בית הלוי/דרוש/יב
|
< הקודם · הבא > |
ויקרא ד', דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה. ובמדרש רבה מביא על פסוק זה הפסוק בקהלת ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע ודרשו לפסוק זה בכמה אופנים ובסוף מסיים המדרש וז"ל שני דברים בימין תורה וצדקה כו' ושני דברים בשמאל משפט ונפש משפט שנא' ותאחז במשפט ידי נפש שנאמר אשר בידו נפש כל חי הנפש נתונה במקום משפט ונפש יוצאה ממקום משפט וחוטאת, אמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא בשגגה עכ"ד המדרש, וסיום דברי המדרש אין לו מובן, והנראה דבא לסיים הדרשה של סוף הפסוק דבתחילה דרש מה שאמר הפסוק מקום המשפט שמה הרשע דהנפש נתונה במקום אחד עם המשפט ומ"מ היא יוצאת וחוטאת ובא שוב המדרש לפרש סוף הפסוק דמסיים ומקום הצדק שמה הרשע דבא עוד להגדיל התימה על הנפש וזהו שאמר ר' יצחק אמר הקב"ה לנפש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת, והענין דבסוף מס' מכות אמר ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה בהם הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם על אחת כמה וכמה ר' חנניא בן עקביה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ופירש"י דכמה מצות יש שלא הוצרך להזהיר עליהם שנפשו של אדם קצה מהם מעצמו והזהיר עליהם כדי שיקבלו עליהם שכר בשמירתו הרי דכל האזהרה שעל הדם וכדומה לא הוצרכו כלל דבלא"ה לא היו אוכלין אותו ולא נאמרו רק כדי להוסיף עליהם שכר לישראל:
והנה על ידי האזהרה ניתוסף ג"כ באדם תאוה לעבור עליהם וכדאיתא במס' הוריות (דף י"א) לתיאבון מומר להכעיס מין ופריך מהא דתני' אכל פרעוש אחד או יתוש א' ה"ז מומר והא הכא דלהכעיס הוא וקרי ליה מומר ומשני התם דאמר איטעם טעמא דאיסורא הרי להדי' דאע"ג דבאכילת פרעוש בעצם אין בו שום תשוקה ורק משום דאיכא איסורא לאכלו יש בזה תאוה דכן דרכו של היצה"ר וכח התאווה לחמוד דבר האסור אע"פ שאין בו שום תענוג בעצם הדבר וזהו שאמר המדרש אני כתבתי עליך רק חזק לבלתי אכול הדם ואת יוצאת וחוטאת כלומר דהא לא הוצרכתי לכתוב כלל אזהרה על הדם רק כתבתי לטובתך להוסיף לך מצוה וצדקה עשיתי עמך שכתבתי זאת וכמאה"כ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר ואת יוצאת וחוטאת ע"י אזהרת זאת דאילולי אזהרתי הרי לא הי' לך שום תשוקה לאכלו, וזהו שאמר הפסוק ומקום הצדק שמה הרשע דע"י הצדקה שעשיתי עמכם להזהיר מדברים הללו שמה הרשע דעל ידי צדקה זו עצמה הם חוטאים, וזהו ביאור הפסוק שמגדיל התימה על החוטא אמר בתחילה מקום המשפט שמה הרשע ועובר על המשפט רק דעל זה יש לה קצת תירוץ שנפשו של, אדם חומדת לגזל וכדאיתא במכות דגזל נפשו של אדם מחמדתן ולזה בא להגדיל התימה ומקום הצדק שמה הרשע דגם בדבר שאין בו שום תשוקה בעצם ורק באתי להצדיק אתכם גם בזה אתה חוטא ע"י אזהרתי וכדי בזיון:
וזהו שסמך המדרש דרשה לפרשה זו דהנה סוף הפרשה שלפני פרשה זו מסיים חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו, וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה ודרש המדרש דבא לייסר החטא שחוטא גם בדברים הללו באכילת דם דמצד הטבע אנושית לא תעשנה ועכ"ז עשה אותה משום דהוא מצות ה' שהזהיר עלי' ומש"ה אמר הכתוב מכל מצות ה' אשר לא תעשנה פי' דמצד הטבע אין מקום לעשותה ועכ"ז ועשה מאחת מהנה, ובזה יתפרש לנו הכתוב בפרשה בראשית ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת ואיתא במדרש על פסוק זה משל לאשה שנכנסה אצל אשתו של חבר אמרה לה מה בעליך עושה עמך אמרה לו כל טוב הוא עושה עמי חוץ מחביות זו שהוא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עלי אמרה לה כל קוזמקין שלו שם הוא ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה מה עשתה הושיטה ידה לתוכה התחילו מנשכין אותה כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת אמר לה שמא באותה חביות נגעת כך אמר הקב"ה לאדם הראשון המן העץ אשר צויתיך וגו' ולא ידענו מה הוסיף המדרש במשל זה ומה שייך זה לפסוק זה ולדברינו מובן הוא דהמשל הוא דבחביות מלאה נחשים הרי האדם מעצמו יש לו להיות נזהר מלהושיט ידו לתוכו וכל העיקר של התשוקה נולד לה עי"ז שלא השליט אותה עלי' ועי"ז שהזהיר אותה שלא תושיט ידה למקום הסכנה עי"ז עשתה ההיפוך ורצתה לידע מה בתוכה וכן אמר לו הקב"ה לאדם הראשון שהוכיחו על אכילתו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת דעל ידי זה שציויתיך שלא לאכול ממנו ועי"ז האזהרה אכלת אותו, דלולי האזהרה לא הי' לו תשוקה לעץ זה כלל כי כמה אילנות יותר טובים הי' בגן ובודאי דיותר טוב הי' לו לאכול מעץ החיים שעמד אצל עץ הדעת בתוך הגן ורק ע"י האזהרה אכלת, וכדי בזיון וקצף:
ובזה יבואר לנו היטב מה דאיתא במס' ב"מ (ד' ס"א) דדרש הא דכתיב גבי שרצים המעלה אתכם מארץ מצרים אמר הקב"ה אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים די ופריך ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ואונאה וציצית ומשני אפ"ה טפי מאיסי למכלינהו ולכאורה לא ידענו תי' להקושי' רק ה"פ דתפס לי' הכתוב מצוה קלה דאפילו בשכר מצוה זו שנזהרין משרצים דאין בו שום תאוה בעצם רק תאווה זו הקטנה משום דהוא אסור ועי"ז יש מקום למצא תאווה לאוכלן ג"כ כדאי הוא להעלותן ממצרים דבעובדי עבודת כוכבים הכלל הוא להיפוך דגם דבר שאינו ראוי להעשות רק דיודעים דדבר זה אסור מש"ה עושין אותו, וזהו ביאור הכתוב דברים י"ב השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם המשך הכתוב דבא להזהיר שלא לחקור אחרי מעשיהם איכה יעבדו הם ואעשה גם כן אני פי' דתכוין לטובה שתרצה לעשות כן לה' רק תרצה ללמוד מהם נימוסי העבודה והכבוד האיך לנהוג בעבודת ה' וע"ד שאה"כ מלפינו מבהמת הארץ ואמרו בגמר' שיש ללמוד דרך ארץ מתרנגל צניעות מחתול ובא להזהיר שהם גרועים מן הבהמה ומהם אין לך ללמוד שום דבר טוב ואמר לא תעשה כן לה' אלהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כאומר הנני מוסר לך כלל במעשיהם כי הם בחרו רק מה ששנא ה' אותו יעשו זהו הכלל במעשיהם ונתן אות או מופת לדבריו כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ובודאי דמצד טבע האנושית לא הי' שום אדם עושה כן לשרוף באש בניו ובנותיו והם עושים כן רק משום דה' שנא מעשה זו הרי לך כלל מכל מעשיהם שאין להם תכלית אחר רק זה דהוא שנוי לה' וא"כ האיך תתרצה ללמוד מהם דבר טוב לעשות כן וזהו שאמרו דגם אם לא הי' לישראל רק זכות זה שאינם אוכלים שרצים שלא יהי' להם תאווה לעשות הרע מצד שהוא רע ג"כ כדאי הי' להעלותן ממצרים שחשבו זכות שנגאלו ממצרים שלא גילו הסוד שאמר להם משה ושאלה אשה משכנתה והרי זה הי' טובתם ומ"מ נחשבו להם זכות מה דלא גילו:
ובזה יבואר לנו דברי התנחומא סוף פ' שמיני אחר שמדבר מענין חיות טמאות ומסיים לבסוף וז"ל כיצד הקב"ה מוצא כרוז לע"ל כל מי שעוסק במצוה פלונית יבא ויטול שכרו ובילקוט הגירסא כל מי שלא אכל כו' רק בדפוס שינו זה וכמה אנשים. שלא אכלו אותו ובאים ואומרים תן לנו שכרנו אמר להם כל מי שקיים את התורה יטול שכרו ולכאורה הוי חזרה מכרוז הראשון ולדברינו מובן דבזהו ג"כ נפשו של אדם קצה בהם וכמו שאמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' וזהו שאמרו דיכריז מי שלא אכלו יטול שכרו דגם על מצוה זו ג"כ יתן שכר וגם אותן האנשים שלא אכלו אותו ומבאר להם הקב"ה הכוונה דאתם שלא אכלתם אין להם שום זכות בזה דמהיכי תיתי יאכלו אותו אחרי שנפשו של אדם קצה בו רק מי שקיים התורה בזה שלא אכלו דהיינו ישראל שהי' מוזהרים עלי' ועי"ז הי' מקום ליצה"ר להסיתו ומכל מקום לא אכלו יטול שכרו אבל אתם שלא הייתם מוזהרים עלי' מהיכי תיתי תאכלו אותו ואין לכם זכות בזה ומדברים אלו יש לו לאדם ליתן אל לבו כמה להזהר מאכילת דברים האסורים ובפרט בימי הקיץ מנמלים שכל האוכל אותו לא יטול שכרו לע"ל וגודל העונש עלי' יותר מכל העבירות אחרי שאין בו שום תאוה אם לא האזהרה ונמצא הוא כמעט קרוב להכעיס עד שאמרו בתו"כ סוף פ' שמיני חמורה שרצים שכל הכופר במצות שרצים כופר ביציאת מצרים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |