמת הפתרון שלהם ושחלם לשר המשקים הפתרון של האופים שהוא לרעת יוסף, ולכן פתר יוסף להאופים לרעה, וא"כ לפי זה לא יוכלו השר האופים והשר המשקים לפתור לעצמם החלום שראו, כי כל א' ואחד ראה הפתרון שהוא שייך ליוסף ואין להם שייכות כלל בפתרונן זה, אלא אח"כ פתר להם יוסף מדעתו, לזה לטובה ולזה לרעה וכנ"ל. ולזה אמר כאן השר המשקים פרעה קצף על עבדיו וגו' ונחלמה חלום ונספר לו, איש כפתרון חלומו חלמנו דייקא דומה לפתרונו של חבירו ואינו פתרונו ממש, ושם אתנו נער וגו' ונספר לו ויפתור לנו את חלומותינו, לנו דייקא מה ששייך לנו, וגם פתר החלום שהי' שייך לעצמו כאלו היה החלום שייך לעצמו, וז"ש איש כחלומו פ'תר דייקא, ויהי כאשר פתר ל'נו כן היה, הפתרון שלנו נתקיים משא"כ החלום ששייך ליוסף עדיין לא נתקיים פתרונו של יוסף, ובזה נבא אל הביאור הפרשה, והוא דלפי האמת והסוד ראה פרעה שיוסף שהוא דומה לנהר דמיניה מתברכין משתקיין כל ארעא דמצרים, ושבע פרות מורות על שבע מדות מסיטרא דקדושה, והן טובות ויפות מראה, ולכן ראה פרעה שיהי' יוסף השליט בארץ, אך כסא פרעה היה גדול מיוסף, ולכן אמר והנני עומד על היאור, אבל היאור דאיהו יוסף הוא יזון לכל העולם, ומזה הבין יוסף הפתרון ששינה פרעה לומר על שפת היאור ולא על היאור, ולכן פתר לו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. ותרעינה באחו בחבורא חדא, וכן בשבלים היפות וטובות עולות בקנה א', משא"כ בפרות ושבלים הרעות לא נאמר כן, כי הם בפירודא לרמוז שלא יהיו ביחד שנות הרעב כי אם בפירוד ב' שנים עכשיו וחמשה שנים יהי' הרעב בארץ מצרים בימי יחזקאל, וכמ"ש רז"ל כשבא יעקב למצרים אז פסק הרעב, ואח"כ חזר בימי יחזקאל. ולז"א יוסף אצל הטובה את אשר אלהים עושה תיכף הגיד לפרעה, משא"כ בשנות הרעב יהיו עכשיו רק שתי שנים, ובימי יחזקאל ה' שנים הרעב הי' בפירוד ולא בחיבורא חדא, ולזה רמז בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה. כי במה שלא נוגע אלי הוא שלום פרעה שיקבץ כל הבר והכסף והנחלות וכל טוב הארץ, משא"כ במה שנוגע חלום פרעה אלי הוא רעות פרעה, שע"י קיבוץ הכסף והזהב יצאו ב"י ברכוש גדול, וינצלו את מצרים, וזהו שלא לטובת פרעה, ולכן אמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה. ר"ל חוץ ממני. והנה איתא בזוהר דלדניאל הי' גלי גבריאל רזי המראה ע"י חי' השולטת בלילה הנקרא חזיון לילה, ופתרון החלום של נבוכדנצר ע"י החלום, ולכן אמר הלין להלז את המראה. דמראה מילין סתימין יתיר ובחלמא פריש יתיה למראה ע"י גבריאל, עיין זוהר ויצא עמוד שמ"ט. והכלל הוא דמעלות הנביא הוא יותר מהחלום, ולכן מצינו דדניאל דהוא ראה את המראה והאנשים אשר אתו לא ראו, כי הם היו נביאים שהי' אליהם הדבור במראה, משא"כ דניאל דלא היה נביא ראה המראה ע"י המלאך גבריאל בסוד חזיון לילה (עיין לעיל פרשת וירא דף י' ע"ג מ"ש שם) ע"י החלום, ויוסף הוה בדרגא דמשה שאמר הכתוב אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, וא"כ מעלות יוסף הי' שהבין המראה ע"י דבור ה' דהוא רוח נבואה ביה, וזה שאמר יוסף אלהים יענה את שלום פרעה. אלהים דייקא ולא גבריאל, ולכן השיב ג"כ פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ומתרגמינן גבר די רוח נבואה ביה. כי ראה פרעה שמעלתו של יוסף שהוא משיג המראה ע"י נבואה ע"י דבור הקב"ה, ולכן בזמן יוסף לא היה נבואה, ודבר חזון יקר היה באותן הימים, ולכן דרשו רז"ל אם אנו מהלכין מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאין כזה די רוח נבואה ביה. ועפ"ז יובן המדרש ילקוט בדניאל יהב חכמתא לחכימין זה יוסף, ומנדעא ליודעי בינה זה דניאל עכ"ל. והנה יש לדקדק דלמה נקט אצל יוסף החכמה ובדניאל לשון הבינה, אמנם לפי מ"ש יובן בטוב טעם בהקדים מ"ש בספר עשרה מאמרות פי"א ח"א מאמר חקור דין שדרגא דא"ה הוא בשם של ד' יהו"ד בניקוד אלהים שהוא בינה שהם ז' נקודות שעולין שבעים לשון כמספר היט"ב (דברים כז ח), וישראל הם בדרגא שלם של שם יהו"ד רחמי' גמורים שהיא חכמה עילאה כנודע ליודעי חן, ולזה כיון המדרש יהב חכמה לחכימין זה יוסף וכו'. והוא כי יוסף הי' מעלתו במראה הנבואה וגם בחלום ע"י גבריאל, וא"כ הכתוב כינה לשבח שמעלתו של יוסף הי' אף בחכמה י' עילאה ובמראה הנבואה, משא"כ דניאל הי' יודע ע' לשון, והמראה אשר היה רואה הי' הכל ע"י חזיון לילה ע"י גבריאל, משא"כ יוסף הי' בנסתר המראה נבואה ביה והוא סוד החכמה. ובנגלה חזיון לילה שהוא סוד בינה ע"י גבריאל, ולכן אמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך, שיש לך ב' מעלות הנ"ל, כי אחרי הודיע אלקים אותך כל זאת דייקא, ר"ל נקודת אלהים יש ג"כ אצלך, וא"כ אין נבון וחכם כמוך וק"ל:
ולזה כיוונו רז"ל במדרש רבה בקש לץ חכמה ואין אלו חרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל זה יוסף, וחכם באחור ישבחנה שאמר פרעה ליוסף אין נבון וחכם כמוך עכ"ל. והוא תמוה למה נתן המדרש המעלה כאן ליוסף ודעת לנבון נקל זה יוסף, משמע שהי' בסוד בינה. ולפי מ"ש הן הן הדברים שאמרנו, והכי קאמר המ"ר בקש לץ חכמה ואין אלו חרטומי מצרים שרצו להשיג סוד חכמה שהשיג יוסף ע"י רוח נבואה אבל אין היו יכולין להשיג המעלה הזאת כי חכמתם והשגתם של האומות הוא רק בבינה ועד ולא עד בכלל, כי מבינה ולמטה יכולין להשיג כדאיתא בספרי המקובלים. משא"כ ודעת לנבון נקל זה יוסף שהיה משיג החכמ"ה וגם ב"ינה, וראיה שאמר הכתוב וחכם באחור ישבחינה, וראייה שאמר פרעה אין נ'בון וח'כם כמוך דייקא, וא"כ הוי ליוסף שני מעלות ודו"ק:
והנה כדי לבוא אל ביאור הפרשה, ויוסף הוא השליט וגו' ויבואו בני ישראל וגו' ויכר יוסף את אחיו וגו' ויזכור יוסף את החלומות ויאמר מרגלים אתם וגו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' ויען ראובן וגו'. והנה לא נאריך בקושיות כי אין דרכינו להאריך בקושיות אך נסמך אני על המעיין ויבואר בהמשך דברינו הפסוקי' האלו כל הספיקות וקושיות שיש לדקדק בזה הפרשה, וכדי לתרץ ולבאר את הנ"ל, יתבארו ג"כ איזה פסוקי' ריש פרשת וישב וז"ל הכתובים: וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולדות יעקב יוסף וגו' ויבא יוסף את דבתם רעה וגו'. והנה יש לדקדק בפרשה הזאת תיבת ארץ כנען לכאורה הוא מיותר, ומאי נפקא מיניה אי הוי יעקב בח"ל או בארץ כנען. שנית י"ל בטעם הוצאת הדבה אם ח"ו אמת כמאמר יוסף הוא תמיה גדולה על השבטים שהם שבטי י"ה, צדיקים כמותם ח"ו יעברו על אבר מן החי ועל שהיו מולזלין בבני השפחות והיו תולי' עיניהם בבנות הארץ. ואם הוא שקר היאך עשה יוסף הצדיק שהוציא דבר שקר מפיו, וחס ליה ליוסף ולזרעו להיות בהאי קללה יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. והנה בענין שהי' אומר יוסף על אחיו שאכלו אבר מן החי ותולין עיניהם בבנות הארץ לא נדבר עכשיו באשר שאינו מן הענין הצריך לענינינו למכירת יוסף, כי לעבד נמכר יוסף נגד החטא שהוציא דבה שקורין לבני השפחות עבדים (ועיין ברא"ם ז"ל בזה ואין דעתי מסכמת עמו בזה). גם יש לדקדק בכתובי' הנה בעל החלומות הלזה בא. אמרו בואו ונשסה בו הכלבים. גם י"ל מה הי' כוונתו להזכיר את החלומות יותר מהוצאת הדבה וקנאת כתונת פסים. והנה גם אל יוסף יש לתמוה כשבאו אחיו אצלו כתיב ויזכור יוסף את החלומות וגו' ולא כתיב ויזכור את המכירה או שהיו רוצים להרוג אותו ולדון אותו בכמה מיתות כמ"ש לעיל פ' וישב ע"ש. וכדי להבין את כל זאת נקדים כי אבות העולם קיימו את כל התורה, ואפי' עירובי תבשילין שהוא מדרבנן קיימו, והקשה הרב הרמב"ן ז"ל בפרשת תולדות היאך נשא יעקב שתי אחיות, ועמרם נשא דודתו, ותירץ שהם לא קבלו התורה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, ולא קבלו כי אם בארץ ישראל דווקא, שסברו שהתורה והמשפט הוא לאלהי הארץ, ולכן כשהיו בח"ל לא שמרוהו ולא קיימוה התורה והמצות. (והנה הרא"ם ז"ל רצה להקשות, ע"ש כי כל דבריו אינם מובנים ונכונים כמו שכתבו עליו והשיגו עליו רוב המפרשים ז"ל, וכמו שאני ג"כ עתיד להוכיח, ג"כ מהרשב"א ז"ל כאשר אבאר אי"ה כמה מקראי קדש, שגם ישראל בשעת מתן תורה לא רצו ג"כ לקבל את התורה כי אם בארץ ישראל דווקא ולא בחוצה לארץ, ועיי' לקמן פ' ויחי ופ' צו מ"ש ותמצא נחת), ולכן נ"ל בתחילת הענין מכירות יוסף הקדים הכתוב תירוץ נכון על קושיא דמה היה החטא של יוסף בהוצאת הדבה, גם השבטים שעברו על לאו וגונב איש ומכרו, הלא עדיין לא נצטוו וא"כ אינם מחוייבים לקיים התורה, וא"כ מה נענש יוסף וגם השבטים, ולכן בא הכתוב ומתרץ הקושיא הנ"ל ואמר וישב יעקב בארץ כנען דייקא, ולכן אלה תולדות יעקב יוסף ויבא יוסף דבתם רעה וגו'. ר"ל עכשיו דהיו בארץ ישראל שהי' ארץ כנען, ולכן הי' נחשב להם לחטא גמור, משא"כ אי הוי בחוצה לארץ ולא בארץ כנען אזי לא הוי נחשב להם לחטא וכמש"ל. אמנם בעיקר קושיא על הוצאת הדבה, נקדים מאמר רז"ל פרק חזקת הבתים: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו'. הא ראיה יש ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי, והא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה מקחו בטל, אלמא יכולה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, והא איתמר עלה אמר רבא לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות וכו', למעוטי מאי, אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוי ליה איבה, דא"ל עיקר נחת רוח בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי נכסי מלוג, הא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום (ופי' הרשב"ם וס"ד השתא דקאמר הכי איש שמכרו אחריו האשה וכ"ש אי זבנה לבעלה דמצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי), ומשני בגמרא כי איתמר ההיא דאמימר היכא דזבן איהו ומת דאתא איהי ומפקא. או זבנה איהי ואתא איהו ומפקא מכח תקנות אושא וכו', אבל היכא דזבני תרווייהו לעלמא או זבנה איהי לבעלה זבינהו זביניה, ואיבעית אימא אמימר אמר כהאי תנא דאמר ר' אליעזר וכו'. (ופירש הרשב"ם אמימר בשמכרו שניהם ביחד לאחד קאמר דלא עשו ולא כלום, וכ"ש היכי דמכרה איהי לדידיה לבעלה דלא עשו ולא כלום, ומיהו מתניתין לא ס"ל כוותיה דר"א וכו' ע"ש). נתבאר מזה שני דיעות, אם אשה שמכרה בנכסי מלוג שלה לבעלה אי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והוי המקח בטל או לאו. לתירוץ קמא הוי המקח קיים, ולתירוץ בתרא הוי המקח בטל, ואיתא בגמרא דיבמות פרק כיצד (כב.): מי שיש לו בן מכל מקום אפי' ממזר פוטר אשת אביו מן היבום ומן החליצה, חוץ ממי שיש לו בן משפחה ונכרית דלא בנו מקרי, דכתיב האשה וילדיה. הולד כמותה. וכתב הרי"ף בשם רב נטוראי גאון הני מילי בשפחה דאחרים דלית לה קנין בגופה אבל בשפחה דידיה לא, משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא שיחררה קודם שבא עליה (ויש חולקין עליו), והביא הרא"ש ז"ל ראייה לדברי רב נטוראי מגמרא דקידושין ע"ש. וסיים בדבריו הלכך הבא על שפחתו וודאי משוחררת היא, ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נשואין או דרך זנות, (ועפ"ז ביארתי לעיל פ' חיי שרה הפרשה, ושרה אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר. עיין באריכות ותמצא נחת שכוונתי אמת נכון בפרשה הנ"ל, עיין שם). ובזה נבוא אל הענין כי הנה בפרשה ויצא כתיב ותתן לו רחל את בלהה שפחתה לו לאשה ויבא עליה יעקב. וכן אצל זלפה כתיב ג"כ ותתן לו לאה את זלפה שפחתה. וא"כ הוי זלפה ובלהה שפחת נכסי מלוג. וא"כ לתירוץ ראשון היכי דזבנה איהי לדידיה הוי המקח קיים, וא"כ הוי חזקה מסתמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וא"כ מסתמא הוי משחרר לי' ובניו הוי בנים כשרים. משא"כ לתירוץ שני דאדרבא היכא דזבנה איהי לדידי', מכל שכן דלא הוי זביני, דיכולה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, וא"כ הוי הולד כמוה ואין מקרי זרע כלל, ולא פטרי לאשת האב מן החליצה ומן היבום. ולפ"ז זהו הפלפול היה בין יוסף ובין השבטים, כי השבטים סבירא להו דאין נתינות רחל ולאה כלום, דהוי יכולין למימר נחת רוח עשיתי, וא"כ עדיין הן שפחות והולד כמוה, וא"כ מזה הטעם היו קוראין לבני בלהה וזילפה עבדים. אבל יוסף ס"ל כתירוץ קמא שבגמרא כשאשה זבין לבעלה הוי זבינא ואינה יכולה לומר נחת רוח וכו', וא"כ חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי שחררה, וא"כ הולד הוא כשר לכל דבר, ולכן מדייק הקרא והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נ'שי א'ביו דייקא ולא שפחתה, ולכן ויבא יוסף את דבתם רעה, כי לדעתו לא היו עבדים כי וודאי יעקב לא עשה בעילתו בעילת זנות, ובאמת לא הוציא יוסף דבה ח"ו על שהיו קוראין לבני השפחות עבדים, כי לדעתם היו ממש עבדים, כי יכולין רחל ולאה לטעון נחת רוח וכו' וכמש"ל, ולכן נ"ל גם אחיו רצו לעשות לו מדה נגד מדה להרגו ולפטור לדעה אחת כאשר אבאר בסמוך, שהוא הוציא הדבה לדיעה אחת, וכן עשו המה ג"כ מדה נגד מדה. אמנם בני הגבירה המה ראו כי לענין שידונו אותו נגד הוצאת הדיבה שהי' אומר שהם קוראין לבני השפחות עבדים, ולפי זה לא יסכימו עמם הבני השפחות למכור אותו או להרגו, כי יוסף הי' סניגור עליהם דלא הי' ראויין ליקרא בשם עבדים, אך באו להמשיך את בני השפחות שיסכימו אתם מכח החלומות שחלם ליוסף שהוא ימשול בהם וגם זרעו ימשל שהוא ירבעם בן נבט וכמש"ל לעיל פ' וישב ע"ש. ולפ"ז נ"ל לדייק הכתוב ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו דייקא, כי מצד דבריו לחוד לא היו הבני שפחות שונאים אותו, אבל מצד חלומותיו אף גם בני השפחות היו שונאין אותו מזה מתיבת עוד קא דייק, משא"כ קודם החלומות לא היו הבני השפחות שונאים אותו. והנה אמרו רז"ל דאמרי השבטים בואו ונשסה בו את הכלבים. והוא תמוה. ולפי דברינו יבואר ע"פ הגמרא דב"ק שסה בו את הכלב מהו וכו'. ומסיק שם בגמרא דמשסה הוא פטור. הרי מבואר דעכ"פ הן פטורים כי כפי הדין אינו חייב מיתה, כי ס"ל ליוסף כתירוץ קמא, ויעקב בוודאי שחרר את השפחות תחילה ואח"כ בא עליה', וא"כ לפ"ז לא הוציא יוסף דבה כלל, ואדרבה שפיר הוי עביד דלפי סברתו הי' כשרים בני בלהה וזלפה. אמנם כשראו השבטים שניצול הי' יוסף מהכלבים, בקשו להרגו ממש כי לפי סברותם הי' הוצאת הדיבה לפי דס"ל דעדיין יכולין האמהות למימר נחת רוח וכו', וא"כ הוי עבדים והולד כמוה. והנה רצו השבטים שיסכימו גם בני השפחות עמם ולכן לא הזכירו החטא של הוצאת הדיבה כי אם אמרו הנה בעל החלומות הלזה בא, ובזה הי' מתקנאין בו גם בני השפחות, ולכן אמרו ועתה לכו ונהרגהו וגו'. ונ"ל לבאר ע"פ דאיתא בפרק הנשרפין: הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים, ר"י בן בתירה אומר בזה אח"ז חייב, ופליגי בסברא דכתיב ואיש כי יכה כל נפש. ת"ק ס"ל עד דיכה כל נפש ולא מקצת נפש. ור"י בן בתירה ס"ל נפש אפי' נפש כל דהו. והנה השבטים אמרו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו אל א' הבורות, וא"כ יהי' אנחנו פטורים אף לדעת ר"י, כי בבת אחת ר"י מודה, שנאמר איש כי יכה ולא שנים. והנה ראובן היה רוצה להצילו ולכן אמר לא נכנו נפש. ר"ל אפי' נפש כל דהו לא נכנו, ובזה סילק ראובן את טענותם בהריגת ידם. אמנם הסיח דעתם לדעת אחרת שידונו אותו על דבתו ואעפ"כ יהיו פטורים, והוא דקי"ל (קידושין כח.) דהקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ומחרימין אותו (ונידוי הוא דליטרקיה חויא דלית בה אסותא) ואיתא בגמרא השיך בו הנחש (ר"א) [ר"י] מחייב וחכמים פוטרין לפי שארס נחש מעצמו הוא מקיא, וא"כ לדעת חכמים הם פטורים ואם הי' כוונת ראובן ח"ו להמית ליוסף א"כ יותר היה טובה להם לשבטים להרגו כולם בבת אחת מלהשליכו לנחשים ועקרבים, כי שם הוא פטור לכל הדיעות משא"כ כשהשיך בו את הנחשים הי' חייבים לדעת (ר"א) [ר"י] דפליג אחכמים, אלא ע"כ דעתו של ראובן היה להציל את יוסף מכל וכדי להשיבו אל אביו. והנה יהודה אמר כי גם שלעצת ראובן אנו פטורים רק לדעת חכמים, ויותר הוא טוב שנהיה אנחנו לכ"ע פטורים, וידינו אל תהי בו, וזו שאמר ראובן מה בצע כי נהרוג את אחינו, מ"מ אנו חייבים לדעת ר' אליעזר [ר"י] אלא לכו ונמכרינו, והוא דאיתא בסנהדרין הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, וותבו התוספות דאפשר דאם הגביהו אפילו ברשות בעלים חייב, כדאשכחן גבי גניבה הי' מושכו ויוצא כו' אי נמי הכי פטור ר"ש, מכרו לקרובים דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו לגמרי, כ"ש דברשות בעלים לא מהני הגבהה. ואיתא התם הגונב בנו ר"י מחייב וחכמים פוטרים, ואמרינן בגמרא מ"ט כי ימצא פרט למצוי, א"ל רב פפא לאביי אלא מעתה כי ימצא איש שוכב עם בעולת בעל ה"נ פרט למצוי, א"ל אנא מן ונמצא קאמינא, וכתבו התוס' תימא בפרק עגלה ערופה דרשינן כי ימצא פרט למצוי ופטרינן בנמצא סמוך לספר או לעיר שרובה גוים, וי"ל דהתם כתיב באדמה והוי כמו בידו עכ"ל. א"כ העולה מזה דיש שני דיעות אי הגבהה חשיב הכנסה לרשות בעלים או לאו. והנה מצינו ב' דיעות אי שכם הוי רשות יעקב כי כבר קנאה במאה קשיטה כדאיתא בזוהר או ר"ל דעדיין לא קנא כל הארץ כי אם כרוב ארעא והיא הי' חלקת שדה אחד ולא כל העיר. והנה זכור ג"כ ב' דיעות הנ"ל אם גונב אחיו אם הוא חייב או לאו, כי ימצא הוא פרט למצוי, ולזה כיון יהודה באומרו מה בצע כי לדעת ראובן מ"מ אנו חייבי' לדעת ר"א [ר"י] כמש"ל, אלא לכו ונמכרינו לישמעלים ובזה גם ידינו אל תהי בו לגמרי, ושמא תאמר הלא אנו חייבי' משום לאו של וגונב איש ומכרו, לז"א שני טעמים שהיו פטורין, האחד כי אחינו ובשרינו הוא וא"כ אנחנו פטורים מטעם כי ימצא ופרט למצוי, שנית במה שהוא אחינו וא"כ עדיין לא נכנס גם ברשותינו, כיון דס"ל דשכם לאו רשותם היה, ועוד אמר שימכרו אותו בעודו בבור, ולז"א וישמעו אחיו וימשיכו ויעלו. ר"ל שהגביהו ולא הי' רוצי' להכניס לרשותם, וימכרו אותו בעשרים כסף ולכן לכל הדיעות הם פטורים, ולפ"ז אמר הכתוב בפרשה זו ויוסף הוא השליט וגו' ויכר יוסף את אחיו ויזכור יוסף את החלומות. ר"ל שזכר יוסף קנאת בני השפחות ששנאוהו בחנם והסכימו ג"כ בהריגתו עבור החלומות ולא מחמת הדיבה וכמש"ל, ולכן אמר לכולן אף לבני השפחות מרגלים אתם וגו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו. דבא עלינו הצרה הזאת על אחינו וע"כ הצרה הזאת אינו בא עלינו מכח המכירה שמכרנו אותו, שהיינו פטורים מטעם כי אחינו הוא, וכשני התירוצי' הנ"ל, אלא ע"כ אנו חייבים ואשמים אנחנו על אשר ראינו צרת נפשו שהיינו רוצין אנחנו להרגו, וא"כ בשביל זה אנחנו חייבי', ויען ראובן הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד כלל ולא שמעתם, כי הי' דעת ראובן להציל אותו מכל וכמש"ל:
ובזה הוא מובן המ"ר חשודין בניך על אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות, ותולין עיניהם בבנות הארץ. והוא תמוה דלמה היה מחבר אלו השלשתן יחד. אמנם נ"ל דהענין יהי' כך, דעל כל אחד וא' בפני עצמו הי' להם תירוץ הגון, אבל בהתחברו שלשתן יחד ממה נפשך אין להם תירוץ על א' משלש עבירות הנ"ל, ולכן כשהוציא יוסף דיבה עליהם לפני אביו נקט אלו שלשתן. והוא בהקדים מ"ש הרא"ם ז"ל דיוסף ראה את אחיו שאכלו מבהמה קודם שתצא נפשה, ולישראל שרי זה כדאיתא בחולין, משום דלישראל בשחיטה תליא מילתא, וכיון שנשחטו רוב שנים מותרת, משא"כ לבני נח הוא אסור דבנחירה תליא מילתא ואסור לו לאכול עד שתצא נפשה, והנה יוסף ס"ל דהי' דינם כדין בן נח, וא"כ כדין אוכלים אבר מן החי, אכן על זה לחוד יש להם תירוץ, ולומר דילמא אף קודם מתן תורה הי' דינם כישראל, וא"כ כדין עשו שאכלו באשר דלישראל הוא מותר, וא"כ ע"כ שלא כדין עשו על שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ, דהרי כבר הזהיר הקב"ה לאברהם וא"ל ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך. ואמרינן בפרק ד' מיתות דלאברהם וזרעו מצווה ולא לבני נח על המילה, וא"כ הא דדרשינן ניניה דלא תינסיב שפחה ונכרית כדי דלא ליזול זרעך אחריה כדאיתא בפרק נושאין, ג"כ דווקא לישראל הוא מזהיר ולא לבני נח, וא"כ בממה נפשך נוקשתם בדבריכם, דאם דינם הי' כישראל אזי למה אתם תולין עיניכם בבנות הארץ. ואם דינם היה כבני נח א"כ למה אכלתם אבר מן החי קודם שתצא נפשה דהוי אסור לב"נ, וא"כ הוי תרי דסתרי אהדדי. ושמא תאמר דילמא אכתי דיננו כישראל, והא דאמר זרעך אחריך אינו קאי אאיסור לקיחת שפחה ונכרית דזה אינו אסור, ומאי דקאמר זרעך אחריך קאי להורות איסור הבחנה ג' חדשים כדאיתא בפרק החולץ, דיליף לה מן פסוק זה איסור הבחנה, לזה אמר דע"כ זה ליתא, דא"כ השתא קשה למה אתם מזלזלין בבני השפחות ואתם קוראים אותם עבדים, הלא יעקב בוודאי שחרר להשפחות שהרי הי' שפחה דידיה, וחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בוודאי שחררה וכמ"ש בתרגום יונתן פ' ויצא, וא"כ למה אתם קוראים אותם בני השפחות, אלא בע"כ סבירא להו דלא מיקרו זרעו, שלא המתין יעקב ג' חדשים, דלפי דקי"ל הגיורת והשפחה שנשתחררה צריכין להמתין ג' חדשים כדי להבחין בין זרע לזרע, והשבטים נולדו כולם עם דינה בשבע שנים, ונולדו זה אחר זה לשבעה חדשים כדאיתא במדרש ילקוט, וא"כ בע"כ מוכח שלא היה יכול להיות שהמתין יעקב ג' חדשים, דוק ותשכח. וא"כ היאך עשה יעקב כן והכתיב זרעך אחריך, ונלמד מזה דצריך להמתין ג' חדשים, אלא ע"כ צ"ל דס"ל ליעקב דקרא דזרעך אחריך קאי דלא תנסיב שפחה ונכרית, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' שהי' תולין עיניהם בבנות הארץ, וא"כ ממה נפשך אין להם תירוץ, בל"ז הי' לה' תירוץ דקרא זרעך אחריך קאי אאיסור הבחנה, משא"כ עכשיו דקאי דלא תנסיב נכרית, וא"כ ע"כ אין להם תירוץ, ולכן אמר יוסף ג' עבירות הנ"ל יחד ודו"ק:
ואגב נבאר קצת מענין דחנוכה, והוא דאיתא בזוהר ובס' מגלה עמוקות אופן ס"ו: כשנגע המלאך בכף ירך יעקב עי"ז נגע בתרין ירכין נ'צח והו'ד, ונתקלקלו אלו השני מדות, ונגע סמא"ל בהם להוריד השפע מצד הגבורות ודין מכל המדות, וזה גרם ג"כ קלקול מכירת יוסף, ולפי ששכח יעקב פכים קטנים שעל ידם הוי הקלקול ולכן ע"י הפך ניתקנו התרין ירכין שנהפך הפ"ך לכ"ף. וזש"ה ה"ן יהרוס ולא יבנה. ה"ן ר"ת ה'וד נ'צח, ונתקן זה ע"י שאול ודוד שנמשכו בפך השמן, ונצת נתקן ע"י שאול והו'ד נתקן ע"י דוד שאמר שירים והודאות. ולכן כתיב גבי שאול וגם נצח ישראל לא ישקר. רימז הכתוב דאז נתקן מדת נ'צח ואח"כ חזרו וקלקלו בזמן החורבן, ונתקנו אח"כ ע"י הכהנים החשמונאים ע"י פך שמן שמצאו בחותמו של כהן הגדול, ואז ניתקן מדת הוד שהשפע חזרה להיות מצד חסדים שבמדות. והענין ע"פ מה שמצאתי בספר ש"ך על התורה שכתב וז"ל: אותו שמן שיצק יעקב על האבן אשר שם מראשותיו, נתגלה לו אותו הפך וראה יעקב את כל הניסים שנעשה בפך זה שנמשחו בו כל הכלים בית המקדש ומשכן, ובו נמשכו כל המלכים, וזה היה כד השמן של אליהו ועובדיה, ונגנז לדורות לעולם הבא עכ"ל. והנה פשוט הוא בעיני שגם אותו הפך נתגלה ג"כ לבני חשמונאי שהי' חתום בחותמו של כהן גדול של אהרן הכהן דכתיב גביה זה לי לדורותיכם. לעולם הבא, ובו הדליקו ח' ימים לפי צרכם, לרמוז שניתקן מדת ח' שהוא הו'ד והמותר נגנז לעה"ב. ועפ"ז אני מבין המדרש ילקוט ואת ובנייכי תחיי בנותר עד שיחיו המתים. והוא לכאורה תמוה, אמנם למ"ש א"ש והוא דאליהו רמז לצרפית ששמן זה יהי' קיים לעוה"ב עד תחיית המתים, וע"י שמן זה יהיו נעשים כמה ניסים לישראל, ודו"ק כי לפענ"ד הוא כוונה אמיתית, ונ"ל דעפ"ז אמר דוד המזמור למנצח על השמינית הודינו וגו'. ר"ל שהיא מדה ח', ולכן אמר לשון הו'ד הודינו. ונ"ל דלכן נתקן דאומרים הודו בחנוכה כיון דנתקן מדת הו'ד, ונ"ל דסוד זה רמז לבן הארמי שהוא קליפת נוגה, שקרא למקום גלעד יגר שהדותא, ר"ל יג"ר שבשנת רי"ג לבנין הבית שני נעשה זה שיהיה גובר יד קליפת חזיר, אבל יעקב קרא לו גלעד זה בית המקדש שנקרא גלעד, שנאמר גלעד לי ראש הלבנון. ולכן אמרו במדרש שבני חשמונאי הלכו להר הגלעד להתפלל שם, והי' אומרי' מי שענה לשמואל על הר הגלעד הוא יענינו. שלפי שע"י שמואל ושאול ודוד ניתקן ג"כ מדה זה, ולכן הי' מזכירין מי שענה לשמואל דווקא. ועפ"ז יאמר הכתוב וידבק לבן אותו בהר הגלעד ויעקב תקע אהלו בהר הגלעד. כי זה ידוע שבנין ב"ה השני עמד ת"ך שנה, ומהם שלטו היוונים רי"ג שנה כמנין יג"ר שהדותא. וא"כ נשאר עוד ר"ז שנה לתשלום ת"ך שנה ששלטו בו החשמונאים ומלכות הורדוס כמנין בה"ר, ולכן אמר ליעקב תקע אהלו בה"ר הגלעד, ורמז לו שיתוקן באותו הדור מדת הוד ושיהיה שליטות בניו כמנין ב'הר שהוא ר"ז שנה, ונ"ל דהענין הזה הוא מרומז בתיבת חנו"כה כי החי"ת רומזת על מדת הו'ד שהוא מדה שמינית, נ"ה רמז שנתקן מדת נ'צח ה'וד, כ"ו רומזת על מספר השם של בן ד' שנתקן ע"י החשמונאים. אכן באשר שניתקנו ע"י מלכי בית חשמונאים שלא היו רשאים למלוך בזמן ששבט יהודה הוא קיים, ולכן כתב הרמב"ן ז"ל דלכך נענש שאול ומלכות בית חשמונאי שעברו על לא יסור שבט מיהודה. וכדאיתא בירושלמי מקרב אחיך תשים עליך מלך. וסמך ליה לא יהיה לכהנים חלק ונחלה. וזה הי' רמז לאבדן המלוכה של כהנים בית חשמונאים. (ולקמן אי"ה ארחיב בעניין זה). ולכן נ"ל דזה אמרו השבטים ליוסף המלך תמלוך עלינו וגו', כי ראו השבטים שע"י מכירת יוסף נתקלקלו התרין ירכין כמ"ש בס' מגלה עמוקות הנ"ל, ואמרו בלשון בתמיה המלך תמלך וגו'. כי אינך רשאי למלוך ולמשול בנו כ"א שבט יהודה, וכמ"ש בשם הירושלמי והרמב"ן הנ"ל. ואפשר שרמז לו הקב"ה במה ששלח המלאך להאבק עם יעקב הי' מיכא"ל כ'הן גד'ל שהוא גימטריא רי"ג, ר"ל רי"ג שנים לאחר בנין הבית אז תגבר קליפת נוגה שהוא קליפת לבן, אך הזכות של המקדש יגין כי באתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא, כי בזמן שהיו מקריבין קרבנות למטה אז הי' מקריב מיכא"ל כה"ן גד"ל למעלה נשמותיהן של צדיקים כמבואר אצלנו כמה פעמי' בחבור זה, וכמאמר הכתוב כי אם מכאל שרכם, ולכן רמז לו המלאך לא יעקב יקרא שמך כ"א ישראל. ל"א יעק"ב גימטריא רי"ג, ר"ל רי"ג שנה לא תהי' ממשלת יעקב כ"א ישראל, כי אחר שגבר יעקב להמלאך אז הי' נקרא א"ל, וזהו מורה שתגבר ידו על הקליפת נוגה, כי שרית עם אל ועם אנשים שהוא אנטיוכוס וניקנור ותוכל. ונראה דלפ"ז תיקנו לומר בפיוט בחנוכה הן במחנה אל מול פני המנורה יאירו, בפיוט המתחיל שני זיתים נכרתים. ר"ל שני זיתים הן נצ'ח והו'ד שהיו מתחילה נכרתים ומקולקלים, ונתקנו אח"כ ע"י החשמונאים שהדליקו את המנורה ח' ימים של חנוכה, וז"ש הן במחנה. ר"ל ה"ן נוטריקון נ'צח ה'וד יאירו אל מול פני המנורה, שנתקן ע"י שמנה ימים של חנוכה וע"י חשמונאים, ועפ"ז יאמר הכתוב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. והוא ר"ל דבימי חנוכה יתנו הודיה לה' לפי שניתקן מדת ה'וד ונ'צח שהם הם בסוד תרין ירכין דיעקב שיהיו משפיעים חסדים כקודם הקלקול, וז"ש יאמר נא ישראל סבא כל"ח. וע"י מי ניתקן זה, לז"א יאמרו נא בית אהרן, ר"ל הכהנים בני חשמונאי' שהיו מתקנים המדת הוד ונצח. כמו שאול ודוד המלך, וז"ש יאמרו נא יראי ה' שהוא מלכות בית דוד כי לעולם חסדו, כי דוד תיקן ג"כ מדת הו"ד, ולכן נתן הודיה למקום ועי"ז היו החסדים משפיעים, ומתוקן הכל ע"י הפך שמן שנגנז ויגלה במהרה בימינו אמן ע"י אליהו ומשיח: