עריכת הדף "
אור שמח/עדות/ג
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ה == '''כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו:''' ''' בטור ''' כתוב משהעיד אינו יכול לחזור בו, וכבר פירשו משום דלדידן קיימא לן דחכמים התקינו דאין צריך דרישה וחקירה, תו כיון שהעיד אינו יכול לחזור, ודוקא לפי דין תורה דהוי הדין דבלא דו"ח אין עדותן קיימת, א"כ הוא מעצם העדות והוי כמו שלא נגמר ענין העדות ובזה יכולים לחזור וזה פשוט. ולכאורה רבוותא בתוספות פליגי ע"ז בפ"ק דפסחים {{ממ|דף יב}} ד"ה באיזה יום שהקשו כיון דכבר כוונו באיזה יום לחודש, למה לי למשאלינהו באיזה יום הלא אף אם לא כוונו איזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור ולהגיד, הרי דסברי דאף שעדיין לא נחקרו ונדרשו אין יכולין לחזור ולהגיד ופליגי על רבינו. ובאמת אין זו סתירה דדוקא אם יכולת בידן להודע מהחקירות ברור טפי לקיום העדים וכל זמן שלא יתברר אין אנו מקבלין עדותן הוי כאילו העדות בלתי ברורה ואינה מקוימת ולא נגמר העדות ויכולים לחזור, אבל רבנן דמקשו הלא כל הברורים שיכולים לברר הלא כבר מבורר באיזו שנה לחודש בכמה בחודש וכוונו שניהם לזמן אחר, א"כ העדות מכוונת ואיך יכולין לחזור ולהעיד, ותירצו דכיון דז' חקירות ילפי מקראי א"כ צריך שלא יכחישו עצמן בזה, וכיון דמצי להכחיש ולבטל העדות בחקירה זו דאיזה יום א"כ עדיין אין העדות מבוררה ויכולים לחזור כ"ז שלא נגמרו כל החקירות כיון דמצי לבטל העדות על ידי חקירות עדיין לא נגמר כל ענין העדות ופשוט: ''' וצ"ע ''' קצת מכתובות {{ממ|דף לג}} דאמר שם דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו משום דלא מצי מתרה בהו, ניתרי בהו לבסוף מה דהוה הוה, מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דבור, והא אם נאמר דבעי התראה הלא בלא התראה לא מתקיימא עדותן, וא"כ הוי מצי לחזור קודם שהתרו בהן דלא נגמר עדיין העדות, והוי כמו דמתרי בהו תוך כ"ד וכמו דלא נחקרו ונדרשו, כיון דבלא זה אין עדותן קיים מצי הדרי בהו, כן כל זמן שלא התרו בהן, אם נאמר דבלא זה אין עדותן קיימת שפיר מצי הדרי בהו דבלא התראה אין העדות קיימת דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו לא יתחייבו כיון דליכא התראה אם נאמר דבעו עדים זוממין התראה, ודחוק לומר דרק על ממון אמר, דאם נאמר דילקו ולא ישלמו במעידין שפלוני חייב לחבירו מאתים זוז, א"כ אם לא יתרו בהן הלא כשיוזמו ישלמו ולא ילקו, וא"כ בלא התראה מתקיימא עדותן לחייב הלוה ממון דבני הזמה נינהו שישלמו ולכן לא מצי הדרי בהו. והנ"ל דשפיר משני, דא"כ איך משכחת זוממי זוממין, דאיך מצינן לחייב העדים המזימין מלקות דבהו ליכא התראה, דאימת נתרי בהו, נתרי בהו לאחר מעשה הלא מה דהוי הוי, וליכא למימר כיון דבעו התראה בלא התראה מצי הדרי בהו, זה לאו מילתא דבלא התראה אהני עדותן של המזימין לפטור הנידון ע"פ העדים, דאע"ג דלא יכול להזימה מיקרי, מכל מקום מהני לפטור הנידון דלא גרע מהכחשה אף ע"ג דבכל הכחשה אין אנו יכולים לחייב המכחישים, בכ"ז מוכחשים העדים המעידים, א"כ כל עדים שהזימו העדים ולא התרו בהן מהני עדותן להזים העדים היינו לפטור את הנדון, וכיון דהועילה עדותן להכחיש את העדים לפטור הנידון בלא התראה, תו לא מצי הדרי בהו אף כי לא התרו בהן, וכיון דלהמזימין אין אנו יכולים לחייבן אם יוזמו דאימת נתרי בהו, א"כ העדים אינן מחוייבין מלקות ע"י התראה דנתרה בהן לאחר שיעידו כיון דלהמזימין שלהן לא נוכל לחייב מלקות אם בעו התראה, א"כ לא הוי על הזמת העדים עדות שאתה יכול להזימה, ותו אין תועלת בהתראת העדים, וכמו דמלקין בעדות בן גרושה להמזימין של העדים אם יוזמו בלא התראה משום דלא מצינן לאתרויי בהו, כן מלקין להעדים בלא התראה, ולכן בעדות ממון מסתברא דמשלמין ואינן לוקין, דאם ילקו הלא על מלקות דידהו בעית לחייב את המזימין אם יוזמו מלקות אף ע"ג דלאו בני התראה נינהו ודוק: ''' אך ''' תקשי דהא רבא אמר לה, ואיהו אמר בפרק הנשרפין דף ע"ח עידי טרפה שהוזמו נהרגין אף ע"פ שאינן בזוממי זוממין שהמזימין לא יהרגו אם יוזמו דטריפה בעו למיקטל אף עפ"י כן מיקטלי העדים הואיל ועדים זוממין חידוש נינהו מקטלי אעפ"י דעדים המחייבין אותם לא מענשי כי יוזמו {{ממ|לשון רש"י}}, א"כ הכא אף דלעדים המזימין לא מצינן לאתרויי ולא מיקטלי בלא התראה ולא נלקין ג"כ, בכ"ז להעדים מצינן לאתרויי בהן ולהלקותן עפ"י עדים דמעידין באופן דלא יכול להזימן. אמנם באמת לא מסתברא דאיזו סברא יש בזו, דכיון דעדים זוממין חידוש הוא תאמר דמקטלי ע"י עדות דאי אתה יכול להזימה, אדרבא תאמר דלא מיקטלי וא"כ גם עדותן לא תועיל כיון דהעדי טריפה אם יוזמו לא יהרגו, א"כ תו הוי עדות שא"א יכול להזימה ותו גם הנידון יפטר והכי מסתברא, ועל כרחין דרבא סבר כן באמת, דהנידון ג"כ מיפטר משום דהוי עדותן עדות שא"א יכול להזימה כיון דסוף סוף לא מצית להרוג העדים המזימין העדים לא מצית להרוג העדים עפ"י עדות שא"א יכול להזימה ותו גם הרוצח פטור, רק רבא כוון בעדים שהעידו כשהיו שלמים ונתקבלה עדותן על הנידון להרגו ואחר כך נעשו טריפה ובאו עדים והזימום תו מיקלטי אע"ג דהעדת עדים עליהן הוי עדות שא"א יכול להזימה, דכיון דכבר נתקבלה עדותן אחמרינהו התורה להרגן עפ"י עדים דלא מיענשי כי יוזמו, א"כ שפיר אמר רבא כיון דלהעדים המזימין לא מצי לאתרויי בהו, ואם תאמר דעדים בעי התראה, הלא להמזימין לא יוכל לענוש אותם בלא התראה ותו גם להעדים הניזומין ג"כ לא מצית לחייב עפ"י עדות שאי אתה יכול להזימה, מאי תאמר דבע"ז חידוש הוא, אדרבא תאמר דהנידון יפטר כיון דלא מצית לחייב את עדיו אם יוזמו, ועל כרחין דהעדים המזימין מיענשי בלא התראה ותו גם עדיו לא גרעי מהם ומיענשי בלא התראה ודוק בכ"ז: '''כל עד שנחקרה עדותו בב"ד כו' כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבוא מכללן ביטול העדות כו' אין שומעין לו:''' ''' בפרק ''' אלו מציאות, ההוא דארכיס ליה חמרא כו' זיל אייתי דלאו רמאי את כו' א"ל ידעתון ביה דרמאי הוא א"ל אין, א"ל אנא רמאה אנא, א"ל אנן לאו רמאי את קאמרינן, אמר רבה בר הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה. והנה הריטב"א בחידושיו הקשה הא בלא"ה העדים יכולים לחזור תוך כ"ד, ותירץ הנ"מ מעצמן, אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה דשאל להם וכי אנא רמאה, יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לאו טעמא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה. ונראה מדבריו, דבכ"מ היכי שאינו חוזר מעצמו תוך כ"ד לא הוי חזרה, וזה הוא באמת כפי מה שהבין הכס"מ בשיטת ההשגות בהלכות שבועות פ"ב, וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך כו'. אולם שם הפירוש מובן אחר שאינו תוך כ"ד ועיין אבקת רוכל סימן קצ"ט בזה, אבל ודאי אף אם חזר מחמת אחרים ומחמת אימה הוי חזרה וכדמוכח בפרק אלו נערות דף ל"ג וניתרי בהו תוך כ"ד, הרי דיכולים לחזור מחמת אימת ההתראה. וכן בפרק אד"מ דאמרינן מי יימר כדאמריתו והא חסמינן להו, ופירוש דיכולים לחזור תוך כ"ד, והא הוא מחמת הכחשה של הב"ד, וכבר עמדו בזה: ''' והנראה ''' בשיטת הריטב"א, דבאמת כל שחוזר תוך כ"ד אין לנו לדון על הדיבור העבר שהוא כאילו אינו, כיון שלא עבר עליו גם ההסכם של שתיקת תוך כ"ד, אבל גם על דבורו השני אין לנו לדון כיון שהדיבור הראשון היה מורה שהשני בטל ושקר, ונמצא שאנחנו שוללים שני ההגדות הקודם והשני לו. אולם באם חזר מעצמו אז אמרינן דאיגלאי מלתא דמוטעה היה בדיבורו הראשון וחשבינן הגדה לדיבור השני וזה הוי עדות גמור, אבל כל שיתכן לומר שמחמת אחרים חזר בו אז גם העדות הראשונה נבטל גם העדות השניה, ולכך בפרק יש נוחלין באמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דנאמן תוך כ"ד כמש"פ הטור ודלא כרשב"ם, היינו שכיון שחזר מעצמו אין לנו לדון רק על הגדתו השניה אף במוחזקין בו שהוא בנו, ואם נשלול אנו את העדות של האב לגמרי יהיה בנו, בכ"ז נחזיק בהגדתו השניה שהוא עבד ורחמנא הימניה לאב. והיה נראה זה קצת בטעמו של רשב"ם דסובר דאף היכי דחזר מעצמו לא תפסינן הגדתו השניה שההגדה הראשונה היה סותרתה רק שוללין אנו את שניהם ובמוחזקין אנו שהוא בנו אינו נאמן. אולם לשון הרשב"ם מורה שהגדתו ראשונה קיימת וטעמו פרשתי בפ"ד מנחלות. והמהרש"א בפרק האשה שנתארמלה כתב, דבאומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני תוך כ"ד צריכה אמתלא ועיין חידושי שם בכ"ז. אבל ברור דעדים יכולים לחזור ולהגיד תוך כ"ד כמו שמוכח לשיטת הפוסקים דמאין אנו יודעים לאנו יודעים מיקרי חוזר ומגיד, ומהם רבנן בתוספות פרק הכונס, א"כ מוכח ממשנתנו דשבועת העדות כיצד אמר לשנים כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות כו' דבכה"ג דתוך כ"ד חוזר ומגיד כמש"פ רבינו נסים שם, אבל היכי שנוכל לומר דמחמת אימה חזרו לא תפסינן הגדה שניה, ובאומר הר"ז תמורת עולה תמורת שלמים דמהני חזרה תוך כ"ד והוה תמורת שלמים, היינו כיון דסלקינן דבורו קמא הוי כמאן דליתא לדבורו הראשון ותו יכול להקדישו מכאן ואילך לשלמים, אבל כאן הרי מלבד שהיה מורה הדיבור הראשון שהוא רמאי, עוד היה מורה ששקר הדבר שאומרים אח"כ שאינו רמאי, והוא ענין שעבר שלא נדע איך היה וכיון שהוא חזר מחמת אחרים אמרינן דלא נוכל לדון עפ"י הגדתם השניה דשמא שקר הם אומרים כמו שהיה מורה דיבור הראשון שלהם ודוק: ''' ודוגמא ''' לסברא זו מצאנו בפרק האשה שלום בהא דאמרה לא מת סד"א הא מיית, והא דקאמרה לא מת הוא משום דאמרה תמות נפשי עם פלשתים, ותמהו רבנן בתוספות דהא קאמרה לא מת ושויא אנפשה חד"א, ותירצו דקמ"ל אפילו אמרה אח"כ אמתלא דמשו"ה עבדא קמ"ל דלא הוי כלום ואסורה, וטעמא על כרחין משום דעד כאן לא מצאנו דמועיל אמתלא רק שמסלקין דבורא קמא והויא כאילו לא אמרה כלום לא דבורא קמא ולא דבורא בתרא, אבל כאן דאפומא דצרה לא משתריא דאין צרה מעידה לחברתה רק דצריך פומא דילה דאמרה מת בעלי, ואיהי הא אמרה מעיקרא לא מת, וע"י אמתלא צריך אתה לומר שבדיבורה הראשון היתה משקרת ועכשיו אומרת אמת, זה לא אמרינן דכמו דלא סמכינן על דבורא קמא כן לא סמכינן על דבורא בתרא ואנו שוללין שניהם כאחד והוי כמי שלא אמרה כלום ואין ניתרת ע"י צרתה ולכן אסורה, {{ממ|וכוון לזה המהרש"א}}. ובזה מיושב הא דאמר בפ"ק דכתובות באמרה משארסתני נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה והלא יכולה לומר אח"כ אמתלא דלהוציא הכתובה אמרה נאנסתי, וע"כ דמסלקינן גם דבורה הקודם ותו אסורה מספק כמפורש שם ודוק: ''' ובזה ''' נתישב לן מה שפסק הרמ"א בסימן ע"ה אם אמר התובע איני יודע אם פרעתיך ואמר אח"כ נזכרתי שפרעתיך נאמן, והא הרא"ש בשו"ת כתב בעדים שאמרו אין אנו זוכרים לא מצי לומר אח"כ נזכרנו והודאת בע"ד מדין עדות אתינא דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים, ומ"ש דאיהו יכול לומר נזכרתי, וכן עמד ע"ז בקצות שם, ולפ"ז א"ש, דהך דנזכרתי הוי כמו אמתלא טובה ומוכרחת דמועיל גבי הודאת בע"ד, [ובעיקר אם מהני אמתלאות בהודאת ממון עיין מה שהובא בכה"ג ובקצות סימן פ' סק"א] רק באופן דנשלול אנו הדיבור הראשון שאין אנו יכולין לדון עפ"י הדיבור הראשון והוי כאילו לא אמר כלום וכאילו הוא אלם לא יפתח פיו או שלא בפניו דהוי כברי וברי כמפורש פרק אלו נערות דף ל"ו דאנן טענינן ליה שפרע, משא"כ גבי עדים לקבל עדותן השניה כיון שאמרו אין אנו זוכרים תו לא מצי לומר עדות ולומר נזכרנו, דאמתלא אפילו בכה"ג לא מהני לקבל הדיבור השני ונכון. ולפ"ז בדיני ממונות דאין צריך דרישה וחקירה ואם אמרו אינו יודע כשר, ואם הכחישו זה את זה בחקירות בטל עדותו, הם העיד אחד בניסן שפלוני לוה מפלוני מנה והשני העיד על מנה זו ואינו זוכר באיזה חודש, ואח"כ אמר נזכרתי שבאייר דוקא לוה מפלוני מנה, בכה"ג אם נסלק עדותו הלא נשאר רק אחד שאמר עדות, שהשני מסלקינן עדותו הראשונה שאמר איני יודע וגם עדותו השניה והוי כאילו לא אמר כלום, דלא נוכל לדון לא עפ"י עדותו הראשונה ולא עפ"י עדותו השניה ג"כ, וברור: ''' אולם ''' גבי הך דלא מת בעלי מסתפקנא אם הפירוש כדפרישית, משום דיגיד עליו רעו בפרק האשה שנתארמלה גבי אמרה אני וחברתי טמאה דמוקי רב פפא כגון דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקא מפיך כו' סד"א היא וחברתה טהורה והוא דאמרה הכי משום דתמות נפשי עם פלשתים כו' קמ"ל, וגם שם קשה קושיית רבנן בתוספות דיבמות דהא שויא אנפשה חד"א, וצ"ל כתירוצם דאמרה אח"כ טהורה אני ונותנת אמתלא לדבריה, וכן מצאתי ת"ל בספר יש"ש הנדפס מחדש ונהניתי, ושם אם תאמר דמסלקינן גם דבורה הראשון גם דבורה השני הלא מותרת עפ"י העד אחד שאומר טהורה היא, ודמיא ממש לאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני גבי דביתהו דמר שמואל דיהבה אמתלא ונאמנת, וא"כ אמאי לא מועיל אמתלא, וצ"ל דזה הוי אמתלא גרועה דתקלקל עצמה בשביל שתסבור שתקלקל את חברתה ג"כ אשר לפי האמת על חברתה לא מהימנא ובפרט דהעיזה פניה להכחיש חברתה בזה ודאי לא מהני אמתלא, ובפרט דעל כרחך רצתה להיות אסורה לעולם כדי לקלקל צרתה, משא"כ בכל דוכתא דלא כוונה רק על שעה זו ואח"כ תאמר אמתלא וע"ז סמכה. ויצא לנו מזה באמרה לא מת בעלי וצרתה אמרה מת, ואח"כ נותנת אמתלא ואמרה שמת בעלה, לא מועיל להתירה אף אם איכא עד אחד שאומר מת בעלה, דלפי סברא הראשונה בזה מועיל האמתלא, ולפי מה שהכרחנו מסוגיא דשבויה מוכח דגם בזה לא מועיל אמתלא, ואם כי נפל הבנין שהעלינו מתוספות בגדרי אמתלא מ"מ היא סברא נכונה בעצמה ודוק. ועיין מש"כ בזה בהלכות איסורי ביאה פ"ד ה"י:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף