באר יצחק/אורח חיים/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק אורח חיים יא

סימן יא

נשאלתי מן כמה רבנים הי"ו אודות היי"ש הנעשה מן רעצקעא שקורין גריקע אם יש היתר לשתותן בפסח כו', והחיי אדם בנשמת אדם מפקפק בזה ודעתו שלא להתיר.

תשובה, ראיתי בנשמת אדם (סימן ל"ב) שאוסר אף אם הרוב נעשו מדבש והמיעוט הוא רעצקע וכיון דעיקר בכך הוי כד' מיני מדינה דעיקרו בכך ואסור, וכמש"כ המגן אברהם (בסי' תמ"ב ס"ק א') עכ"ל, ולענ"ד נראה להקל ע"פ מש"כ התרומות הדשן (בסימן קי"ב) דמותר להנות במיני קטניות בפסח, דדווקא לאכילה דבכרת בזה גזרו על קטניות משא"כ בהנאה דליכא אלא לאו לא גזרו, והנה הרמב"ם (פ"א מה' חמץ ה"ו) כתב דאין חייבין כזית רק על עצמו של חמץ אבל ע"י תערובות אף בכזית בכא"פ אין בו כרת רק לוקה, וכן כתב (בה' מאכלות אסורות בפרק ט"ו) דאכל כזית חלב ע"י תערובות בכא"פ אינו רק במלקות, וכבר כתבתי בתשובה הקודמת בשם הכ"מ וביאור הגר"א זצ"ל באו"ח (סי' תנ"ג) שהרמב"ם יליף שארי איסורין דאינו חייב כרת ע"י תערובות מן חמץ בפסח דיליף בפסחים מקראי דאינו חייב כרת על תערובתו.

א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ ולא על תערובות אף שיש כזית בכא"פ ואף שיש בו טעם גמור, א"כ בקטניות אף דנעשו להעמיד ולא לקיוהא בעלמא עכ"ז כיון דבחמץ גמור אינו בכרת, לכן אף בקטניות כיון דבחמץ כה"ג אינו בכרת א"כ זה דומה להנאה דלא גזרו בקטניות מחמת דלא הוי בכרת וכן להשהות בביתו לא גזרו בקטניות כיון דליכא כרת, וכל דיליף זה התה"ד מן הא דפסחים (דף מ"ג) דשיאור דר' לר' יהודא נותנו לפני כלבו ולא גזרו בהנאה בזה מחמת דאינו בכרת, א"כ ה"ה בתערובות קטניות אף אם יש בו כזית בכא"פ ונעשו להעמיד ולטעם גמור אפ"ה לא גזרו ביה, והא דאמרו בשיאור דנותנו לפני כלבו ולא אמרו דמותר לערבו ברוב דהא לא גזרו בזה, יש לומר דכיון דאין מבטלין איסור לכתחלה אף באיסור דרבנן בפרט דיש לו עיקר בתורה, לכן דווקא נותנו לפני כלבו, משא"כ קטניוות דבנ"ד דמערבין אותו מקודם הפסח דאז מותר לבטלו ברוב כיון דשם היתר עליו מקודם הפסח, לכן ליתא בזה לאיסור דאין מבטלין איסור לכתחלה בפרט דאינו רק תקנת הגאונים, וקילא זו מן חךת חו"ל דמבטלי לכתחלה ברוב אף דהוי גזירת הקדומה כש"כ זה, וכיון דמבואר בחק יעקב (סימן תנ"ג) דבתערובות רוב לא גזרו בקטניות א"נ ה"ה בערבו במכוין ולהעמיד בטעם גמור ג"כ מותר דאזלינן בתר טעמא דמחמת דליכא כרת לא גזרו ביה וה"ה בזה, ואך דלשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דאיכא כרת גם בתערובות אם נעשו להעמיד ולטעם גמור דשאני ד' מיני מדינה דאין נעשין רק לקיוהא בעלמא וכמש"כ הטור והרא"ש והר"ן, עכ"ז במקום גזירת הגאונים יש לסמוך על שיטת הרמב"ם ולהקל.

ומצינו כה"ג בחולין (דף ו') בתערובות דמאי לא גזרו, ואף דקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא בפרט היכא דיש חשש על כזית בכא"פ ואפ"ה לא גזרו, דהא לא חלקו שם בזה ולא תירצו דהא דחושש לשאור כו' מיירי בחשש כזית בכא"פ, א"כ כש"כ בגזירת הגאונים וודאי דיש לחלק בין בעיני' לתערובות, והוא סמך גדול להקל בגזירות קטניות בתערובות, ועיין בדמאי (פ"א משנה א') בתוי"ט שכתב דלכן החמירו לגזור בדמאי משום דהוא עון מיתה וכמש"כ רש"י בסוטה (דף מ"ח), לכן בתערובות דליכא מיתה לא גזרו, ובמעשר עני דתקנו לקרות שם אף דליכא בי' מיתה עכ"ז כיון דקילא איסורו בתערובות גבי כרת לכן הקילו בתערובות ג"כ אף במה דעיקרו בלאו ולא בכרת, דלא יהי' חמור מדמאי בתרומות מעשר דהוי עיקרו מיתה ואפ"ה לא גזרו בתערובות כיון דליכא מיתה ביה, א"כ ה"ה בדמאי דמעשר עני, וזו ראיה גדולה דעל תערובות ליכא כרת ומיתה כשיטת הרמב"ם, דאל"כ תקשה אמאי לא גזרו על תערובות דמאי כיון דקיי"ל טעם כעיקר מה"ת וגם לוקין על כל כזית וכזית לשיטת ר"ת ולשיטת ר' אליהו בכזית בכא"פ כמו שנתבאר לעיל, ואף דהא דלא גזרו על תערובות דמאי מיירי בלקח מן עם הארץ ע"י עירוב, ואלו בנתערב אחר שלקחו לדמאי מחמרינן גם ע"י תערובות וכמש"כ רש"י בחולין, היינו משום דאחר שנאסר מחמת גזירת חז"ל דינו כאיסור גמור לאסור גם התערובות, משא"כ בלקחו ע"י תערובות דלא נכנס זה כלל בכלל גזירת חז"ל, א"כ ה"ה בגזירת קטניות שעיקר האיסור מתחיל בפסח, ולכן כיון דנתערב מקודם הפסח ג"כ לא הי' חל ע"ז כלל מעולם גזירת הגאונים לאסור הקטניות, ולכן אם נתערב הקטניות ברוב אף דעבידי לטעמא ג"כ יש להקל.

ואף דלא הוי רוב בכפל רק משהו יותר ג"כ כבר העלו הפר"ח (בסימן ק"ט) והפרי מגדים בפתיחה ושארי אחרונים דסגי לתערובות בהך רובא, וגם נלע"ד להוכיח ג"כ דלא בעינן כפל מן הא דמנחות (דף ך"ג) בגמרא דמקשי משתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמו ומזו בפ"ע כשרות ואם לאו פסולות והא הכא כיון דקמיץ ליה מחדא אידך ה"ל שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא כו', וקשה דמנלן דהמותר משתי קמצים שנתערבו יש באחד כפל נגד השנית וכיון דליכא כפל לכן לא מצי לבטל השירים לטיבלא ומאי מקשי, אע"כ מוכח דאף במשהו יותר ג"כ יש לו דין ביטול ברוב, וכיון דאי אפשר לצמצם התערובות שיהי' המותר משתי הקמצים שווים דאיך אפשר לצמצם כ"כ וכמו דמקשו בגיטין (דף ע"ח) ובסוכה (דף ט"ו) וכמש"כ התוס' בבכורות (דף י"ז) בד"ה אפשר לצמצם כו' דקשה לצמצם שיהי' שווים יעו"ש וכיון דאי אפשר שיהיו שווין ובע"כ מוכח דיש באחד משהו יותר מחבירו לכן שפיר מקשה הגמ' דליבטל שירים לטיבלא, וכפי' רש"י משום דהוי ספק שמא רובה שירים והוי ספק מה"ת, וכמש"כ הש"ך ביו"ד (סי' ס"ו) בשני ביצים דהוי ספק תערובות מחמת אי אפשר לצמצם ומסוגיא זו ראיה לדבריו, א"כ מוכח מכאן דסגי במשהו יותר ולא בעי כפל וכמש"כ הפר"ח הנ"ל.

ויש לדחות הראיה הזאת ממה שמצינו בנדה (דף ק"ז), דתניא מלא תרוד רקב שנפל עפר כל שהוא לתוכו דאי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה א' עפר ונפיש לי' שיעורא משום דבטל הפרידה עפר בשתי פרידות רקב, לכן בהא דשתי מנחות הנ"ל שפיר יש חשש דלמא נתערב פרידה א' מן מותר מנחה א' בשתי פרידות של אידך מנחה ונתבטל הטבל בהשירים ובזו יש כאן כפל דהא הך שתי פרידות הוי כפל נגד הפרידה הא', ולכן מחמת אי אפשר לצמצם בוודאי יש פרידה א' יותר במנחה א' ממנחה ב' והוי כפל כנ"ל וממילא נחסר פרידה א' מן מנחה שניה, וה"ל מנחה שנחסרה מקודם קמיצה ושפיר הקשו בגמרא אך בלא"ה כבר הוכיחו האחרונים דא"צ כפל וסגי ברוב משהו יותר, וכן מוכח בזבחים (דף ע"ח) גבי הפיגול ונותר לחד גירסא דגרסי שם הפיגול והנותר ולא גרסי והטמא א"כ הא ליכא כפל שם ואיך אמרו א"א שלא ירבה, אך לפמש"כ מתחלה דיכול להיות דאע"ג דליכא כפל רק רבה משהו יותר יהי' בי' כפל, היינו שתי פרידות נגד פרידה א' א"כ גם בהא דזבחים משכחת ג"כ עד"ז הביטול ברוב (כנ"ל) בעת הלעיסה בפיו.

וכ"ז אינו רק דנתערב ברוב, אבל בקטניות בעיני, דכה"ג בדגן חייב כרת כדאיתא בחולין (דף ק"ב) דהמחה חמץ וגמעו חייב כרת דאתרבי מהנפש לרבות השותה, וכמש"כ שם המהרש"א בתוס' ע"ב דהגמרא דמקשה דנילף שרצים מחמץ במה הצד, דאף לפמש"כ התוס' שם לחלק בין המחה גוף הפרי לציר היוצא מהפרי, עכ"ז ברבוי דהנפש הוי כולם בכלל ולכן אין לנו מקום להתיר בקטניות בעיני' בלא תערובות, ועיין בע"ז (ד' ל"ה) בתוס' ד"ה מכלל דהיכא כו' דכתבו ג"כ להוכיח מהא דחולין הנ"ל על תערובת פת א"י ע"ש.

שוב ראיתי דגם בקטניות ע"י תערובת קשה להתיר משום דהא בחולין (דף ו') גבי מה דקאמר דלא גזרו בתערובת דמאי כנ"ל, ומקשו שם מהא דתנן הנותן לשכנותי עיסה כו' ומשני סתמא דגמ' שאני התם דכיון דקאמר לה עשי משליכי כמאן דערב בידים דמי ורפרם תי' דשאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא לא בטיל, ולכאורה צ"ע לפמש"כ המג"א (בסי' תמ"ב ס"ק ט') בשם האו"ה דהא דמעמיד לא בטיל הוי מדרבנן והובא בש"ך (יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ט), א"כ קשה אמאי בתערובת דמאי דאף דיש בו כזית בכא"פ דאסור בכל מקום מה"ת אפ"ה לא גזרו ביה ואלו בעביד לטעמא דאינו רק מדרבנן בכל האיסורין אפ"ה גזרו בתערובת, ואפשר לומר דבאמת הא דגזרו בשאור ותבלין משום תערובת דמאי לא מיירי ביש ס' כנגדו וכמו בכל הש"ס גבי תבלין ושאור, רק דמיירי דליכא ס' וניכר טעמו ממש, ולפי שהי' ביה עוד מעלה מחמת שעביד לטעמא לכן גזרו ביה על תערובת דמאי כי זה חמור יותר.

ובזה י"ל לשיטת רש"י דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, דיש להקשות עליו מן הא דפסחים (דף מ"ד) דמקשה אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א, הא י"ל דלכן פליגי משום דלית להו טעם כעיקר, [ובמק"א כתבתי משום דהא בפסחים שם אמר זה אביי ואביי הא ס"ל בחולין (דף ק"א) דטעם כעיקר דאורייתא אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה מבשר בחלב כו' דאביי חזר בו אחר שקיבלה מרבא ליתא לזה], אך לפי מאי דמוכח בחולין הנ"ל דמה דעביד לטעמא חמור יותר מן תערובת סתמא אף דלא הוי ס' נגדו, לכן י"ל דכותח הבבלי דעביד לטעמא שאני ולכן אם יש בו כזית בכא"פ לא הוי פליגי רבנן עלי'.

ובאו"ח (סימן תמ"ז במג"א ס"ק מ"ד) העלה המג"א דחמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובות רוב אף באכילה ובחמץ שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחומץ בו עיסה אסר (שם ס"ק מ"ה), ולכאורה קשה דאיך יהי' דבר המעמיד אף ביותר משישים חמור מן תערובות ברוב בא"מ דליכא ס' נגדו, אך לפי סוגית הגמרא דחולין הנ"ל דאמרו דעל תערובות דמאי לא גזרו ואלו בעביד לטעמא כמו שאור גזרו בי' א"כ מוכח דזה חמור, ובאמת פשיטות הגמ' מורה דאף דיש בו ס' אפ"ה חמור כיון דעביד לטעמא לא בטיל דמשמע אף ביותר מן ששים.

ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ם (בה' מעשר פי"ג הי"ח) דפסק דבשאור ותבלין גזרו אף על תערובת דמאי וכתי' רפרם וקשה הא כיון דסתמא דגמ' ס"ל דאין לחלק בזה ולכן חלקו שם מתחלה דשא"ה דכיון דאמר עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי ולא מחמת דעביד לטעמא א"כ מנלן להרמב"ם לפסוק כשני התירוצי' הנ"ל יעו"ש ולהחמיר בדרבנן כיחידאה, ויש לתרץ ע"פ מה דאיתא בירושלמי (דמאי פרק א') על המשנה דשמן ערב ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין, ואמרו שם דתני ר' יודא לא פטרו רק בשמן של פלייטין בלבד וכן תני אחרים בשם ר"נ כו' יעו"ש, וכתב הר"ש (בדמאי שם במשנה ג' הנ"ל) לפרש דדווקא שמן פלייטין דעיקרו למשיחה לכן מיבטל בבשמים ולאו לאכילה דחמיר ואף דע"י תערובות לא גזרו בדמאי ע"כ שאני זה משום דהוי עביד לטעמא ולא מיבטל אף דנתערב בבשמים וכיון דר' יהודא דהוא תנא ס"ל כסברת רפרם ואין שום חולק שם על ר' יהודא, לכן פסק הרמב"ם כרפרם דבמה דעביד לטעמא חייב בדמאי ולא בטל ויש לעיין עפ"ז ברמב"ם (פי"ג ה' מעשר ה' ט"ז) גבי שמן ערב, ואכמ"ל.

ולפ"ז כיון דמצינו דמה דעביד לטעמא חמור יותר מכל תערובת, ואף דבתערובת דמאי לא גזרו עכ"ז בעביד לטעמא החמירו משום דזה הוי כמו בעיני' ממש, א"כ ה"ה י"ל בתערובת קטניות דאף דהקילו בי' וכמש"כ החק יעקב (בסי' תל"ג), עכ"ז היכא דעביד לטעמא אין זה בכלל תערובת והוי כמו בעיני' ממש, ואף שכרת אינן חייבין ע"ז ג"כ לשיטת הרמב"ם דהא כתב דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ אבל כותח הבבלי ושכר המדי כו' אין חייבין עליו כרת והא כותח הבבלי ושכר המדי הוי מן ד' מיני מדינה, והרמב"ם לא ס"ל סברת הטור וריא"ז שכתבו דשאני הני דלא עבידי רק לקיוהא בעלמא, דהא יליף מזה לכל האיסורין כמו חלב בגריסין דאינו חייב כרת רק לוקה, אפ"ה יש לדון דכמו בדמאי דמצינו דהקילו בתערובת דמאי עכ"ז החמירו בעביד לטעמא, א"כ ה"ה בתערובת קטניות אפשר ג"כ דהחמירו בי' דלא מיקרי זה תערובת רק הוי כמו בעיני' כנ"ל, ומהא דחולין הנ"ל הוא ראיה לסברת החיי אדם הנ"ל.

אך י"ל דשאני תקנת הגאונים מתקנת חז"ל והא גם בתקחז"ל מצינו לתי' קמא בחולין שם דהי' ס"ל דאף היכא דעביד לטעמא ג"כ הוא בכלל תערובת, ע"כ י"ל דבתקנת הגאונים כ"ע מודי דלא גזרו ע"ז כמו כל תערובת, ובפרט דלאו כ"ע ס"ל הך תקנה.

ועוד נלע"ד להקל אף לעשות היי"ש מן קטניות לבד, והוא דהטור (בסימן תנ"ג) כתב סברת האוסרין קטניות משום דאי אפשר לבררם מהדגן, וכ"כ הב"י בשם הגהות סמ"ק שכתב ג"כ טעם זה, ועוד טעם אחר כתב הב"י בשם הראשונים דיש בו חשש אחלופי דיבואו לאכול דייסא, ולטעם דאי אפשר לבררו מן הדגן יש להקשות דאיך מותר לאכול החטים שרבו בהם מצומחים כשמבררין החטים הנצמחים כדאיתא בסימן תנ"ג דניחוש שמא אי אפשר לבררו, והא חטים מצומחים הוי חמץ גמור וכמש"כ המנחת יעקב (בכלל צ"ט ס"ק טז) דזה מיקרי מין באינו כלל מן בא"מ בשאר איסורים, ולברור חטים מחטים היינו הנצמחים מבלתי נצמחים ידוע כי קשה יותר מלברור קטניות מחטים, ולכן בנצמחים מבלתי נצמחים יש לחוש יותר, א"כ קשה אמאי לא החמירו גבי חטים נצמחים מחמת חשש דאי אפשר לבררן, ובע"כ מוכח לחלק לפ"ז דבאמת אין לחוש שלא יהא ס' מקטניות נגד הדגן דוודאי יבררו הטיב שיהי' ששים, אך החשש הוא שמא יהי' נאסר גרגיר א' ביותר מששים כי לברר שלא ישאר אף גרגיר א' קשה מאד, ולכן בחטים שיש בהם מצומחים דכיון דהמנהג לטוחנם מקודם פסח וגם בוררין אותם שיהא ששים בוודאי נתבטל מקודם פסח ואינו חוזר וניער אחר שנעשה לח בלח מקודם פסח, אבל בקטניות דאוכל אותם בעיני' ולא נטחנין כלל לכן חיישינן דלמא נשאר שם אף גרגיר א' וביבש קיי"ל דחוזר וניער ולא נתבטל מקודם הפסח ובעת שנותנין לתבשיל בפסח שפיר יש לחוש מחמת הסברא דאי אפשר לבררו והוי בוודאי דיש כאן גרגיר א' מן מיני דגן ויהיב טעמא בפסח (כי חוזר וניער) ואכל משהו חמץ וודאי בפסח.

ולפ"ז ניחא טפי דאמאי התירו להשהות לקטניות ואסרו לאכול והתה"ד הנ"ל כתב לחלק משום דבאיסור כרת החמירו יותר מלאו, ויש לפקפק בזה דהא איתא ביבמות (דף קי"ט) דלא שנא בין כרת לאיסור לאו, ואפשר לומר לפמש"כ המשנה למלך (בפ"א ה' יו"ט הי"ז) דדווקא באיסור לאו דלוקין עליו בזה לא מחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת, משא"כ היכא דאין לוקין על הלאו אז שפיר יש לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת, א"כ לפמש"כ הרמב"ם דאין לוקין על איסור הנאה והובא במל"מ (פרק ה' ה' יסודי התורה ה"ח) וכמו כן בלאו דבל יראה דה"ל לאו הניתק לעשה דתשביתו ואין לוקין לכן שפיר יש לחלק כנ"ל, ואפשר דמה"ט מצינו דחילקו חז"ל ואמרו אוכלין בארבע אבל בהנאה מותר אף בשעה חמישית וה"ה בנ"ד יש לחלק כן.

ולפמש"כ יש לחלק בפשיטות דכיון דהחשש הוי מחמת תערובת חמץ דאי אפשר לבררו, וכיון דשיטת כמה פוסקים דעל תערובת אינו עובר על בל יראה לכן לא החמירו לאסור להשהותם, גם י"ל דלכן מותר להשהותם לפמש"כ הפוסקים דעל חצי שיעור ליכא בל יראה א"כ אין לנו לחוש שישאר דגן כזית רק החשש הוא על איזה גרעין. ודאי ליכא בהן כזית, אכן במה שהתירו להנות מהם מוכרחים אנו לחלק בסברת התה"ד הנ"ל, ומה"ט חילקו בחמץ נוקשה דבטל בס' משום דליכא כרת וכמבואר בסימן תמ"ז.

וכן להטעם דאי אפשר לבררו מהדגן לגמרי דא"א שלא ישאר גרגיר א', א"כ כשטוחן להקטניות ועושה היי"ש קודם הפסח דנעשה לח בלח מקודם פסח וודאי דאין להחמיר לפי טעם זה כשבורר היטב ויהא ס' נגד השעורים והדגן. דאף דנשאר גרגיר אחד עכ"ז כבר נתבטל בעשיית היי"ש מקודם פסח כמו חטים הנצמחים הנ"ל, ואף להסוברין דחטים מצומחים מקרי מין במינו יש לחלק דשאני האי חשש דקטניו' דהגרעינים שנתערבו הוי מין באינו מינו, עכ"ז הא ידוע דכ"ע מודי דאם נטחנים ונאפו קודם פסח דזה מקרי לח בלח, א"כ כשבוררן היטיב שיהא בהם ס' אין לנו מקום להחמיר רק לטעם הב' שכתבו משום אחלופי דיבא לאכול דייסא אזי גם בזה יש להחמיר.

אמנם באמת גם לטעם הלז יש להקל אם ביררו את הקטניות מקודם הפסח ונתבטל ק"פ דמשום חשש אחלופי ג"כ לא שייך בזה דאיתא בסוכה (דף ט"ו) דאם מפקפק אחת מן נסרים ומסכך בהם אף דיש בהם רוחב ד' טפחים עכ"ז לא שייך בזה לגזירת תקרה דבטלה בהכי, כפי' רש"י שם דזהו טעמא דבית הלל דס"ל הכי, דכיון דעבד מעשה מוכיח שהתקרה פסולה לא גזרו בי' לגזירת תקרה דפסול משום תעשה ולא מן העשוי, וכן פי' רש"י שם לעיל (דף י"ב ע"ב) בד"ה אין מסככין בהם כו' דאם נענע אותם כשר דהא אסיק אדעתי' ותיקן, וליכא למגזר משום זימנא אחריתא שהרי המעוות תיקן וכש"כ שלא יעוות עכ"ל רש"י שם, אלמא דמצינו בגזירת חז"ל דהיכא שעשה מעשה המוכין נודע הפסול דלא גזרו בזה הא אטו הא, ואף היכא שמסכך לכתחלה בנסרים שיש בהם ד' לשם סוכה ויודע שצריך לסכך לשם סוכה, אפ"ה גזרו בזה משום גזירת תקרה דלמא יהי' נשכח ממנו זה או משום גזירת הרואין אבל היכא דעשה מעשה המוכיח דיודע את הפסול דתולמ"ה דאזי יהי' זה מפורסם לכל והוא בעצמו לא משכח זה כיון דעשה מעשה המוכיח לזה, א"כ כש"כ בגזירת הגאונים בפרט דהא חששא רחוקה לחוש דיבואו לאכול חמץ בפסח המבואר בתורה בפירוש שלא לאכול חמץ, כש"כ דיש להקל בזה דהיכא דעשה מעשה המוכיח ובירר מקודם פסח הדגן מן הקטניות כדי שיהא בהם ששים והוי זה מעשה אלימתא ביותר מן פקפוק הנסרים הנ"ל וגם הא מכשיר הכלים של הברייהויז לשם פסח דוודאי כיון שעושה מעשה המוכיח לזה לא שייך בזה כלל הגזירה הנ"ל, ומנלן דגזרו כה"ג דהא הרבה פוסקים לא ס"ל הך גזירה כלל וכמו שפסק המחבר, אך הרמ"א החמיר בזה, לכן אם ביררו הטיב מקודם הפסח לא גזרו כלל בזה דאין להחמיר בזה יותר מן גזירת הש"ס דמקלינן מחמת סברא הנ"ל.

אך בקטניות בעיני' לאוכלם בפסח וודאי דאף אם ביררם היטב מקודם פסח ג"כ אסור לאכול מחמת טעם הב' שכתבו להחמיר משום דאי אפשר לבררם שלא ישאר גרגיר א' והוי יבש ביבש דחוזר וניער, אבל בטוחנן ועושה מק"פ מהם את היי"ש וגם ביררם היטיב דיש ס' וודאי נגדם דאז לא שייך להחמיר מחמת טעם הנ"ל דהא נתבטל מקודם פסח, ואין לנו להחמיר בזה רק משום אחלופי דיבואו לאכול דייסא א"כ בעשה מעשה המוכיח כנ"ל אין לנו להחמיר גם מחמת טעם הלז וגם יש לחלק עוד דהא ברירת קטניות לאוכלם בעיני' אין זה מעשה המוכיח כ"כ דהא זה הוי מעשה זוטרתי, וגם אפשר דאנקיותא בעלמא קפדי דהדרך בלא"ה לברר קטניות אם מבשלם בעיני' ואין זה מקרי מעשה המוכיח כלל, משא"כ ברירת הרעצקע על עשיית היי"ש דלא שייך לברור זה מחמת נקיות רק מוכח לכל דעושה זה מחמת ההכשר לשם פסח, וגם הא הוי טרחא מרובה וכן עשיית כלים חדשים בברייהויז טרחא מרובה היא, וודאי דזה מקרי מעשה המוכיח לכל שעושה כל טצדקאות לבל יוכשל באיסור חמץ ולכן אין להחמיר בזה לכל הטעמים הנ"ל, בפרט דהרבה גאונים לא ס"ל לגזירה הנ"ל.

והא דמבואר באו"ח שם דגם השמנים הנעשים מן הקטניות אסורים, יש לומר דמיירי דלא בררו אותם מקו"פ או דעשו אותם השמנים בפסח, ואף דבררו בפסח עכ"ז הא אסור מחמת הטעם דא"א לבררם ונתערב בפסח דלא נתבטל מקו"פ והוי יבש דניעור בפסח כנ"ל, משא"כ בקטניות על עשיית היי"ש דנתבטל מקו"פ כנ"ל אין לנו להחמיר כלל כנ"ל, ואין לחלק דשא"ה בגזירת תקרה שהבע"ב היושב בסוכה יודע בעצמו שתקנה משא"כ ביי"ש ששותין ממנו אחרים שלא הם רק הבע"ב העושה להיי"ש בררם מהדגן ותקנם במעשה מוכיח, דז"א דהא התם בהסוכה וודאי דמותרים גם אחרים לצאת י"ח סוכה בסוכה זו שהבע"ב פקפק א' מהנסרים לשם הכשר סוכה, וה"ה בנ"ד דמותרים גם אחרים לשתות משום דזה לא נכנס כלל מעולם בגזירת הקטניות שגזרו.

ואף שבמלחמות (שם בסוכה) הקשה על פי' רש"י הנ"ל דהא יש לחוש להנכנסים ויוצאים שלא יהי' יודעים אם תיקן הבע"ב להסוכה ואכתי שייך גבייהו גזירת תקרה, עכ"ז הא חזינן דשיטת רש"י הוא דלא חיישינן לזה משום דאמרינן דזה יהי' ידוע לכל שהבע"ב תקנה, וכן פסק המחבר באו"ח (סימן תרל"א סעיף ט') כי הביא דעה הראשונה דס"ל כן בלא שם יש אומרים, רק הדעה ב' הביא בשם יש מי שאומר, והרבה ראשונים ס"ל שם כשיטת רש"י הנ"ל א"כ ה"ה בנ"ד ועיין בשבת (דף נ"א ע"א) דאמרו שם אם פינה ממיחם למיחם מותר דהשתא אקורי קא מוקיר לי' ארתוחי קא מרתח לי', דנלע"ד דזהו ג"כ כעין סברת רש"י הנ"ל בגזירת תקרה דהתם נמי כיון שעשה מעשה המוכיח שאינו חפץ להרתיחם לכן לא גזרו בזה משום נכנסים ויוצאים דלא יהיו יודעים דפינן ממיחם למיחם, ודוחק לחלק ביניהם ועיין בשבת (דף קנ"ד) דאמרו שם כיון דלית לי' היכירא אתי למיעבד עקירה והנחה ע"ש.

וכש"כ בנ"ד דמעשה התיקון בהקטניות על עשיית היי"ש ניכר ומפורסם לכל בהכשר הכלים על הברייהויז וברירתם, דכ"ז בטורח גדול וגם צריך לזה הכשר בכתב דוודאי ידעו מזה, וודאי דזה דומה להא דסוכה דבטולי תקרה שרי, ולכן אם ביררו היטיב אותם מן הדגן מק"פ ונתבטל הכל מק"פ וודאי דאין לנו לחוש כלל בזה וזהו יסוד גדול בעז"ה להיתרא, ומה"ט ניחא המנהג שנהגו הכל לאפות מצה מן רעצקע כשבוררין אותם היטב מן גרעיני דגן מק"פ ובעת האפיי' אין נזהרין לאפותם כדרך מצת חטין, וראיתי למי שתמה ע"ז דהא שייך גם בזה גזירת קטניות ולפמש"כ ניחא המנהג הלז דהא כיון דבוררין אותם היטיב וטוחנין מק"פ והוי מעשה המוכיח לכל כנ"ל, לכן לכל הטעמים הנ"ל אין להחמיר בהם, והא דאין אוכלין קמח קטניות אף שנברר ונטחן קודם פסת, י"ל משום דחיישינן להך שיטה דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש ודווקא האפי' והלישה מערבת אותם וכמבואר (בסי' תנ"ג בט"ז ס"ק ב'):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף