ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רע

ולא תבנה עיר בגדה בי. כתיב (בפרשת ראה) גבי עיר הנדחת והיתה תל עולם לא תבנה עוד. והנה סו"פ חלק (קי"ב ע"ב) תנן והיתה תל עולם לא תבנה. לא תעשה גנות ופרדסים דברי ר"י הגלילי. רבי עקיבא אומר לא תבנה עוד. לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים עיי"ש. ומשמע ודאי דקיי"ל כר"ע מחבירו. וכן פסקו הרמב"ם (בפ"ד מהלכות ע"ז ה"ז) ובסמ"ג (לאוין כ"ה) עיי"ש. וא"כ צ"ע טובא לכאורה בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן. דכיון דלריה"ג אזהרה זו כוללת נמי גנות ופרדסים. ולר"ע מדכתיב עוד נפקא לי' דאין האזהרה אלא שלא לבנותה עיר כמו שהיתה אבל מותר לעשותה גנות ופרדסים. וא"כ הי' לו לרבינו הגאון ז"ל להביא לשון הכתוב באזהרה זו כדכתיב בקרא לא תבנה עוד. דהרי לר"ע דקיי"ל כוותי' האי עוד הוא מעיקר ענין האזהרה. דהו"ל כאילו כתיב לא תבנה כמות שהיתה. לאפוקי גנות ופרדסים דמותר. וכן הביאו לשון האזהרה הבה"ג והרמב"ם (בסה"מ לאוין כ"ג) והסמ"ג (לאוין כ"ה) והחינוך (מצוה תס"ה) עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל שלא כתב בלשון אזהרה זו אלא לא תבנה. והשמיט מלת עוד. ע"כ היינו כריה"ג דס"ל דאפי' גנות ופרדסים בכלל האזהרה. ולא דריש עוד לכמות שהיתה. וכל ענין האזהרה נכלל בלא תבנה לחוד. או דנימא דס"ל דקיי"ל כלישנא קמא דהתם (קי"ג ע"א) דמפרש פלוגתא דר"ע וריה"ג דפליגי בדרבי אבין אמר ר"א. דריה"ג ס"ל דר"א אר"א דכל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט. לומר איו בכלל אלא מה שבפרט. בנין אין גנות ופרדסים לא. אלא דנין אותו במדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא. להקיש ולומר מה בנין שהוא ישוב בני אדם אף כל שהוא ישוב בני אדם כגנות ופרדסים בכלל. ור"ע ס"ל דלא כר"א אר"א אלא דנין אותו במדת כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. בנין אין גנות ופרדסים לא עיי"ש בפירש"י ורמ"ה ז"ל. ולפ"ז גם לר"ע לא משמעות דעוד קדריש. אלא מעיקר קרא דלא תבנה לחוד נמי נפק"ל הך מילתא. ואמנם בין כך ובין כך דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים. דהרי ודאי קיי"ל כר"ע לגבי ריה"ג כדכתיבנא. וגם לישנא קמא דהתם כבר אידחי. ומסקינן התם דלכ"ע אית להו דר"א אר"א. וטעמא דר"ע אינו אלא מדכתיב עוד דמשמע לכמות שהיתה עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא לכאורה דהו"ל לרבינו הגאון ז"ל לפי מאי דקיי"ל כר"ע למיכתב בלשון אזהרה זו לא תבנה עוד כלישנא דקרא. ואע"ג דלפום מסקנא דהתם אמרינן התם מר סבר עוד לגמרי משמע. ומר סבר עוד לכמות שהיתה עיי"ש. וא"כ אפי' אם תמצא לומר דקיי"ל כריה"ג לא אתי שפיר לשון רבינו הגאון ז"ל. דהא גם לריה"ג מלת עוד שייכא לעיקר האזהרה לומר דלא תבנה לגמרי מזהיר קרא אפי' פרדסים וגנות. מ"מ אי משום הא לא תקשה. דכבר כתבו בלקוטי הריטב"א לסנהדרין שם והר"ן בחי' שם דמאי דאמרינן התם מר סבר עוד לגמרי משמע. לא משום דלריה"ג בלא יתורא דעוד לא הוה שמעינן דלגמרי אסור ואפי' גנות ופרדסים. דודאי לריה"ג כיון דס"ל כר"א אר"א דכלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט. אלא הו"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל דעל הכלל כולו יצא. להקיש מה בנין שהוא ישוב בני אדם אף כל כיו"ב כגון גנות ופרדסים. א"כ גם אי לאו יתורא דעוד שפיר שמעינן לה. אלא משום דלר"ע איצטריך למידרש קרא דעוד לכמות שהיתה למעוטי גנות ופרדסים ולאפוקי ממשמעותא דלא תבנה דמשמע אפי' גנות ופרדסים בכלל. קאמרינן אליבא דריה"ג דאין מזה הכרע. משום דגם מלת עוד איכא לפרושי דלגמרי קאמר עיי"ש בדבריהם. ומעתה א"כ לריה"ג ודאי לא איצטריך בעיקר האזהרה אלא לא תבנה לחוד. וא"כ אם הי' אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל ס"ל דקיי"ל הכא כריה"ג. ודאי לא הוה קשה מידי. אלא דהדבר קשה מהיכא תיתי לן לומר דהכא כריה"ג קיי"ל במקום ר"ע. דקיי"ל דהילכתא כוותי' לגבי ריה"ג:

ולכאורה הי' נראה לומר דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא. דהרי בלא"ה כבר אשכחן כיו"ב בלשון רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין קס"ו) בלאו דלא יראה לך שהשמיט מלת לך. אע"ג דנפק"ל מיני' למעוטי של אחרים ושל גבוה. וא"כ שייך לעיקר האזהרה. וכן (בלאוין ק"ע) בלאו דעצם לא תשברו בו דדרשינן מיני' בו בכשר ולא בפסול. השמיט מלת בו בלשון האזהרה. וכן לקמן בסמוך (לאוין רע"ב) בלאו דלא תחסום שור בדישו דנפק"ל מיני' בפרק הפועלים (צ' ע"א) ובפ"ג דמעילה (י"ג ע"א) בדישו שלו ולא של גבוה עיי"ש. השמיט בדישו עיי"ש. וכן עוד במקומות אחרים. וא"כ נראה לכאורה דלא נחית לדקדק בכל כיו"ב. אבל נראה דזה לא יתכן. וכל הני וכיו"ב אין להם ענין לכאן כלל. משום דבכולהו הנך וכיו"ב אין עיקר האזהרה תלוי בהנך מיעוטי דממעטינן ממשמעותא דקרא. דהרי באזהרה דלא יראה חמץ אין שום ספק בעיקר האזהרה. דכבר ידענו כל מה שהוא בכלל חמץ. ולא בא הכתוב דלך אלא למעוטי חמצן של אחרים ושל גבוה אע"ג דחמץ גמור הוא. וא"כ אין זה אלא אחד מדיני המצוה שאין מקום להן במנין המצות. וכן בלאו דשבירת עצם. דבעיקר האזהרה לא פירש הכתוב שום גדר ותנאי כלל. והא דממעטינן (בפרק כיצד צולין) עצם שאין עליו כזית בשר. לא מגופי' דקרא נפק"ל הכי. אלא בהיקישא הוא דיליף לה כמבואר שם (פ"ד ע"ב) עיי"ש. ולא אימעיט ממיעוטא דבו אלא פסח פסול. ואין זה אלא מדיני המצוה. וכן בלאו דחסימה דודאי כל חוסם הוא בכלל האזהרה. וא"כ עיקר האזהרה מבואר בקרא דלא תחסום בלבד. ולא אימעיט מקרא דבדישו אלא דישה של גבוה. ואין זה אלא דין המצוה. וכן בכל כיו"ב. משא"כ כאן בלאו דלא תבנה דבלא קרא דעוד לא ידענו עיקר האזהרה. שהרי מדכתיב לא תבנה ודאי אית למימר דכל בנין בכלל ואפי' גנות ופרדסים. ולר"ע זה ליתא. דבהדיא גילה הכתוב דלא בא להזהיר אלא על בנין בתים וחצרות בלבד מדכתיב עוד. דמשמע דוקא כמות שהיתה ולאפוקי גנות ופרדסים אע"ג דגם אינהו בכלל בנין נינהו וקרינן בהו לא תבנה. וא"כ ודאי לר"ע דקיי"ל כוותי' אין להביא האזהרה אלא כלישנא דקרא לא תבנה עוד. דבלא"ה לא ידענו עיקר האזהרה מה הוא. ואין ספק דבכוונה השמיט רבינו הגאון ז"ל מלת עוד מלשון האזהרה. משום דס"ל דלא איצטריכא לעיקר האזהרה. וא"כ ודאי צ"ע טובא דהא למאי דקיי"ל כר"ע ודאי צריכא:

ולכן הי' נראה לכאורה לומר דס"ל כגירסת הראב"ד ז"ל שהביאו הריטב"א והר"ן ז"ל שם. דגריס התם. לא דכ"ע לית להו דרבי אבין וכו'. וכתבו הריטב"א והר"ן ז"ל שם דטעמו משום שהוקשה לו לגירסתנו דאי כ"ע אית להו דרבין דלא דרשינן לי' בכלל ופרט. הרי דברי ר"י הגלילי כתקנן. דכיון שאין דורשין אותו בכלל ופרט למה הוא צריך לומר עוד לגמרי משמע. ועוד מאי טעמא דר"ע דקאמר עוד לכמות שהיתה. הא מ"מ והיתה תל עולם אוסר הכל עיי"ש בדבריהם. ודברי הריטב"א הם משובשים בדפוס בכמה ט"ס. אבל זו היא כוונתו עייש"ה. ודבריהם תמוהים דהרי גם בגירסת הראב"ד ז"ל לא מיתרצו הנך קושיות. דגם לגירסתו אכתי איכא לאקשויי הכי לאידך גיסא. דמאחר דלכ"ע לית להו דרבי אבין ודרשינן לי' בכלל ופרט. הרי דברי ר"ע כתיקונן. דכיון דאין בכלל אלא מה שבפרט אין לנו אלא בנין בתים כמות שהיתה ולא גנות ופרדסים. ואמאי איצטריכו לומר אליבי' דסבר עוד לכמות שהיתה. וגם קשה מאי טעמי' דריה"ג דסבר עוד לגמרי משמע. מאחר דגם הוא סבר דדנין אותו בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ומיהו לזה הי' אפשר לומר דכוונת הריטב"א והר"ן ז"ל. היינו לומר דדוקא לגירסא דידן דכ"ע אית להו דרבי אבין דאין דנין אותו בכלל ופרט. וא"כ קרא דוהיתה תל עולם לחודי' קאי. ונמצא דמפורש בקרא לאסור אפי' גנות ופרדסים. ולפ"ז ודאי קשה מ"ט דר"ע דסבר עוד לכמות שהיתה. והריטב"א והר"ן לטעמייהו אזלי. דס"ל התם כלשון שני דרש"י שם דס"ל דאם לא דרשינן לי' בכלל ופרט כל קרא לחודי' קאי. ולא דרשינן להו זה עם זה כלל. ולא כדפירש"י בלשון ראשון. וכן פי' הרמ"ה ז"ל שם דדרשינן להו במדת דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד כמשכ"ל. וכמבואר בדבריהם שם עיי"ש. אבל לגירסת הראב"ד ז"ל דלכ"ע לית להו דר"א לא תקשה לריה"ג מידי. משום דנהי דס"ל דדנין אותו בכלל ופרט. מ"מ שפיר קאמר עוד לגמרי משמע. משום דאתי קרא יתירא דעוד ומפיק ממאי דהוה מצינן למידרש ע"פ מדת כלל ופרט אי לאו דגלי קרא איפכא. דהרי הדבר ידוע דכולהו מדות שהתורה נדרשת בהן לא דרשינן להו אלא כל כמה דלא גלי קרא איפכא. אבל מ"מ מיהת קושיא קמייתא ודאי גם לגירסת הראב"ד ז"ל קשה כמו לגירסא דידן. וע"כ נצטרך לתרץ גם לגירסתו כעין מה שתירצו הריטב"א והר"ן לגירסתנו. ולומר דאין הכי נמי דבלא"ה אתו שפיר דברי ר"ע. ועיקר טעמו אינו אלא מעיקר קרא דלא תבנה משום דלית לי' דר"א. ודנין אותן בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ומאי דאיצטריך לומר אליבי' דסבר עוד לכמות שהיתה. היינו רק כדי לאפוקי מדריה"ג דקאמר עוד לגמרי משמע. אבל ודאי ר"ע גופי לא צריך לזה כלל. ומעתה אפשר לומר דזו היא ג"כ גירסת רבינו הגאון ז"ל. ולהכי אע"ג דודאי כר"ע קיי"ל. מ"מ שפיר השמיט מלשון האזהרה מלת עוד. ושפיר דקדק למינקט לשון האזהרה מלא תבנה לחוד לפי מאי דמסקינן דכ"ע לית להו דר"א:

איברא דנראה דגם לגירסת הראב"ד ז"ל ושיטתו בסוגיא דהתם אכתי אין זה מספיק כ"כ לבאר דברי רבינו הגאון ז"ל. דעיקר מה שהכריח את הראב"ד ז"ל להפוך הגירסא. נראה לענ"ד דהיינו משום דקשה לריה"ג קרא דעוד למאי איצטריך לפי הגירסא שלפנינו. ואמאי לא פריך הכי בגמרא עלי' דריה"ג כאורחא דתלמודא בכל דוכתא. דכיון דאית לי' דרבי אבין ואין דנין אותו בכלל ופרט. ממילא כבר ידענא דהכל אסור. אי משום דכתיב תל עולם. ואי משום דהו"ל דבר שהי' בכלל ויצא ממנו לדון על הכלל כולו מה בנין שהוא ישוב בני אדם אף כל כיו"ב. וא"כ קרא דעוד למאי איצטריך. וביותר קשה דמדקאמרינן דריה"ג ס"ל עוד לגמרי משמע נראה בהדיא דלדידי' גם קרא דעוד איצטריך להך מילתא גופא. והדבר קשה תרתי למה לי. ומשום זה הוא שהוכרח הראב"ד ז"ל לשבש הגירסא שלפנינו וגריס דכ"ע לית להו דר"א. דלפ"ז לריה"ג ודאי אתי שפיר. דכיון דס"ל דדנין אותו בכלל ופרט א"כ אי לאו קרא דעוד דלגמרי משמע. ודאי הו"ל למימר דאין בכלל אלא מה שבפרט. בנין אין גנות ופרדסים לא. ואפי' לר"ע ניחא. דאע"ג דגנות ופרדסים שפיר ידעינן להיתירא משום דאין בכלל אלא מה שבפרט. מ"מ אכתי איצטריך קרא דעוד לבתים גופייהו. לפי מאי דמבואר מלישנא דר"ע במתניתין דקאמר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית וכו'. דמשמע דדוקא לבנותה כולה כמו שהיתה מעיקרא הוא דאסר קרא. אבל לבנות מקצתה. כגון שהיתה כרך ועכשיו הוא בונה עיר או שהיתה עיר והוא בונה עכשיו כפר שרי. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין כ"ג. ובפ"ד מהלכות ע"ז ה"ח) ומלשון החינוך שם עיי"ש. וכן העלה הר"ב מגלת ספר (לאוין כ"ה) עיי"ש בדבריו. ולפ"ז הא דנקט גנות ופרדסים. היינו רק משום דגנות ופרדסים אפי' כמו שהיתה. דהיינו בישוב בני אדם כמספר שהיה בה מעיקרא ויותר. נמי שרי לר"ע. אבל ודאי שלא כמו שהיתה אפי' בנין בתים שרי. ואפשר עוד דללישנא קמא דמוקמינן פלוגתייהו דר"ע וריה"ג בדר"א. אפי' ריה"ג לא פליג עלי' דר"ע אלא בגנות ופרדסים כמו שהיתה. וכפירש"י הראשון והרמ"ה ז"ל דלריה"ג דנין אותו במדת דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו. אבל שלא כמו שהיתה גם בנין בתים שרי. משום דלכ"ע עוד לכמו שהיתה משמע. ומיהו למסקנא דכ"ע לית להו דר"א. ובמשמעותא דעוד הוא דפליגי. דריה"ג ס"ל עוד לגמרי משמע. ממילא מבואר דלריה"ג הכל אסור כיון דלגמרי משמע. ומ"מ לר"ע מיהת ודאי גם למסקנא לא אסר קרא אלא לכמות שהיתה אפי' בבנין בתים. דעוד לכמות שהיתה הוא דמשמע לי'. והיינו דוקא בתר דגלי קרא יתירא דעוד. אבל מכלל ופרט לא הוה שמעינן אלא היתירא דגנות ופרדסים. אבל בנין בתים ודאי הוה אסרינן לגמרי. דהא היינו פרטא דכתיב בקרא בהדיא ובנין סתמא הוא דכתיב. דמשמע אפי' בנין כל דהוא. והשתא לפ"ז שפיר איצטריך קרא דעוד אליבא דכ"ע. ובהכי מתורץ מה שגמגמו הריטב"א והר"ן ז"ל שם על דברי הראב"ד ז"ל עיי"ש בדבריהם. ומעתה עפ"ז ממילא מבואר דגם לגירסת הראב"ד ז"ל ושיטתו איצטריך למיכתב עוד כדי לפרש עיקר ענין האזהרה אפי' לר"ע. לאשמעינן דלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לבנותה כמו שהיתה. אבל שלא כמו שהיתה אפי' בנין בתים נמי לא אסר רחמנא. והשתא א"כ גם לשיטה וגירסא זו קשה דלא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל לקצר בלשון האזהרה מדכתיבא בקרא:

לכן נראה יותר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דהכא הלכה כריה"ג אע"ג דבעלמא קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ומשום שכן נראה מדאמרינן (בפ"ק דסנהדרין ט"ז ע"ב) עלה דתנן אין עושין שלש ערי נדחת דכתיב אחת. אבל עושין אחת או שתים דכתיב עריך. ואמרינן עלה זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה בתי דינים עושין. וזימנין אמר רב אפי' בשנים ושלשה בתי דינין לעולם אין עושין. מ"ט דרב משום קרחה. ואמרינן תו התם אמר ר"ל ל"ש אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. ר"י אמר אין עושין משום קרחה. תניא כוותי' דר"י וכו' עיי"ש. וע"כ הך סוגיא לא אזלא אלא אליבא דריה"ג. דאילו לר"ע דאמר לכמות שהיתה הוא דאסר רחמנא אבל נעשית היא גנות ופרדסים. א"כ אין כאן קרחה כלל לפי מאי דאמרינן בב"מ (פרק המקבל ק"ח ע"ב) ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף. וכתב שם הרא"ש (סי' ל"ג) וז"ל אבל לנטעה אילנות יראה דחשיב מבתי. כדקאמר (בפרק השואל) בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בטוש"ע (חו"מ סי' קע"ה) עיי"ש. וא"כ ודאי אין לבטל מצות עשה דאורייתא לעשות דין בעיר הנדחת. כיון דאפשר לעשותן פרדסים דליכא משום קרחה. ואע"ג דקודם שיעשו פרדסים נראה כקרחה. מ"מ ודאי משום חשש קרחה לזמן ידוע אין לבטל מצות עשה דאורייתא. ובפרט מ"ע דרבים כזו. דלא אשכחן בשום דוכתא איסור לסתור עיר בא"י ע"מ לחזור ולבנותה בהידור ובתיקון יותר משום קרחה שבינתים. ולא משום חששא בעלמא שמא יתרשלו לחזור ולבנותה. אלא ודאי דוקא בעיר הנדחת משום שאסור לחזור ולבנותה. וצריכה להיות תל עולם לא תבנה עוד. הוא דשייך טעמא דקרחה. ולא היכא שסותרה ע"מ לחזור ולבנותה. וא"כ בעיר הנדחת נמי לר"ע דס"ל דדוקא לכמות שהיתה אינה נבנית אבל לעשית היא גנות ופרדסים. כיון דאילנות חשיבי טפי לענין ישוב ארץ ישראל מבתים. ודאי לית בה משום קרחה. וכבר ראיתי להר"ב מגלת ספר שם שעמד בזה. ומשום זה רצה לומר דבאמת מאן דחייש לקרחה ס"ל כריה"ג. אבל לישנא קמא דרב וריש לקיש דלא חיישי לקרחה. היינו טעמא משום דס"ל כר"ע דנעשית גנות ופרדסים ולית בה משום קרחה. ולהכי ס"ל דבשנים ושלשה בתי דינים או בשנים ושלשה מקומות עושין. וכתב עוד דמה"ט לא מותיב התם לר"ל מברייתא דתניא כוותי' דר"י. משום דאמר לך ריש לקיש אנא דאמרי כר"ע. וההיא ברייתא כריה"ג אתיא עיי"ש בדבריו. ולדידי זה לא יתכן כלל דליפליגו תרי לישני דרב ור"י ור"ל בפלוגתא דתנאי במתניתין. ובגמרא שתיק ולא קאמר עלה כתנאי. כאורחא דתלמודא בעלמא בכל דוכתא כיו"ב. וגם היכי מייתי תניא כוותי' דר"י מברייתא כיון דבלא"ה איפליגו תנאי בהכי במתניתין. ואיכא ר"ע דקאי כר"ל:

וביותר יש לתמוה במש"כ שם עפ"ז לבאר דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות ע"ז) דנראה שפסק כלישנא קמא דרב וכר"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא משום דקיי"ל כר"ע וכדפסק הרמב"ם ז"ל. ממילא מוכרח דקיי"ל כלישנא קמא דרב וכר"ל דקיימי כר"ע עיי"ש בדבריו. וזה ודאי ליתא דכיון דרבי יוחנן קאי כריה"ג וקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י הו"ל להרמב"ם ז"ל למיפסק הלכה כריה"ג. ואין לנו לחוש בכיו"ב למאי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. דהך כללא וכן שאר כללי כיו"ב ליתא אלא במקום שלא גילו אמוראי דעתם איפכא כידוע. והרי לפי דעת הרבה ראשונים קיי"ל כר"י לגבי ר"ל אפי' היכי דתניא כוותי' דר"ל. וכ"ש במקום כללא דהלכא כר"ע מחבירו. ואפי' לפמש"כ הה"מ (בפ"כ מהלכות איסורי ביאה) אליבא דהרמב"ם דאין הלכה כר"י לגבי ר"ל היכא דפליגי בפלוגתא דתנאי כמאן הילכתא וקאי ר"י כיחיד וריש לקיש כרבים עיי"ש. מ"מ נראה דהיינו דווקא במקום פלוגתא דיחיד ורבים. דכללא דהלכה כרבים אלים טפי טובא. ואפי' במקום ר"ע הלכה כרבים. דאין הלכה כר"ע אלא מחבירו ולא מחבריו. אבל משום כללא דהלכה כר"ע מחבירו. ודאי לא דחינן כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל. ואפי' משום כללא דהלכה כרבים ס"ל להראב"ד ז"ל (בהלכות איסורי ביאה שם. ובפ"א מהלכות תרומות) דלא דחינן כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל עיי"ש. וכן נראה דעת הרשב"א ביבמות (פרק הערל פ"ב ע"ב) עיי"ש. ואע"ג דלפמש"כ התוס' בשבת (פרק כלל גדול ע' ע"ב) בד"ה נודע וכו' לא אמרינן דהלכה כר"י לגבי ר"ל אלא בדברים הנוהגים בזה"ז. אבל לא בהלכות שאין נוהגות בזה"ז עיי"ש. מ"מ נראה דלסברתם גם כל ההלכות שנקבעו בתלמוד לא נאמרו אלא בדברים הנוהגים בזה"ז. וכמש"כ בתשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) ובתשו' מהרי"ק (שורש קס"ה) עיי"ש. וא"כ גם כללא דהלכה כר"ע מחבירו ליתא הכא. ואין לנו הכרעה להלכה כר"ע או כריה"ג. וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה ואכמ"ל בזה:

ואמנם בלא"ה עיקר היסוד ליתא כלל לענ"ד דכיון דמיהת עכ"פ מדברי רבי יוחנן ולישנא בתרא דרב שמעינן דס"ל דהלכה כריה"ג. ודאי אית לן למימר דהכי קיי"ל. דלא אשכחן למאן דפליג עלייהו בהכי. דגם ר"ל ולישנא קמא דרב אין הכרח לומר דפליגי בהכי עלייהו. משום דאיכא למימר דס"ל דאפי' לריה"ג ליכא למיחוש הכא לטעמא דקרחה. משום דגם בשריפת עיר אחת איכא חורבן ישוב ארץ ישראל כדקיי"ל מהאי טעמא דאין עושין עיר מגרש. כמבואר סוף ערכין ובפ"ב דבב"ב עיי"ש. וישוב הארץ דאורייתא כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין הנוספין לדעתו מצוה ד') עיי"ש. ומביא שם מה שאמרו בספרי שקולה ישיבת הארץ כנגד כל המצות עיי"ש. ואפי' הכי שריא רחמנא להחריב עיר הנדחת ומצותה בכך. הילכך גם בשלש ויותר לית לן בה. ודי לנו לאוקמי מיעוטא דקרא בב"ד אחד ובמקום אחד דוקא. אבל בשנים ושלשה בתי דינין ללישנא קמא דרב ובשנים ושלשה מקומות לר"ל עושין ולא חיישינן לקרחה. ושוב ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב לדתות דאפי' רבי יוחנן. מצי סבר כר"ע. אלא דמ"מ ס"ל דאין עושין משום קרחה. דאע"ג דלר"ע מותר לעשותן גנות ופרדסים. מ"מ כל זמן שלא עשו אית בהו משום קרחה ואיכא למיחש שמא יתרשלו ולא יעשו הפרדסים לעולם. וכדאמרינן (פ"ק דבב"ב ופרק בתרא דמגילה) דלא למיסתר בי כנישתא עד. דבנו אחריתא משום פשיעה. אבל מלבד מה שכבר כתבנו לעיל דליתא כלל. ואין זה ענין כלל לבי כנישתא. דהכא משום חששא דפשיעה בעלמא אין לבטל מצות עשה דאורייתא כזו המפורשת בהדיא בקרא. בלא"ה הרי אפשר לקיים המצוה בענין דליכא חשש פשיעה. דאחר שהחריבו עיר אחת יעשוה פרדם ושוב יעשו דין בעיר אחרת. וכן לעולם דאין כאן קרחה כלל אפי' לפי שעה. דהרי ודאי בלא"ה ע"כ לר"ע חייבין לעשות כן משום ישוב הארץ. כיון דלדידי' לעשותה גנות ופרדסים שרי רחמנא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה כמו שהוכיח לנכון במגלת ספר דס"ל כריה"ג. וא"כ יש לנו מזה הכרעה להלכה כריה"ג. וכן נראה מהספרי (ראה פיסקא צ"ו) דלא מייתי התם אלא דברי ריה"ג בלבד. ודברי ר"ע לא מייתי התם כלל עיי"ש. אלא דשם מייתי דברי ר"י הגלילי בשם ר"ע עיי"ש. וא"כ נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ועפ"ז באו דבריו מדוקדקים היטב וכדרכו ז"ל. וכן מתבאר להדיא מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תרצח) שכתב שם וז"ל עיר הנדחת תרוב והחרם והלהיבה. מדר לדר תחרב לנצח נצחים אין עובר בה עכ"ל עיי"ש. והיינו כריה"ג. דלר"ע כיון דעושין אותה גנות ופרדסים. ודאי אינה חרבה לנצח נצחים. וגם לא שייך לומר אין עובר בה. אלא ודאי מבואר דס"ל דקיי"ל כריה"ג כדכתיבנא והיינו מטעם שנתבאר:

ונראה דאין רבינו הגאון ז"ל יחיד בזה. שכן מתבאר ג"כ דעת הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו. שכתב ג"כ ממש כלשון רבינו באזהרותיו שם. וז"ל עיר הנדחת לשומה תל עולם וכו' מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עובר בה עכ"ל עיי"ש. והוא מלשון הכתוב בישעי' (ל"ד י'). ומ"מ מבואר ודאי מזה דס"ל דקיי"ל כריה"ג. וכן נראה ג"כ להדיא מלשון הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו במנין הלאוין. שכתב וז"ל העיר הנדחת הכל תפנה חרמים תהיה לא תבנה עכ"ל עיי"ש. משמע בהדיא דס"ל דאזהרה זו היא שתשאר פנויה ומוחרמת מכל דבר. וא"כ ודאי דגם גנות ופרדסים בכלל. והיינו כריה"ג ודלא כר"ע. וכן מתבאר מלשון הר"ש אבן גבירול ז"ל באזהרותיו במנין הלאוין. שכתב וז"ל ולא תשאיר עונה בעיר עלי תזנה והיא לא תבנה אבל החרם תחרים עכ"ל עיי"ש. והרי שם לא מיירי במצות שריפת העיר וחורבנה דאין מקומה כאן במנין הלאוין. דזו מצות עשה היא. אלא באזהרת לא תבנה עוד מיירי. דקאי על אחר שכבר נתקיים בה מצות עשה דשריפתה וכל אשר בה והריגת יושביה שהודחו. ומזהיר קרא שלא לחזור ולבנותה עוד. ועל זה ביאר הרשב"ג ז"ל דענין האזהרה הוא שלא לבנותה אלא תשאר שממה ומוחרמת בלא ער ועונה. וזה מבואר כריה"ג. דלר"ע שמותר לעשותה גנות ופרדסים. הרי מותר לדור בה ולהיות שם כדרך שדרים בגנות ופרדסים ולהתעסק בה בנטיעה ובכל מה שעוסקים בגנות ופרדסים ואינה צריכה להיות מוחרמת ושוממה מבני אדם. וראיתי להרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' פ"ד) שלא פירש כן. וכנראה שבכוונה נטה מכוונת הרשב"ג לצד אחר. כדי לכוון דבריו ע"פ פסק הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ע. אבל הדברים מוכרחים כדכתיבנא ואין להאריך:

וכן נראה מדברי המתרגם דס"ל כריה"ג. דעל קרא דוהיתה תל עולם וגו' תרגם אונקלוס ותהי תל חריב לעלם. וכן תרגם יונתן. ולר"ע אינה צריכה שתהיה לעולם תל חריב. שהרי מותר לעשותה גנות ופרדסים דעדיפי מבתים כמשכ"ל. ועכ"פ ודאי כשהיא נטועה גנות ופרדסים אינה מוחרבת. ולר"ע הא דכתיב והיתה תל עולם. ע"כ היינו רק לומר שלא תבנה עוד בנין בתים כעיר. משום דבאמת לשון תל האמור אצל עיר אינו אלא המישור אשר עליו נבנתה העיר. כדכתיב (ירמי' ל') ונבנתה עיר על תלה. ותרגם המתרגם ותתבני קרתא באתרה. וכן כתיב (יהושע י"א) הערים העומדת על תלם. ותרגם המתרגם בתוקפיהון. היינו שעומדות על מכונן ומקומן כמקדם. וכן משמע פשטי' דקרא (דיהושע ח') דכתיב וישימה תל עולם שממה. מכלל דתל עולם איננו שממה. אלא המקום שעליו נוסדה העיר קרוי תל. שהוא מקום פנוי מבתים. וחצרות מושב בני אדם. שכן דרך העיירות להיות נוסדות על מקום גבוה ותלול. וכשאין עליו עיר בנויה נקרא תל בעלמא. אע"פ שאילנות נטועים בו. והיינו דקאמר קרא לר"ע. והיתה תל עולם לא תבנה עוד. שלא תהי' לעולם אלא תל. דהיינו ריק מבניני בתים וחצרות. אבל גנות ופרדסים שפיר דמי. ואינו צריך שישאר לעולם חרב ומוחרב מכל דבר לגמרי. וא"כ המתרגמים שתרגמוהו תל תריב לעלם ע"כ שתרגמו ע"פ דברי ריה"ג ודלא כר"ע. וכבר אמר רבינו יהודאי גאון ז"ל בתשובתו שבתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' מ"ה) וז"ל אמר ריש מתיבתא כל היכא דפליגי רבנן במילתא ומתרגם אמר קרא כחד מנהון הילכתא כוותי' עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בתורתן של ראשונים (ח"ב) בשם רבינו נטורנאי גאון ז"ל עיי"ש (ריש סי' א') ובפסקי הרמ"ה (פ"ג דבב"ב סי' רנ"א) עיי"ש היטב. ועי' ג"כ מש"כ במג"א (שורש חמישי אות ט"ו) ובשל"ה מס' שבועות עיי"ש. וא"כ גם מזה יש לנו הכרעה להלכה כריה"ג. ולזה שפיר דקדק רבינו הגאון ז"ל בלשונו כהלכה אליבא דריה"ג לפי דעתו ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.